לפני תובענה לסילוק ידם של הנתבעים מחלק מאדמתו של התובע.

1. התובע הינו הבעלים הרשום של מגרש בשטח של 730 מ"ר בשפרעם, בחלקה 7 בגוש 10286 (נספחים א' ו-ב2 לתצהיר התובע, להלן – "מגרש התובע" או "המגרש הנפלש"); על המגרש בנוי בית מגוריו של התובע.

2. הנתבע 1 הינו עזבונו של אביהם של הנתבעים 2-5, ואין חולק על כך שהוא היה (בחייו) בעלים של מגרש שכן למגרש התובע בשטח של 629 מ"ר בשפרעם, בחלקה 5 בגוש 10286 (סע' 4 לתצהירי הנתבע 2 והנתבעת 5; להלן – "מגרש הנתבעת" או "המגרש הפולש").

המנוח נפטר בשנת 2001, ואלמנתו, אמם של הנתבעים 2-5, ירשה את כל רכושו, בהתאם לצו ירושה (נספח א' לתצהיר הנתבע 2); עם פטירתה של האם, בשנת 2005, ירשה הנתבעת 4 את מגרש הנתבעת (נספח ב' לתצהיר הנתבע 2).

3. לטענת התובע, בשנת 2004 גילה כי גדר שהוא עצמו בנה בשנות ה-70' בין המגרש שלו למגרש הנתבעת, אינה מוצבת על הגבול בין המגרשים, אלא ממוקמת בתוך מגרשו שלו, באופן שלמגרש הנתבעת נוספו 20 מ"ר (סע' 5 ו-9 לתצהיר התובע).

לטענת התובע, כאשר הקים את הגדר, בתחילת שנות ה-70' כאמור, עשה כן על יסוד סימון בשטח של שתי יתדות, אשר לדבריו הונחו ע"י המנוח, ורק בשנת 2004 פנה למודד מוסמך לצורך עריכת המדידות, אז נודע לו דבר הפלישה למגרשו.

4. משלא הצליח התובע להביא לכך שהנתבעים, או רשויות התכנון, יסכימו להזזת הגדר באופן שלא תתקיים גריעה מחלקתו, הגיש ביום 23.11.09 את התביעה דנן, ובה דרש סילוק ידם של כל הנתבעים מהשטח הנפלש.

להגנתם טענו הנתבעים כי אינם יורשי המנוח, כאשר רק עם הגשת תצהירי עדותם הראשית ביום 17.2.11 הסתבר כי הנתבעת 4 בלבד היא בעלת המגרש הפולש.

כן נטען, שאין מקום לשינוי המצב הקיים מזה עשרות שנים הואיל וזו הייתה תמיד הסכמת הצדדים.

עוד טענו הנתבעים לשיהוי ולהתיישנות.

בנוסף טענו הנתבעים בהגנתם, כי אף מגרשו של התובע פולש בתורו למגרש שכנו, וכי בפועל התובע מחזיק בשטח שגודלו כגודל השטח אותו רכש מבחינה קניינית.

5. ביום 29.5.13 מיניתי מודד מוסמך כמומחה מטעם בית המשפט על מנת שיחווה דעתו לעניין הגבול בין המגרשים, האם מגרש הנתבעת פולש למגרש התובע, האם מגרש התובע פולש בתורו למגרש ממגרשי שכניו האחרים, "באופן שבו גבולות החזקה של הצדדים במגרשים הוסטו (כטענת הנתבעים), אך גודלם אינו שונה מהגודל אשר לכל צד זכויות רשומות בו, אם לאו".

6. מומחה בית המשפט הגיש חוות דעתו ביום 28.11.13 וכן הגיש השלמה לחוות הדעת ביום 25.6.14.

7. בכדי להבין את גדר המחלוקת (תרתי משמע) באופן ברור יותר, קיימתי ביום 15.7.14 ביקור במקום, והתרשמתי מהמצב בשטח.

הדיבור 'המצב בשטח' מתייחס הן למצב הפיסי והן לעובדה, בה ניתן היה להבחין בנקל לאורך ניהול ההליך, כי לשני הצדדים רגשות עזים ביחס לנשוא הסכסוך, והתרשמותי הייתה כי רגשותיהם אינם נוגעים לאדמה – לקרקע - לשטח, אלא ליחסים שבין הצדדים עצמם, יחסים שהם מעבר לסוגיות קנייניות או תכנוניות, ושאינם נושא לדיון (או לפתרון) במסגרתו של הליך זה (או הליך משפטי בכלל). לצערי, ניסיונותיי להביא את הצדדים להסכמות שונות תוך ניהול ההליך על ידי, לא צלחו.

בהחלטה שניתנה על ידי ביום 22.7.15 הצעתי לצדדים כי יינתן פסק דין על יסוד החומר המצוי בתיק או לאחר חקירת מומחה בית המשפט. יאמר, כי התובע הסכים לכל דרך מקוצרת שהוצעה על ידי, אך הנתבעים עמדו על שמיעת העדים.

