פתח דבר

1. המאשימה מייחסת לנאשמים ביצוע עבודות בניה ושימוש במקרקעין הידועים כגוש 15652 חלקות 28, 30, 31 בחוף הכנרת, בסמוך לכפר נחום (להלן: "המקרקעין"), ללא קבלת היתר כדין ו/או בסטייה מתוכנית, עבירה לפי סעיפים 204(א) ו- 204 (ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").
2. כן מואשמים הנאשמים באי קיום צו הפסקה שיפוטי, עבירה לפי סעיף 240 לחוק.
3. על פי כתב האישום המתוקן (להלן: "כתב האישום"), חלקה 28 של המקרקעין הנ"ל הינה בבעלות האגודה הלאומית לעזרת המיסיונרים הקתולים האיטלקיים (להלן: "האגודה") אותה היא מחכירה לחברת מטעי טבחא, בכורי הר האושר שותפות מטעים, ג'ינו פנחס (דודו של הנאשם 1) והלרמן אילן, בעוד חלקות 30 ו- 31 של המקרקעין הינם בבעלות מדינת ישראל (ראו מוצגים ת/40 , ת/41).
4. ייעודם של המקרקעין לפי תכנית ג/606 הינו גן לאומי (ראו ת/1 א' עד ת/1ג'), בעוד ייעדום לפי תכניות מתאר ארציות הינו כלהלן:
5. ע"פ תמ"א 13 מקטע 3 נופש חופי ותנועת תנודות מפלס המים.
6. ע"פ תמ"א 8 גן לאומי.
7. ע"פ תמ"א 31 שמורת טבע וגנים לאומיים, שטח לשימור משאבי טבע, אשר יישמרו למטרות ולהגדרות כפי שנקבעו בתמ"א 8, ובחוק גנים לאומיים ושמורות טבע תשנ"ב-1982.

(ראו בעניין זה מוצגים ת/1 א', ב' ו-ג' )

