בתביעה דנא, עותרת התובעת בן עד עבודות בע"מ (להלן: "התובעת" או "בן עד") לפיצוי כספי בגין נזק, נטען, שמקורו בעוולה של גרם הפרת חוזה ו/או רשלנות.

מבוא רקע עובדתי

1. בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, תוכנן ואושר על ידי נציגי ממשלת ישראל ורשות מקרקעי ישראל, פרוייקט הרחבה ביישוב שער אפרים (להלן: "המושב") של 350 מגרשים לבנייה (להלן: "תוכנית הרחבה או "הפרויקט").

הפרוייקט, כמו גם התוכנית הכלכלית לביצועו, ניזומו על ידי האגודה השיתופית שער אפרים (להלן: "האגודה"), שעל פי תקנונה פועל ומתנהל המושב.

2. פרויקט ההרחבה נוסד על בסיס החלטה 737 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "החלטה 737"), במסגרתה התיר מינהל (כיום, "הרשות") מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל או "הנתבעת") הרחבתם של יישובים חקלאיים, באמצעות הקצאת מגרשים לבנייה בדמי חכירה מופחתים – זאת על רקע המשבר הכלכלי אליו נקלע המגזר החקלאי, באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת.

היישוב שער אפריים אף הוא נקלע לחובות כבדים, בעטיים מונה לו משקם, עו"ד דורון כוכבי (להלן: "המשקם"), מכוח חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992.

3. במסגרת החלטה 737 הנ"ל, ניתנה לאגודות האפשרות ליזום תוכנית הרחבה בשטחי משבצת האגודה – באמצעות הקצאת מגרשים לבנייה בגודל של 500 מ"ר, למועמדים שיומלצו למינהל על ידי האגודה.

בהחלטה נקבע, בין היתר, כי מספר המגרשים בהרחבה יהא עד 115% ממספר הנחלות שאושרו ליישוב עד למועד מתן ההחלטה.

4. בתאריך 28.9.1996 התקבלה החלטת האסיפה הכללית של האגודה – במסגרתה אושרה תוכנית ההרחבה, על דרך של הקצאת 350 מגרשים לבנייה בשטח של 550 מ"ר למגרש (להלן: "החלטת האסיפה"). נקבע, כי כל בעל נחלה במושב יקצה שטח זהה מנחלתו (כ-4.5 דונם) ובתמורה יקבל "2 מגרשים לצורך בניית בתים בהקשר לתוכנית ההרחבה", או לחילופין את שוויים הכספי (להלן: מגרשי התמורה").

עוד נקבע, כי מגרשי התמורה, 160 במספר, יוקצו לחברי המושב בפטור מלא מתשלום דמי פיתוח, כאשר יתרת המגרשים (190 במספר) יוקצו למשתכנים חיצוניים שאינם חברי האגודה או צאצאיהם (להלן: "המשתכנים החיצוניים") – והתמורה שתתקבל משווקם תשמש לפיתוחם של כל שטחי ההרחבה; לשיקום חלקי המושב הישנים ולתשלום חובות העבר של האגודה.

5. לשם ביצועו וניהולו של פרויקט ההרחבה, מינתה האגודה וועד מנהל בן 5 חברים (להלן: "הוועד המנהל") – בינותם, מזכיר האגודה מר ישראל וילמובסקי (להלן: "וילמובסקי") וחבר ועד הנהלת האגודה, מר שלום חדד, שהינו אחד ממנהלי התובעת ובעל המניות בה (להלן: "חדד").

6. ביום 29.1.97 נערכה פגישה במינהל בה נכח, בין היתר, מר דרור קרישפין, מנהל האגף החקלאי במינהל (להלן: "קרישפין") – במסגרתה הוחלט כי פיתוח ההרחבה יבוצע על ידי המושב, באחריות ובקרת המועצה המקומית האיזורית לב השרון (להלן: "המועצה").

ביום 27.3.97 אישרה המועצה, במכתב החתום על ידי מר יצחק ישועה שעמד בראשהּ (להלן: "ישועה"), כי " ... פיתוח התשתיות על פי תכנית ... שער אפריים נעשה באישורנו ובפיקוחנו".

7. ביום 2.3.97 ניתנה החלטת המשקם, בהמשך להחלטת קודמת שניתנה על ידו ביום 14.1.97, לפיה "תמורת סכום של 15000 ₪ בעבור כל מגרש – ישוחררו 50 מגרשים בלבד..." אשר שווקו למשתכנים החיצוניים. עוד צויין בהחלטת המשקם, כי הכספים שיניבו המגרשים " ... יהוו מקור לפירעון חובות האגודה לנושים השונים".

8. בעקבות דרישת המינהל מהאגודה, ליתן פרטים מלאים ביחס לעלויות הפיתוח והתנאים לקביעת מועמדים לרכישת מגרשים, כמו גם התמורה הנדרשת כתנאי להפניית המומלצים למינהל – שיגר וילמובסקי לקרישפין מכתב מיום 29.6.97, שזה לשונו:

"אנו גובים ממשתכנים חיצוניים ובני בנות המושב סכום של 38,000 $ (שלושים ושמונה אלף דולר ארה"ב) בגין פיתוח מתחם הרחבת המושב (350 מגרשים) וזאת מכל המשתכנים אשר יבנו את ביתם במסגרת 350 המגרשים המהווים פרויקט הרחבת שער אפרים".

יצויין, כי המכתב הנ"ל נחתם גם על ידי מר שלום חדד אשר היה, כאמור, חבר בוועד המנהל ובעל המניות בתובעת.

עוד יצויין, כי על בסיס הצהרה זו של הועד המנהל – אישר קרישפין, ביום 9.7.97, למ"מ מנהל המחוז, דאז, מר עודד טל כי "אין מניעה לביצוע עסקאות להקצאת המגרשים בהרחבת שער אפרים בהתאם להפניות האגודה ועל פי כללי החלטה 737, או כל החלטה שתבוא במקומה".

9. דא עקא, כי חרף הצהרת הועד המנהל במכתב מיום 29.6.97, שיווקה האגודה את המגרשים למשתכנים החיצונים בעלות של כ-70,000 $ למגרש – כאשר התמורה שנתקבלה שימשה למטרות שונות החורגות מפיתוח פרוייקט ההרחבה. כך, שימשו הכספים לתשלום חובותיה של האגודה לנושים לרבות – המנהלה להסדרים במגזר החקלאי (להלן: "המנהלה"); המועצה והמינהל; וכן לביצוע עבודות פיתוח ותשתית – הן בחלקי המושב הוותיקים והן בשטחי ההרחבה.

10. עבודות התשתית השונות בוצעו ברובן, כך על פי הטענה, על ידי התובעת, וזאת בהתאם להתקשרות חוזית שבינה לבין האגודה, בהיקף של 33,000,000 ₪ (להלן: "ההתקשרות החוזית").

יצויין, כי התובעת באה תחת חברת הלה הנדסה ואדריכלות בע"מ (להלן: "חברת הלה") - עימה התקשרה האגודה בהסכם לביצוע עבודות התשתית במושב - זאת לאחר שההסכם עם חברת הלה בוטל, והאגודה שילמה לה, במסגרת הסדר פשרה, סך השווה בש"ח ל – 800,000 $.

11. לימים, בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3962/97 בארותיים, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מרום ארד ואח', פ"ד נב(4) 614 – הוציא היועץ המשפטי לממשלה מתחת ידו מכתב, מיום 3.2.1999, במסגרתו ניתנו הנחיות על פיהן יש ליישם את החלטה 737 (להלן: "הנחיות היועמ"ש").

במכתב הנ"ל נקבע, כי גביית כספים על ידי האגודות השיתופיות, או מי מטעמן, בתמורה לזכות להיכלל ברשימת המומלצים לרכישת מגרשים בתחומן – הינה קריטריון בלתי סביר המהווה תשלום ללא צידוק חוקי, תוך התעשרות שלא כדין של האגודות על חשבונה של המדינה. הודגש לעניין זה, כי התשלום הנגבה מהמשתכנים החיצוניים (כתנאי להמלצה, כאמור) מהווה, הלכה למעשה, ניצול שלא כדין של מדיניות המינהל להחכיר את מגרשי ההרחבה, בדמי חכירה מופחתים.

12. נוכח הנחיות היועמ"ש ועל בסיסן, פרסם האגף החקלאי במינהל, ביום 7.3.1999, את הוראת אגף מס' 51י' (להלן: "הוראה 51י"), בדבר "החכרת קרקע למגורים ביישובים חקלאיים" - במסגרתה נקבעו קריטריונים נוספים, לפיהם תיושם החלטה 737.

נקבע, כי למן יום 31.3.99 (להלן: "היום הקובע") האגודות לא תהיינה רשאיות לגבות תשלום ממשתכנים חיצוניים, בגין הזכות להיכלל ברשימת המומלצים מטעמן. האגודות, כך נקבע, תהיינה זכאיות להשית על המומלצים אך הוצאות בגין דמי פיתוח – כפי שאלו יאושרו על ידי אגף שווק וכלכלה במינהל (להלן: "הוצאות הפיתוח").