8. ביום 16.2.15 נחקר לפניי מומחה בית המשפט בידי ב"כ הנתבעים וכן נחקר התובע על תצהירו ומומחה התובע, מר נביל אבו קורשין על חוות דעתו.

משיקולי יעילות הדיון, הסכים ב"כ התובע להסתפק בחקירתו של הנתבע 2 בלבד, תוך שהוסכם כי תשובותיו בעדותו הן גם תשובותיה של הנתבעת 5 (וראו: עמ' 34 ש' 25-32).

9. ביום 31.3.15 הוגשו סיכומי התובע וביום 12.5.15 הוגשו סיכומי הנתבעים.

10. בעלי הדין הנכונים

10.1 כפי שהובא לעיל, מראיות הנתבעים עולה כי לא היה מקום להגשת התביעה כנגד מי מהנתבעים, למעט הנתבעת 4, שהינה היורשת היחידה של מגרש המנוח.

הנתבעים 2, 3 ו-5 אינם בעלי זכויות במקרקעין, אינם רשאים לבצע כל פעולה בקשר אליהם ועל כן אינם בעלי דין דרושים; הנתבע 1 הינו עזבון, שאינו רשאי לתבוע או להיתבע הואיל ואינו אישיות משפטית.

10.2 על כן, דין התביעה כנגד הנתבעים 1, 2, 3 ו-5 להידחות, וכך אני מורה.

11. חוות דעת מומחה בית המשפט

11.1 בחוות דעתו, וכן בהשלמה מיום 25.6.14 קובע מומחה בית המשפט באופן חד משמעי את העובדות הבאות:

כי שטח מגרשו של התובע הינו 730 מ"ר (סע' 3(א) לחוות הדעת);

כי מגרש הנתבעת פולש ב-14 מ"ר לתוך מגרש התובע ברצועה שרוחבה כ-74 ס"מ ואורכה 19.2 מ"א, כמפורט בנספח א' לחוות הדעת (סע' 3(ג) לחוות הדעת). שטח הפלישה סומן בצבע אדום בנספח א' לחוות הדעת;

כי התובע אמנם פולש לשטח מגרש שכנו האחר (בחלקה 27; שטח פלישה זה סומן בירוק בנספח א' לחוות הדעת), אך בפועל מחזיק התובע במגרש בשטח של 711 מ"ר, במקום 730 מ"ר (סע' 3(ב) לחוות הדעת);

כי הנתבעת 4 אמורה להחזיק במגרש בשטח של 629 מ"ר, אך בפועל היא מחזיקה במגרש בשטח של 642 מ"ר, כאשר ההפרש – 13 מ"ר (=642-629) הוא משטחו של התובע (ההשלמה מיום 25.6.14).

11.2 במילים אחרות – התובע מחזיק בכ-13-14 מ"ר פחות מהשטח אשר בבעלותו, ואותם 13-14 מ"ר מוחזקים בידי הנתבעת 4, כאשר גבול מגרש הנתבעת בפועל נמצא בתוך מגרש התובע.

11.3 חקירתו של מומחה בית המשפט, אשר התארכה הרבה מעבר לסביר, לא הביאה לשינוי בחוות דעתו, אלא לחיזוקה בלבד. אני מקבלת את ממצאיו האובייקטיביים של מומחה בית המשפט בחוות דעתו, לרבות בהשלמה שניתנה לה, במלואן.

11.4 מכאן, שאמנם צודק התובע בטענתו, כי מגרש הנתבעת פולש לתוך מגרשו וגורע ממנו כ-14 מ"ר, וזאת הן מבחינת המדידה בשטח והן מבחינת זכויותיהם הקנייניות של התובע והנתבעת 4;

התובע מחזיק 14 מ"ר פחות מהשטח שבקניינו ושכנתו, הנתבעת 4, מחזיקה 14 מ"ר יותר מהשטח שבקניינה, כאשר השטח העודף המוחזק ע"י הנתבעת 4 הוא הוא שטחו החסר של התובע.

12. ואולם, חרף המסקנה האמורה, ולאחר שעיינתי בראיות הצדדים ושמעתי את העדים, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לקבל את תביעת התובע ובנסיבות המסוימות של העניין שלפניי, אין מקום להורות על שינוי המצב בשטח.

12.1 כפי שציין התובע עצמו בתצהירו – בשנות ה-70' של המאה הקודמת הוא עצמו בנה את הגדר אשר בנוגע לה הוא טוען לפניי כעת כי היא בתוך המגרש שלו, כאשר רק בשנת 2004 ביצע התובע מדידה באמצעות מודד מוסמך.

12.2 לא ניתן כל הסבר ע"י התובע מדוע לא ביצע מדידה כאמור עובר לבניית הגדר או מדוע במשך שלושים שנה (ויותר) לא עשה דבר ולא אמר דבר לשכניו.