1. עפ"י עובדות כתב האישום, הפעיל הנאשם 1 מסעדה בחלקה 28 של המקרקעין, בשטח שייעודו לגן לאומי, שבבעלות הכנסייה הקתולית. משתבעה הכנסייה את פינויו של המבנה, הרס הנאשם 1 את המבנה הנ"ל, ובמקומו הקים בשנים 1996-1997 מבנה מסעדה חדש, בחלקה 30 של המקרקעין, בתוך שטח הגן הלאומי.
2. עם הקמת המסעדה, תבעה רשות הגנים הלאומיים (כשמה אז) את פינויו של הנאשם 1, (וזאת במסגרת ת.א 1843/97 שלום טבריה) (להלן: "תיק טבריה"), הליך אשר הסתיים בסופו של יום בהסכם פשרה מיום 16.04.00, לפיו היה על הנאשם 1 לפנות את המקרקעין, תוך שניתנה לו תקופת עיכוב, בה היה רשאי לפעול לקבלת הרשאה לשימוש למסעדה במבנה אחר בתחום הגן הלאומי, הן מול מנהל מקרקעי ישראל והן מול רשות הטבע והגנים.
3. על פי כתב האישום, עד ליום 11.11.2009 לא הרס הנאשם 1 את מבנה המסעדה, ואף הקים במקום, ביחד עם אחרים, מבנים רבים נוספים, כמתואר בסעיף 11 לכתב האישום, הכול ללא היתר בניה ובניגוד לייעוד המקרקעין. (להלן: "עבודות הבניה").
4. עוד מואשמים הנאשמים כי, במהלך חמש שנים שקדמו להגשת כתב האישום, עשו במקרקעין שימוש חורג למסעדה, חנייה, אירוח ואתר לגולשים (להלן": "השימוש").
5. כן מייחסת המאשימה לנאשמים הפרת צו שיפוטי להפסקת בניה ושימוש במקרקעין (להלן: "צו ההפסקה השיפוטי"), אשר ניתן נגדם ביום 06.12.2006, בבית משפט השלום בעפולה, (ב"ש 886/06), מכוח הוראות סעיף 239 לחוק.
6. כאמור, כתב האישום מייחס לנאשמים עבודה ושימוש ללא היתר, מקום שהיו חייבים להשיג היתר לעבודות ולשימוש, כאשר במועדים הרלוונטיים לאישום, היה הנאשם 1 מי שמוחזק בעל המקרקעין, והמבצע בפועל של העבודות והשימוש, והאחראי לעבודות ולשימוש, בעוד הנאשמים 2 ו-3, המבצעים בפועל של העבודות והשימוש, ומי שאחראים לעבודות ולשימוש.
7. בתשובתם לאישום, טענו הנאשמים כי הנאשם 1 הגיש תביעה לביטול פסק הדין שניתן בתיק טבריה, כאשר עם הגשת תביעה ניתן צו מניעה זמני לפיו לא יבוצע פסק הדין הנ"ל (פינוי המקרקעין והריסת המסעדה ; ההדגשה שלי א.ד.ש).
8. כן טענו הנאשמים להתיישנות עבירת הבניה, באשר למבנים נשוא סעיף 11 לכתב האישום, שכן לטענתם מבנים אלו נבנו בתקופה שמעל 5 שנים מיום הגשת כתב האישום, ואין להעמידם לדין בגין עבירות בניה, ככל ועסקינן בעבירות בניה מסוג עוון, אשר תקופת ההתיישנות עליה הינה 5 שנים.
9. כן טענו הנאשמים כי, אין לצוות על הריסת מבנה המסעדה, או איסור השימוש בה, עד אשר יעבור הנאשם למסעדה חלופית, וזאת על פי הבטחות והתחייבויות הן של שרי ממשלת ישראל והן של רשות הטבע והגנים, לפיהן אין לפגוע במסעדה הקיימת עד שהנאשם 1 יעבור למסעדה החדשה.
10. באשר לאישום של הפרת "צו ההפסקה השיפוטי", טענו הנאשמים כי, ההחלטה על הוספת סעיף זה לכתב האישום, הינה החלטה בלתי חוקית, אשר נעשתה בדיון בהעדרו של ב"כ הנאשמים, ועל כן אין להתייחס לסעיף זה. לגופו של סעיף אישום זה, טענו הנאשמים כי, האישום אינו בר תוקף, ככל ובהחלטתו מיום 30.07.13 (ה.פ 9286-12-12) (נ/1), ציין בית המשפט (השופט ס. יוסף) כי צו הפסקה זו בוטל עוד ביום 11.02.08 בהחלטתו של השופט (כתוארו אז) ג'. אזולאי, כך שאין לומר כי הנאשמים הפרו צו זה.

דיון והכרעה

1. לצורך הכרעה בענייננו, יש לבדוק האם הוכחו, בזמנים הרלוונטיים לאישום, ביצוע עבודות הבניה והשימוש, אשר נטען כי נעשו בניגוד להוראות סעיפים 204 (א) ו (ב) לחוק?

כן האם הוכח כי הנאשמים עשו שימוש במקרקעין בניגוד לצו ההפסקה השיפוטי שניתן בעניינם מכוח הוראות סעיף 239 לחוק?

1. ראשית אציין כי על פי נסחי הרישום אשר הוגשו בפניי (ת/4 א' וב' , ת/41 , ת/42), הוכיחה המאשימה את הבעלויות על המקרקעין, כאשר מבקשת לגיטימציה (ת/5) הוכחה זיקתו של הנאשם 1 כמחזיק במקרקעין, בעוד זיקתם של הנאשמים 2 ו-3 למקרקעין כמי שמחזיקים בהם עולה מעדותו של נאשם 2 בפניי.
2. עוד אומר כי הוכח בפניי ייעודם של המקרקעין והתוכנית החלות עליהם וזאת באמצעות מוצגים (ת/1 א' עד ג').

האם הוכחו עבודות הבניה והשימוש

המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 204 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 קובע:

204(א) "המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו – דינו קנס, מאסר שנתיים, ובעבירה נמשכת - קנס נוסף, מאסר נוסף שבעה ימים לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו.