הוצאות הפיתוח, כך על פי ההוראה 51י', אשר לא תעלינה על סך של 100,000 ₪ (כולל מע"מ) למגרש (להלן: "תקרת המקסימום") תאושרנה על ידי האגף על בסיס הצהרה בלבד, בלא שתיבדקנה עלויות הפיתוח הנדרשות בפועל, לפיתוחו.

חיוב בגין הוצאות פיתוח העולה על תקרת המקסימום – תיבדק על ידי חברת הבקרה במינהל, טרם מתן אישור לשיווק המגרש.

לבסוף, נדרשו האגודות להמציא למינהל את החלטות האסיפה הכללית שלהן - ביחס לקריטריונים לבחינת מועמדים מטעמן, להקצאת המגרשים למשתכנים חיצוניים.

13. בתאריך 20.6.1999 פרסם האגף החקלאי הוראות מעבר (הוראת אגף 51יב') ביחס להוראה 51י'. נקבע, כי בכפוף למילוי התנאים הקבועים בהוראה 51יב' – ניתן לפנות לוועדה מלווה, שבסמכותה לאשר הקצאת מגרשים בתמורה העולה על תקרת המקסימום (להלן: "וועדת החריגים"). תנאי לדיון בוועדת החריגים לאשר חריגה מתקרת המקסימום, הינו הגשת תצהיר מעודכן אותו פרסם המינהל, בהוראת אגף 51יג' מיום 22.6.1999.

14. בסמוך לאחר פרסומה של הוראת 51י', פנה המינהל פעמים מספר (החל מיום 11.3.99) לאגודה בדרישה להעביר אליה "... תוך 30 יום את התצהירים לגבי כל מגרש וכן מכתב בו מצויינים כל הקריטריונים לבחינת מועמדים בצרוף פרוטוקול אסיפה כללית של האגודה כאמור בהוראה".

חרף פניות המינהל כאמור, המשיך הוועד המנהל באגודה בשיווק המגרשים לקהל הרחב – זאת בתמורה העולה לאין שיעור על תקרת המקסימום, בגין הוצאות הפיתוח למגרש.

במקביל הגישה האגודה, ביום 31.8.99, בקשה לוועדת החריגים לאשר הקצאת 100 מגרשים למומלצים, בהתאם להוראה 51יג' (להלן: "הבקשה לוועדת החריגים"). לבקשה צורפו תצהירים, באשר לדמי הפיתוח הנגבים ממומלצי האגודה (100,000 ₪ למגרש) – אשר לא שיקפו נכונה (לשון המעטה) את התמורה שנדרשה בפועל על ידי האגודה, בגין שיווק המגרשים (להלן: "התצהירים הכוזבים").

יוער, כי באופן חריג התיר המינהל – לבקשת בא כוחה, דאז, של האגודה עוה"ד אסף נמרוד (להלן: "עו"ד נמרוד") – להוציא את התצהירים הכוזבים מתיק המינהל ולהחליפם באחרים.

15. ביום 6.1.2000 שיגר המינהל לועד האגודה מכתב שזה לשונו:

"הובא לידיעתנו כי תוכן התצהירים שניתנו ע"י האגודה וע"י מומלצי האגודה לחכירת המגרשים בהרחבה הנ"ל אינו משקף את העבודות לאשורן בכל הנוגע להסדרים הכספיים אליהם מתייחסים התצהירים.

לפיכך הוחלט בשלב זה שלא להקצות את המגרשים בהרחבה" (להלן: "החלטת הסירוב").

16. נוכח החלטת הסירוב, בוטלו עסקאות רבות שנעשו בין רוכשי המגרשים (החיצוניים) לבין האגודה. כתוצאה מכך, כך לתובעת, ונוכח התחייבויות האגודה לבנקים ולספקים שונים – נקלעה האחרונה לחובות בהיקפים של עשרות מיליוני ₪. לשיטת התובעת, המחאות שניתנו על ידי האגודה חוללו, חשבונותיה הוגבלו והיא חדלה לשלם תשלומים למועסקים על ידה בפרויקט – לרבות התובעת בתביעה דנא.

17. ביום 30.6.03 ניתן צו הקפאת הליכים לאגודה על ידי כב' השופטת אלשיך (להלן: "צו הקפאת הליכים"). צו לפירוק האגודה, בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק), התשמ"ד-1984, ניתן ביום 26.4.04 (להלן: "צו הפירוק"), במסגרתו מונה עו"ד איתן ארז כמפרק זמני של האגודה (להלן: "המפרק").

18. התביעה שבכאן הוגשה ביום 16.12.09. המינהל מצידו עתר לדחיית התביעה על הסף בגין התיישנות, שיהוי, העדר עילה והעדר יריבות (להלן: "בקשת הסילוק על הסף").

בהחלטתי מיום 29.8.12 דחיתי את הבקשה בהעדר טעם מספיק לדחיית התביעה באיבה, טרם שמיעת הראיות. עם זאת הובהר בהחלטתי הנ"ל כי "...כל הטענות שהועלו על ידי המינהל שמורות לו והוא רשאי להעלותן במסגרת ההליך גופו".

19. לשלמות התמונה יצויין, כי ביום 10.9.2013 ניתן צו לפירוקה של התובעת, ובהחלטה מיום 17.12.2012 הורתה כב' הרשמת (כתוארה אז) אביגיל כהן, על הפקדת ערובה בסך 80,000 ₪ - כתנאי להמשך הליכים בתיק דנא.

התביעה וטענות הצדדים

20. בתביעה דנא עותרת התובעת לחייב את המינהל לשלם לה את יתרת התמורה המגיעה לה, לטענתה, מהאגודה – כמתחייב מחוזה ההתקשרות עם האחרונה – בתוספת הצמדה וריבית חוקית, העולים לסך של 6,749,995 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.

לטענת התובעת, בשל העיכוב, שלא כדין, בהקצאת מגרשי הבנייה בפרוייקט ההרחבה על ידי המינהל – בוטלו העסקאות שערך המושב עם רוכשי המגרשים, וכפועל יוצא הופסקה הזרמת המזומנים לקופת האגודה.

גלל כן, כך הטענה, נקלעה האגודה להקפאת הליכים ולפירוקה, תוך שהאחרונה הפרה את התחייבותה לשלם לתובעת את יתרת התמורה, בגין העבודות שביצעה בפרוייקט.

21. התובעת טוענת כי למן ייסוד פרוייקט ההרחבה במושב, היה נהיר לכלל הגורמים שנטלו חלק בפרוייקט – לרבות המועצה והמינהל – כי מכירת יתרת המגרשים (להוציא את "מגרשי התמורה" שהוקצו לחברי המושב) למשתכנים חיצוניים, נועדה מלכתחילה לשיקום המושב כולו לרבות החלק הותיק שבו, כמו גם לפרעון חובות המושב.

בהינתן כזאת, ברי, כך לתובעת, כי האגודה תשווק את המגרשים בתמורה העולה על ההוצאות הנדרשות לפיתוח מתחם ההרחבה.

22. עוד ובנוסף טענה התובעת, כי המינהל אישר את פרוייקט ההרחבה, בידיעה כי "באגודה קיים הסדר שונה המנוגד להוראות המינהל ואף אישר התנהלות זו מבראשית הפרוייקט".

לעניין זה הטעימה התובעת, כי המינהל היה מודע לעובדה שהתצהירים שהוגשו לו ביחס לסכומים הנגבים מהמשתכנים החיצוניים, אינם משקפים נכונה את הסכומים הנגבים בפועל על ידי האגודה.

לשיטת התובעת, המינהל דרש לקבל את התצהירים הנ"ל "למראית עין בלבד", וכאשר נתגלה בדיעבד, כביכול, קיומו של פער בין הסכומים הנגבים בפועל מהמשתכנים החיצוניים לאלה המצויינים בתצהירים – "היתמם המינהל והודיע לאגודה ביום 6.1.00" כי אין בדעתו לאשר את ביצוע העסקאות בפרוייקט ההרחבה.

התובעת סומכת טענותיה לעניין זה על הכרעת הדין מיום 4.2.2008 בת.פ. 40178/05 מ"י נ' וילמובסקי ואח', תק-מח 2008(1) 4415 (להלן: "ההליך הפלילי") – במסגרתה נקבע, כך הטענה, כי המינהל היה מודע כל העת לכך שהאגודה גובה סכומים העולים על המוצהר על ידה ועל ידי המשתכנים.

נכונות המינהל, כך לתובעת, לאפשר החלפת התצהירים הכוזבים באחרים, מלמדת כמאה עדים, על ידיעתה בזמן אמת כי " ... באגודה קיים הסדר שונה המנוגד להוראה 51י' ואף אישר הסדר זה".

23. התובעת הוסיפה וטענה כי החלטת המינהל מיום 6.1.2000, לבטל את הקצאת המגרשים בפרוייקט ההרחבה (לעיל ולהלן: "החלטת הביטול") – ניתנה שלא כדין ובלא שתהא למינהל סיבה מוצדקת שלא לאשר את הקצאת המגרשים ששווקו, בפועל, למשתכנים החיצוניים.

