מבוא

1. התובע, יליד 18.12.72, עותר לפיצוי בגין נזקים אשר נגרמו לו, לטענתו, בעקבות הליך רפואי שעבר בבית החולים שיבא-תל השומר ביום 14.11.02. התביעה הוגשה נגד בית החולים (להלן:"שיבא") אשר הינו בית חולים ממשלתי ונגד מדינת ישראל.

תמצית טענות הצדדים

1. מכתב התביעה עולה, כי בשנת 1992 נפגע התובע במהלך עבודתו ועיקר הפגיעה הייתה באצבעות 4 ו-5 ביד שמאל. בעקבות פגיעה זו עבר התובע מספר הליכים רפואיים בבתי חולים שונים. לגבי אחד מהם משנת 1994 הוגשה תביעת רשלנות נוספת שהסתיימה בפשרה. בין היתר, עבר התובע בשנת 2001 קטיעה יזומה של אצבע 4 והעברת אצבע 5 לאזור הגדם של אצבע 4. בשל חשד להיעדר חיבור באזור השתלת אצבע 5 הופנה התובע לייעוץ בבית חולים שיבא.
2. לטענת התובע, פרופ' אנג'ל מבית חולים שיבא סבר, כי קיים חוסר חיבור באזור ההשתלה והמליץ על ניתוח לחיבור העצם. התובע טוען, כי טרם הניתוח הוא חתם על הסכמה לביצוע ניתוח חיבור עצם. בהמשך התברר לו, כי בוצע ניתוח שונה לחלוטין מהמתוכנן ואשר לגביו ניתנה הסכמתו. התובע טוען, כי מדו"ח הניתוח עולה, כי לאחר חשיפת המסרק התברר שקיים חיבור. עוד צוין, כי בוצע ניתוח לכריתת בסיס מסרק 5 כאשר לא צוין ממצא אחד אשר מצדיק את הכריתה האמורה.
3. התובע טוען, כי לאחר הניתוח חלה החמרה קשה במצב היד והוא סבל מכאבים קשים והגבלה בתנועות שורש כף היד והאצבעות. לטענתו, הומלץ על קטיעת אצבע 4 ובוצעה כריתה כאמור בשנת 2004. התובע טוען, כי אף לאחר הכריתה המשיך לסבול מכאבים ועבר טיפולים נוספים ופנה פעמים רבות לבתי חולים לקבלת טיפול וכי הוא צפוי לעבור טיפולים נוספים בעתיד. התובע טוען, כי הוא מוגבל קשות בפעילות יומיומית, ידו מעוותת וכושר השתכרותו נפגע. בהמשך, עקב הימשכות הכאבים, עבר התובע מספר ניתוחים בניסיון לכרות נוירומות מאזורי הצלקות הניתוחיות וניסיון רביזיות לצלקות. התובע מציין, כי אף נדונה אפשרות של כריתת כף היד ושורש כף היד.
4. לטענת התובע, נכותו נגרמה על ידי נכס שבשליטת או בחזקת בית החולים ואין בידו לדעת את הנסיבות הממשיות שגרמו לפגיעה והאירוע מתיישב יותר עם המסקנה שבית החולים התרשל מאשר עם מסקנה הפוכה. לטענתו, יש להורות על היפוך נטל הראייה. התובע מוסיף וטוען, כי נכותו והפגיעה נגרמו על ידי דבר מסוכן בחזקת בית החולים ולכן על הנתבעים להראות, כי לא הייתה התרשלות מצדם.
5. עוד מציין התובע, כי עובדי בית החולים ביצעו בגופו פעולה ניתוחית פולשנית ללא קבלת הסכמה מדעת מראש. לטענתו, לא ניתן לו הסבר ממצה אודות הסיכונים הכרוכים בביצוע הפעולה או לגבי אלטרנטיבות. התובע טוען, כי ככל שהייתה מתבקשת הסכמתו כנדרש בחוק הרי שהוא היה מסרב לעבור את הניתוח לאור הסיכונים הקשים שהתממשו בסוף. לטענתו, הנתבעים הסבו לו נזק ראייתי על ידי ביצוע הניתוח באופן עוולתי ללא קבלת הסכמה מדעת ועל כן יש להורות על העברת נטל הראייה.
6. התובע טוען, כי הוא זכאי לפיצוי בגין הנזק אשר הסבו לו התקיפה ו/או הניתוח. התובע טוען, כי הפגיעה בו ונכותו נגרמו באשמת הנתבעים ועובדיהם וכי עובדי ו/או שלוחי הנתבעים התרשלו כאשר ביצעו את הניתוח ללא צורך או הצדקה, לא שקלו את הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בניתוח ולא פעלו כפי שרופא סביר ומקצועי היה פועל בנסיבות המקרה. עוד הוסיף, כי המדינה חבה כלפיו בגין אחריותה השילוחית למעשי בית החולים ו/או עובדיו בהיותה המעביד של עובדי בית החולים ו/או המפעילה של בית החולים.
7. התובע עותר לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד, אובדן זכויות פנסיה וזכויות סוציאליות, הוצאות יתר בגין פגיעה בכושרו הבריאותי וכאב וסבל.
8. אציין כאן, כי התובע הגיש ביום 16.4.12 בקשה לתיקון כתב תביעה בדרך של הוספת פיסקה לעניין פגיעה באוטונומיה והוספת פיצוי בהתאם. בקשה לתיקון כתב התביעה נדחתה בהחלטה מיום 30.4.14 מהנימוקים שפורטו. יחד עם זאת אציין, כי בכתב התביעה שהגיש התובע הוא הניח תשתית לטענה של היעדר הסכמה מדעת, כאמור בסעיף 5.3 לכתב התביעה.
9. לטענת הנתבעים, דין התביעה להידחות. לטענתם, התובע הגיש כבר תביעה בגין נזקיו ביד ומיצה את עילת תביעתו. כמו כן טוענים, כי לא מתקיימות הנסיבות בהן יש להחיל את הכלל לפיו הדבר מדבר בעד עצמו. בנוסף, מציינים הנתבעים, כי התביעה הוגשה 4 ימים טרם התיישנותה ולשיטתם יש לקחת זאת בחשבון לעניין נטל הראיה המוטל על הצדדים.
10. לטענת הנתבעים, מצבו של התובע נובע מפציעתו ביום 21.4.92 ומהלכה הטבעי של פציעה זו ו/או מטיפולים שעבר ללא קשר לטיפול שקיבל בשיבא. עוד טוענים, כי הטיפולים שניתנו לתובע על ידי הנתבעים הטיבו עמו ולא גרמו לו נזק. לטענתם, מעשים ומחדלים של גורמים אחרים שטיפלו בתובע ניתקו את הקשר הסיבתי בין רשלנותם המוכחשת ונזקיו של התובע.
11. הנתבעים טוענים, כי הם פעלו בהתאם למצב הרפואי שעמד בפניהם בזמן אמת. לטענתם, טרם הניתוח חתם התובע על טופס הסכמה לניתוח בו צוין, בין היתר, כי הוסבר לו שקיימת אפשרות שתוך מהלך הניתוח העיקרי יתברר שיש צורך להרחיב את היקפו, לשנותו או לנקוט בהליכים אחרים או נוספים אולם משמעותם הובהרה לו והוא נותן הסכמתו להם.
12. לטענת הנתבעים, ההחלטה לביצוע הניתוח הייתה נכונה ו/או סבירה לאור המצג הרפואי אשר עמד בפני הצוות בזמן אמת. הנתבעים טוענים, כי הניתוח בוצע כמקובל ובהתאם לפרקטיקה הנאותה וכי הצוות הרפואי פעל לפי אמות מידה מקובלות וסבירות. עוד טוענים, כי האירוע נבע מנסיבות שלא היו בשליטת בית החולים וכי צוות בית החולים נקט בכל אמצעי הזהירות הדרושים בנסיבות העניין. הנתבעים שוללים טענה לפיה הם הפרו חובה חוקית וטוענים שהתובע לא פירט אלו חובות חקוקות הופרו לטענתו.
13. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי הנזקים הנטענים מוגזמים, כי מדובר בידו הלא דומיננטית של התובע, כי התובע לא נזקק או יזקק לעזרת צד שלישי ואם יזקק הרי שזה לא בעקבות הטיפול שקיבל בבית החולים . בנוסף ציינו, כי התובע הפסיק לעבוד כבר בשנת 92 בעקבות פציעתו. לבסוף טענו, כי מכל סכום שייפסק לטובת התובע יש לנכות כל סכום לו הוא זכאי בהתאם לחוק.