204 (ב) המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בסטיה מהיתר או מתכנית, דינו - מאסר שנה אחת ובעבירה נמשכת קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן - חוק העונשין), לכל יום שבו נמשכת העבירה, לאחר שנמסרה לנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו".

1. ההוראות של סעיף 204 לחוק הינן מההוראות העונשיות העיקריות של חוק התכנון והבניה. הן מתחלקות לשני סוגי עבירה. עבירת הבניה וביצוע עבודה הינה "עבירה רגעית" שניתן להגדיר את תקופת הביצוע, בדרך כלל, בחלון זמן רציף, תחום ומוגדר, מתחילת העבודה ועד סיומו. עבירות השימוש הינן עבירות נמשכות ומתחדשות, אשר נעברות בכל "רגע ורגע", כל עוד מתבצע השימוש ללא היתר ו/או בסטייה מתוכנית. תקופת ההתיישנות של עבירת שימוש תחל להימנות, מיום הפסקת השימוש בפועל. כל עוד מתבצע השימוש, גם אם מדובר בשימוש שנמשך שנים רבות, לא תתקבל הטענה להתיישנות עבירה זו (על ההבחנה בין סוגי העבירות ראו ע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)).

עבודות הבניה

1. בכתב האישום אשר הוגש תחילה בחודש 12/2009, נטען בסעיף 11 לכתב האישום כי במועדים שאינם ידועים למאשימה, בוצעו במקרקעין עבודות בניה, המוזכרות בסעיפי משנה 1 עד 29.
2. כאן נשאלת השאלה, האם עמדה המאשימה בנטל הוכחת עבודות הבניה?
3. לצורך הוכחת עובדות כתב האישום, הגישה המאשימה את המוצגים ת/1 עד ת/42, כאשר בדיון מיום 23.12.13 הוגשו המוצגים הנ"ל בהסכמה לאמיתות תוכנם, כאשר הנאשמים ויתרו על חקירת עורכי המסמכים.
4. בסיכומיה מבקשת המאשימה להתבסס על עדותו של החוקר עידן שקד (להלן: "החוקר"), אשר ערך רשימה לבניה הבלתי חוקית, שלטענת המאשימה ביצעו הנאשמים במקרקעין (ת/28).
5. ראשית אומר כי ממקרא מזכרו של החוקר מיום 14.07.03 (ת/12א), מציין האחרון כי בשיחתו עם מפקח המאשימה לשעבר, לא זכר האחרון, את מצב הדברים לגבי הבניה שבוצעה במקרקעין, וכי קיים העדר תיעוד אשר עקב אחר הבניה במקרקעין, כאשר הרישום בדבר הבניה במקרקעין, לא ערך החוקר על סמך בדיקתו ו/או התרשמותו הישירה מהמקרקעין, אלא על סמך מסקנות של הכתוב במסמכים השונים בתיק. מכאן, שאין לומר כי מזכר זה מלמד על בניה אותה תיעד החוקר בפועל.
6. שנית, מעיון במכתבו של החוקר מיום 27.07.05 (ת/21), מתבסס האחרון בדיווחו על השוואה בין צילומים של המקרקעין שנעשו בתאריכים שונים, אשר לדעתו מצביעים על בניה נוספת שנעשתה ללא היתר, כאשר התמונה מיום 13.05.03 (ת/13) משמשת בסיס להשוואה.
7. ראשית אומר כי לצורך בחינת טענת ההתיישנות של הבניה אותה העלו הנאשמים, יש לבדוק באם הוכח ביצוע בניה במקרקעין, לאחר חודש 12/2004, ככל ועסקינן בעבירה מסוג עוון, אשר תקופת ההתיישנות עליה הינה 5 שנים (ראו סע' 204 א לחוק, סע' 24 (2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וסע' 9(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982), ככל וכתב האישום הוגש בחודש 12/2009.

מכאן, שכל בניה שבוצעה טרם חודש 12/2004 הינה בניה עליה חלה תקופת ההתיישנות.