לשיטת התובעת הצהרת הוועד המנהל, במכתב וילמובסקי מיום 29.6.97 – בו צויין כי האגודה גובה ממשתכנים חיצוניים ומבני המושב סך של 38,000 $ בגין פיתוח מתחם ההרחבה – לא היתה הצהרה כוזבת כלל ועיקר, שכן במועד כתיבת המכתב, החלטה 737 היתה בתוקף " ... ולא היתה כל מגבלה על הסכום שנגבה ממשתכנים, ואף היה נהוג בקרב המושבים לגבות סכום שהוא מעבר לעלות דמי הפיתוח בגין המלצת האגודה להיכלל ברשימת מומלציה למינהל".

בהעדרה של מגבלה, כאמור, כך לתובעת, אין ולא הייתה לאגודה כל סיבה להציג מידע כוזב או מטעה ביחס לסכומים הנגבים ממשתכנים חיצוניים. הסכום הנקוב במכתב הנ"ל, כך הטענה, התייחס אך ורק לעלות הפיתוח במתחם ההרחבה בלבד, בלא כל התייחסות לתמורה הכוללת שנדרשו המשתכנים המומלצים לשלם לאגודה.

24. עוד טענה התובעת כי המינהל ידע בזמן אמת כי האגודה גובה כספים מהמשתכנים החיצוניים בנוסף לדמי הפיתוח שכן, כך הטענה, על פי החלטת המשקם מיום 2.3.97 – נדרשה האגודה להעביר לאחרון סך של 15,000 ₪ מהתמורה שתתקבל עבור כל מגרש ש"שוחרר" למשתכנים (50 במספר), לפרעון חובותיה לנושים השונים, שהמינהל נמנה עליהם.

אם אומנם, כך לתובעת, סבר המינהל בזמן, אמת כי האגודה גובה בגין כל מגרש ששווק דמי פיתוח בלבד – הכיצד "ציפה המינהל כי חובותיה של האגודה יפרעו ... " מכספי התמורה?!

25. עוד ובנוסף טענה התובעת כי החלטת המינהל על ביטול הקצאת המגרשים בפרוייקט, נעשתה בשלב בו המושב "שינה את מצבו לרעה והתחייב כלפי גורמים שלישיים בסכומי עתק ... ". בנסיבות אלה, כך הטענה, שומה היה על המינהל להימנע מלקבל החלטה, בדיעבד, המבטלת את הקצאת המגרשים – החלטה אשר גרמה לקריסתו הכלכלית של המושב.

26. טוענת אפוא התובעת כי התנהלותו של המינהל המתוארת לעיל, עולה כדי עוולה של גרם הפרת חוזה, שכן בעטייה של החלטת הביטול שנתקבלה, בדיעבד ושלא כדין - גרם המינהל, ביודעין או למצער בעצימת עיניים, לכך שהאגודה תפר את ההתקשרות החוזית שבינה לבין התובעת.

הפרת ההתקשרות החוזית מצד האגודה, כך לתובעת, באה לידי ביטוי באי יכולתה לפרוע את השיקים, 22 במספר, שנמשכו לפקודתה מחשבונה של האגודה – אשר חוללו בשנת 2001 (להלן: "השיקים שחוללו או "השיקים").

התובעת הטעימה בסיכומיה, כי אין ולא היה כל צידוק לבטל, למפרע, את הקצאת המגרשים בפרויקט ההרחבה, וכי היה על המינהל לצפות כי התנהלותו תביא לקריסתה של האגודה, והפיכתה לחדלת פרעון.

27. לבסוף טענה התובעת כי התנהלות המינהל, מהווה בנסיבות מקרה דנא רשלנות והיא אף מגעת, כך לתובעת, לכדי רשלנות רבתי - בהיות המינהל רשות ציבורית המתנהלת על פי דין.

עיקר טענות המינהל

28. המינהל מצידו טען כי עסקינן בתביעה נטולת בסיס ונעדרת עילת תביעה, ומן הדין היה לדחותה על הסף בהעדר עילה ו/או יריבות בינו לבין התובעת.

לשיטתו של המינהל, משהפכה האגודה לחדלת פרעון בשל מחדליה שלה, תרה התובעת אחר כיס עמוק - את כיסו של הציבור, על מנת לממן את נזקיה, הנטענים, במסגרת פעילותה העסקית עם המושב.

29. בסכומי טענותיו, שב המינהל וטען כי יש לסלק את התביעה באיבה, למצער, מחמת התיישנות. לשיטתו, בית המשפט נמנע בשעתו מלהיעתר לבקשה לסלק התביעה על הסף – זאת על מנת לאפשר לתובעת להוכיח את טענותיה, על כי בנסיבות מקרה דנן טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

דא עקא, כך למינהל, התובעת כשלה מלהוכיח קיומן של נסיבות שיש בהן כדי לדחות את מירוץ ההתיישנות – ומן הדין להורות על סילוקה של התביעה על הסף מחמת התיישנות.

בהינתן, כך הטענה, כי עילת התביעה בענייננו נולדה, על פי הודאת התובעת, לכל המאוחר בשנת 2001 עת חוללו השיקים – ברי כי התביעה התיישנה, כשנה טרם הגשתה.

30. לגופה של התביעה טען המינהל כי אין יסוד לטענת התובעת כי קמה לה כנגדו עילת תביעה של גרם הפרת חוזה. לטענתו, התובעת לא השכילה להוכיח אף לא אחד מהיסודות, חמשה במספר, הנדרשים על מנת לקומם עילה של גרם הפרת חוזה – ובכלל אלה קיומו של קשר סיבתי, בין התנהלות המינהל לקריסתה הכלכלית של האגודה. לשיטתו של המינהל, קריסתה הכלכלית של האגודה, נגרמה בראש ובראשונה עקב התנהלותם חסרת הרסן של חבריה, אשר נטלו כספים מקופת האגודה ונמנעו מלהחזירם.

31. כך גם אמורים הדברים, לשיטתו של המינהל, באשר לעילת הרשלנות הנטענת על ידי התובעת. לטענת המינהל, הטענה בדבר התנהלותו הרשלנית בכל הקשור להקצאת המגרשים בפרוייקט – נטענה על דרך הסתם בלא שהוכחו יסודותיה של עילה זו.

המינהל כפר נחרצות בטענות התובעת לפיה יש בהליך הפלילי כדי להקים לתובעת עילת תביעה כנגדו, או כדי לקבוע ממצאים על פיו ביחס אליו.

לשיטת המינהל, הוא לא היה צד להליך הפלילי ולא ניתנה לו ההזדמנות להגיב לטענות שהועלו במסגרתו – לפיכך, לא ניתן, כך הטענה, להסתמך על קביעותיו של בית המשפט בהכרעת הדין, מושאת ההליך הפלילי.

דיון והכרעה

32. האומנם קמה לתובעת עילת תביעה, בגינה חב המינהל לשאת בתשלום נזקיה הנטענים של התובעת שמקורם בהתקשרות החוזית שבינה לבין האגודה? זוהי השאלה העיקרית שבמחלוקת הצריכה הכרעה בתיק דנא.

ברם, טרם נידרש לשאלה האמורה לגופה, שומה עלינו להכריע תחילה בטענת ההתיישנות שבפי המינהל, בשלה, כך הטענה, יש לסלק את התביעה באיבה.

33. כזכור, עוד טרם הגשת כתב הגנה בליך דנא, הגיש המינהל בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילה; העדר יריבות; התיישנות ושיהוי. בהחלטתי מיום 29.8.12 נדחתה הבקשה, שכן לא מצאתי טעם מספיק לדחות התביעה באיבה, טרם שמיעת הראיות – הואיל והבירור העובדתי/ראייתי של התביעה לגופה, כך סברתי, עשוי להשליך על ההכרעה בדבר התיישנותה של התביעה.

עם זאת, הבהרתי בהחלטתי הנ"ל כי " ... כל הטענות שהועלו על ידי המינהל שמורות לו והוא רשאי להעלותן במסגרת ההליך גופו" (סעיף 13 להחלטה).

על בסיס האמור, שב המינהל וטען בסיכומי טענותיו כי אף לאחר שמיעתן של הראיות בתיק דנא נמצא, כך לטענתו, כי מן הדין להורות על סילוקה של התביעה על הסף מחמת התיישנות.

משהועלתה טענה זו, אין אפוא מנוס מלדון ולהכריע בה – טרם תוכרע שאלת קיומה, או אי קיומה, של עילת תביעה כנגד המינהל.

טענת ההתיישנות – סילוק על הסף

34. לטענת הנתבעת, האירועים עליהם מבססת התובעת את טענותיה אירעו בין השנים 1997-1999 ולכל המאוחר במועד בו החליט המינהל (1.6.2000) לבטל את הקצאת המגרשים בהרחבה, למשתכנים החיצוניים.

בהינתן, כך התובעת, שהתביעה הוגשה בחודש דצמבר 2009 ברי כי זו הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות – שהינה, כידוע, שבע (7) שנים ממועד היווצרות עילות התביעה הנטענות, זאת בהתאם להוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

התובעת הוסיפה וטענה, כי אף אם יונח, כטענת התובעת, כי מירוץ ההתיישנות בתביעה דנא החל אך בשנת 2001 עת חוללו השיקים, שכן במועד זה התחולל אירוע הנזק – הרי אף בהנחה כאמור, חלפה תקופת ההתיישנות כבר בשנת 2008, קרי: כשנה טרם הגשת התביעה.