הראיות

1. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת של ד"ר צבי גורן לפיה לא הייתה הצדקה לניתוח, מאחר והיה חיבור גרמי בין העצמות המדוברות בניגוד לאבחנתו של פרופ' אנג'ל. ד"ר גורן הוסיף, כי לא התקבלה הסכמת התובע לפעולה הניתוחית שבוצעה בסופו של דבר ולא ניתנו לתובע הסברים אודות ניתוח הכריתה. בחוות הדעת נקבע, כי נכותו הצמיתה של התובע בעקבות הניתוח הינה 35%. הנתבעים הגישו חוות דעת של פרופ' שלום שטהל. פרופ' שטהל ציין בחוות הדעת, כי במהלך הניתוח נמצא שבר בבסיס עצם מסרק חמישית. לטענתו, מאחר והממצא התגלה בניתוח הרי שלא ניתן היה לערוך דיון מקדים לגביו. עוד נטען, כי לכריתת שארית העצם אין משמעות תפקודית וניסיון ליחס לכריתה את הפגיעה בעצב האולנרי ובגידים המכופפים ושינוי בעמדת עצם מסרק רביעית הינו בניגוד לתיעוד הרפואי ולעובדות האנטומיות. לטענתו, מהתיעוד הרפואי עולה, כי הייתה הצדקה לביצוע הניתוח. מחוות דעתו של פרופ' שטהל עולה, כי לתובע נכות משוקללת בשיעור 38% אולם אין לייחס את הנכות לטיפול אשר קיבל התובע בבית החולים שיבא.
2. לאור הפער בין חוות הדעת שהגישו הצדדים מונה, ביום 26.3.12 ד"ר יעקב פעילן כמומחה מטעם בית המשפט.
3. בחוות דעתו טען המומחה מטעם בית המשפט, כי בחלק משיטות הניתוח מקובל להשאיר את בסיס עצם המסרק וכי זו גישה אחת מני רבות לטכניקה ניתוחית. הוא ציין, כי רבים אינם נוהגים להשאיר את בסיס העצם משום שבהמשך נוצרות בליטות גרמיות אשר לוחצות על עצבים, גידים ועור ומפריעים לתנועה ולתפקוד ובמקרים אלו יש לכרות בהמשך את בסיס עצם המסרק. המומחה ציין, כי כך היה אצל התובע ביחס למסרק 4, קרי הושאר בסיס עצם המסרק ובהמשך היה צורך בניתוח נוסף של כריתת בסיס המסרק 4 . המומחה קבע, כי כריתת בסיס עצם מסרק 5 לא פגמה ביכולת התפקודית של התובע ולא גרמה נזק. המומחה מציין, כי לאחר הניתוח נשוא תיק זה בוצעו לתובע לפחות 9 ניתוחים נוספים בכף היד השמאלית. המומחה אימץ את האמור בחוות דעתו של פרופ' שטהל לפיה הטיפול בשיבא היה בהתאם לסטנדרטים המקובלים וכי הנכות אינה קשורה לטיפול אשר קיבל התובע בתל השומר. עוד מסכים המומחה לקביעת גובה הנכות שנקבעה לתובע במל"ל.
4. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של פרופ יואל אנג'ל (להלן: "פרופ' אנג'ל") וד"ר תומר קרבאל (להלן: "ד"ר קרבאל")- הרופאים אשר ערכו את הניתוח נשוא התובענה. המצהירים והמומחה מטעם בית המשפט נחקרו על האמור בתצהיריהם ובחוות הדעת, בהתאמה. בנוסף, הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

1. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם הנתבעים התרשלו בעת שניתחו את התובע אם לאו. הצדדים חלוקים בשאלות, האם הייתה הצדקה לביצוע ההליך הרפואי אשר התובע עבר, האם נפל פגם בהליך, האם נותרה לתובע נכות בעקבות ההליך האמור והאם הנתבעים התרשלו בעת שלא קיבלו מהתובע הסכמה מדעת לביצוע ההליך אותו עבר.
2. בשנת 1992 נפגע התובע בידו השמאלית ובעיקר באצבעות 4-5 וזאת במהלך עבודתו. במהלך השנים לאחר הפגיעה האמורה טופל התובע במספר בתי חולים. בין היתר, נקטעה אצבע 4 של התובע ובמקומה חוברה אצבע 5. לאחר הפרוצדורה האמורה נבדק התובע בבית החולים שיבא ולאור ממצאי בדיקתו, ובין היתר בדיקת CT, התעורר חשד, כי אין חיבור בין עצמות המסרק. בנסיבות אלו הוחלט, כי התובע יעבור ניתוח לאיחוי העצם. ביום 14.11.02 נותח התובע בבית החולים שיבא ובמהלך הניתוח לאחר חשיפת המסרק התברר, כי קיים חיבור מלא של עצמות המסרק בניגוד לסברה עובר לניתוח. במהלך הניתוח התגלה לראשונה, כי בשארית המסרק של אצבע 5 יש שבר. בנסיבות אלו נכרתה שארית העצם האמורה.
3. התובע טוען, כי הנתבעים התרשלו בעת ביצוע הניתוח האמור. לטענתו, לא הייתה הצדקה לביצוע הכריתה האמורה. עוד טוען, כי בעקבות הניתוח חלה החמרה במצבו וכי ביצעו בגופו פעולת ניתוח פולשנית מבלי שהוא נתן הסכמה מדעת מראש. עוד טען, כי הפעולה בוצעה ללא שקילתה קודם וללא דיון בהשלכותיה ובסיכוניה.
4. טרם הניתוח סבל התובע מכאבים וכאמור היה חשד לחוסר חיבור ועל כן נקבע הניתוח נשוא התובענה. במהלך הניתוח נמצא, כי יש חיבור מלא, כפי שעולה אף מדו"ח הניתוח. משנמצא אצל התובע שבר בשארית המסרק, בוצע לתובע ניתוח שונה מזה שתוכנן מלכתחילה.
5. פרופ' אנג'ל העיד, כי הרופא המטפל קבע שהכאב נובע מאי חיבור וכי הוא אימץ את הקביעה האמורה (עמ' 30 ש' 18-26). לטענתו, בנוסף לרופא המטפל גם כל מומחי כף היד, מלבד ד"ר נובושיץ, סברו שאין חיבור. הוא הוסיף, כי גם פרופ' בר-זיו, אשר הינו אולי המומחה הנחשב ביותר בארץ בהדמיה, סבר שאין חיבור (עמ' 30 ש' 29-32, עמ' 31 ש' 1-3). בעניין זה אציין, כי לתצהירו של התובע צורפו תוצאות בדיקת ה- CT מחודש אפריל 2002 בהתאם לממצאים אשר מצא פרופ' בר זיו. במסמך צוין, כי אין חיבור גרמי.
6. פרופ' אנג'ל העיד, כי הוא לא חשב שיכול להיות מקור אחר לכאב וכי חשב שמדובר בשבר של עצם המסרק שלא התאחה. הוא העיד, כי זה מה שאמר ה- CT ולכן הוא חשב שבזה מדובר. כמו כן העיד, כי מבחינת אפשרויות אחרות הסבירה ביותר היא שמדובר בכאב על רקע נוירוגני (עמ' 31 ש' 16-18).
7. פרופ' אנג'ל העיד, כי בין הניתוח ביוני 2001 ועד לבדיקת ה- CT חלפו עשרה חודשים ובעצם הרלוונטית היה אמור להיות חיבור מהר. לטענתו, מדובר בדי זמן ואם העצם לא התחברה עד אז הסבירות שתתחבר לאחר מכן שואפת לאפס. באשר לכך שחלפו שבעה וחצי חודשים מהבדיקה ועד לניתוח נשוא התובענה העיד, כי במהלך התקופה האמורה יכול להיווצר חיבור אולם הסבירות היא שלא (עמ' 34 ש' 28-32, עמ' 35 ש' 1-6). פרופ' אנג'ל נשאל, האם לא היה צריך לעשות בדיקת CT נוספת סמוך לניתוח או לפחות צילום רנטגן והשיב בשלילה. הוא העיד, כי הוא חושב שפרק הזמן בין הניתוח הקודם ובדיקת ה- CT הוא פרק זמן מספיק (עמ' 35 ש' 10-16). פרופ' אנג'ל העיד, כי אינו חושב שנעשה צילום ערב הניתוח וכי אם יש CT שאומר שאין חיבור אז הוא לא רואה סיבה לעשות עוד CT והוסיף, כי אין לזה סוף (עמ' 35 ש' 17-20).
