<#2#>

נוכחים: מטעם התובע: בעצמו וע"י ב"כ עו"ד שאדי אנדראוס

מטעם הנתבעים: עו"ד טל בוקשטיין

פרוטוקול

ב"כ התובע: אני עומד על חוות הדעת מטעמי כולל המשלימה ואבקש לחקור את פרופסור שטהל, אם חברי עומד על חוות הדעת. עוד דבר, אתנגד לעדויות שבמומחיות.

ב"כ הצדדים: מוסכם שלא תוכשר כל עדות שמיעה, עדות סברה, שינוי חזית, הרחבת יריעה, עדות בעל פה נגד מסמך בכתב וכל עדות בלתי קבילה אחרת.

ד"ר פעילן, מוזהר כחוק על חובתו לומר את האמת ולאחר שהבין את האזהרה עונה לשאלות בחקירה ראשית לב"כ התובע:

כל האמור בחוות דעתי הוא אמת. אני מאשר את תוכנה של חוות הדעת ואת חתימתי עליה.

ש: העברתי לך עם כל החומר, את כתב התביעה. האם קיבלת אותו?

ת: כן.

ש: האם עיינת בו?

ת: עיינתי בו, בזמנו, כן.

ש: והוא לא מצוין בחוות דעתך מסיבה כלשהי.

ת: הוא לא מצוין כי אני מתייחס לחומר הרפואי. אני קורא את כתב התביעה וכתב ההגנה, לא נכנס לקטעים המשפטיים. אני גם התייחסתי לכל חוות דעתו של ד"ר גורן ופרופ' שטהל והתייחסתי למחלוקות.

ב"כ התובע: אבקש לסרוק לנט את כל החומר שהועבר למומחה, ד"ר פעילן.

ש: באפריל 92, התובע נפצע באצבעות 4,5 ביד שמאל.

ת: נכון, זה כתוב בחוו"ד.

ש: במרץ 97 עבר קטיעה של אצבע מס' 4.

ת: (מעיין במסמכים), כן. אתה מדלג על ניתוחים בדרך. לא כל הניתוחים הובאו לעיוני. החשוב ביותר הוא הניתוח הראשון שלא הובא לעיוני ואני לא יודע מה עשו, בעצם. אני מדבר על הניתוח באפריל 92. קיבלתי הרבה גיליונות אבל את זה לא קיבלתי. התייחסתי לזה בחוו"ד.

ש: ביוני 2001, קטיעה שארית מסרק 4 והעברת מסרק 5 ואצבע 5 במקום אצבע 4.

ת: העברת אצבע 5 עם רוב המסרק שלה לאצבע 4, והושאר בסיס מסרק 5.

ש: הניתוח נשוא התביעה הזו בוצע ב14/11/02. הוא אושפז עד 17/11/02.

ת: נכון.

ש: אחרי הניתוח הזה, הוא עבר ניתוח ביולי 2004, ואז נכרתה אצבע 5 עם מסרקה.

ת: נכון, זה כתוב אצבע 5 אבל להערכתי, זה אצבע 4 המועברת. כתוב 5, אבל אם אתה מסכים איתי שזה 4 אז אין חילוקי דיעות. "ארבע החדשה", נקרא לזה.

ש: נעבור על התפתחות והטיפולים שהיו בין הניתוח של 2002 ועד 2004. בפרק פרטי הפגיעה בחוו"ד אין התייחסות מפורטת.

ת: תקרא את המשפט הראשון, כתבתי בפירוש. (מצטט).

ש: מה שקרה בין 2002 ל-2004 אין עליו סריקה בחוו"ד.

ת: אוקיי.

ש: מפנה אותך למסמך מיום 23/11/02, בתצהיר התובע.

המסמך הוגש וסומן ת/1.

ש: כתוב שעדיין ישנה נפיחות ורגישות. מאשר?

ת: כן.

ש: מסמך מיום 26/11/02, רגישות עזה מעל מטקרפוס 4 משמאל.

מסמך הוגש וסומן ת/2.

ש: אפנה אותך למסמך של תל השומר, מה01/12/02. תקרא את הקטע המודגש בקול רם.

ת: (קורא). זה באיזור הראש ולא באיזור הניתוח.

ש: ראש של מה?

ת: של המסרק.

המסמך הוגש וסומן ת/3.

ש: מה הכוונה לאי יציבות קלה?

ת: לא יציב, יש תנועה שלא אמורה להיות, אני לא יודע מאיזה כיוון וזה לא איזור שנותח אז אני לא יודע למה הכוונה פה.

ש: אפנה אותך למסמך מה09/12/02, של ד"ר יונס. תקריא את החלק המודגש.

ת: (קורא). החולה עדיין בכאבים בכיפוף ויישור האצבע, גרספ חלש, כאבים במישוש אמ.פי הרביעי ואספקט פלמרי.

מסמך מוגש ומסומן ת/4.

ש: אפנה אותך למסמך של ד"ר לואי מה20/12/02. תקריא לנו את הקטע המודגש.

ת: (קורא), מוסר על כאבים עזים בכף יד שמאל, עם הגבלה קשה בתנועות שורש כף היד ואצבעות 3 ו-4 עם הגבלה ביישור פסיבי ואקטיבי של אצבע 4 דפורמציה של מבנה כף היד.