12.3 כשם שהתובע ידע להזמין מודד בשנת 2004, כך שומה היה עליו להזמין מודד בשנת 1971, ומלכתחילה לא ליצור בשטח – במו ידיו – מצב הנמשך שלושה עשורים ויותר, מצב שגרם לנתבעת 4, ולהוריה לפניה, להסתמכות ולשינוי פני השטח בפועל;

כך, כפי שניתן לראות בתמונות שצורפו לתצהירי הנתבעים, וכפי שנוכחתי לראות בביקורי במקום, באותה רצועה ברוחב של כ-74 ס"מ ובאורך של כ-19 מ"א נסללה דרך אספלט, המשמשת כחנייה לנתבעת 4, דרומית לה הוקמה גדר בטון, המהווה קיר תומך לאדמה שנמצאת בגינת הנתבעת 4, נשתלו צמחים (אותם ניתן היה להזיז, לו רק הם היוו "מחסום", כאשר בפועל לא כך המצב), אף קיים קו ביוב בסמוך לגדר הבטון, נבנה שער כניסה, וקיימת חומה בצידו המערבי של המגרש, הגובלת עם הכביש, והמהווה – בחלקה – קיר תומך המונע מהאדמה במגרש הנתבעת 4 מלגלוש אל הכביש.

12.4 התובע לא נתן כל הסבר מדוע משך שלושים שנה לא בדק, לא שאל ולא התעניין כלל בגבול זה של מגרשו.

לו הייתה הפגיעה בקניינו כה משמעותית, כפי שהוא טוען לה בתביעתו היום, חזקה עליו כי מלכתחילה לא היה בונה בעצמו את הגדר, שכעת הוא מבקש להורסה, ובוודאי שלא משאיר את המצב כמות שהוא משך עשרות שנים.

12.5 התובע הוא שיצר את המצב בשטח, הוא שנמנע מלשנות אותו במשך כל אותן שנים, תוך יצירת הסתמכות של ממש של שכניו (היום – הנתבעת 4), ואין מקום להתיר לו, אחרי זמן כה רב, לגרום להרס ולחורבן של חצר שכנתו, תוך שימוש ב"זכות הקניין", בה לא התעניין שלושים שנה.

12.6 זכות הקניין היא אמנם זכות יסוד, ואין להמעיט בערכה. אך אני סבורה, כי בנסיבות המקרה דנן, חוסר התעניינותו המופגן של התובע בזכויותיו ויצירת המצג כלפי שכניו לא יכולים אלא להביא למסקנה, כי לא זכות קניין מבקש התובע לעצמו, אלא רגש לא ברור של נקמה או פגיעה בשכניו, מסיבות שלא הובהרו דיין ושלטעמי גם אינן רלוונטיות.

התנהגותו של התובע מדברת בעד עצמה, ואין הוא יכול – לאחר שהוא הקים גדר בטון החוצצת בין החצרות, גדר אותה קיים משך שלושים שנה – לבוא ולבקש לחסות תחת זכות הקניין. להתרשמותי, מדובר בניסיון לשימוש לרעה בזכות, ושומה על בית המשפט שלא ליתן יד להתנהלות חסרת תום לב מסוג זה.

12.7 לכן, אינני סבורה כי יהיה זה צודק או הגון להורות היום על הריסת הגדר ושביל האספלט הגובל בה או הזזתם, כפי שמבקש התובע בתביעתו.

12.8 יתרה על כן, סע' 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, אליו מתייחס התובע בסיכומי קובע, כי –

"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

אני סבורה, כי בנסיבות המסוימות של המקרה שלפניי, הנתבעת 4 מחזיקה במקרקעין בהרשאתו המפורשת של התובע, הרשאה שניתנה עוד בטרם הפכה היא עצמה לבעלת זכויות במקרקעין; בניית הגדר ע"י התובע והשארת המצב כמות שהוא הופכת את הנתבעת 4 למי שמחזיקה במקרקעין 'כדין' כאמור.

12.9 סע' 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר גם אליו מפנה ב"כ התובע בסיכומיו, קובע, כי -

"הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין...".

גם כאן, לא ניתן לומר כי מתקיים אלמנט 'שלא כדין' באשר משבנה התובע את הגדר החוצצת בין המגרשים הוא עצמו התיר כניסה ושימוש באותם 14 מ"ר - לשכניו.

13. התוצאה היא כי אני מורה על דחיית התביעה לסילוק ידם של הנתבעים.

בנסיבות העניין, הואיל ומדובר בשכנים, חרף התוצאה אליה מצאתי להגיע, גם בהתייחס לנתבעת 4, איני מוצאת לעשות צו להוצאות, ואני סבורה כי ראוי שכל צד ישא בהוצאותיו. אין לי אלא לקוות כי הצדדים ישכילו להניח לעבר במקומו הראוי, וינסו לחדש יחסי שכנות קורקטיים, לכל הפחות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתו ך 45 יום.

ניתן היום, ג' סיוון תשע"ה, 21 מאי 2015, בהעדר הצדדים.