8. הוצג לפרופ' אנג'ל צילום מיום 13.11.02 ונטען בפניו, כי באותו יום התובע התאשפז בשיבא והוא השיב, כי התאריך כתוב אולם לא היכן בוצע הצילום (עמ' 35 ש' 24-32, עמ' 36 ש' 1-2). פרופ' אנג'ל נשאל מה הוא רואה בצילום והשיב, כי בצילום קיימת שאלה אם יש חיבור או לא. לטענתו, אם מסתכלים על הצילום השני מימין אז רואים שיש שארית של עצם שאין לה המשך. לטענתו, זה מאשש את ההנחה הלא נכונה שלו ושל כל האחרים שאין חיבור (עמ' 36 ש' 8-12). פרופ' אנג'ל העיד, כי בדיעבד היה חיבור ושב וטען, כי הצילום מאשש את ההנחה הקדם-ניתוחית שלו, שהייתה שגויה, שאין חיבור (עמ' 36 ש' 14-15). נטען בפניו, כי בצילום רואים שהעצם מחוברת בעמדה לא טובה במובן זה שהבסיס והאצבע לא מחוברים בקו ישר אך אי אפשר להגיד שהם לא מחוברים והוא שלל את האמור וטען, כי לא ניתן לדעת אם רואים חיבור או את שתי עצמות אשר ביניהן אין חיבור. לטענתו, לכן עושים CT. פרופ' אנג'ל הוסיף, כי הוא לא יכול על סמך הצילום להגיד אם יש חיבור או לא (עמ' 37 ש' 9-14). הוא טען, כי הוא אינו יודע מדוע עשו את הצילום אחרי ה- CT וכי אולי ה- CT היה מבחוץ ורצו שיהיה צילום בתיק. פרופ' אנג'ל הוסיף, כי הוא אינו יודע היכן עשו את הצילום (עמ' 37 ש' 15-18). עוד העיד, כי עושים צילומים וכשיש חשד שאי אפשר לאמת או לשלול בצילום עושים CT. פרופ' אנג'ל אישר, כי לאור הצילום הזה הוא היה מזמין בדיקת CT והוסיף, כי לאחר שיש בדיקת CT, הצילום הזה לא יכול לאשש או לשלול דבר (עמ' 37 ש' 20-24). פרופ' אנג'ל העיד, כי על סמך צילומים, וכל עוד לא עושים CT, הוא לא יכול להגיד אם יש חיבור או לא אלא אם בצילום הרנטגן ניתן לראות חיבור בבירור ואז אין צורך ב- CT. הוא טען, כי כל עוד אין מצג כזה אז הצילום אינו גובר על ה- CT (עמ' 37 ש' 26-28).
9. פרופ' אנג'ל העיד, כי הצילום הימני הוא בפרופיל מהצד (עמ' 36 ש' 19-20). נטען בפניו, כי כאשר רוצים לבדוק אם יש או אין חיבור במסרק כף יד, עדיף לבדוק את הפרופיל גב יד ולא את הפרופיל הצדי, כי קשה לראות בפרופיל צדי כל אצבע בנפרד והוא העיד, כי הצילום הימני לא נעשה מהצד אלא באלכסון וניתן לראות את כל המסרקים (עמ' 36 ש' 23-25, עמ' 37 ש' 1-3).
10. ד"ר קרבאל העיד, כי סביר להניח שצילום הרנטגן מיום הניתוח נעשה בבית חולים שיבא (עמ' 41 ש' 19-20). הוא העיד, כי מהצילום הוא רואה שיש אזור שחשוד בבסיס 4 לחוסר איחוי וכי הוא אינו רואה שבר בבסיס מסרק 5 שנותר (עמ' 41 ש' 22-24). ד"ר קרבאל אישר, כי הצילום מחשיד שאין חיבור והוסיף, כי גם ה- CT הטעה אותם והראה חוסר חיבור (עמ' 41 ש' 25-26).
11. ד"ר פעילן אישר, כי הניתוח בשנת 2002 נבע מכך שחשבו שאין חיבור במסרק וכי זו הסיבה לכאב. לטענתו, היו צילומים ויצאו מנקודת הנחה שזו הסיבה לכאבים (עמ' 13 ש' 13-19). ד"ר פעילן נשאל, האם אף אחד לא חשב או ראה את השבר בבסיס המסרק לפני הניתוח והשיב, כי לפי הרישומים הרי שלא דיברו על זה לפני הניתוח (עמ' 13 ש' 28-30). פרופ' אנג'ל נשאל, האם בגלל ממדיו הקטנים של הבסיס לא ראו את השבר ב- CT או שבכלל לא הסתכלו לשם ולא ניסו לפענח והשיב, כי הבעיה בצילומי רנטגן ו- CT היא שלא ניתן לראות מכל זווית את השבר. הוא הוסיף, כי אם יסובב את הזווית אז ניתן לראות את השבר (עמ' 32 ש' 21-25).
12. מהעדויות עולה, כי הרופא המטפל חשד שיש חוסר חיבור וכי נערך לתובע CT אשר תמך בסברה המוטעית באשר לחוסר חיבור. מקובלת עליי עדותו של פרופ' אנג'ל לפיה לאחר שהייתה בדיקת CT הרי שצילום הרנטגן לא יכול היה לאשש או לשלול דבר. עדות זו עולה בקנה אחד עם עדיפותו של ה- CT והגישה לפיה נערכים צילומי רנטגן וכאשר אין ממצאים מספיקים עורכים בדיקתCT אשר מספקת תמונה ברורה יותר של האיבר הנבדק. כמו כן, לא נשללו עדויותיהם של פרופ' אנג'ל וד"ר קרבאל לפיהן הצילום מעורר חשד באשר לחוסר איחוי ובכל מקרה לא הוכח, כי הצילום שולל את הסברה האמורה.
13. לא שוכנעתי, כי הנתבעים התרשלו שעה שלא ערכו לתובע בדיקת CT נוספת בשל חלוף הזמן ממועד הבדיקה ועד למועד הניתוח. טענתו של פרופ' אנג'ל לפיה עד למועד הבדיקה סביר היה, כי יהיה חיבור וכן טענתו, כי לא סביר היה, כי יהיה חיבור ממועד הבדיקה ועד למועד הניתוח לא נשללו. כמו כן, לא הוכח, כי העובדה שלא גילו טרם הניתוח, כי קיים חשד לשבר במסרק מקורה ברשלנות. בנסיבות אלו מצאתי, כי הנתבעים לא התרשלו שעה שסברו, כי קיים חוסר חיבור אשר בגינו נגרמו כאביו של התובע ובשל כך החליטו לערוך ניתוח לאיחוי השבר.
14. במסגרת תצהירו טען התובע, כי טרם הניתוח וההרדמה מנתח בדק את צילום הרנטגן ואמר לו שיש חיבור מלא. לטענתו, לאור דברי הרופא הוא שאל מדוע אם כן הוא עובר ניתוח והרופא השיב לו שישן בשקט ושהוא עובר ניתוח (ת/1 סעיף 9.2). בעדותו טען התובע, כי הרופא האמור הוא ד"ר קרבאל. יש לציין, כי בכתב התביעה אין זכר לטענה זו והיא עלתה לראשונה בתצהירו של התובע. בעדותו נשאל התובע מדוע לא ציין את העניין בכתב התביעה והשיב, כי זה שיקול של עורך דינו. התובע נשאל מדוע לאחר שהרופא אמר לו שיש חיבור ולא צריך לנתח הוא לא ביטל את הסכמתו לניתוח והשיב, כי בחדר הניתוח הוא שאל את הרופאים איזה ניתוח הוא עובר אם יש חיבור והם השיבו לו שישן בשקט (עמ' 28 ש' 5-13). עדותו של התובע בעניין זה לא הותירה עליי רושם אמין ומהימן. לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענה לפיה טרם הניתוח סבר ד"ר קרבאל, כי יש חיבור מלא ואף על פי כן ערך את הניתוח שנדרש בגלל האבחנה להיעדר חיבור. ברי, כי ככל שד"ר קרבאל סבר טרם עריכת הניתוח, כי יש חיבור מלא ונדרש ניתוח אחר בשל השבר הוא היה מסביר זאת לתובע ומבקש הסכמתו לסוג ניתוח אחר. לא סביר בעיני שד"ר קראבל יודע שהוא עומד לבצע ניתוח שונה בתובע מזה שמופיע בטופס הסכמה ובכל זאת ממשיך עם הליך ניתוחי שונה מבלי להסביר זאת לתובע או להחתימו על טופס חדש.
15. כאמור, במהלך הניתוח התברר, כי קיים חיבור וכי נמצא שבר בשארית המסרק ועל כן הוחלט על כריתתו. ד"ר קרבאל העיד, כי בניתוח מצאו שיש קו שבר לא מחובר בבסיס מסרק 5 וכי זה גורם לכאב ולכן נכרת (עמ' 40 ש' 1-2).