35. במסגרת תגובתה לבקשת הסילוק מיום 21.4.2010 טענה התובעת כי דינה להידחות – שכן טרם חלפה תקופת ההתיישנות, שעל פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תחילתה היא "ביום בו נולדה עילת התובענה".

לטענת התובעת, עילת התובענה בהליך דנא " ... קמה עם מתן הכרעת הדין ... ", במסגרתה נקבע – כך על פי הטענה – כי עקב התנהלותו הפסולה של המינהל, נקלע המושב לקשיים כספיים אשר הובילו, את האגודה לחדלות פירעון; להקפאת הליכים ולפירוקה.

מכאן, כך לתובעת, יש לימנות את תקופת ההתיישנות למן המועד בו ניתנה הכרעת הדין בהליך הפלילי קרי: ביום 4.2.08 – ומיני אז, טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

עוד טענה התובעת, ולחילופין, כי מרוץ ההתיישנות צריך להימנות למן המועד בו הודיע המפרק הזמני של האגודה לתובעת " ... כי אין בכוחו/כוונתו לשלם לבן עד את הכספים המגיעים לה".

הואיל ותשובת המפרק, כך לתובעת, ניתנה בסמוך להגשת התביעה – הרי שרק במועד זה נגלה לה לתובעת דבר קיומו של הנזק שהוסב לה, בעטייה של הנתבעת.

בכגון דא, כך לתובעת, יש תחולה להוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [(נוסח חדש)] (להלן: "פקודת הנזיקין") הקובע כי מועד לידתה של עילת תובענה, שמקורה בעוולה, יהא ביום "שבו אירע אותו נזק", וככול שזה לא נתגלה ביום בו הוא אירע - אזי המועד בו "נולדה עילת התביעה" הינו "היום שבו נתגלה הנזק".

לבסוף טענה התובעת בתגובתה, לחילופי חילופין, כי אירוע הנזק התחולל רק עם חילול השיקים שנמשכו לפקודתה על ידי האגודה ואשר חוללו, כאמור, רק בשנת 2001. בהינתן כזאת, כך לתובעת, טרם חלפו 10 שנים מיום אירוע הנזק ועד למועד הגשת התביעה.

36. אקדים את המאוחר ואומר כבר עתה, כי לאחר שעיינתי, בשנית, בטענות הנתבעת על רקע חומר הראיות שהוגש – באתי לכלל מסקנה כי אומנם, כטענת הנתבעת, התביעה דנא הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. ובמה דברים אמורים.

מירוץ ההתיישנות – מועד מתן הכרעת הדין

37. ייאמר מיד, כי לא מצאתי שחר לטענת התובעת כאילו עילת התביעה בהליך דנא, התגבשה במועד בו ניתנה הכרעת הדין בהליך הפלילי (4.2.08) – וזאת אף אם יונח (מה שאינו) כי היא מייחסת למינהל אחריות לקריסתו הכלכלית של המושב. וכל כך למה? שכן המינהל (כמו גם התובעת) לא היה צד להליך הפלילי ולא ניתנה לו הזדמנות לטעון טענותיו במסגרתו. הדעת אינה סובלת מצב בו תקום עילת תביעה נגד פלוני על בסיס ממצאים שנתקבלו בהליך פלילי, כאשר אותו פלוני לא היה נאשם בהליך, ואף לא ניתנה לו ההזדמנות לטעון טענותיו.

לא יפלא אפוא, בנסיבות האמורות, כי לא נעתרתי לבקשת ב"כ המלומד של התובעת "להסתפק" בהגשת ממצאי הכרעת הדין בלא שתוגשנה ראיות נוספות. בהחלטתי מיום 16.5.2013 קבעתי כהאי לישנא "הצעתו של בא כוח התובעת לעשות קיצורי דרך במובן זה שיש להסתפק בקביעותיו של כבוד השופט גורפינקל בהליך הפלילי, אינה מקובלת על בית המשפט. תיק זה צריך להתנהל ככול תיק אחר, קרי: הגשת תצהירים, שמיעת עדים וכל כיוצא בזה, ובסופו של יום יינתן פסק דין" (עמ' 6 שורות 25-27 לפרוטוקול).

זאת ועוד. אף אם המינהל והתובעת היו צד להליך הפלילי (מה שאינו), לא ניתן היה לעשות שימוש בממצאי הכרעת הדין בהליך דנא (ההליך האזרחי), מכוח סעיף 42א(א) לפקודת הראיות – שכן שימוש כאמור אפשרי רק בממצאים ששימשו להרשעה.

ככל שעסקינן, בפסק דין חלוט המרשיע את הנאשם אך בחלק מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום – ניתן יהא להגיש כראיה, בהליך אזרחי, אך את הממצאים ששימשו להרשעה, להבדיל מאלו ששימשו לזיכויו [ראו: ע"א 6267/14 גולד נ' מנהל מע"מ תל-אביב, פסקה 11 (פורסם בנבו, - 26.3.17)].

בהינתן כי במקרה דנן, הממצאים בהכרעת הדין עליהם השתיתה התובעת תביעתה, לא שימשו להרשעת הנאשמים דשם (אלא דווקא לזיכויים) – ברי כי אין בהכרעת הדין כדי להקים לתובעת עילת תביעה, וממילא מועד מתן הכרעת הדין בהליך הפלילי, אינו רלוונטי כלל ועיקר לתחילת מרוץ ההתיישנות.

מרוץ ההתיישנות – דחיית הוכחת החוב

38. טענת התובעת לפיה מועד תקופת ההתיישנות צריך להימנות, למן המועד בו דחה המפרק את תביעת החוב שהוגשה לו – אף היא דינה להדחות.

כזכור, התובעת טענה כטענה חילופית, כי נזקיה התגבשו רק "... עם הודעתו של המפרק של שער אפרים... כי אין בכוחו/כוונתו לשלם לבן עד את הכספים המגיעים לה, ומשום כך ברי כי לא חלפה לה תקופת ההתיישנות..." (סעיף 26,25 לתגובה לבקשת הסילוק)

דא עקא, כי לא זו בלבד שהתובעת לא השכילה להמציא את החלטת המפרק הדוחה את תביעת החוב, כנטען, אלא שהאחרונה אף לא הוכיחה, כך למרבה הפליאה, כי הוגשה על ידה הוכחת חוב למפרק. ונבהיר.

39. נוכח סירובה של התובעת להמציא, לדרישת הנתבעת, את המסמכים הנוגעים להוכחת החוב שהוגשה, כך על פי טענתה, למפרק האגודה – הוריתי לתובעת, בהחלטתי מיום 18.3.14: " ... להמציא בתצהיר תוך 21 יום מהיום את כל המסמכים המתייחסים להוכחת החוב שהוגשה למפרק על ידי התובעת, ככול שהוגשה כזו. הוראה זו כוללת אף את כל המסמכים שצורפו להוכחת החוב. ככול שניתנה החלטה בתובענה האמורה על ידי המפרק, הרי שיש להמציא גם את החלטתו של המפרק" (פרוטוקול מיום 18.3.14 שורות 17-21).

כמצווה, הגישה התובעת הודעה מיום 8.4.14 (להלן: "ההודעה") מלווה בתצהירו של מר יהושוע בלאיש, מנהל ובעל מניות בתובעת (להלן: "בלאיש"). לתצהיר, צורפו שני מסמכים – האחד, פניית התובעת למפרקי האגודה במכתב מיום 22.10.03, במסגרתו צויין כי יתרת חובה של האגודה כלפיה, הינה בסך 3.650 מיליון ₪ (ליום 20.06.01) שמקורה ב"שיקים חוזרים" (נספח במ/3). השני, מכתב מיום 30.5.04 מטעם התובעת, המופנה לבא כוחה, דאז, עו"ד פנחסי יאיר - בו פורט סכום החוב אשר, לשיטתה, חב בו המושב בגין ביצוע עבודות תשתית.

דא עקא, כי אין במסמכים שצורפו לתצהיר בלאיש כדי להוות ראיה, ואף לא ראשית ראיה, כי אומנם הוגשה הוכחת חוב למפרקי האגודה. לא למותר יהא לציין בהקשר זה כי המכתב מיום 22.10.03 (במ/3) קודם למועד פירוקה של האגודה (26.4.14), כעולה מצו הפירוק שהוגש במסגרת הליך שמיעת ההוכחות (במ/4).

טענת מר חדד בחקירתו הנגדית כי "בזמנו הגשנו אני ושותפי... תביעה להוכחת חוב דרך עו"ד פנחסי" (פרוטוקול מיום 5.12.16 שו' 25-20) – נותרה כאמירה בעלמא, שכן כל שהוכח הוא כי התובעת שלחה את המסמכים הנדרשים להוכחת חובה של האגודה אליה, אך לבא כוחה, דאז, עו"ד פנחסי.

יתר על כן, חרף החלטתי הנ"ל, במסגרתה נדרשה התובעת להמציא את החלטת המפרק בתביעת החוב שהוגשה (כך לפי הטענה) – החלטה כאמור לא הוגשה, למרבה הפליאה, מה שמלמד כי תביעת חוב כאמור לא הוגשה, כלל ועיקר.