1. מעיון בתמונה אשר צולמה ביום 20.05.04 (ת/14), עולה כי בתמונה זו נראים מבנים שסומנו כפריטים 1-14 לרשימת המאשימה והתמונה שצורפה לה (מוצג 29), כך שמבנים אלו קיימים במקרקעין מעבר לחמש השנים של תקופת ההתיישנות. אציין כי אין לעובדה כי המאשימה מציינת כי מבנים המופיעים בפריטים 1-4 נבנו לאחר 13.05.03 כדי לגרוע ממסקנתי להתיישנות עבירת בניית מבנים אלו, ככל ולא הצביעה המאשימה על מועד מדויק לבנייתם, מה גם שהצילום (ת/14) הנ"ל מראה כי מבנים אלו היו קיימם ביום 20.05.04.
2. בנוסף לכך, העובדה כי מבנה שסומן בפריט 5 אינו מופיע בתמונה (ת/14), אם כי מופיע בתמונה (ת/18), שצולמה ביום 11.07.05, אינה מסייעת למאשימה בביסוס האישום בבניית מבנה זה (אוטובוס שהוחלף במבנה), ככל והמאשימה לא הוכיחה מתי סולק האוטובוס ובמקומו נבנה המבנה האמור, אם כי הסתפקה בלציין כי נבנה אחרי 20.05.04, ונראה לאחרונה לאחר מכן בצילום מאוחר. אין בכך כדי להצביע על מועד הבניה המדויק.
3. לא זו בלבד, העובדה כי המאשימה מציינת במוצג (ת/29) כי בניית פריטים 6-20 וכן פריטים 23 ו- 29 נעשתה לפני 10.02.04, מחזקת את המסקנה כי מבנים אלו נבנו במועד אשר אינו מאפשר הגשת אישום בגין בניה זו, ככל וחלה בגין בניה זו תקופת התיישנות.
4. בכך נותרנו אפוא עם פריטים 21, 22, 24, 25, 26, 27, 28 לכתב האישום.
5. באשר לפריט 21 (סככות לאחסון סירות), הגם שבצילום מתאריכים 13.05.03 ו- 20.05.04 (ת/13 , ת/14), לא נראה פריט זה, אלא שמאידך לא הוכח מתי נבנה מבנה זה, הגם שאותו אנו רואים במוצג (ת/18 ו- ת/19), בשנת 2005, כאשר לא מן הנמנע כי פריט זה הוצב לדוגמא בין החודשים יוני עד אוקטובר לשנת 2004. מכאן שחלה על פריט זה של האישום התיישנות.
6. בעניין פריט 22 (אכסנה של סירות בחוף), הרי שפריט זה נראה במוצג (ת/14) משנת 2004 עליו חלה תקופת ההתיישנות.
7. פריט 24 (מבנה מגורים עשוי עץ ורעפים) ניתן לראות בבירור במוצג (ת14) מתאריך 20.05.04, כך שאין לומר כי המדובר בבנייה שניתן להאשים בגינה, ככל וחוסה תחת תקופת ההתיישנות.
8. באשר לפריט 25 (שלד משאית המשמש כמגורון), הרי מחד, בהעדר תיעוד צילומי מתי הוצב מבנה זה בפועל במקרקעין, ככל ומבנה זה אינו מופיע בצילומים (ת/14, ת/18 ו- ת/19) , ומאידך ניתן לראותו בצילום (ת/37) מיום 09.07.12, הוכח כי מבנה זה הוצב במקרקעין, לאחר תאריך 11.07.05, תאריך בו לא מופיע המבנה הנ"ל בצילום.
9. באשר לפריטים 26 , 27 ו-28, הרי אף אם נאמר כי בצילום (ת/14) פריטים אלו אינם מופיעים, אלא שאף כאן לא הוכח מתי הוקמה הבניה הנטענת של פריטים אלו, אף אם חלקה ניתן לראות בתמונה (ת/18) מתאריך 11.07.05 , כאשר אין בהצגת צילום זה לבדו, כדי לעמוד בנטל הוכחה זה.
10. מכל האמור לעיל עולה, המסקנה הינה, כי מלבד הוכחת הצבת שלד המשאית (פריט 25 בסעיף 11 לכתב האישום), יש לדחות יתר טענות המאשימה בדבר הבניה המיוחסת לנאשמים בכתב האישום, ככל ועל בניה זו חלה תקופת ההתיישנות הקבועה בחסד"פ.
11. אדגיש כי אין בדוחות אשר נערכו על ידי החוקר (ת/20 – ת/22) כדי לעמוד בנטל הוכחת עבודות הבניה, ככל ומחד בדוח (ת/20) נטען על בניה קיימת, כאשר על הבניה המוזכרת בדוחות (ת/21 ו- ת/22) חלה תקופת ההתיישנות ו/או לא צורפו תמונות אודות בניה חדשה, שאינה בתקופת ההתיישנות הנ"ל.
12. ככל ובהצבת השלד הנ"ל נעשתה ללא היתר כדין (פריט 25 לאישום), ובניגוד לתוכניות החלות על המקרקעין (ת/1), אני מרשיעה את הנאשמים בפריט זה של האישום.