מסמך מוגש ומסומן ת/5.

ת: אציין כי עברתי על כל המסמכים הללו ולא יכולתי לציין את כולם. באותה מידה, גם לפני הניתוח של קטיעת אצבע 4, לפני הניתוח בשיבא, גם אז הייתה תמונה קשה של כאבים, שבגללה קטעו את כל אצבע 4. זה די דומה לאותן תמונות שהיו בתחילת שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. יש פה שאלה של מחלוקת של בסיס ה-5 וזה מהות התביעה. אני לא נכנסתי לפירוט של כל ביקור.

כל המסמכים הרפואיים בתקופה שבין הניתוח מ2002 ל-2004 מוגשים ומסומנים ת/6.

ש: עברתי על החומר הרפואי ממנו מצטיירת תמונה כזו: אחרי הניתוח של נובמבר 2002, מיד אחריו, בצורה הדרגתית, החל התובע לסבול מכאבים גם באצבע 4 החדשה, גם בשורש כף היד, הייתה ירידה קשה בתפקוד היד, הגבלה בתנועות, כישלון כל הטיפולים הפיזיוטרפיים וריפוי בעיסוק ולכן הופסקו, קונקרטורה של אצבע 4, שינוי מבנה היד, עד אשר הגענו למצב שביולי 2004 קטעו את אצבע 4.

ת: זו תמונה נכונה שאינה בויכוח והיא דומה לתקופה של לפני קטיעת אצבע 4 המקורית בשנת 97 בגלל כאבים וחוסר תפקוד וכו'.

ש: האם אפשר להגיד כי הסיבה העיקרית לניתוח וכריתת אצבע 4 החדשה ביולי 2004, היא בעצם הקונטרקטורה?

ת: לא רק, גם. הכל ביחד, גם כאבים, חוסר תפקוד, כל הגורמים ביחד. דבר שעד היום אני מניח שהוא סובל ממנו, כי עבר עוד ניתוחים, אלה פגיעות עצביות שהתחילו למעשה בשנת 99', ומאז אין ניתוח ולא משנה מאיזו סיבה שלא משחררים עצבים שנוצרים נוירומות. (נורומה היא ביטול שנוצר בקצה עצב או באיזור עצב שנמתח או נקרע, עצב פגוע כלשהו, וזה גורם לתחושת יתר למגע, חוסר יכולת לאחוז דברים וכו'.) הניתוחים האחרונים שבוצעו באיכילוב, היו ב2011. זאת אומרת שמ99' עד 11' כל הניתוחים כללו פגיעות עצביות כאלה ואחרות, שחרורים של עצבים, כריתת עצבים ואי אפשר להתעלם מזה. אני לא יכול להגיד שרק העצבים, גם הגבלת התנועה והכיווצים, או הקונטרקטורות, הפגיעות העצביות, החוסר תפקוד ביד, הכל ביחד, כל פעם ניסו לשפר בצורה זו או אחרת.

ש: בפרק פרטי הפגיעה סקרת את הניתוחים של התובע לפני ואחרי. באילו ניתוחים לפני הניתוח של 2002 היו נוירומות.

ת: 1999 בהלל יפה. 2001 בהלל יפה. יש שלושה מקרים עד 2002. בניתוח אחד הייתה נוירומה אחת ובשני היו שתי נוירומות.

ש: בניתוח של 2002 הייתה נוירומה?

ת: (מעיין במסמכים) – לא התייחסו לזה, לא נגעו בעצבים.

ש: אין בפנייך עדות שהייתה נוירומה.

ת: אין התייחסות לעצבים.

ש: כמה ניתוחי נוירומות היו אחרי 2002?

ת: (מעיין במסמך). אוקטובר 2004 בהלל יפה – היה ניתוח אחד שבו שתי נוירומות. במרץ 2005 היה ניתוח, לא יודע כמה נוירומות. במאי 2006 היה ניתוח בו שוחרר עצב האולנרי, נמצאה התרחבות שדומה לנוירומה, חתכו את העצב וקברו אותו בתוך עצם. זו טכניקה לנסות להתגבר על נוירומה, שבתקווה שהקצה יגדל בתוך העצם ואז הוא לא יכאיב. לפעמים זה עובד ולפעמים לא. באוגוסט 2006, עוד פעם עצב אולנרי. כתוב כריתת נוירומה. בפברואר 2007 עוד נוירומה. נובמבר 2007 כריתת נוירומה. אפריל 2008 כרתו נוירומות (ברבים) עכשיו הוכנס לשריר ולא לעצם, ויוני 2011 עוד פעם כרתו את העצב באמה וקברו אותה בתוך העצם כמו שעשו ב2006. זהו. לא ידוע לי על ניתוחים נוספים ופה בעצם עצרו את הניתוחים כי ראו שזה מחמיר מניתוח לניתוח. .

ש: אני מבין כי הפיתרון האחרון כדי לפתור את הנוירומות היא כריתת עצב שעשה ד"ר הוט.