40. נמצא מהאמור לעיל, כי התובעת לא השכילה להוכיח כי הוגשה על ידה תביעת חוב למפרקים ואין צריך לומר כי לא הוכח, כנטען, כי המפרק דחה את הוכחת החוב. ברי אם כן, בנסיבות אלה, כי אין מאום בטענת התובעת כאילו מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו סורבה הוכחת החוב על ידי המפרק – שכן תביעה כאמור לא הוגשה כלל ועיקר, ולמצער לא הוכח כי אומנם, כנטען נדחתה הוכחת החוב.

מרוץ ההתיישנות – חילול השיקים

41. בתגובתה לבקשת הסילוק על הסף טענה התובעת, לחילופי חילופין, כי "אירוע הנזק" (קרי: גילויו) " ... התחולל רק עם חילול השיקים שבידה בסוף שנת 2001... משכך, לאור סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ולאור העובדה כי לא חלפו 10 שנים מיום אירוע הנזק ועד למועד הגשת התובענה, הרי שטרם חלפה לה תקופת ההתיישנות" (סעיף 25 סיפא לתגובה). טענה זו, כקודמתה, דינה להידחות.

מקובלת עלי טענת ב"כ המלומד של הנתבעת (בניגוד לקביעתי בהחלטה מיום 29.8.12), כי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים מיום שנתגלה הנזק. אלא מטרתה "...לקבוע 'מחסום אחרון וסופי' להתיישנותן של תביעות, שבהן מתגלה הנזק לאחר התרחשותו" [א. גורן סוגיות בסדר אזרחי, (מהדורה שתים עשרה, תשע"ו 2015 בעמ' 190)].

ודוק. סעיף 89(2) מרע את מצבו של תובע אשר גילה את נזקו באיחור, לעומת סעיף 8 לחוק ההתיישנות – שכן הוראת סעיף 89(2) לפקודה מציב רף עליון של 10 שנים מיום אירוע הנזק עד להגשת התביעה, זאת להבדיל מסעיף 8 שאינו קובע מגבלת זמן כלשהי.

מהי אפוא המשמעות של מגבלות הזמן הקבועה בסעיף 89(2) לפקודה?

"משמעות הדבר היא, כי בשום מקרה פתיחת מירוץ ההתיישנות לא תידחה מעבר לשלוש שנים מיום אירוע הנזק, גם במקרים בהם הנזק סמוי כך שאירוע הנזק לא חופף למועד הגילוי ואף אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות של שבע שנים ממועד הגילוי. לדוגמה: אם הנזק אירע בשנת 1997 ונתגלה בשנת 2002, תתיישן התביעה לא בשנת 2009 אלא בשנת 2007, חמש שנים לאחר גילוי הנזק, בשל מחסום עשר השנים" [(דברי כבוד השופט י. עמית בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-לפיך ואח' (פורסם בנבו, 19.9.2010), פסקה 39] (ההדגשה לא במקור – ח.ט.).

נמצאנו למדים, כי אין בהוראת סעיף 89(2) לפקודה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות ממועד גילוי הנזק מעבר לשבע שנות ההתיישנות. אדרבה, הוראה זו מצמצמת את תקופת ההתיישנות – באופן שתחילת מירוץ ההתיישנות "לא תידחה מעבר לשלוש שנים מיום אירוע הנזק", אף אם הוא נתגלה במועד מאוחר יותר.

42. בהינתן, בענייננו אנו, כי מועד גילוי הנזק (להבדיל ממועד בו הוא אירע) היה, כך לתובעת, בשנת 2001 עת חוללו השיקים – ברי כי חלפה עברה לה תקופת ההתיישנות של 7 שנים כבר בשנת 2008.

מכאן, שאכן - כטענת הנתבעת – התביעה התיישנה כשנה, לפני הגשתה (16.12.09), כך שדינה להידחות על הסף.

43. נוכח מסקנתנו בדבר התיישנות התביעה, ניתן היה לסיים פסק דין זה בכאן ולהורות על דחיית התובענה. ברם, בבחינת למעלה מן הדרוש אומר כי דין התביעה דנא להידחות אף לגופה.

כזכור, התובעת השתיתה תביעתה על שתי עילות בגינן, כך נטען, יש לחייב הנתבעת לשלם לה את יתרת התמורה המגיעה לה מהמושב, על פי חוזה ההתקשרות שבינה לבין האגודה.

לטענת התובעת, החלטת המינהל מיום 1.6.2000 (נספח 52 לתצהיר וילמובסקי; ת/1), לבטל את הקצאת מגרשי הבנייה בפרוייקט ההרחבה – היא זו אשר הובילה לקריסתה הכלכלית של האגודה, וכפועל יוצא לאי יכולתו של המושב לשלם לה את יתרת התמורה המגיעה לה, בגין העבודות שביצעה במושב.

לשיטת התובעת, הכרעת הדין בהליך הפלילי מלמדת כי המינהל היה מודע, כל העת, לכך שהאגודה גובה כספים העולים על תקרת המקסימום, שניתן לגבות ממשתכנים חיצוניים (בגין דמי הפיתוח) – בהתאם להוראה 51י'.

בנסיבות אלה, כך לתובעת, שומה היה על המינהל להימנע מלסרב להקצות מגרשים בפרוייקט – שכן, הוראה 51י' באה לאוויר העולם בעיצומו של פרוייקט ההרחבה, ולאחר שהאגודה התקשרה עם ספקים שונים (לרבות התובעת) לביצוע עבודות במושב, בהסתמך על המצב שקדם להוראה 51י'.

התובעת הטעימה בתביעתה כי טרם שנתקבלה הוראה 51י', ניתן היה לגבות בגין הקצאת מגרשים למומלצים – תמורה, העולה על תקרת המקסימום.

התנהלות המינהל כאמור, כך לתובעת, עולה כדי גרם הפרת חוזה בינה לבין המושב, כמו גם התנהלות רשלנית של המינהל כלפיה.

כאמור, לא מצאתי כי התובעת הניחה תשתית ראייתית ומשפטית, לקיומן של עילות התביעה הנטענות. ובמה דברים אמורים.

העילה – גרם הפרת חוזה

44. עוולת גרם הפרת חוזה מעוגנת בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין המורה כך:

"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

על מנת שתשתכלל עוולה של גרם הפרת חוזה, על הניזוק להוכיח 5 יסודות –

1. קיומו של חוזה מחייב;
2. הפרה של החוזה;
3. גרימת ההפרה;
4. ביודעין;
5. בלא צידוק מספיק [ע"א 8483/02 אלוניאל נ' מקדולנד פ"ד נח(4) 314].

משהוכיח התובע את כל חמשת היסודות דלעיל, או אז יהא זכאי להיפרע פיצויים בגין עוולה זו, ובלבד שהוכיח כי נגרם לו נזק כספי.

האומנם השכילה התובעת להוכיח את השתכללותה של עוולת גרם הפרת חוזה? התשובה לשאלה זו הינה שלילית. שכן, כך מצאתי, שהתובעת לא השכילה להוכיח, אף לא אחד מחמשת היסודות הדרושים על מנת לקומם עילת תביעה בגין עוולה זו. להלן נימוקינו.

קיומו של חוזה מחייב – האומנם?

45. אקדים ואומר כי לא מצאתי בחומר הראיות שהוגש מטעם התובעת קיומו של "חוזה מחייב" במסגרתו התקשרה האגודה עם התובעת לביצוע עבודות תשתית במושב או במתחם ההרחבה.

לא בכדי, טען ב"כ המלומד של התובעת בסיכומיו, כהאי לישנא –

"קיומו של חוזה מחייב: ראשית, התובעת הגישה לבית המשפט (נספח 1 מתצהירי התובעת) שורה ארוכה של הסכמי התקשרות, הזמנות עבודה, פרוטוקולי מכרזים ופירוט עבודות, אשר הוחלפו בין הצדדים במהלך השניים. שנית, ... חוזה יכול שייעשה בעל-פה, ובמהלך ההתקשרות ארוכת הטווח בין התובעת לאגודה הגיעו הצדדים גם להסכמות בעל פה, אשר מפאת האמון ההדדי בין הצדדים לא תמיד הועלו על הכתב ..." (סעיף 30 לסיכומים; ההדגשות שלי הן – ח.ט.).

והנה כי כן, התובעת מודה בסיכומיה כי היא לא התקשרה בהסכם בכתב עם האגודה המעגן את ההסכמות ותנאי ההסכם כגון: היקף ביצוע העבודות; התמורה ומועדי התשלום וכל כיוצא בזה, תנאים הדרושים על מנת לשכלל חוזה מחייב. התובעת הסתפקה בהפנייה לאסופת מסמכים המהווה, לטענתה, חוזה התקשרות מחייב – כאשר במהלך ההתקשרות הגיעו הצדדים גם להסכמות בעל פה.