השימוש

1. בכתב האישום מיוחס לנאשמים כי במהלך חמש השנים שקדמו להגשת כתב האישום, עשו במקרקעין שימוש חורג למסעדה, חנייה, אירוח ואתר לגולשים, הכול ללא היתר בניה כדין, בסטייה מתוכנית ובניגוד לצו הפסקה שיפוטי אשר ניתן בעניינם.
2. על מהות השימוש החורג במקרקעין ניתן ללמוד מדו"ח החוקר מיום 26.07.05 (ת/20), וכן מטופס גביית עדות של הנאשם 2 (ת/10), לפיו בזמנים הרלוונטיים לאישום, לרבות בשנת 2005, עשו הנאשמים שימוש במקרקעין, במסעדה, ובמתחם המוגדר המקיף את המסעדה. (ראה עדותו של הנאשם 2 בת/10 עמ' 2 ש' 13-16).
3. בנוסף, מהתמונות אשר צולמו בתאריך 01.12.08 וצורפו בפניי (ת/24) הוכח כי בזמן צילום תמונות אלו, נעשה שימוש במקרקעין על מתקניו, כאשר כחלק משימוש זה, צירפה המאשימה מוצג (ת/27), מאריך 21.08.08, בדבר עריכת חתונה במקרקעין. המאשימה אף צירפה מכתבו של החוקר מיום 12.11.09 (ת/28), בו מתאר את השימוש החורג שנעשה במקרקעין.
4. מעיון בתמונות אלו הוכח השימוש במסעדה ובמבנים שבמקרקעין, ככל ומהצילום נראים סועדים רבים במסעדה, כאשר שאר המבנים במקרקעין מחוברים לתשתיות השונות, לרבות מים חשמל וביוב, מזגנים וצלחות לוויין, דבר המוכיח שימוש בפועל במבנים אלו (ת/28).
5. לציין כי על המשך השימוש עד לחודש 07/2012 ניתן ללמוד ממוצגים (ת/36 ו- ת/37) והתמונות שצורפו להם, שימוש אשר הופסק בחודש 10/2013 (ראה דו"ח ביקור והתמונות שצורפו לו (ת/38) ).
6. נוסף לאמור, על השימוש במקרקעין העידו הנאשמים בפניי, כאשר הנאשם 1 לא שלל בעדותו שימוש במקרקעין (עמ' 23 ש' 6-11 וש' 28-32 עמ' 24 ש' 1), מה גם שעל השימוש של נאשם זה במקרקעין ניתן ללמוד מהמסמכים (נ/2), בהם הוא מבקש המשך השימוש במקרקעין, מגופים ושרים שונים, אף אם לא היה לאותם גופים/שרים הסמכות לאשר לו את המשך השימוש.
7. טענתו של הנאשם 1 לפיה אין להרשיעו בסעיף השימוש במקרקעין לאור ההבטחות שניתנו על ידי שרים שונים (סעיף 16 לסיכומי הנאשמים) להשתמש במקרקעין, אינה יכולה לעמוד, ככל והבטחות אלו לא ניתנו על ידי הגורמים האמונים על הגוף התכנוני.
8. בעניין זה אומר כי לצורך הוכחת הפרת הבטחה שלטונית על הנאשמים להוכיח כי נתנה להם הבטחה וזו ניתנה א. על ידי בעל סמכותה לתיתה; ב. המבטיח התכוון ליתן תוקף משפטי להבטחתו; ג. ההבטחה הייתה מפורשת דיה; ד. ההבטחה בת ביצוע ׁ(ראו לעניין זה ת.א. (י-ם) 1050/99 מליכי ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל משרד השיכון ף ע.א. 5315/06 עמותת נאות ראות נ' מדינת ישראל משרדי הבינוי והשיכון ף ת.א. (י-ם) 7058/05 דווקא בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הביטחון בג"צ 135/75 סאטיקס קורפוריישין נ' שר המסחר והתעשיה פד ל (1) 673).
9. מעיון במסמכים אשר הוצגו בפניי, אין ספק כי נותני "ההבטחות" עליהם נסמכים הנאשמים, אינן תחליף לגוף התכנוני - אשר הינו אמון על אישור השימוש במקרקעין ו/או בעל סמכות לתת הבטחה מהסוג אליה טוענים הנאשמים - כי יוכלו להמשיך ולהשתמש במקרקעין. כן, אין חולק כי מאז מתן "ההבטחות" הנ"ל, ועד היום, לא ניתן כל תוקף משפטי להבטחות אלו (ראה בעניין זה גם את דבריה של כב' השופטת מרדכי בסעיפים 24 ו-25 לבקשה שהוגשה במסגרת תיק זה, לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, וההפניות שם, וכן ראו קביעותיה של השופטת אריאלי בפסק דינה מיום 18.06013 בת.א 72-09-07 בדבר טענות התובע להבטחות שניתנו לו, עמ' 7 שם ש' 18-29).
10. מכאן, הנני בדעה כי אין לראות במכתבים אותם הגישו הנאשמים (נ/1) כהבטחה לכאורה, להמשך השימוש במקרקעין, ודין טענתם בעניין זה להידחות.
11. את השימוש אותו עשה הנאשם 2 במקרקעין ניתן ללמוד מדוחות אותם ערך החוקר בתאריכים 26,27/07/05 ו- 05/12/06 (ת/20 עד ת/22), מה גם שהנאשם 2 אישר בחקירתו הנגדית בפניי שימוש במקרקעין (עמ' 26 ש' 1-7 , ש' 14-15).