16. ד"ר קרבאל אישר, כי בסכום אשפוז של הניתוח (נ/3) כתוב שהיו לתובע תנועות שמורות ומלאות של אצבע 4 (עמ' 38 ש' 16-17). הוא טען, כי הסיבה לקיום הניתוח הייתה כאבים וכי לא מצוין בסיכום שלא היו כאבים (עמ' 38 ש' 21-22). הוא נשאל, האם הכאבים היו באצבע 4 והשיב, כי היו כאבים בחלק האולנרי של היד, שכולל את הקרן האולנרית, של אצבע 4 ו- 5. ד"ר קרבאל הוסיף, כי אצבע 5 לא הייתה כך שההתייחסות לאצבע 4. הוא נשאל איפה הוא קורא שיש כאבים במקום אחר והשיב, כי אינו קורא את זה בסיכום האשפוז וכי הוא צריך את גיליון הקבלה של האשפוז (עמ' 38 ש' 23-28). ד"ר קרבאל העיד, כי בגיליון הבדיקה שערך (דף 23 ל- נ/3). מצוין שיש כאבים ושטווח התנועה הוא פסיבי. הוא העיד, כי לא כתוב שהוא מתייחס לאצבע 4 וכי כתוב שהתובע נפגע באצבע רביעית ועבר קטיעה. לטענתו, כאשר מצוינות תנועות הכוונה לתנועות של הגלילים של אצבע 4 וכי כאשר צוינו כאבים הכוונה לאצבע 4 (עמ' 38 ש' 29-33, עמ' 39 ש' 7-12). ד"ר קרבאל העיד, כי הוא אינו מסכים עם הטענה לפיה על בסיס כל המסמכים, כולל גיליון הבדיקה, הרי שהתלונות ממוקדות לאצבע 4. לטענתו, הכאב של התובע היה באצבע 4 אולם יכול להיות שהכאב של 4 הוא האזור הצמוד לו, שזה 5. ד"ר קרבאל הוסיף, כי אי אפשר להבדיל ביניהם (עמ' 39 ש' 13-17). הוא אישר, כי התלונה היחידה של התובע הייתה על אצבע 4 (עמ' 39 ש' 18-20). עוד אישר, כי לשארית העצם של אצבע 5 אין משמעות תפקודית או מייצבת לאצבע 4 (עמ' 39 ש' 23-25). ד"ר קרבאל העיד, כי השארית של מסרק 5 לא חשובה ליציבות ולתפקודיות של 4 אולם כאשר יש שבר לא מחובר זה כואב. הוא הוסיף, כי זו הסיבה לכאב באזור (עמ' 39 ש'30-31).
17. פרופ' אנג'ל העיד, כי לשארית העצם האמורה ממילא אין משמעות תפקודית או מייצבת לאצבע 4 (עמ' 33 ש' 24-26). הוא נשאל מדוע אם כן החליט לכרות את שארית העצם כאשר התובע הגיע בגלל בעיה באצבע 4 והשיב, כי בשארית היה שבר ושבר זה דבר כואב. לגבי זה שכרתו את בסיס 5 כאשר הכאב הוא ב- 4 הוא טען, כי אין בידי התובע לומר האם הכאב הוא בבסיס 4 או 5. פרופ' אנג'ל העיד, כי מדובר על מבנים סמוכים וכי הוא לא חושב שיש יכולת אבחנה. הוא הוסיף, כי מדובר באותם עצבים שמעבירים את הכאבים האמורים וכי הוא אינו חושב שמישהו יכול להבחין בין השניים (עמ' 34 ש' 19-27).
18. בעת עדותו נטען בפני ד"ר פעילן, כי התובע סבל מכאבים ויד לא מתפקדת ובעת ההליך ראו שמה שחשבו שהוא מקור הכאבים איננו מקור הכאב וראו פרט חדש שהוא שבר בתוך בסיס עצם המסרק. המומחה אישר שההשערה שזה המקור לכאבים היא השערה הגיונית וסבירה (עמ' 19 ש' 5-9). הוא העיד, כי סביר להניח שגם ללא השבר בבסיס עצם המסרק היה צריך להוציא אותו וזאת על בסיס מה שקרה בעתיד, שכן שנתיים לאחר מכן קרה אותו דבר והוציאו את הבסיס הפעם בצורה מתוכננת (עמ' 19 ש' 10-12).
19. עדויותיהם של פרופ' אנג'ל וד"ר קרבאל ביחס לטענה לפיה התובע הגיע בנוגע לבעיה באצבע 4 ולבסוף נכרתה שארית עצם באצבע 5, אשר אין לה השפעה תפקודית על אצבע 4 , לא נסתרו והן מקובלות עליי. טענתם, כי מדובר באזורים סמוכים ועל כן לא ניתן להבחין מה מקור הכאב אמינה וסבירה בעיניי. כאמור, אף המומחה מטעם בית המשפט העיד, כי ההשערה שהשבר שמצאו הוא המקור לכאבים היא השערה הגיונית וסבירה.
20. כאמור לעיל, ד"ר פעילן העיד, כי סבר שאף אלמלא היה שבר הרי שהיה צריך להוציא את בסיס המסרק. ד"ר פעילן העיד, כי יש טכניקה מקובלת שמוציאים את כל הקרן ולא משאירים בסיס וזו למעשה הטכניקה שעשו (עמ' 14 ש' 11-16). הוא התייחס לעמוד אשר הוצג לו מספרו של גרין בו כתוב שבקטיעת קרן 5 מומלץ לשמור את בסיס המסרק בגלל אזור של קשירת גידים. ד"ר פעילן העיד, כי מצוין שאחת השיטות להעברה היא להעביר את כל הקרן עם הבסיס מ-5 ל-4 מבלי להשאיר בסיס (עמ' 16 ש' 1-3). הוא אישר, כי האלטרנטיבה שהוא מדבר עליה היא של ניתוח של כריתה והעברה באותו ניתוח ולא ניתוח בחלקים והוסיף, כי יש טכניקה נוספת של חיבור בצוואר ולא בבסיס (עמ' 16 ש' 13-15). ד"ר פעילן טען, כי משאירים את הבסיס בכדי שלא לפגוע בגידים ולא לפגוע ברצועות שבין המפרקים. כמו כן העיד, כי מקור הגידים לא נפגע (עמ' 16 ש' 7-10). ד"ר פעילן נשאל לגבי הצורך שבהוצאת המסרק והעיד, כי כאשר משאירים את הבסיס, הבסיס הוא בליטת עצם מתחת לעור שמפריעה להרבה אנשים ואנשים מבקשים להוריד אותה (עמ' 14 ש' 20-23).
21. פרופ' אנג'ל העיד, כי בבסיס המסרק יש תנועה וכיוון שרוצים לשמור על התנועה אז לא רוצים לכרות את כל הקרן הרביעית ולשים את כל הקרן החמישית במקומה, שכן אז צריך לחבר אותה לשורש כף היד, ואז גוזלים מהחולה את האפשרות להזיז את בסיס 4 החדש. לטענתו, בשל כך משאירים את הפרק הבסיסי של 4 ומעבירים לא את כל עצם מסרק 5 אלא רק חלק ממנה. פרופ' אנג'ל העיד, כי זו הסיבה אשר בגללה נותר הבסיס של אצבע 5 (עמ' 34 ש' 2-9). פרופ' אנג'ל העיד, כי יש יתרונות נוספים להשארת בסיס 5 אך מספרו של גרין עולה, כי יש אופציה שלא להשאיר את בסיס 5 (עמ' 34 ש' 16-17).
22. בתצהירו טען התובע, כי ד"ר גולדברג שניתח אותו בשנת 2001 אמר לו שאסור להוריד את ראש המסרק אף אם יפריע לו (ת/1 סעיף 9.4). בעדותו נטען בפני התובע, כי בניתוח נשוא התובענה הורידו לו את בסיס המסרק ולא את ראש המסרק והוא השיב, כי לא ידע על זה וכי הלך לניתוח בכדי לעשות שתל עצם בבסיס (עמ' 27 ש' 27-28). התובע לא התייחס לטענה לפיה ראש המסרק אליו התייחס, לטענתו, ד"ר גולדברג לא הוסר בניתוח בו עסקינן. התובע נשאל מדוע לא זימן את ד"ר גולדברג בכדי שיעיד על הדברים שאמר לו והשיב, כי זו החלטה של עורך דינו. התובע העיד, כי הדברים נאמרו לו בעל פה. לטענתו, ד"ר גולדברג אמר לו שלא להוריד את ראש המסרק לעולם גם אם הוא מפריע שאם לא כן זה יהרוס את כל הניתוח ואת כף היד (עמ' 27 ש' 32-33, עמ' 28 ש' 1-4). משלא זומן ד"ר גולדברג לעדות הרי שלא הוכח, כי הוא אמר את הדברים האמורים. וממילא ככל שדברים אלו נאמרו, הם לא עולים בקנה אחד עם חוות דעת המומחה מטעם בית משפט ועם עדותו לפני.
23. כמו כן, כפי שעולה מעדותם של פרופ' אנג'ל וד"ר פעילן אחת האופציות הינה הוצאת המסרק. ד"ר פעילן אף העיד, כי רבים מבקשים להוציא את המסרק מאחר ובליטת העצם מפריעה להם. כאמור, מעדות מומחה בית המשפט עולה, כי הסברה שהשבר בעצם המסרק הוא הסיבה לכאב סבירה והגיונית וכי כריתת בסיס המסרק היא אחת הטכניקות האפשריות. לאור המפורט לעיל, הרי שהנתבעים לא התרשלו באבחנתם, כי השבר שגילו בעת הניתוח הוא המקור לכאבי התובע ושעה שקבעו, כי יש לכרות את המסרק בו התגלה השבר.