דא עקא, כי עיון בנספח 1 אליו מפנה ב"כ התובעת בסיכומיו (מוצג במ/1) אינו מצביע, כלל ועיקר, על קיומו של חוזה, ובוודאי לא על קיומו של חוזה המחייב את הצדדים לו – קרי, האגודה כמו גם התובעת. ונבהיר.

46. המסמכים המסומנים במספר רץ 7-5 לבמ/1 – אינם מהווים חוזה כלל ועיקר. עסקינן בפרוטוקול מיום 9.3.2000 הנושא את לוגו התובעת, במסגרתו נערך לכאורה, סיכום סופי של התחשבנות הכספים שבין התובעת לאגודה. הפרוטוקול נחתם על ידי הבעלים של התובעת – מר חדד ובלאיש, כמו גם על ידי נציגי האגודה וילמובסקי ויגאל ידיע (להלן: "פרוטוקול ההתחשבנות").

כאמור, אין בפרוטוקול ההתחשבנות כדי להצביע על קיומו של חוזה מחייב בין האגודה לתובעת, ולכל היותר עסקינן בהתחשבנות כספית בגין עבודות שבוצעו (בעבר) על ידי התובעת – בלא שנערך בינותם הסכם מחייב, טרם ביצוע העבודות.

ודוק. לו הייתה התובעת מתקשרת בהסכם מחייב עם האגודה, ברי כי היא הייתה מגישה את ההסכם, בלא צורך ל"הסתתר" אחר אסופת מסמכים אשר, כאמור, לא מצביעה על קיומו של הסכם. יתר על כן, לו אכן היה בנמצא הסכם כאמור, נפלא ממני מדוע טוענת התובעת בסיכומיה כי במהלך ההתקשרות החוזית ".... הגיעו הצדדים גם להסכמות בעל פה, אשר מפאת האמון ההדדי בין הצדדים לא תמיד הועלו על הכתב".

אכן, צודק ב"כ המלומד של התובעת עת טען בסיכומיו, כי על פי הדין חוזה יכול שייעשה גם בעל פה. דא עקא, כי עסקינן בענייננו בהתקשרות חוזית, כך על פי הטענה, בהיקף של מיליוני ₪ (לשיטת וילמובסקי בהיקף של 33 מיליון ₪) ומן הדין והראוי היה כי ההסכם ייעשה בכתב ויפרט את תנאיו. במיוחד אמורים הדברים, נוכח העובדה שאחד מבעלי מניותיה של התובעת (חברת בן עד) הינו חבר ועד האגודה ולימים אף מונה חבר ב"וועד המנהל" לקביעת קריטריונים לשיווק מגרשי ההרחבה למשתכנים חיצוניים (נספח 7 למוצגי התובעת, עמ' 13א').

לא למותר יהא לציין בהקשר זה, כי טענת התובעת בסיכומיה שההתקשרות החוזית נעשתה בעל-פה "מפאת האמון ההדדי בין הצדדים" – עומדת בסתירה לעדותו של מר בלאיש (בעל מניות בתובעת) בבית המשפט. בחקירתו הנגדית העיד מר בלאיש כך: " ... היה מכרז מתפתח. חוזה קיים ולא צורף לנספחים כי הוא לא רלבנטי. מה אני צריך להוכיח שיש חוזה" (ההדגשה לא במקור – ח.ט.).

ולשאלות בית המשפט השיב מר בלאיש " ... בזמנו חתמנו על החוזים שנשמרו במזכירות שער אפרים. היה לנו בזמנו העתק של החוזה. לא נשארו העתקים. אין לי את החוזה. היה חוזה מסגרת והוא לא נמצא אצלי" (פרוטוקול מיום 19.5.16 עמ' 20 שורות 8-1) (ההדגשות לא במקור – ח.ט.).

כך או כך, משלא הוצג הסכם בכתב המעגן את ההתקשרות החוזית בין האגודה לתובעת – האחרונה לא השכילה להוכיח קיומו של חוזה מחייב בינותם, ואין צריך לומר שלא הוכחו תנאי ההתקשרות לביצוע העבודה.

47. התובעת, ביקשה להיבנות מהמכתב מיום 3.9.99 החתום על ידי וילמובסקי, אליו צורף, כך נטען, "חוזה מסגרת לביצוע עבודות בשלבים על פי התקדמות שלבי ביצוע מכרזים. תחילת העבודה ביולי 1999, סיום משוער ביולי 2002" (עמ' 8 לבמ/1).

דא עקא, כפי הנטען בצדק על ידי הנתבעת בסיכומיה, כי המדובר במסמך הכולל "כתב כמויות" שהופק על ידי המושב (או בן עד), אך אין לראות בו חוזה מחייב שכן "...אין כל הוכחה שסופק; אין הוכחה למה הוא נוגע; אין כל הוכחה כי אושר בפועל".

בכל הכבוד המכתב על צרופותיו, אינו כולל בחובו דבר וחצי דבר באשר לתנאי ההתקשרות בינות הצדדים ולא ניתן לראות בו חוזה מחייב כנדרש, על מנת לקומם עילת תביעה בגין גרם הפרת חוזה.

יתר על כן, המכתב מיום 3.9.99 (אליו צורף פירוט העבודות) הופנה ל"כל המעוניין", כאשר מר וילמובסקי העיד בחקירתו, כי הוא הופנה ב"ראש ובראשונה" לבכירי המינהל (שם, עמ' 16 שו' 10-9).

אם אומנם, מכתב זה על צרופותיו נועד לשם הגשתו למינהל או למועצה האזורית לב השרון – נפלא ממני מדוע לא מופיע שם הנמען, אליו מופנה המכתב?!

כך או כך, אין במכתב האמור כמו גם ב"כתב הכמויות" שצורף לו – כדי להצביע על קיומו של חוזה מחייב בינות הצדדים, שכן לא ברור כלל ועיקר למי ולאיזו מטרה הוא הופק.

48. זאת ועוד, "ההתקשרות החוזית" הנסמכת על כתב הכמויות (המכונה במכתב "חוזה מסגרת לביצוע עבודות...") מתייחסת לעבודות אשר אמורות היו להתבצע החל מחודש יולי 1999 ועד לחודש יולי 2002 וכלשון סיפת המכתב "תחילת העבודה ביולי 1999, סיום משוער ביולי 2002".

אם אומנם עסקינן בהתקשרות חוזית מחייבת, כנטען, נפלא ממני הכיצד זה התקשרה האגודה "בחוזה מסגרת" בחודש יולי 1999 לביצוע עבודות במתחם ההרחבה, בא בשעה שהוראה 51י' כבר באה לעולם – במסגרתה נקבעה תקרת מקסימום, שניתן לגבות ממשתכנים חיצוניים. הכיצד סברה האגודה כי תממן את עלויות הביצוע בסך של למעלה מ-10 מיליון ₪ (לפני מע"מ)? תמהני.

אני מתקשה לקבל, בכל הכבוד, כי אומנם תהין האגודה להתקשר בחוזה מחייב, כאשר הודע לה על הוראה 51י' והשלכותיה על אפשרות מימון פרויקט ההרחבה. כך גם אמורים הדברים ביחס לתובעת, שכן אין אני מעלה על דעתי כי זו תבצע בפועל עבודות בהיקפים כה גדולים, עת ידעה כי למן מועד כניסת ההוראה לתוקף (7.3.99) – לא יהא מקור לתשלום בגין העבודות שתבוצענה.

49. המסקנה העולה והמתבקשת מהאמור הינה כי לא הוכח כלל כי בנמצא הסכם התקשרות מחייב בינות האגודה לתובעת - ואף לא הוכחו קיומן של הסכמות בעל פה שנתגבשו בין התובעת לאגודה, כנטען.

הפרת החוזה על ידי האגודה – האומנם?

50. לא זו בלבד שהתובעת לא השכילה להוכיח קיומו של חוזה התקשרות מחייב בינה לבין האגודה – אלא שהתובעת אף לא הוכיחה כי האגודה "הפרה" את "התחייבותה" לשלם את התמורה המוסכמת בגין העבודות שבוצעו על ידה, לפי הטענה.

כזכור, התובעת טענה כי בשל סירוב המינהל, במכתבו מיום 6.1.00 (נספח 52 למוצגי התובעת), לאשר הקצאת מגרשים בפרויקט ההרחבה – נקלעה האגודה לקשיים כלכליים, להקפאת נכסים ולפירוק, כך שלא היו בידיה מקורות כספיים לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת.

להוכחת ההפרה, כאמור, צרפה התובעת את השיקים, 22 במספר, שנמשכו לפקודתה מחשבונה של האגודה (לעיל ולהלן: "השיקים שחוללו"), כמו גם את דפי החשבון – המלמדים, לשיטתה, על חובה של האגודה כלפיה (ראו, נספח 2 לבמ/1).

דא עקא, כי לא זו בלבד שאין ב"חילול" השיקים האמורים כדי ללמד על כי האגודה אומנם חבה בתשלום הסכומים הנקובים בשיקים – אלא שהתובעת אף לא השכילה להוכיח כי היא אכן ביצעה את העבודות המתוארות ב"כתב הכמויות", הנלווה למכתב מיום 3.9.99. נבהיר דברינו.