1. אדגיש כי אין לעובדה כי ביום 14.01.08 ניתן על ידי כב' השופט אברהם צו עיכוב ביצוע הפינוי של הנאשם 1 מהמקרקעין, במסגרת ת.א 72/09/07 (ת/11) כדי להשליך לענייננו, כפי שמנסים הנאשמים לטעון בסיכומיהם, ככל וצו עיכוב זה ניתן במסגרת הליך אזרחי של ביטול הסכם פשרה אליו הגיע הנאשם עם רשות הגנים הלאומיים (ככינויה אז), כאשר אין רשויות התכנון צד להליך זה.
2. מאבקיו של הנאשם 1 עם רשות הגנים הלאומיים על הגדרת זכויותיו וטענותיו, כי הופרו, לכאורה, הבטחות להסדיר עבורו מקום חילופי לניהול מסעדה, טענות שבעקבותיהם הגיש את תביעתו לביטול פסק דין, אשר אישר הסכם פשרה בינו לבית רשות הגנים הלאומיים לפיו עליו להתפנות מהמקרקעין, ואף בהתאם להחלטתו הנ"ל של כב' השופט אברהם, ניתן לו צו עיכוב ביצוע, אינם תחליף לחובה המוטלת על כל מחזיק מקרקעין ומבנים (בזכות או שלא בזכות), להחזיקם ע"פ היתרים כדין ולהשתמש בהם ע"פ הוראות חוק התכנון והבנייה והתוכניות שבתוקף, כאשר מהראיות אשר הוגשו בפניי, אין חולק כי השימוש אותו עשה הנאשם 1 במקרקעין לא נעשה על פי היתר כדין.
3. מכאן, הוכח בפניי כי בתקופה של חמש שנים טרם הגשת כתב האישום, עשו הנאשמים שימוש במקרקעין שלא כדין, ו/או ללא היתר.
4. מראיות המאשימה עולה כי השימוש אותו עשו הנאשמים נמשך עד לחודש 10/2013, כאשר בביקור מפקח מטעם המאשימה ביום זה, בניגוד לביקור שנעשה כשנה מתאריך זה (09.07.12), לא נצפתה כל פעילות במקרקעין (השווה בין מוצגים ת/37 ו – ת/38).