24. כאמור לעיל, התובע טוען, כי נותרה לו נכות בעקבות ההליך הרפואי שעבר בבית החולים שיבא. כפי שצוין לעיל, המומחים מטעם הצדדים נחלקו ביניהם בסוגיה זו והמומחה מטעם בית המשפט קבע, כי לא נגרמה לתובע נכות בעקבות ההליך נשוא התובענה.
25. ד"ר פעילן העיד, כי החיסרון בהורדת בסיס המסרק הוא שהדבר עלול לגרום לחוסר יציבות בין שאר העצמות וטען, כי לא ראה שהתובע העלה תלונה כאמור (עמ' 14 ש' 23-27). לטענתו, היתרון של השארת הבסיס הוא שלא פוגעים בגידים שנקשרים וברצועות. ד"ר פעילן אישר, כי זה עוזר לשמור על יציבות מבנה כף היד. לטענתו, העובדה שתוך כשנה וחצי מהניתוח נשוא התובענה כבר היו קרונקרטורה, כאבים, חוסר תפקוד ושינוי אינה קשורה לכריתת בסיס המסרק. לטענתו, הוא מדבר על המפרקים של בסיס 4 ו-5 וזה שהיו קרונקרטורות באצבעות זה משהו אחר שנובע בדרך כלל מהפעלה לא מספקת או לא נכונה (עמ' 16 ש' 17-26).
26. במהלך עדותו הופנה ד"ר פעילן למסמכים רפואיים לאחר ההליך נשוא התובענה (ת/4 ו- ת/5) בהם מופיעות תלונות על כאבים והגבלת תנועה והעיד, כי גם לפני הניתוח בשיבא הייתה תמונה קשה של כאבים שבגללם קטעו את אצבע 4. הוא הוסיף, כי זה דומה לתלונות שהיו בתחילת שנות ה- 90 ותחילת שנות ה- 2000 (עמ' 10 ש' 18-21). ד"ר פעילן אישר, כי אחרי הניתוח בנובמבר 2002 החל התובע לסבול מכאבים באצבע 4 החדשה ובשורש כף היד והייתה ירידה בתפקוד היד והגבלה בתנועות עד שביולי 2004 קטעו את האצבע. הוא הוסיף, כי זה דומה למצב שהיה לפני קטיעת אצבע 4 המקורית בשנת 97 (עמ' 10 ש' 26-32)
27. ד"ר פעילן העיד, כי כריתת האצבע ביולי 2004 נובעת גם מהקונטרקטורה אך לא רק וכי זה היה גם בגלל כאבים וחוסר תפקוד. בהמשך הוסיף, כי הוא מניח שהתובע עדיין סובל מפגיעות עצביות וכי כל פעם ניסו לשפר בצורה כזו או אחרת (עמ' 11 ש' 1-11). לטענתו, משנת 1999 ועד לשנת 2011 כל הניתוחים כללו פגיעות עצביות כאלה ואחרות והוא טען, כי לא ניתן להתעלם מכך (עמ' 11 ש' 8-9). ד"ר פעילן העיד, כי לפני הניתוח נשוא התובענה היו נוירומות בניתוחים אשר התובע עבר בבית החולים הלל יפה בשנים 1999 ו-2001 (עמ' 11 ש' 12-15).
28. ד"ר פעילן העיד, כי בניתוח ב- 2002 הוציאו בסך הכל עצם, את הבסיס, וטען, כי כל מה שהופיע לאחר מכן אלה עצבים שהתחילו ב-99. הוא העיד, כי הפגיעות העצביות היו קיימות קודם לכן וכמו בשיטת הסלמי חותכים עוד ועוד. ד"ר פעילן טען, כי הגיעו כבר לאמה וכעת יש הצעה להגיע לכתף (עמ' 17 ש' 3-8). לטענתו, כריתת בסיס המסרק לא גרמה לנזק, בדיוק כפי ששנתיים שלוש לאחר מכן בשנת 2004 כרתו את בסיס מסרק 4 באותה צורה (עמ' 18 ש' 29-30).
29. ד"ר פעילן העיד, כי כאשר משאירים את בסיס המסרק יש לכך יתרונות ויש חסרונות. לטענתו, כאשר האצבע לא נמצאת הבסיס שלה נשאר ובולט מתחת לעור ומפריע והרבה פעמים צריך להוציא אותו (עמ' 16 ש' 27-32).
30. ד"ר פעילן העיד, כי אינו יכול להגיד שיש קשר בין הניתוח ב- 2002 והניתוח ב- 2004 כך שהניתוח בשנת 2002 גרם בצורה כלשהי לניתוח בשנת 2004 (עמ' 19 ש' 15-18). עוד העיד, כי הוא אינו חושב שהניתוח בשנת 2002 הרע באופן כלשהו את מצבו של התובע וכי נזקו היה קטן יותר אלמלא הניתוח האמור. ד"ר פעילן טען, כי מהאמור בתיק עולה, כי סך הכל הוציאו את בסיס המסרק שהיה בו שבר ולא נגעו בעצבים. הוא טען, כי עיקר הבעיות לאחר מכן ועד הניתוח ב- 2011 הן עצביות בעיקר (עמ' 19 ש' 19-22). עוד העיד, כי הבעיות של התובע וריבוי הניתוחים שעבר נובעים מנטייה אישית לפתח בעיות עצביות וטען שזה לא קשור לניתוח נשוא התובענה שבמסגרתו כרתו את בסיס המסרק (עמ' 19 ש' 27-31, עמ' 20 ש' 1-4).
31. ד"ר פעילן העיד, כי הייתה לתובע פגיעה עצבית לפחות משנת 99 ובכל מקרה לפני הניתוח נשוא התובענה (עמ' 20 ש' 14, 23-24). הוא העיד, כי כל ניתוח גורם לצלקת פנימית בכף היד וכי ככל שעושים יותר ניתוחים יש יותר סבירות שהצלקות יגרמו להידבקות של העצבים ושל הרקמות הרכות (עמ' 20 ש' 25-32). לטענתו, התובע סבל מהידבקויות כבר משנת 99 (עמ' 21 ש' 1-2). עוד העיד, כי הצלקות הפנימיות מקיפות את הגידים ומונעות הפעלה תקינה של היד (עמ' 21 ש' 6-7).
32. ד"ר פעילן נשאל לגבי נכותו של התובע לפני הניתוח ב- 2002 והשיב, כי ניתן להתייחס לזה כאל קישיון לא נוח של אצבע 4 שזה 10-12% וקישיון נוח של אצבע 5 שזה 5-8% כך שנכותו הייתה בערך 20% (עמ' 12 ש' 23-26). בהמשך העיד, כי חלק מההחמרה במצב התובע קשורה לאצבעות 1-3 וכי זה לא קשור לניתוח נשוא התובענה (עמ' 21 ש' 16-19). לטענתו, הנכות שקבע בחוות דעתו זה מצב תפקודי של כף היד כיום כולל אצבעות 1-3 (עמ' 21 ש' 20-21).
33. בחוות דעתו קבע ד"ר פעילן, כי נכותו של התובע אינה נובעת מהניתוח נשוא התובענה. עדותו לפיה הניתוח הרלוונטי לא גרם לנכותו של התובע ו/או החמיר אותה לא נסתרה והיא אמינה ומהימנה בעיניי. כאמור לעיל, המומחה הסביר, מה הגורמים להחמרת מצבו של התובע ולריבוי הניתוחים אשר עבר. לאור האמור לעיל, הרי שלא שוכנעתי, כי נגרמה לתובע נכות בעקבות הניתוח נשוא התובענה.
34. טענה נוספת שהעלה התובע הינה, כי הוא לא נתן הסכמה מדעת לביצוע ההליך הרפואי אשר בוצע וכי הנתבעים שללו את זכות הבחירה שלו שעה שביצעו את ההליך מבלי שניתנה הסכמתו לכך.
35. אציין כאן, כי התובע הניח את התשתית העובדתית בכתב התביעה לטענה של היעדר הסכמה מדעת ואף העלה טענה, כי הרופאים ביצעו בו את עוולת התקיפה. מפנה לסעיף 5.3 לכתב התביעה. התובע לא ציין במפורש את העילה של פגיעה באוטונומיה ובקשתו לתיקון כתב תביעה והוספת עילה נדחתה מהנימוקים שפורטו בהחלטתי מיום 30.4.12.
36. אין מחלוקת, כי בטרם נערך הניתוח נשוא התובענה חתם התובע על טופס הסכמה לניתוח. כאמור, טרם הניתוח סברו הרופאים, כי אין חיבור ובנסיבות אלו נקבע הניתוח. לפיכך, הרי שהסכמתו של התובע ניתנה לניתוח האמור, אשר לא בוצע בסופו של יום לאחר שהתברר, כי קיים חיבור מלא. ד"ר פעילן העיד כי יש אי התאמה בין טופס ההסכמה לניתוח שבוצע שכן התובע לא חתום על הסכמה לכריתת בסיס המסרק (עמ' 13 ש' 3-6).