51. עיון בשיקים המצורפים לנספח במ/1 מלמד, כך למרבה הפליאה, כי מרביתם (16 במספר) אינם חתומים כלל ועיקר על ידי מורשי החתימה של האגודה. לבד מחותמת המושב המוטבעת על גבי השיקים, הם אינם נושאים חתימתו של איש. האומנם יש, בנסיבות אלה, כדי ללמד על חוב קיים של האגודה כלפי התובעת? תמהני.

יתר על כן, מעיון בדפי החשבון למדים אנו, כי כל ההמחאות (12 במספר) שהוחזרו על ידי הבנק, נעדרות חתימת מורשי החתימה באגודה.

מי לכפינו יתקע, בנסיבות אלה, כי השיקים לא כובדו על ידי הבנק עקב העדרן של חתימות כנדרש? מן הדין היה, כי התובעת תמציא לבית המשפט את הודעות החילול של הבנק, על מנת להוכיח כי אי כיבודם של השיקים נבע מהעדר יכולת האגודה לשלם את "חובה" לתובעת.

בחקירתו הנגדית נדרש מר בלאיש לעניין זה, וכך השיב לשאלות בית המשפט:

"ש.ת. יש לך את הסירוב של הבנק, את הודעת החילול? אין לו את זה פה ...

...

ש.ת. מה אתה אומר לנו. שבעצם השיקים האלה צולמו לפני שמורשי החתימה חתמו עליהם?... כן, השיקים של שער אפרים.

ש.ת. למה הייתם צריכים לצלם לפני. מי צילם את זה ... המזכירות בשער אפרים.

ש.ת. למה מצלמים אותם לדעתך?... לצורך תיעוד. אתה צריך להבין את ההתנהלות בשער אפרים. לא ישבו במזכירות אלא בדרך כלל המזכירה של שער אפרים הייתה הולכת אליהם לבתים, מחתימה אותם.

...

ש.ת. הפקדתם את זה בחשבון שלכם? ... בחשבון החברה.

ש.ת. וזה חזר. אין לי תיעוד של סיבת ההחזרה" (פרוטוקול מיום 19.5.16 עמ' 21 שורות 31-18, עמ' 22 שו' 4-1).

דומה כי עדותו של מר בלאיש מדברת בעד עצמה – ממנה עולה ברורות כי התובעת כשלה מלהוכיח כי אומנם האגודה חבה לתובעת את הסכומים הנקובים בשיקים, שכן לא הוכח כלל ועיקר כי אלה אומנם נמשכו על ידה, בהעדר חתימת מורשי החתימה על גבי השיקים. משנמנעה התובעת מלהמציא המחאות חתומות כדין או, למצער, את הודעות החילול של השיקים – ברי כי לא ניתן לקבוע (על בסיס שיקים בלתי חתומים) כי אומנם אלה משקפים חוב בר גביה, כלפי האגודה.

52. יתר על כן. לא זו בלבד שהתובעת כשלה מלהוכיח כי השיקים שחוללו אכן נמשכו כדין על ידי המושב, אלא שלא הוכח כלל ועיקר כי אומנם התובעת ביצעה את העבודות בגינן התקבלה, לכאורה, התמורה הנקובה בשיקים.

כזכור, התובעת סמכה טענתה על קיומה של התקשרות חוזית ("חוזה מסגרת"), בדמות פירוט העבודות שיש לבצען למן חודש יולי 1999 ועד לחודש פברואר 2002 (עמ' 30-9 לבמ/1).

דא עקא, שהתובעת נמנעה מלהמציא תיעוד כלשהו המלמד כי אומנם עבודות אלו בוצעו הלכה למעשה. בפרוטוקול ההתחשבנות (עמ' 7 לבמ/1) נקבע כך:

"על מנת להקל על כולנו סוכם שביצוע העבודות ייעשה על פי: א – על פי תוכניות ביצוע ב – שלוח הזמנים לביצוע יהיה ברור ומוסכם ג- תנאי תשלום ברורים".

משנשאל וילמובסקי בחקירתו הנגדית היכן הם המסמכים הנ"ל המלמדים על ביצוע העבודות, השיב הלה כהאי לישנא: " ... הנספחים לא היו אצלי ואיני זוכר אותם. מר חיים סבן היה מהנדס ומפקח על כל העבודות" (עמ' 15 שו' 32-30).

ובהמשך העיד וימולבסקי:

"ש.ת. איפה הדוחות שהוא מאשר הביצוע והתשלומים?... יש להפנות שאלה זו לעו"ד קסטנבאום. בוודאי ובוודאי שלא אני הכנתי את החומר" (שם, עמ' 15 שו'3-1).

הנה כי כן, אין כל תיעוד ו/או ראיה כי אומנם העבודות בוצעו כלל ועיקר, שכן לא הומצאו המסמכים המצביעים על ביצועם.

53. נמצא מהאמור והמקובץ לעיל כי התובעת לא השכילה להוכיח אף את היסוד השני הדרוש לגיבושה של עוולת גרם הפרת חוזה – שכן לא הוכח כי האגודה הפרה את התחייבויותיה כלפי התובעת, בהעדר ראיה על ביצוען של העבודות מושאי השיקים (נעדרי חתימות של מורשי החתימה).

גרימת ההפרה (הקשר הסיבתי)

54. אף אם יונח, מה שאינו, כי התובעת השכילה להוכיח קיומו של הסכם התקשרות מחייב והפרתו על ידי האגודה – הרי שאף בהנחה כאמור, לא הוכח הקשר הסיבתי ("גרימת ההפרה") בין התנהלות המינהל (ביטול הקצאת מגרשי ההרחבה) לבין הנזק הנטען (קריסתה הכלכלית של האגודה שהביאה, לפי הנטען, לאי פירעון חובה לתובעת).

ובמה דברים אמורים?

מחומר הראיות עולה כי קריסתה של האגודה הייתה בלתי נמנעת (בלא כל קשר להתנהלות המינהל) נוכח התנהלות חברי האגודה שעשו בכספים שהתקבלו במסגרת הפרוייקט כבתוך שלהם. בסיכומיו בתיק הפלילי (המצורפים כנספח לתגובת התובעת לבקשת הסילוק על הסף) הצהיר מר וילמובסקי כדברים האלה –

"396. צא וראה, בשנת 2001, כלל חובות חברי המשק לקופת האגודה, על פי כרטיסיות המשק האישיות של כל נחלה במושב, הסתכמו בסכום אדיר לכל הדעות, של 20,342,909 ₪...

...

398. מדברים אלה עולה בבירור, כי קופת האגודה שימשה כמעין בנק פרטי עבור חברי המושב באמצעות חתימת בעלי זכויות החתימה של האגודה השיתופית על שיקים עבורם. בנק, אשר ממנו ידעו היטב לקחת, אך לא להשיב בחזרה. התנהלות זו של חברי האגודה הינה שרלטנות לשמה, הא ותו לא! ואין דרך נעימה לתארה!!

399. הלכה למעשה, וכפי שיפורט להלן, חובות אלה, של חברי המושב לאגודה, היו אלה שהובילו לקריסתה הכלכלית של האגודה ולבסוף לכניסתה להליכי כינוס נכסים ופירוק, שהרי אילו חברי האגודה היו משיבים לקופתה את כל הכספים שנטלו, ניתן היה בנקל לפרוע את כל חובות האגודה אשר נוצרו בעקבות הקשיים אליה נקלעה האגודה בעקבות הפסקת הקצאת אישורים על ידי מינהל מקרקעי ישראל" (ההדגשות שלי הן – ח.ט.)

לא בכדי הארכנו בציטוט הדברים שיצאו מפיו של וילמובסקי. מהאמור עולה ברורות כי קריסתה הכלכלית של האגודה נבעה בראש וראשונה מהתנהלות חברי המושב אשר "רוקנו" את קופתה, ונטלו לכיסיהם את הכספים שהתקבלו מהמשתכנים החיצוניים, בגין שווק מגרשי הבנייה בהרחבה.

לא זו בלבד, אלא שוילמובסקי מבהיר היטב סיכומיו כי אלמלא רוקנו חברי המושב את קופת האגודה – לא היה בסירוב המינהל להוסיף ולאשר הקצאת מגרשים, כדי להביא לקריסתה של האגודה.

בנסיבות אלה ברי (בבחינת הודאת בעל דין) כי התנהלות המינהל לא גרמה לקריסת האגודה וממילא ההפרה הנטענת, בדמות אי יכולת האגודה לפרוע את חובותיה לתובעת – לא נגרמה כתוצאה מהתנהלות המינהל.

55. הפועל היוצא מהאמור, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומו של קשר סיבתי (גרימת ההפרה) – בין התנהלות המינהל לבין קריסתה של האגודה, שהביאה (כך לפי הטענה) בסופו של יום לנזק הנטען על ידי התובעת.

ביודעין ובהעדר צידוק מספיק.