האם הוכח כי הנאשמים הפרו את צו ההפסקה השיפוטי?

1. כאמור, המאשימה טוענת כי הנאשמים הפרו הוראות צו ההפסקה השיפוטי שניתן בעניינם, והמשיכו לעשות שימוש במקרקעין, כאשר הנאשמים כפרו כי הפרו צו זה, ככל ולטענתם צו זה בוטל עוד ביום 11.02.08 (ראה סעיף 14 הנ"ל).
2. ראשית אומר כי, לא אזקק לטענת הנאשמים, לפיה אין להתייחס לסעיף האישום של הפרת צו ההפסקה, בטענה של אי חוקיות ההוספה של סעיף זה לכתב האישום, ככל ובית משפט זה אינו ישוב כערכאת ערעור על החלטתה של כב' השופטת מרדכי מתאריך 25.10.10, אשר הורתה על הוספת הסעיף הנ"ל.
3. לגופם של דברים אומר כי, מהראיות שהוגשו בפניי עולה כי, ביום 06.12.06 ניתן נגד הנאשמים - במסגרת תיק בש 886/06 - צו ההפסקה השיפוטי (ת/3), וזאת להפסקת עבודות הבניה והשימוש במקרקעין.
4. באשר לתקפותו של הצו הנ"ל, הרי ביום 30.07.13 דן בית המשפט השלום בנצרת (השופט ס. יוסף) בתוקפו של הצו, וקבע כי צו ההפסקה השיפוטי בטל עוד מיום 11.02.08, התאריך בו נמחק כתב האישום הראשון שהוגש נגד הנאשמים, וכי מהתאריך הנ"ל הצו אינו בתוקף (ראה סעיפים 29-30 למוצג נ/1). על החלטה זו לא הוגש ערעור ועל כן, אין להידרש בשנית לתוקפו של הצו, ככל ואין בית משפט זה יושב כערכאת ערר על החלטתו הנ"ל של השופט יוסף.
5. יוצא אפוא, המסקנה כי בין תאריך מתן הצו ועד תאריך ביטולו, דהיינו בין התאריכים 06.12.06 ועד 11.02.08 צו ההפסקה השיפוטי היה בתוקף (ראה אף הערותיה של השופטת מרדכי בסעיף 14 להחלטתה מיום 27.11.11, בעניין הבקשה לביטול האישום בטענת ההגנה מן הצדק).

מכאן השאלה הדרושה לענייננו, האם הפרו הנאשמים את הוראות צו ההפסקה השיפוטי, בין התאריכים 06.12.06 ועד 11.02.08?

1. הוראות סעיפים 239 ו- 240 לחוק קובעות כלהלן:

"239. (א) נעשתה עבודה, או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204, בין שהוגש על העבירה כתב אישום לבית המשפט ובין שטרם הוגש, רשאי בית המשפט לצוות על הנאשם, או על מי שנראה לבית המשפט אחראי לביצוע העבירה, ועל כל מי שעובד בשירותם - להפסיק את העבודה או את השימוש (להלן - צו הפסקה שיפוטי) ותקפו של הצו יהיה עד לביטולו או שינויו על ידי בית המשפט.