ת: הוא קבר את זה ולא עזר. בהשאלה, שיטת הסלמי. חותכים ולא מגיעים לשום מקום.

ש: המסמכים מספרים לי כי שקלו לכרות את כף היד, זו אופציה שעושים?

ת: בגלל זה הוא הגיע לכריתת שני מסרקים והאיזור שנפגע אצלו היא הטריטוריה של העצב האולנרי שאחראי על האצבעות 4,5 מבחינה תחושתית. שלושת ה10אצבעות האלה (1,2,3) מעוצבבים בצד הכפי על ידי העצב המדייני ובצד הגבי עצב רדיאלי.

ש: עד איזה גובה כרתו אצלו את העצב האולנרי?

ת: עד גובה האמה.

ש: והוא מספר שאפילו שוקלים לכרות את האולנרי עד גובה הכתף. יש ניתוח כזה?

ת: בודאי שכן.

ש: מה קורה כשכורתים את העצב עד הגובה הזה? מה ההשלכות?

ת: השלכות על תחושה של אצבעות 4,5 שאצלו לא קיימות ותפקוד פעולות עדינות כגון פיסוק והצמדת אצבעות.

ש: לדעתך זה יהיה כרוך בשינוי אחוזי הנכות שלו?

ת: השאלה היא לא פשוטה. היום חסרים לו שני מסרקים. זה משהו בין 10 ל12 אחוז לכל אצבע. אני משער שברגע שננתק את העצב האולנרי עד הכתף, זה יעלה את אחוזי הנכות בערך ב 10-20%.

ש: תוכל להודיע לביהמ"ש מה קורה במצב כזה?

ת: כן אבל מצד שני יש תקנה, שמגבילה את הנכות בגין אובדן יד שלמה. היום זה 50% שהתייחסו לזה כמו אובדן כף יד. קטיעת יד, אם אני לא טועה, זה 80% אבל פה זה לא נכון להגיד קטיעת יד כי יש עדיין שני עצבים מתוך שלושה. צריך לשבת עם התקנות ולחשב.

ש: תוכל לעשות זאת בזמנך החופשי?

ת: תלוי באיזה גובה אתה קוטע. אחת הבעיות במקרה זה, כמו שאני רואה מהצד, זה שכל פעם התובע עובר לרופאים אחרים ופתאם הוא עוזב את הכירורג יד, הולך לאורתופד. יכול להיות שהפנו אותו אבל זה לא נושא הדיון.

ש: תעריך מה הייתה נכותו לפני ניתוח 2002. אעזור לך – קביעת המל"ל שהייתה באוגוסט נתנה לו 20% זמני עד סוף אוקטובר.

ת: אפשר להתייחס לזה כאל קישיון לא נוח של אצבע 4. נדמה לי שזה 10-12%. אצבע חמישית אפשר לחשב את זה כקישיון נוח, שזה 5-8%. זה יוצא בערך 20%.

מסמכי מל"ל מוגשים ומסומנים ת/7.

ש: ציינת בחוו"ד שלך כי בקבלה למחלקה בכירורגיית כף יד בשיבא, ב2002, טווח התנועות השמור הינו פסיבי ולא אקטיבי. איפה יש התייחסות לאקטיבי?

ת: התייחסו לפסיבי. אני ציטטתי מילה במילה. הם כתבו פסיבית.

ש: תסכים איתי כי אין התייחסות לאקטיבית.

ת: לא כתבו.

ש: אתה מציין כי "עניין אי ההתאמה בין טופס ההסכמה לניתוח שבוצע הוא בעיה משפטית הנתונה לדיון ולהחלטת בית המשפט". אתה מתכוון שאי ההתאמה היא בין טופס הניתוח לבין הניתוח שבוצע, כריתת בסיס המסרק.

ת: נכון, הוא לא חתום על כריתת בסיס המסרק וזה לא דבר שנתון לויכוח.

ש: אני מבין ממה שכתוב פה זה שכריתת בסיס המסרק זה ניתוח ולא סתם בדיקה, אלא ניתוח.

ת: זה חלק מניתוח, לא ניתוח בפני עצמו.

ש: הפעולה עצמה פולשנית ניתוחית?

ת: כן. בדיוק כמו שכרתו ב2004 את בסיס מסרק 4. ב05/07/04 בוצעה כריתת אצבע 4 החדשה. ב13/10/04 כרתו את בסיס מסרק 4 שהושאר בדיוק כמו שקרה עם אצבע 5 ב2002.

ש: הניתוח שתוכנן שהיה אמור לעשות ב2002, חיבור המסרק של 4, נבע משתי סיבות. 1, שאין חיבור במסרק. 2, שזאת סיבת הכאב.

ת: נכון.

ש: יכלו קודם, לפני שהתחילו בפעולה והבינו כי המסרק אין בו אי חיבור, הוא מחובר. יכלו לחשוד בסיבות אחרות לכאב?

ת: יכלו, אני מניח שכן. אבל גם ד"ר גולדברג שהוא זה שעשה הניתוח, חשב כך. היו צילומים ויצאו מנקודת הנחה כי זו הסיבה לכאבים.

ש: יכול להיות שהניתוחים הרבים שעשה עד אז וכל מה שקרה ליד, גם הם גרמו לכאבים?