37. התובע העיד, כי לפני הניתוח נשוא התובענה הוא עבר כשבעה ניתוחים ביד שמאל (עמ' 25 ש' 3-4). הוא העיד, כי חתם על טופס הסכמה לפני ניתוח וכי הוא קורא את הטפסים לפני שהוא חותם (עמ' 25 ש' 5-8). נטען בפניו, כי כבר בשנת 1992 הוא ידע, כאשר חתם על טופס הסכמה לניתוח, שייתכן שישנו את היקף הניתוח. בתגובה טען, כי לא הסבירו לו שבמהלך הניתוח ישנו את הניתוח (עמ' 25 ש' 13-16). נטען בפניו, כי בכל פעם הוא חותם ומסכים שהניתוח יכול להשתנות בהתאם למה שהרופאים רואים שנכון והשיב, כי קובעים איזה ניתוח הוא עובר ובהתאם לזה הוא חותם. התובע העיד, כי הוא מסכים לניתוח עצמו והסכים לניתוח האמור וכי אם היו אומרים שיש שינוי הוא לא היה מסכים (עמ' 25 ש' 19-27).
38. ד"ר פעילן, אישר, כי גם בבית החולים בו הוא עובד מחתימים על טופסי הסכמה ויש את התנאי של שינוי והרחבה של תנאי הניתוח. הוא הוסיף, כי פרופ' אנגל שהיה בניתוח החליט על דעת עצמו לפיו שיקוליו (עמ' 18 ש' 11-14).
39. ד"ר פעילן העיד, כי מדובר בפעולה פולשנית ניתוחית (עמ' 13 ש' 10-11). הוא אישר, כי ניתוח של כריתת בסיס המסרק אינו ניתוח דחוף (עמ' 13 ש' 26-27). לטענתו, היו פעמים שהוא נכנס לניתוח מסוים ושינה את היקף או צורת הניתוח וטען, כי כיום בטראומה הוא מרגיש חופשי לעשות את זה אולם הוא נזהר בניתוחים אלקטיביים. ד"ר פעילן הוסיף, כי לפעמים הוא מצטער בדיעבד שלא עשה את ההליך (עמ' 18 ש' 15-18). לטענתו, הוא עושה אבחנה בין ניתוחים אלקטיביים לטראומה. עוד טען, כי במקרה של טראומה לא תמיד יש זמן לעשות את כל הבירורים שצריך אולם בניתוחים אלקטיביים יותר זהירים היום והוא לא מרשה לעצמו לעשות מה שעשה לפני עשרים שנה (עמ' 18 ש' 21-24).
40. ד"ר פעילן העיד, כי האופציה היא לחכות שהמטופל יתעורר מההרדמה, להמתין 12-24 שעות ואז לעשות הרדמה כללית נוספת, במידה שהמטופל ייתן הסכמה להוצאת הבסיס. לטענתו, לפעמים המנתח לוקח החלטה (עמ' 14 ש' 6-8). הוא נשאל, האם אין מקום לאפשר לתובע לקבל דעה נוספת והשיב, כי המטופל מורדם ולכן לא ניתן לשאול אותו וצריך להעיר אותו (עמ' 14 ש' 11-12). ד"ר פעילן הוסיף, כי יש טכניקה מקובלת שמוציאים את כל הקרן ולא משאירים בסיס וזו למעשה הטכניקה שעשו (עמ' 14 ש' 11-16).
41. ד"ר פעילן העיד, כי ברישומים אין התייחסות לפני הניתוח לבסיס מסרק 5 והתובע לא חתום על הוצאה שלו (עמ' 14 ש' 1-2). בתצהירו טען ד"ר קרבאל, כי הניתוח בוצע מתוך הנחה, כי לא קיים חיבור ובמהלך הניתוח התברר לראשונה הממצא של השבר בשארית העצם ולכן לא בוצע דיון מקדים עם החולה בנושא זה (סעיפים 4.3 ו-4.4 לנ/7).
42. אין מחלוקת, כי התובע חתם על טופס ההסכמה כאשר הוא והרופאים סברו, כי הוא אמור לעבור הליך שונה מזה אשר הוא עבר בסופו של דבר. הרופאים לא היו מודעים לשבר בשארית העצם באצבע 5 ולא חשבו, כי במהלך הניתוח תבוצע כריתת בסיס המסרק. לפיכך, אין מחלוקת, כי הרופאים לא הסבירו לתובע את מהות ההליך, הסיכונים הכרוכים בו והחלופות האפשריות. אין ולא יכולה להיות מחלוקת שהתובע לא נתן הסכמה מדעת להליך אשר בוצע בגופו. אכן, בטופס הסכמה לניתוח מצוין, כי קיימת אפשרות להרחבת היקף הניתוח, שינויו או נקיטה בהליכים אחרים או נוספים אולם אין בכך בכדי ללמד, כי התובע נתן הסכמתו לניתוח נשוא התובענה. הניסוח האמור של טופס ההסכמה הינו ניסוח סטנדרטי וברי, כי אין בו בכדי ללמד, כי התובע הסכים להליך שונה לחלוטין מההליך אשר לגביו חתם על טופס ההסכמה. אין מדובר בהרחבה של הניתוח אשר התובע אמור היה לעבור או בהליכים אשר היו חיוניים או דרושים לניתוח האמור. עדותו של ד"ר פעילן לפיה אין מדובר בהליך דחוף לא נסתרה וברי, כי יש לערוך אבחנה בין המקרה האמור לבין הליכים דחופים בהם לא ניתן להמתין עד שהמטופל יתעורר על מנת לקבל את הסכמתו.
43. ד"ר פעילן העיד כמפורט לעיל, כי יש יתרונות וחסרונות בהורדת בסיס המסרק לדוגמא, היתרון באי הורדת בסיס המסרק הוא שלא פוגעים בגידים שנקשרים וברצועות וזה עוזר לשמור על יציבות מבנה כף היד. משלא הסבירו הרופאים לתובע את מהות ההליך אזי לא נתנו לו את האפשרות לשקול את היתרונות והחסרונות בביצוע הניתוח בכלל או במועד בו הוא בוצע.
44. הנתבעים, אשר ביצעו את ההליך הרפואי מבלי לקבל את הסכמת התובע ומבלי שהסבירו לו על הסיכונים הכרוכים בהליך ועל החלופות העומדות בפניו, פגעו בזכותו של התובע לבחור איזה הליך רפואי הוא יעבור. בעניין זה אציין, כי ד"ר קרבאל העיד, כי בכדי לאחות שבר כזה צריך להביא שתל עצם ממקום אחר בגוף החולה או מבנק העצמות ולקבע אותו עם פלטה או אמצעי קיבוע מתכתי. לטענתו, מדובר בניתוח גדול ואין שום הצדקה לבצע אותו בבסיס 5 שאין לו משמעות תפקודית (עמ' 40 ש' 5-7). מהאמור עולה, כי עמדו בפני התובע שלוש אפשרויות, לכל הפחות. היה בידו להסכים להליך הכריתה אשר בוצע, הוא יכול היה לבחור לעבור הליך לאיחוי השבר והוא יכול היה להחליט, כי הוא אינו מעוניין לעבור הליך רפואי כלשהו. בהתנהלותם שללו הנתבעים מהתובע את האפשרות לבחור, האם לעבור הליך כלשהו ואיזה הליך לעבור.
45. הפסיקה הכירה בפגיעה באוטונומיה כעילת תביעה עצמאית המזכה בפיצוי (ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית חולים כרמל פ"ד נג(4), 526). זכותו של אדם לאוטונומיה נובעת מזכות היסוד של אדם לכבוד. לאדם קיימת זכות להחליט האם לקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול לקבל. לאדם יש חירות מפני התערבות בגופו ללא הסכמתו. אין מחלוקת, כי להליכים רפואיים יכולה להיות השפעה מהותית וארוכת טווח על המטופל והזכות לאוטונומיה נובעת מהכרה בזכותו של אדם לשלוט בחייו. בבסיס הקביעה, כי נדרשת הסכמה מדעת, אשר עוגנה במסגרת חוק זכויות החולה- תשנ"ו-1996, עומדת זכות האוטונומיה. החובה המוטלת על מטפלים לקבל ממטופל הסכמה מדעת לביצוע טיפול רפואי נועדה, בין היתר, בכדי להגן על זכותו של המטופל לאוטונומיה. אמנם כאמור, התובע לא טען בכתב התביעה לפגיעה באוטונומיה, אולם טען מפורשות להיעדר הסכמה מדעת.