צו

(ב) משניתן צו הפסקה שיפוטי או הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט להורות למוסדות התכנון להימנע מלטפל בבקשה להיתר נושא צו ההפסקה או כתב האישום עד לגמר ההליכים בבית המשפט.מיום 4.8.1978

(

1. תיקון מס' 9
2. ס"ח תשל"ח מס' 906 מיום 4.8.1978 עמ' 184 (ה"ח 1260)
3. 239. (א) נעשתה עבודה, או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204, בין שהוגש על העבירה כתב אישום לבית המשפט ובין שטרם הוגש, רשאי בית המשפט לצוות על הנאשם, או על מי שנראה לבית המשפט אחראי לביצוע העבירה, ועל כל מי שעובד בשירותם - להפסיק את העבודה או את השימוש (להלן - צו הפסקה שיפוטי), ותקפו של הצו יהיה עד לביטולו או שינויו על ידי בית המשפט בפסק דינו.
4. (ב) משניתן צו הפסקה שיפוטי או הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט להורות למוסדות התכנון להימנע מלטפל בבקשה להיתר נושא צו ההפסקה או כתב האישום עד לגמר ההליכים בבית המשפט.

240. מי שאינו מקיים צו שניתן לפי סעיף 239 ושהומצא לו, דינו - מאסר שנה אחת ואם נמשכה העבירה אחרי המצאת הצו, קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, לכל יום של עבירה."

אי

1. בחקירתם בפניי העידו הנאשמים 1 ו-2 כי הצו השיפוטי שניתן בעניינם בוטל על ידי השופט (כתוארו אז) אזולאי וכן השופט יוסף (ראה תשובותיהם בעמ' 22 ש' 22-27 , עמ' 25 ש' 19-23).
2. עיון בראיות המאשימה (ת/20 עד ת/22), ניתן ללמוד כי ביצוע הבניה והשימוש המיוחס לנאשמים נוגע לשנים עובר למתן הצו, כאשר התמונות אותה הציגה המאשימה (ת/24 ת/27, ת/28, ת/32, ת/36 ו-ת/37) בדבר שימוש במקרקעין, מתייחס לשימוש שבוצע לאחר פקיעת הצו הנ"ל.
3. יחד עם זאת, מעדותו של הנאשם 2 (ת/10), אשר נגבתה בתאריך 23.12.08, עולה כי הנאשמים עשו שימו שבמקרקעין בשנת 2005 ואילך. בעניין זה השיב הנאשם 2 כלהלן:

"ש: אני מציג תמונה שצולמה על ידי בשנת 2005 איזה שטח אתם מנהלים בתחום המצולם?

ת: המסעדה והסירות בקו המים בתחום מנהלת הכנרת.

ש: אם אני אומר שמעבר לגדר הטיילת והשער כל המבנים בשטח נמצאים בתחום שמוחזק על ידכם האם זה נכון?

ת: נכון, מהשערים של הטיילת ועד חוף הכנרת הכול מוחזק על ידנו.

ש: בחלק הדרומי של החוף יש קרוואנים ומכולות, רצפות בטון, קירות בולדרים, האם אתם מפעילים את המבנים?

ת: כן...".

1. מכאן, משאישר הנאשם 2 בעדותו הנ"ל, את השימוש במקרקעין, לרבות בשנת 2005, ללא שטען כי לא נעשה שימוש בהם בין התאריכים 06.12.06 עד 11.02.08, עמדה המאשימה בנטל כי הנאשמים הפרו צו ההפסקה השיפוטי, אשר ניתן בעניינם, ועשו שימוש במקרקעין בתקופה שבין התאריכים שלעיל.

סוף דבר

1. מהאמור לעיל, אני קובעת כלהלן:
2. אני מרשיעה את הנאשמים בעבירה של ביצוע עבודות בניה, המתייחסת לפריט 25 מסעיף 11 לכתב האישום בלבד (שלד משאית המשמש כמגורון), אשר בוצעה בניגוד להוראות סעיפים 204 (א) ו- 204 (ב) לחוק.

על יתר פרטי הבניה המופיעים בסעיף זה, חלה תקופת ההתיישנות, ועל כן אני מזכה את הנאשמים מביצוע עבודות הקשורות בפרטי מבנים אלו.

1. אני מרשיעה את הנאשמים בעבירה של שימוש חורג במקרקעין, בניגוד להוראות סעיפים 204 (א) ו- 204 (ב) לחוק.
2. אני מרשיעה את הנאשמים בעבירה של אי קיום צו ההפסקה השיפוטי בין השנים 2006 ועד 2008.

ניתנה היום, כ"ט כסלו תשע"ה , 21 דצמבר 2014, במעמד הצדדים.