ת: יכול להיות שכן.

ש: פתחו את כף היד וראו שזה מחובר?

ת: כן .

ש: ואז אתה אומר בחוו"ד שהיה צורך לכרות את ראש הרדיוס.

ת: זה בניתוח של 2004. מה שקרה ב2002, חזר על עצמו בדיוק באותה מידה ב2004.

ש: תסכים איתי כי הניתוח של כריתת בסיס המסרק הוא לא ניתוח דחוף

ת: נכון. חוץ מהניתוח הראשון שום דבר לא דחוף. כולם ניתוחים מתוכננים.

ש: הניתוח, השבר שנמצא בבסיס המסרק, אאוט אוף דה בלו. אף אחד לא חשב או ראה את זה?

ת: לפי הרישומים לא דיברו על זה לפני הניתוח.

ש: תסכים איתי כי לא עשו שום דיון מקדים לגביי הניתוח?

ת: אני התייחסתי לרישומים וברישומים אין התייחסות לפני הניתוח לבסיס מסרק 5, הוא לא חתום על הוצאה ואנו חוזרים על אותה נקודה וזה לא בויכוח.

ש: תסכים איתי כי ראוי לעשות דיון כזה, במיוחד כשמדובר בכף יד למודת ניתוחים שאיכשהו תפקדה. עכשיו פותחים ורואים שבר בתוכו, ונניח והיה למרות שאין עדות, אתה לא חושב כי צריך להקדיש טיפה יותר מ3 דקות לחשוב על זה?

ת: אנו מדברים על מצב שהחולה ישן בהרדמה כללית והאופציה או להעיר אותו, לתת לו להתעורר, לחכות 12-24 שעות ואז עוד פעם הרדמה כללית, אם הוא יסכים להוציא את בסיס אצבע 5, אז לפעמים המנתח לוקח החלטה מה עוד שסה"כ הטכניקה של השארת הבסיס היא מקובלת אבל כמו שכתוב גם בצילום שצירפתם לכתב התביעה, שזה עוד דרך לעשות ואפשר להוציא גם הכל בלי להשאיר בסיס.

ש: אין מקום לאפשר לתובע לקבל דעה נוספת?

ת: אי אפשר לשאול אותו כשהוא ישן, צריך להעיר אותו. אנחנו מדברים על בסיס מסרק שסה"כ יש טכניקה מקובלת בהרבה מקומות שמוציאים את כל הקרן בשלמותה ולא משאירים את הבסיס ובכתב התביעה צורף עמוד 1961 מהספר של גרין, אם היו מצרפים גם שני עמודים קודם, שיש גם טכניקה להוציא את כל המסרק. אני צילמתי זאת. מציג צילום. זו הטכניקה שעשו בעצם.

צילומים מהספר מוגשים ומסומנים ת/8.

ש: מה הצורך שנוצר להוצאת המסרק?

ת: אדגים. ברגע שמעבירים ומשאירים את הבסיס, הבסיס הוא בליטת עצם מתחת לעור שמפריעה להרבה אנשים. אי אפשר להשעין את היד על הצד האולנרי ואנשים מבקשים להוריד אותה. החיסרון בלהוריד אותה הוא שהיא עלולה לגרום לחוסר יציבות בין שאר העצמות. אנו מדברים על איזור של 9 עצמות שקשורות אחת לשניה כמו בפאזל. כשאתה מוציא אחד, אז כל השאר מושפעות במידה זו או אחרת.

ש: יש בפניך עדות שהתובע התלונן על תלונה כזו?

ת: לא ראיתי.

ש: מה משמעות השבר שהיה?

ת: אין לי מושג.

ש: אתה יכול לנחש מאיפה הוא הגיע?

ת: אני לא יודע.

ש: יכול להיות שזה בגלל הכריתה?

ת: מה שראיתי מתוך הניתוח, הבסיס של 5, עם שבר בתוכו. כך זה רשום. אין לי מושג מאיפה זה הגיע, אין לי תיעוד על חבלה נוספת.

ש: יכול להיות כמו שד"ר גורן חושב, זו עדות לכריתה אז, ולא מעבר לזה? כשכרתו את העצם חתכו אותה והשאירו שבר בתוכו?

ת: כן, אבל עברה שנה וחצי. אם היה שבר הוא היה מתרפה. אני לא יודע להגיד לך כי זה מה שאני הבנתי, אם תגיד שהבנתי לא נכון אני אשמח לשמוע. אני לא הבנתי את המילה הזו, כתבתי שזה לא קריא, עם שבר בתוכו. זה מגיליון הניתוח של 2002.

ת: לשאלת בית המשפט, אם התובע לא היה עושה את הניתוח הזה, היו מעירים אותו ולא עושים לו כלום. אבל המשמעות היא להעיר אותו, למחרת להסביר לו שראינו כך וכך וממליצים לעשות כך וכך. אם הוא לא היה עושה את הניתוח היה נשאר עם זה והמשמעות היא שמשהו היה מפריע לו כי לא הוציאו סתם. גם ב2004 זה קרה אותו דבר, השאירו את בסיס 4 כפי שמקובל ואחרי כמה חודשים הוציאו את זה.