46. בפרשת דעקה קבע כבוד השופט אור, כי היה על התובעת להראות, כי אילו היה ניתן לה הסבר כנדרש היא לא הייתה מסכימה לבצע את ההליך הרפואי. עוד ציין, כי קיים קושי מיוחד בקביעה, האם חולה היה מסכים לניתוח לו היו מובאות בפניו כל העובדות החשובות הרלוונטיות קודם קבלת הסכמתו וכי על בית המשפט להכריע בשאלה האמורה בהתאם לראיות שבפניו, ועל פי שיקולים של שכל ישר וניסיון החיים. כבוד השופט אור הוסיף וקבע, כי אם יתברר, כי לאחר קבלת הסבר כנדרש המטופלת הייתה מסכימה לביצוע ההליך הרפואי אזי אין לומר, כי מחדלם של הרופאים באי קבלת "הסכמה מדעת" הוא זה שגרם לנזק אשר נגרם עקב ביצוע ההליך.
47. ד"ר פעילן נשאל, האם במידה שהיו מעירים את התובע אז בסופו של דבר היו צריכים לעשות את אותה פעולה והשיב, כי "כן ולא" וטען, כי התובע יכול היה לומר שאינו מסכים (עמ' 18 ש' 31-32, עמ' 19 ש' 1). ד"ר פעילן העיד, כי אם לא היו מבצעים את הכריתה אז היו מעירים את התובע מבלי שעשו לו משהו ואז היו מסבירים לו מה ראו ומה ממליצים לעשות. לטענתו, אם התובע לא היה עושה את הניתוח זה היה מפריע לו. הוא הוסיף, כי בשנת 2004 קרה אותו דבר עם בסיס 4 אשר השאירו וכעבור מספר חודשים הוציאו אותו (עמ' 15 ש' 9-13).
48. התובע אישר, כי למרות הניתוחים שעבר משנת 1992 ועד לשנת 2002 הוא המשיך לסבול מכאבים, זיהומים והגבלת תנועות (עמ' 25 ש' 32-33, עמ' 26 ש' 1). הוא העיד, כי לפני הניתוח נשוא התובענה הכאבים היו בלתי נסבלים והוא השתמש בסד ליד (עמ' 26 ש' 2-3). התובע אישר, כי משנת 1992 הוא עבר ניתוחים רבים והתייעץ עם מומחים ולא הצליח למצוא פתרון לבעיה (עמ' 26 ש' 2-6). עוד העיד, כי בשל המגבלות והכאבים הסכים לעבור ניתוחים מאוד רציניים ומורכבים כדי להקל על הכאבים והמצב בו היה (עמ' 26 ש' 7-9). לטענתו, הוא היה מוכן לכל ניתוח שהיה אמור להקל עליו ועל גופו (עמ' 26 ש' 27). התובע העיד, כי לגבי הניתוח משנת 2002 היו רופאים שהמליצו לעבור אותו וכאלה שלא ואף על פי כן בחר לעבור אותו. לטענתו, לאור כאביו החליט לעבור את הניתוח למרות שהיה ניתוח מורכב ומשום שרוב הרופאים סברו שהניתוח יקל על המצב (עמ' 27 ש' 16-23). בהמשך העיד התובע, כי לא היה מסכים לעבור ניתוח של כריתת בסיס המסרק אם היו אומרים לו שבניתוח יש סיכונים שיכולים לגרום, בין היתר, לפגיעה בגיד של כף היד או לשינוי מבנה כף היד (עמ' 28 ש' 25-29). לטענתו, הוא לא היה מסכים לניתוח אם היו אומרים לו שהוא עלול לפגוע ביציבות כף היד, אולם יכול לעצור את הכאבים (עמ' 29 ש' 3-5).
49. ד"ר פעילן העיד, כי בשנת 2004 כרתו את בסיס מסרק 4 בדיוק כמו שקרה עם אצבע 5 בשנת 2002 (עמ' 13 ש' 11-12). התובע אישר, כי ביולי 2004 כרתו לו את אצבע 5, שהייתה אצבע מס' 4 החדשה, בין היתר משום שהוא סבל מכאבים מאוד חזקים. עוד אישר, כי לאחר הניתוח האמור הוא טען בפני הצוות הרפואי שהוא סובל מרגישות בבסיס המסרק של האצבע הזו וכי שלושה חודשים לאחר מכן הוא עבר ניתוח נוסף שבו כרתו את בסיס המסרק (עמ' 24 ש' 23-31). התובע העיד, כי אז הוא הסכים שיכרתו את בסיס המסרק משום שסבל מכאבים חזקים (עמ' 25 ש' 1-2).
50. הנה כי כן, התובע העיד באשר לכאבים הקשים מהם סבל טרם הניתוח נשוא התובענה ולנכונותו לעבור ניתוחים רציניים ומורכבים בשל מצבו. הוא העיד, כי היה מוכן לעבור כל ניתוח שאמור היה להקל על מצבו. מעדותו עולה, כי את הניתוח אשר תוכנן לו ליום 14.11.02 הוא הסכים לעבור על אף דעות שונות של הרופאים לגבי הניתוח והיותו ניתוח מורכב וזאת לאור כאביו והסבריהם של רוב הרופאים, כי הניתוח ישפר את מצבו. לאור האמור, לא ניתן לשלול, כי סביר שהתובע היה מסכים לעבור את הכריתה בשנת 2002, לאור ניתוחים רבים ומסוכנים הרבה יותר אותם הסכים התובע לעבור. מנגד, התובע העיד לפני, כי לא היה מסכים לעבור את הניתוח של כריתת בסיס המסרק לו היו מסבירים לו שזה עלול לפגוע ביציבות היד. לאור עדותו של ד"ר פעילן, כי יש יתרון באי הורדת בסיס המסרק בכך שלא פוגעים בגידים שנקשרים וברצועות וזה עוזר לשמור על יציבות מבנה כף היד, אזי מצאתי שלא ניתן לשלול את טענת התובע, כי לו היו מסבירים לו את משמעות הניתוח יתכן והיה מבקש לקבל עוד חוות דעת או היה שוקל אם לבצע את הניתוח ובאיזה מועד ולא מן הנמנע שהיה מחליט שלא לעבור את הניתוח בשלב שבו עבר ודוחה אותו לשלב מאוחר יותר במידה ולא יכול היה יותר לסבול את הכאבים, או בודק אלטרנטיבות אחרות. לעניין זה אציין, כי בשנת 2004 עבר התובע ניתוח לכריתת אצבע 4 ואת הניתוח של כריתת בסיס המסרק באצבע 4 עבר שלושה חודשים לאחר מכן ולא באותו שלב.
51. כמפורט לעיל, אף אם סבירה ההנחה, כי התובע היה מסכים להליך הרפואי אשר הוא עבר ואף אם האלטרנטיבות האחרות היו פחות טובות הרי שנתונה לתובע הזכות לבחון את כל האפשרויות ולהחליט איזה טיפול יקבל אם בכלל. כפי שיפורט בהמשך, מצאתי, כי יש להביא עניין זה בחשבון בעת קביעת הנזק אשר נגרם לתובע בגין העובדה שההליך בוצע מבלי שניתנה הסכמתו לכך ולאחר שלא שוכנעתי, כי בהכרח התובע היה מבצע את הניתוח לו היה ניתן לו ההסבר על כל חסרונות הניתוח.
52. אוסיף ואומר, כי ברורים המניעים העומדים בבסיס החלטה שלא להמתין עד שהתובע יתעורר, דבר אשר יחייב ביצוע הרדמה נוספת לשם ביצוע ההליך על כל העיכובים והסכנות הכרוכות בהרדמה נוספת וכי סביר בעיני שנגד עיני הרופאים המטפלים עמדה טובת המטופל והאופציה שלשיטתם היא הטובה ביותר. עם זאת, אין במניעים אלו כדי להצדיק את שלילת יכולת הבחירה של המטופל ואי קבלת הסכמתו. אף אם הדבר מחייב שהתובע יתעורר מההרדמה ויעבור הרדמה נוספת, ככל שייתן הסכמתו לטיפול, ואף אם לכאורה עדיף לתובע שלא לעבור הרדמה נוספת לשם ביצוע ההליך אשר ניתן היה לבצע בעת שהיה מורדם הרי שאין בכך בכדי להצדיק את הפגיעה בזכותו של התובע ליתן הסכמתו לביצוע הליך רפואי בגופו. אף אם תתקבל טענה, כי סביר שהתובע היה בוחר לעבור הליך רפואי לאור הכאבים מהם סבל ואף אם ההליך החלופי של איחוי שבר הינו מסובך יותר ואין לו הצדקה הרי שהיה על הנתבעים להשאיר לתובע את האפשרות להחליט באיזה מסלול הוא בוחר אם בכלל ולא ניתן לשלול לאור החסרונות שהתובע היה נמנע מלעבור את הניתוח בשלב אותו עבר.