56. ההלכה הפסוקה קובעת כי האחריות הנזיקית בגין עוולת גרם הפרת חוזה, תחול אך במקרים בהם מתקיימים שתיים אלה:

" ... האחת, דרישה ליסוד נפשי של ידיעה סובייקטיבית שההתנהגות תגרור להפרת חוזה. השנייה, הדרישה להעדר צידוק מספיק... ישנה אפוא הכרה במורכבות – הגנה על חוזים לצד "צידוק מספיק". פשרו של צידוק זה לא הובהר במפורט בחוק. עיון במשפט הישראלי, במשפט המשווה ובספרות מלמד כי מדובר במושג שסתום, אשר בגידרו יש להתחשב בשיקולי צדק ובאינטרסים שונים..." [בג"צ 5239/11 אורי אבנרי נ' הכנסת, פסקה 11 לחוות דעתו של השופט הנדל; (פורסם בנבו, 15.4.15)].

57. כלום עלה בידי התובעת להוכיח, בענייננו, ידיעה סובייקטיבית של המינהל על כי הימנעותו מלהמשיך לאשר הקצאת מגרשי בנייה בהרחבה - תביא לקריסתה של האגודה ולהעדר יכולת האחרונה לפרוע את חובה (הנטען) לתובעת? סבורני, כי לא עלתה בידה כזאת. וכל כך למה? שכן לא הוכח כלל ועיקר כי הודע למינהל על קיומה של התקשרות חוזית בין התובעת לאגודה, ואין צריך לומר שהתובעת לא פנתה למינהל, טרם הגשת התביעה, ויידעה אותו כי ביטול הקצאת המגרשים, תביא להפרת ההסכם שבינה לבין האגודה (ראו לענין זה: סעיף 15 לתצהיר יצחק ישראלי מטעם המינהל וכן עדות בלאיש בפרוטוקול מיום 19.5.2016, עמ' 23 שורה 26).

58. כך גם אמורים הדברים באשר להגנת הצידוק שבהוראת סעיף 62(א) לפקודה. סבורני כי התנהלות המינהל (ביטול הקצאת המגרשים) הייתה מוצדקת ולטעמי אף מתחייבת בנסיבות מקרה דנן.

כזכור, בעיצומו של ביצוע פרויקט ההרחבה ניתנה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, לפיה אין זה תקין לאפשר לאגודות השיתופיות לגבות, ממשתכנים חיצוניים, סכום העולה על דמי הפיתוח בהרחבות שאושרו בתחומן, מכוחה של החלטה 737.

הרציונל שעמד בבסיס הנחיית היועמ"ש נוגע לאינטרס של כלל הציבור – שכן גביית סכומים העולים על עלות דמי הפיתוח בגין המלצת האגודה על משתכנים חדשים, מהווה קריטריון בלתי סביר בעליל, הטומן בחובו רכיב של אפליה.

בעקבות הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, הנפיק המינהל את הוראה 51י' – מכוחה חויבה האגודה להצהיר כי היא גובה ממשתכנים חיצוניים, אך את עלות דמי הפיתוח בעבור המגרשים המשווקים על ידה בהרחבה. בעשותו כך פעל המינהל בהתאם לחובתו כדין. מכאן שאף אם היה מוכח, מה שאינו, כי החלטת המינהל הביאה להפרת ההסכם בין האגודה לתובעת, הרי שהאינטרס הציבורי מבסס למינהל הגנה של צידוק ביחס להתנהלותו האמורה [לעניין זה ראו, מאמרה של פנינה פרידמן "מאזן האינטרסים בבחינת היסוד "בלי צידוק מספיק" בעוולת גרם הפרת חוזה" עיוני משפט (תשל"ח) 625 וכן ע"א 8810/08 ברוש נ' פריצקר ושות' חברה לבניין חיפה בע"מ, פורסם בנבו (7.11.10)].

טענת התובעת על כי המינהל היה מודע מלכתחילה לכך שהאגודה גובה ממשתכנים חיצוניים עלות העולה על דמי הפיתוח - לאו טענה היא. ברור, כי המינהל היה מחויב לפעול בהתאם להנחיות היועץ הממשלתי לממשלה, גם אם קודם לכן פעל אחרת והתעלם מהמציאות הקיימת, לה טוענת התובעת, קרי: גביית סכומים העולים על דמי הפיתוח.

אוסיף ואציין, כי שומה היה על האגודה, מעת שהתקבלה הוראה 51י', להימנע מלעשות דין לעצמה ולהמשיך בשיווק הפרויקט, תוך התעלמות מוחלטת מנוהלי המינהל. כך גם היה ראוי להימנע מהגשתם של התצהירים, שלימים נתגלה כי המוצהר בהם אינו אמת – לשון המעטה.

59. הפועל היוצא מהאמור והמקובץ לעיל הוא, כי התובעת לא השכילה להוכיח את התקיימותם של היסודות הדרושים על מנת לבוא בגִדרה של עוולת גרם הפרת חוזה.

העילה – רשלנות המינהל

60. כזכור, התובעת השתיתה תביעתה גם על עוולת הרשלנות. לשיטתה של התובעת התנהלות הנתבעת קרי, הימנעותה מלהמשיך לאשר הקצאת מגרשי בנייה בהרחבה – מהווה רשלנות. המינהל, כך הטענה, גרם במחדליו לקריסתה הכלכלית של האגודה, וכפועל יוצא להעדר יכולת האחרונה לעמוד בהתחייבויותיה לספקים השונים, ובכלל אלה לתובעת.

האומנם השכילה התובעת להוכיח את יסודותיה של עוולת הרשלנות? סבורני כי לא עלתה בידה כזאת. ונבהיר.

61. עוולת הרשלנות מנוייה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין ומהווה עוולת מסגרת, אשר התוכן הניתן לה הינו פרי איזונם ושקלולם של אינטרסים מנוגדים, כאשר מלאכת האיזון עצמה נעשית על ידי בית המשפט בהתאם לנסיבות העניין (ראה ע"א 196/90 עיני חברה לבניין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות פ"ד מז(2) 111, 124). על המבקש לבסס זכות בנזיקין כלפי רעהו, בגינה של עוולת הרשלנות, להוכיח התקיימותם של ארבעה יסודות – חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, התרשלות ונזק. עוד יש להוכיח, קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לנזק (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד מח(3) 45). חובת הזהירות המושגית עניינה בשאלה, האם קבוצת המזיקים שהמזיק משתייך אליה חבה בחובת זהירות כלפי קבוצת הניזוקים שהניזוק נכלל בה (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר פ"ד לז(3) 757, 766). חובת זהירות קונקרטית בוחנת, מנגד, קיומה של חובת זהירות בינות למזיק ולניזוק בנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. הן חובת הזהירות המושגית והן חובת הזהירות הקונקרטית נקבעות על בסיס "מבחן הצפיות". ככלל, מקום בו קיומו של נזק צפוי (כעניין פיסי), קיימת חובה נורמטיבית לצפותו, אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים צמצומה או שלילתה של החובה חרף יכולת הצפייה (פס"ד גורדון המוזכר דלעיל).

דומני, על רקע האמור, כי התובעת לא הוכיחה כי עומדת לה, בנסיבות מקרה דנן עילת תביעה המבוססת על התרשלות המינהל. וכל כך למה? שכן התובעת לא הוכיחה את רכיב הנזק, שהינו יסוד מיסודותיה של הרשלנות (לא הוכח קיומו של חוב של האגודה כלפיה), ואף לא עלה בידה להוכיח את הקשר הסיבתי בין התנהלות המינהל (אי אישור הקצאת המגרשים) לבין הנזק הנטען (קריסת האגודה ואי תשלום השיקים המצויים בידי התובעת). כאמור לעיל, לא הוכח כלל ועיקר כי קריסתה הכלכלית של האגודה מקורה בהתנהלות המינהל בדווקא, זאת להבדיל מניהול כושל של פרויקט ההרחבה ועשיית שימוש שאינו ראוי (לשון המעטה) של חבריה - בכספים שהתקבלו במסגרת יישום תוכנית ההרחבה של היישוב.

62. בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף ואומר, כי לטעמי קביעה לפיה התנהלות המינהל, בנסיבות, מהווה רשלנות הינה הרחבת יתר של חובת הזהירות, החוטאת למערכת האיזונים הראויה בין הפרט לבין הרשות. אין חולק כי במקרה דנא, המינהל הפעיל את שיקול דעתו המקצועי ופעל לפי הנחיותיו של היועץ המשפטי לממשלה ובהתאם למדיניות המותוות על ידו – בהחלטתה שלא להמשיך ולאשר הקצאת מגרשים בפרויקט ההרחבה. עסקינן במקרה מובהק של הפעלת סמכות שילטונית, הכרוכה בשיקול דעת מקצועי, כאשר חיוב המדינה ברשלנות במקרים כגון אלו, עלול ליצור הרתעת יתר של הרשות (ראו לעניין זה מאמרה של המלומדת תמר גדרון "אחריות המדינה, גופים ציבוריים וממלאי תפקידים ציבוריים לנזק", הפרקליט נא תשע"ב עמ' 512-444). גם מטעם זה, אין מקום לקבוע כי התנהלות המינהל, בנסיבות, עלתה לכדי רשלנות.

התוצאה

63. סוף דבר, לאור האמור והמקובץ לעיל התוצאה הינה כדלקמן:

א. התביעה נדחית.

ב. לפני ולפנים משורת הדין, אין אני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, ד' באב תשע"ט, 5 באוגוסט 2019, בהעדר הצדדים ובאי כוחם.