ש: אתה אומר שהשארת בסיס המסרק היא אלטרנטיבה אחת. מה האופציות האחרות?

ת: להוציא את כל המסרק, לעשות העברה לא בבסיס אלא בצוואר

ש: יכול להיות שקל יותר מבחינת חיבור זה לחבר לבסיס המסרק של 4, מאשר לחבר לבסיס אותו מסרק?

ת: אם כורתים את הכל, אז מעבירים את כל האצבע בשלמותה ואת זה מחברים עם בורג או מסמר או שני ברגים. לא צריך לחבר עצמות. מבחינת חיבור זו אופציה עדיפה. הבעיה שלה היא שאתה יכול להחליש את הרצועות בין העצמות. אין שיטה מושלמת אבל אם רוצים שיטה בטוחה יותר זה לעשות את זה בצוואר ולא בבסיס. לכל שיטה יש את החסרונות שלה. זו הטכניקה שד"ר גולדברג בחר לעשות.

ש: אפנה אותך לספרו של גרין, מהדורה 3. ד"ר גרין הוא בר סמכא בניתוחי כף יד?

ת: הספר כן, מי שכתב את הפרק זה ד"ר לואיס ולא גרין.

ש: תקרא בעמוד 72. כריתת מסרק 5.

ת: קורא. אנחנו לא מדברים על החמישי אלא על הרביעי. העבירו את החמישי לרביעי. פה הייתה פציעה של אצבע 4. לאחר מכן, כרתו את אצבע 4. אח"כ בשביל למלא את מקום 4, הייתה העברה של אצבע 5 למקום 4. אתה מראה לי משהו מטעה. כריתה של אצבע 5, אנחנו מדברים על העברת אצבע 5 למקום 4, אחרי שקטעו את 4. יש מספר טכניקות כמו שהזכרתי עכשיו לפחות שלוש, שאחת מהן בוצעה בהלל יפה וזהו. אי אפשר לקחת כריתת מסרק כהוא זה וזהו. מה שמוצג לי כאן, זה קטיעת אצבע עם המסרק שלה מבלי להעביר. קטיעת קרן 5 כולה. (קרן-אצבע ומסרק) כתוב פה כי קטיעת קרן 5 מומלץ לשמור את בסיס המסרק בגלל איזור של קשירת גידים. אם אני לא טועה, שני עמודים קודם ואפילו מצוין כאן זאת, אחת השיטות להעברה היא להעביר את כל הקרן עם הבסיס מ5 ל-4 מבלי להשאיר בסיס.

ש: תקריא לנו.

ת: אני מצטט מהדף שלך בעמוד 71. זו טכניקה אחרת להעברה, להעביר את קרן 5 במקום 4.

ש: תסכים איתי שהטכניקה הזו בעמוד 71...

ת: מקור הגידים לא נפגע. הסיבה להשאיר את הבסיס אחת לא לפגוע בגידים ושתיים, לא לפגוע ברצועות שבין המפרקים. בטכניקה שבעמוד 71 מעבירים את כל הקרן ולא נפגעים הגידים ויכולה להיות עדיין בעיה של פגיעה ברצועות ללא פגיעה בגידים. מה שהוצג לי היא קטיעה מבלי קשר להעברה.

ש: האם נכון שבניתוח של 2002 לא עשו לו לא כריתה של קרן ולא העברה של אצבע.

ת: נכון.

ש: האם נכון שצילום 3.20 (עמוד 71) שמבסס את האלטרנטיבה שאתה מדבר עליה, מדבר על ניתוח של כריתה והעברה באותו ניתוח ולא ניתוח בחלקים.

ת: כן, אבל יש עוד טכניקה, לחבר בצוואר ולא בבסיס. להשאיר 2/3 מהמסרק ולא רק את הבסיס.

ש: תרחיב לנו קצת לגביי היתרונות של השארת בסיס המסרק.

ת: היתרונות – אתה לא פוגע בגידים שנקשרים וברצועות.

ש: אמרת גם שזה עוזר לשמר את יציבות מבנה כף היד.

ת: נכון, אלה הרצועות.

ש: וכשאנחנו קוראים שתוך שנה וחצי בערך מהניתוח נשוא התביעה, כבר היה קרונקרטורה וכאבים וחוסר תפקוד ושינוי, האם זה התממשות של הסיכון שדיברת עליו?

ת: לא קשור. אני מדבר על המפרקים של בסיס 4,5. זה שהיו קרונקרטורות באצבעות זה משהו אחר.

ש: ממה זה?

ת: בד"כ מהפעלה לא מספקת או לא נכונה.

ש: כשאנחנו מדברים על שינוי בצורת כף היד שזו אחת הסיבות שהגיע לניתוח 2004. אם זה אחד מהסיכונים של כריתת בסיס המסרק שבוצעה ב2002?

ת: כשאתה משאיר בסיס מסרק, יש לזה יתרונות שאמרנו, רצועות וגידים, ויש חסרונות שזו בליטה של עצם המפריעה. אם למשל האצבע הזו לא נמצאת (החמישית) הבסיס של האצבע החמישית נשאר ובולט מתחת לעור ומפריע. אז, הרבה פעמים, צריך להוציא אותו.