53. הנתבעים מנעו מהתובע את הזכות לדעת, כי קיים שבר בבסיס המסרק ולהחליט האם וכיצד הוא רוצה לטפל בשבר האמור. בשל התנהלות הנתבעים שביצעו את ההליך הרפואי ללא הסכמת התובע ומבלי שניתנה לו האפשרות לבחור האם לעבור את ההליך אם לאו, הרי שאף נגרמה פגיעה בגרעין הקשה של הזכות לאוטונומיה. כמו כן, בענייננו, בין התובע לנתבעים התקיימה מערכת יחסים של מטפל ומטופל. היה בידי הנתבעים לאפשר לתובע בחירה מושכלת של הטיפול אשר הוא יעבור אולם הם נמנעו מלנקוט בדרך האמורה ותחת זאת בחרו עבורו באיזה הליך לנקוט (ראה לעניין זה ת.א 3333/09 אסתר מורלי נ' מדינת ישראל).
54. באשר לסוגיית גובה הפיצוי ציין כבוד השופט אור בפרשת דעקה, כי שיעור הפיצוי נקבע לפי נתוניו של המקרה האינדיבידואלי כאשר אמת המידה היא השבת המצב לקדמותו. יש לבחון את עוצמת הפגיעה שנגרמה לניזוק הספציפי. עסקינן בנזק אשר קיים בו היבט סובייקטיבי מהותי ומתעוררים קשיים בהערכתו. כבוד השופט קבע, כי בדומה לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים אחרים הרי שהפיצוי נתון לשיקול דעת בית המשפט והוא ייקבע על דרך האומדנה תוך הערכת מכלול נסיבות העניין ובהתאם להתרשמותו של בית המשפט. עוד נקבע, כי בעניין זה יש לנקוט בגישה מאוזנת כאשר מצד אחד יש לתת משקל לעובדה שמדובר בפגיעה בזכות יסוד המחייבת פיצוי הולם ומצד שני הרי שלאור הקשיים הטבועים בתהליך הערכת הנזק הרי שעל בית המשפט לרסן עצמו, ולא לפסוק פיצויים בשיעורים מופרזים. כבוד השופטת שטרסברג כהן התייחסה בפרשת דעקה לשיקולים הרלוונטיים בעת קביעת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה ובין השיקולים הרלוונטיים מנתה כבוד השופט את תוצאות ההליך כשיקול רלוונטי אפשרי וציינה, כי "העובדה כי הטיפול הרפואי הצליח, חרף העובדה שבוצע ללא קבלת הסכמה מדעת, עשויה להפוך את הנזק עקב הפגיעה באוטונומיה לנזק תיאורטי, או נזק זניח".
55. במקרה שלפניי לא הוכיח התובע את הנזק אשר נגרם לו בגין התנהלות הנתבעים והעובדה שביצעו את הניתוח ללא הסכמתו. עם זאת, אין באמור בכדי לשלול את זכותו לפיצוי בגין נזק לא ממוני לאחר שהתרשמתי שלא ניתן לשלול שהתובע לא היה מסכים לביצוע הניתוח במועד בו בוצע וזאת מבלי ששקל את כל האפשרויות שעמדו לפניו וקיבל חוות דעת נוספות.
56. כאמור, התובע סבר, כי הוא נכנס לניתוח מסוים ונתן הסכמתו לניתוח האמור. התובע, כמו גם הרופאים המטפלים, לא היה מודע לקיומו של שבר בבסיס המסרק באצבע 5 וההחלטה באשר להליך הרפואי אשר הוא עבר בסופו של יום התקבלה על ידי הרופאים במהלך הניתוח ועל דעתם בלבד וזאת, מבלי שניתנה לתובע האפשרות ליתן דעתו לשאלה, האם הוא מסכים לעבור את ההליך אם לאו ומבלי שיוסבר לו על מהות הניתוח השלכותיו והסיכונים הטמונים בו. בנסיבות המקרה שלפניי ולאחר ששקלתי את מלוא השיקולים הרלוונטיים, כמפורט לעיל, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 120,000 ₪ בגין רשלנות הנתבעים אשר ביצעו את ההליך הרפואי מבלי שקיבלו הסכמה מדעת של התובע. ברי, כי מהפיצוי האמור אין לנכות תגמולי מל"ל שכן הפיצוי לא ניתן בגין נכותו של התובע אשר כאמור לא נגרמה בעקבות הניתוח נשוא התובענה.
57. הנה כי כן, מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח, כי הנתבעים התרשלו שעה שלא אבחנו טרם הניתוח את השבר בבסיס המסרק באצבע 5 וכאשר סברו, כי אין חיבור באזור השתלת אצבע 5 במקומה של אצבע 4 וכי על התובע לעבור ניתוח בשל כך. כמו כן, לא הוכח, כי הם התרשלו שעה שבחרו בהליך של כריתת בסיס המסרק. מעדותו של המומחה עולה, כי הסברה לפיה השבר האמור הוא הגורם לכאביו של התובע הייתה סבירה והגיונית וכי הליך של כריתת בסיס מסרק הינו אחת האופציות. כמו כן, לא הוכח, כי נפל פגם בביצוע ההליך וכי הנתבעים התרשלו בבצוע הכריתה. כאמור, מחוות דעתו ומעדותו של המומחה מטעם בית המשפט עולה, כי אין קשר סיבתי בין נכותו של התובע וההליך נשוא התובענה. עמדתו של המומחה בעניין זה מקובלת עליי והיא לא נסתרה.
58. למעלה מהדרוש אוסיף ואומר, כי אף אם הייתה מתקבלת טענת התובע לפיה הניתוח נשוא התובענה החמיר את נזקיו ונותרו לו אחוזי נכות בגינו, טענה שכאמור לא הוכחה, הרי שטענותיו לגבי נזקיו מופרזות ומצאתי, כי חלק מהנזקים נגרמו טרם הניתוח נשוא התובענה ובוודאי שבלי קשר אליו. כך לדוגמא, התובע העיד, כי הפסיק לעבוד ב- 1992 וכי מאז הפגיעה לא היה בידו לעבוד (עמ' 26 ש' 28-29). ברי, כי עדותו האמורה של התובע רלוונטית לטענתו, כי נגרם לו הפסד השתכרות. אציין, כי עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם טענתו של התובע לפיה ב- 2002 הוא עבד בחקלאות, גינון, שמירה וניקיון. כמו כן, התובע לא הוכיח, כי בשל מצבו לא היה בידו להמשיך בעבודות האמורות ובין היתר העיד, כי הפסיק לעבוד כשומר משום שעבר דירה (עמ' 26 ש' 30-32, עמ' 27 ש' 5-8) וכי הפסיק לעבוד כנהג הסעות מאחר והיה מעורב בתאונת דרכים ונפצע בברך (עמ' 27 ש' 11-15). כמו כן, התובע העיד, כי משנת 1992 וללא כל קשר לניתוח נשוא תביעה זו משפחתו וחבריו עוזרים לו (עמ' 28 ש' 16-19). התובע לא העיד, כי קיבל עזרה בשכר על אף שבתביעה אחרת אשר הוגשה על ידו בעקבות התאונה משנת 1992 העלה טענה באשר להעסקת עזרה בשכר. כמו כן, טענת התובע באשר לעזרה לה הוא נזקק לא נתמכה בראיה או עדות כלשהי.
59. כפי שפורט לעיל, מקובלת עליי טענת התובע, לפיה הוא נתן הסכמתו להליך שונה מההליך אשר בוצע בסופו של דבר וכי הוא לא נתן הסכמה מדעת להליך של כריתת בסיס המסרק. מצאתי, כי לא די בטופס ההסכמה לניתוח עליו חתם התובע טרם הניתוח אשר הוא היה מיועד לעבור וכי הנתבעים התרשלו שעה שביצעו את ההליך מבלי לקבל את הסכמתו של התובע ותוך פגיעה בזכותו להחליט האם מסכים לביצוע הניתוח אם לאו. לאור החסרונות שמנה ד"ר פעילן בעדותו לפני בניתוח כאמור, אזי מצאתי שלא ניתן לשלול שאם היו מעירים את התובע ומסבירים לו על הניתוח של כריתת שארית המסרק ואת החסרונות והיתרונות, הוא היה מבקש לשקול זאת יותר לעומק ואולי להתייעץ עם מומחים נוספים ולא מן הנמנע שהיה מחליט שלא לעבור את הניתוח של כריתת שארית המסרק במועד האמור. בהתנהלותם שללו הנתבעים מהתובע אפשרויות אלו.
60. לאור האמור לעיל, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, בפיצוי התובע בסך של 120,000 ₪. בנוסף, מחייבת את הנתבעים בהחזר אגרה ששילם התובע משוערכת להיום וכן בהחזר הוצאות התובע בגין חוות דעת מטעמו וחלקו בחוות דעת המומחה מטעם בית משפט וכן בשכר טרחת עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ. מובהר, כי לא מצאתי לחייב את הנתבעים לשפות את התובע בגין ההוצאות שנגרמו לו בשל חקירת המומחה מטעם בית משפט מעבר להחלטתי מיום 3.2.14 לאחר שמצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח לאחר חקירת המומחה, כי יש מקום לשנות את ממצאי חוות הדעת. הנתבעות יישאו ביתרת האגרה החלה בתיק.
61. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ט"ז חשוון תשע"ה, 09 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.