שאלת בית המשפט: מה היחס בין ההפרעה של הבסיס שלא הוצא והוא בולט, לעומת, במקרה שלנו, אחרי שהוצאנו את הבסיס, כל מה שהתפתח לאחר מכן?

ת: פה הוציאו סה"כ עצם, את הבסיס. הצרות שהופיעו לאחר מכן, ואשר הופיעו קודם אלה עצבים שהתחילו ב99'.

ש: לשיטתך, בין אם היו מוציאים את בסיס המסרק ובין אם לאו, כל הפגיעות העצביות שהיו לאחר מכן, ממילא היו קורות?

ת: הן היו קיימות קודם ולפי שיטת הסלמי, חותכים, וכבר הגענו לעמה ואנחנו הגענו להצעה להגיע לכתף.

שאלת הבהרה ותשובה מוגשים ומסומנים ת/9 ו-ת/10.

ש: חוץ מהספר של ד"ר גרין לא מצאת ספרות נוספת.

ת: ודאי שיש, מלא ספרים. אבל הספר של גרין הוא המקובל ביותר, הוא הבסיס לבחינות. אני היום יו"ר ועדת הבחינה והספר שלו לכל מתמחה הוא הבסיס לבחינות. יש עוד ספרים שדנים בנושאים כאלה ואחרים.

ש: תקרא לנו את הנושא של קטיעת קרן 5 מעמוד 72.

ת: קרן זה אצבע ומסרק. קטיעת קרן 5, דורשת שימור בסיס מסרק בגלל קשירת הגידים. זה מה שדיברנו על זה.

ש: מה הכוונה באולנריס?

ת: הרפלקס הכיפוף.

ש: משאירים את הבסיס כדי לשמר את הגידים שמיישרים ומכופפים את כף היד?

ת: כן.

חקירה לב"כ הנתבעת:

ש: אנחנו מדברים על הניתוח מ2002, אבל לפני זה היו 7 ניתוחים שגם לאחריהם התובע סבל מבעיה תפקודית קשה. נכון?

ת: הוא סבל מבעיה תפקודית אני לא יודע להגדיר את העוצמה.

ש: רשמו בדיווח הסיעודי בבי"ח שיבא, בעמוד 26 לתיק המוצגים. אני מניח שראית כי הוא סובל מכאבים וכי ידו לא מתפקדת.

ת: כן. אני לא יודע להעריך אם לא מתפקדת קל, בינוני או קשה. אני יודע שהייתה בעיה תפקודית ואין על כך ויכוח.

ש: פרופ' שטהל העריך את נכותו של התובע ב30% לפני הניתוח בשיבא, על בסיס הכאבים שהוא סבל מהם, עמדת כפיפה באצבע, הגבלה בכיפוף, רגישות, פגיעה עצבית וחסר חיבור. הערכה הזו של 30% בגין כל סך התלונות הללו, היא נשמעת לך הגיונית?

ת: הכל נשמע הגיוני, גם המל"ל כתב 20%. אני צריך לקבל טווחי תנועה של שורש כף יד. אני לא יודע את הנתונים הללו. אני לא אומר שלא אבל אתה שואל אם זה נכון או לא, אני לא יודע. אני לא יכול להעריך. אם אין לנו נתונים, אי אפשר ללכת אחורה. אין נתונים על טווח תנועות במעלות.

ש: כשאומרים שהיד לא מתפקדת, מתכוונים לכל היד, לא לאצבע אחת או שתיים.

ת: מה זה כל היד? כתף? מרפק? אני לא יודע להגיד לך. ראיתי את זה ולא הערכתי כי לא יכול להעריך את זה. יכול להיות 20% או 30%.

ש: דיבר איתך חברי על שינוי היקף הניתוח בשיבא. גם אצלכם בבילינסון מחתימים על טופסי הסכמה ויש את התנאי על שינוי והרחבה של תנאי הניתוח.

ת: נכון. אם אני נכנס לראש של פרופ' אנגל שהיה בניתוח, הוא החליט על דעת עצמו ואלה היו שיקוליו.

ש: היו לא מעט פעמים, שנכנסת לניתוח X ושינית את היקף או צורת הניתוח, נכון?

ת: היו מקרים ועשיתי. בוא נגיד שהיום בטראומה אני מרגיש חופשי לעשות את זה, אבל בגלל כל מה שקורה היום אני מאד נזהר בניתוחים אלקטיביים. לפעמים אני מצטער בדיעבד למה לא עשיתי.

ש: יצאו מקרים שלא הערת חולה כי חשבת שצריך לטפל בבעיה שאתה רואה למרות שהיא שונה.

ת: בטראומה זה עד היום. אני מפריד בין ניתוחים אלקטיביים לטראומה, ואם הוא נפצע היום ואני מנתח אותו היום לא תמיד יש לי זמן לעשות את כל הבירורים שצריך. אבל בניתוחים אלקטיביים אנחנו יותר זהירים היום מאשר פעם, מה שהרשיתי לעצמי לעשות לפני 20 שנה, אני לא עושה.

ש: אני מבין מחוו"ד שהחלטה של פרופ' אנגל הייתה נכונה ולמעשה...

ת: אני לא אמרתי, אני לא יודע מה היו שיקוליו. אני אומר שהשאלה שנשאלתי אם בסיס כריתת המסרק גרמה לנזק. אני לא יודע את שיקוליו, לא דיברתי איתו כי אסור לי היה לדבר איתו.

ש: אתה אומר שכריתה של בסיס המסרק לא גרמה לנזק.

ת: נכון, בדיוק כמו ששנתיים שלוש לאחר מכן, ב2004, כרתו את בסיס מסרק 4 באותה צורה.

ש: לשיטתך, גם אם היו מעירים את החולה, אני מבין, היו בסופו של דבר צריכים לעשות את אותה פעולה שנעשתה.

ת: כן ולא, החולה היה יכול להגיד שהוא לא מסכים.

ש: מבחינה רפואית, תסכים איתי שהניתוח הזה, 8 מתוך 17, היה מהקטנים שבניתוחים.

ת: זה ניתוח של סקירה, פתחו והסתכלו, ראו שזה מחובר. החליטו להוציא את המסרק. אין לי מה להגיד על זה. הוציאו והוא לא חתום. למה הוציאו את המסרק? אני לא יודע.

ש: יש חיבור. אנחנו מנתחים חולה שסבל מכאבים, יד לא מתפקדת. אז מחשבת המנתח הוא מקור הכאבים. הוא נכנס ורואה שמה שחשב מלכתחילה הוא לא מקור הכאבים אבל רואה פרט חדש, שבר בתוך בסיס עצם המסרק. ההשערה שזה המקור לכאבים היא השערה הגיונית וסבירה?

ת: נכון.

ש: אני מבין ממך שגם ללא השבר בבסיס עצם המסרק, רבים הסיכויים שהיה צריך להוציא כמו ב2004.

ת: סביר להניח על פי העתיד לא על סמך העבר. על סמך מה שקרה שנתיים לאחר מכן, קרה אותו דבר, הוציאו את הבסיס והפעם בצורה מתוכננת.

שאלת בימ"ש: יכול להיות שהניתוח של 2002 גרם בצורה כלשהי לניתוח ב2004? יש קשר בין הניתוחים? אם לא היה את הניתוח ב2002, אולי לא היה צורך לניתוח ב2004 וזה היה משנה בדרך כלשהי את השתלשלות הניתוחים שלאחר מכן?

ת: אני לא יכול להגיד את זה. אני לא יכול להגיד שיש קשר בין הניתוחים.

ש: האם הניתוח של 2002 הרע באופן כלשהו את מצבו של התובע ואלמלא הניתוח, הנזק שלו היה קטן יותר?

ת: לא חושב. בסה"כ הוציאו בסיס מסרק שכתוב, לפחות שיש שבר בתוכו ולא נגעו בעצבים לפחות לפי התיק. עיקר הבעיות שלאחר מכן עד הניתוח של 2011, הן עצביות, בעיקר. גם לאחר שניתחו עוד פעם, קטעו את הקרן הרביעית והשאירו את הבסיס, אחרי כמה חודשים עוד פעם היו צריכים לכרות את הבסיס כמו שקרה בקרן של ה-5, קרה בקרן של 4. ב2004 כרתו את אצבע 4 המשוחזרת, השאירו את הבסיס ולאחר כשלושה חודשים נאלצו לכרות את הבסיס. בדיוק כמו שקרה באצבע 5.

ש: למה הוא חזר ועשה כ"כ הרבה ניתוחים וקיבל טיפולים רפואיים ואנו שומעים כי אולי צפוי לו ניתוח בעתיד. מה קרה בדרך שהיה לא נכון ולא פתר את הבעיה?

ת: יש גם נטיה אישית של אנשים לפתח בעיות עצביות. אצלו זה בדיוק שיטת הסלמי. זה התחיל מעצב דיגיטלי אחד של 4, אח"כ שני עצבים של 4, אח"כ עצב שמשותף לאצבעות 4,5 בכף היד, ואח"כ בשורש כף היד ולבסוף, באמה. עכשיו זה מגיע לכתף. זה לא יפתור את הבעיה. צדק ד"ר הוט, צריך לעצור את זה כי אין לזה סוף. גם בכתף תיווצר נוירומה ויהיה אותו סיפור, כך סביר להניח.

ש: וזה לא קשור לניתוח של 2002?

ת: לא, כי ב2002 כרתו בסיס של המסרק בלי הסכמתו, אני מאשר. זו כל הסוגיה.

ש: נשאלת על הפגיעה העצבית. אני מבין כי היא כמובן משפיעה על כיפוף כף היד, על האצבעות הפגועות.

ת: משפיעה בעיקר על התחושה ותחושת יתר למגע. כל נגיעה בעור מקפיצה את האדם, אתה לא יכול להגיד לו שלום או ללחוץ לו את היד, באמה למשל התנועה של החולצה מפריעה לו.

ש: אם אני מבין נכון, העובדה כי התובע נותח ב92 לראשונה ולאחר מכן ניתוחים נוספים רבים לא שיפרו את מצב הכאבים והרגישות שלו, זאת אומרת שהייתה פגיעה עצבים ראשונית בתחילת הדרך והוא הולך איתה עד היום.

ת: זה מתחיל לפחות ב99'. מאז הוא מתחיל עם העצבים.

ש: אתה מודע לכך שגם נקבעה לו נכות קודמת על פגיעה עצבית בגין הליך קודם שניהל בנוגע לאחד מהניתוחים הקודמים?

ת: לא מוצג בפניי דבר כזה.

ש: אתה אומר שלפחות בשנת 99', אבל אני רואה שבשנת 97 היה שחרור של העצב.

ת: אצלי כתוב ב97' קטיעת אצבע לא כתוב לי שחרור של עצב. כשאתה קוטע אצבע, אתה צריך לעשות משהו עם העצבים ויכול להיות שלכן כתוב כך.

ש: הכוונה היא ששחררו את העצב האולינרי בגלל כריתת האצבע?

ת: (מעיין במסמכים) – אני לא מוצא זאת.

ש: אין ספק כי העצבים היו פגועים עוד לפני הניתוח בשיבא.

ת: כן.

ש: כל ניתוח שבוצע לתובע, בעצם משאיר צלקת פנימית בכף היד.

ת: בהכרח.

ש: זה בעצם צלקת על צלקת על צלקת וכו', והצלקות הללו, הפנימיות, גורמות לחנק של העצבים. נכון?

ת: לפעמים כן ולפעמים לא. זה יכול להיות אבל בחלק מהמקרים לא ובחלק כן.

ש: ככל שעושים יותר ניתוחים אני מניח שהסבירות יותר גבוהה שהצלקות הפנימיות יפריעו לעצבים ויגרמו להידבקות עצבים.

ת: ייגרמו להידבקות העצבים והידבקות של כל הרקמות הרכות ובעיקר עצבים וגידים.

ש: אני רואה שהוא סבל מהידבקויות כבר ב94'. מפנה לתיק המוצגים מטעמנו.

ת: אני כותב משנת 99. אני לא ראיתי לפני.

ש: ב94 אתה כותב "שחרור הידבקויות", בעמוד 2 לחוו"ד, למעלה.

ת: (מצטט), זה הידבקויות עוריות, אין התייחסות לעצב. הידבקויות זה הכל, כל דבר נדבק, יכול להדבק.

ש: הצלקות הפנימיות הללו, הן בעצם מקיפות את הגידים ומונעות הפעלה תקינה של היד.

ת: בין השאר.

ש: לאדם בריא, יש רצועה שמחברת ומייצבת את אצבעות 3-5.

ת: 2-5.

ש: זה נקרא טרנסברס מטאקרפל.

ת: טראנברסיטל מטאקרפל. מצויירת בעמוד 71.

ש: הרצועה הזו כבר לא הייתה קיימת כשהוא הגיע לשיבא, כי כבר כרתו לו את האצבע.

ת: בין 4-5 לא, אבל בין 3-4 אני מניח שד"ר גולדברג בהלל יפה שחזר אותה.

ש: למעשה החסר של הרצועה הזו, הוא סיבה אפשרית ביותר לחוסר יציבות.

ת: כן. אבל לא מצאו חוסר יציבות.

ש: חלק מההחמרה במצב התובע, היא קשורה לאצבעות 1-3.

ת: נכון.

ש: אין קשר בין ההחמרה באצבעות 1-3 לניתוח בשיבא?

ת: לא. זה לא קשור. כרתו בסיס עצם מסרק 5, זה לא קשור לאצבעות 1-3.

ש: בנכות שקבעת, 50%...

ת: זה המצב התפקודי היום של כל כף היד ושורש כף היד כולל אצבעות 1-3.

חקירה חוזרת:

ש: ביולי 2004, כרתו את 5 והשאירו את בסיס המסרק.

ת: כן.

ש: ואותו כרתו, את הבסיס, באוקטובר 2004. לא רק אותו כרתו. הייתה פעולה גדולה.

ת: בלי שום קשר, שתי נוירומות, כתוב בדיוק. שתי נוירומות, הייתה צלקות, הוצאת צלקת, כריתת גידית ורקמות צלקתיות ובסיס מסרק 4, משוחזר.

<#5#>

החלטה

התובע הפקיד סך של 2,500 ₪ לכיסוי שכרו של המומחה. מורה לגזברות להעביר את הסכום למומחה, ד"ר פעילן, בגין עדותו היום.

הנתבעת תשפה את התובע בסכום של 500 ₪ בגין שכרו של המומחה עבור חקירתו היום וזאת בתוך 30 יום מהיום.

<#6#>

ניתנה והודעה היום ג' אדר תשע"ד, 03/02/2014 במעמד הנוכחים.

ב"כ הצדדים: אנחנו נמסור הודעה בתוך 30 יום מהיום האם אנחנו מבקשים לפטור כל אחד, את המומחה של הצד השני.

<#7#>

החלטה

התיק קבוע להמשך הוכחות.

<#8#>

ניתנה והודעה היום ג' אדר תשע"ד, 03/02/2014 במעמד הנוכחים.