רקע

1. בכתב האישום המתוקן מיום 22.11.2010 יוחסו לנאשמים ביצוע עבודות בניה ושימוש במקרקעין הידועים כגוש 15652 חלקות 28, 30, 31 בחוף הכנרת, בסמוך לכפר נחום (להלן: "המקרקעין"), ללא קבלת היתר כדין ו/או בסטייה מתוכנית, עבירה לפי סעיפים 204(א) ו- 204 (ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). כן יוחסה לנאשמים עבירה של אי קיום צו הפסקה שיפוטי, עבירה לפי סעיף 240 לחוק, הכול כמתואר בכתב האישום המתוקן.
2. ביום 21.12.14 הורשעו הנאשמים בעבירה של ביצוע עבודות בניה בהתייחס לפריט 25 מסעיף 11 לכתב האישום (שלד משאית המשמש כמגורון) בלבד, כאשר זוכו מיתר פרטי הבניה המופיעים בסעיף 11 הנ"ל מחמת התיישנות.
3. בנוסף, הורשעו הנאשמים בעבירה של שימוש חורג במקרקעין, לתקופה של 8 שנים, חמש שנים טרם הגשת כתב האישום ועד לחודש 10/2013.
4. כן הורשעו הנאשמים בעבירה של אי קיום צו הפסקה שיפוטי לתקופה מיום 06.12.06 עד 11.02.08.

טיעוני הצדדים לעונש

1. בטיעוניה לעונש סקרה המאשימה את העונשים בעבירות תכנון ובניה בראי הפסיקה, פסיקה אשר חזרה והדגישה את חומרתן של עבירות הבניה והשימוש הבלתי חוקיים, ועל הצורך בשמירה על התכנון הנאות של הבניה ושמירה על עיקרון שלטון החוק. כן ציינה המאשימה כי ככל ועסקינן בעבירות כלכליות יש להכות את הנאשם בכיסו, אחרת העבירה תשתלם. בטיעוניה התייחסה המאשימה לפרמטרים המנחים בקביעת העונש בעבירות הנ"ל.
2. בטיעוניה לעונש טענה המאשימה כי בביקור אשר ערך מפקח מטעמה במקרקעין ביום 15.01.15, עולה כי הבניה נשוא האישום נהרסה והשימוש הופסק (נספח 1). יחד עם זאת ביקשה המאשימה לציין כי הריסת המסעדה במקרקעין, לא נעשתה בשל ההליך הפלילי נשוא תיק זה, אם כי בשל צו שניתן להריסתה במסגרת הליך אזרחי בו עתרה רשות הטבע והגנים לסילוק המסעדה, במסגרתו התחייב הנאשם 1, במסגרת הסכם פשרה עוד בשנת 2000 לפנות את המתחם, וזאת עד לתאריך 16.02.11 אם כי חזר בו, כאשר בסופו של יום הריסת המסעדה התבצעה לאחר הגשת תביעת פינוי על ידי רשות מקרקעי ישראל, משתובענה לסעד הצהרתי לפיה הנאשמים ימשיכו להחזיק במסעדה נדחה הן על ידי בית המשפט המחוזי ביום 24.12.13 והן על ידי בית המשפט העליון ביום 12.01.14 אשר הורה על הריסה מיידית של המסעדה. משמע, טענה המאשימה, לא ההליך עסקינן הרתיע וגרם להריסת המסעדה, אשר פעלה משך שנים רבות טרם הריסתה.
3. לטענת המאשימה, בית המשפט הרשיע את הנאשמים בשימושים מסחריים חורגים ללא היתר ובניגוד לתוכניות החלות על המקרקעין, בשטח כולל של לא פחות מ- 3,624 מ"ר, כאשר במקרה מסוג זה, מקום שמדובר בעבריינות בניה על רקע כלכלי מסחרי, לצורך הפקת רווחים, יש להטיל עונש חמור על הנאשמים. כן הרשיע בית המשפט את הנאשמים בארבע עשרה חודשי הפרה של צו הפסקה שיפוטי (2006 עד 2008).
4. המאשימה ביקשה להפנות לעברם של הנאשמים, הרשעה של הנאשם 1 בעבירה של הפקת והספקת מים ללא רישיון כדין, ועל העונשים אשר הוטלו עליו (נספח 3) וכן על הרשעתו של הנאשם 2, בעבירות על הגנת הסביבה (נספח 4).
5. המאשימה הפנתה לפסיקה ענפה בדבר מדיניות הענישה הנהוגה, ולאחר סקירת העונשים ביחס לכל אישום, טענה כי מתחם הענישה הרואי בגין הבניה המועטה, השימוש הנרחב והפרת צו ההפסקה השיפוטי נע בין מאסר בפועל למשך 6-12 חודשים לבין קנס כספי במתחם של 500,000 ₪ עד 1,200,000 ש"ח.
6. יחד עם זאת, טענה המאשימה כי בשל מצבם הבריאותי של הנאשם 1 ואשתו, מצבו הבריאותי של הנאשם 2 (כפי שהוכח במסמכים שהונחו בפניה) וכן העובדה כי המבנים במקרקעין נהרסו והשימוש בהם הופסק, ומנגד מאמציה של המאשימה על מנת למגר את התופעה, ביקשה להשית על הנאשמים את העונשים, כלהלן:
7. קנס כספי בגין ביצוע עבודות בניה, המתייחסות לפריט 25 מסעיף 11 לכתב האישום, בסך של 75,300 ₪.
8. קנס יומי לכל אחד מהנאשמים בסך 1,400 ₪, בגין כל יום של הפרת צו ההפסקה השיפוטי, מיום 06.12.06 עד 11.02.08 הסך שבין 180,000 ₪ עד 270,000 ₪.
9. מאסר על תנאי למשך 3 שנים להימנע מביצוע עבירה לפי סעיף 20 לחוק התכנון והבניה.
10. התחייבות בסך 250,000 ₪ לכל אחד מן הנאשמים.
11. הטלת כפל שיעור הקנס על נאשמת 3 כאמור בסעיפים א ו-ב הנ"ל.
12. מנגד, ביקשו הנאשמים להטיל עליהם עונש של קנס סמלי בלבד. לטענתם, כל המבנים נשוא כתב האישום נהרסו, מה גם שהאישום לגבי הבניה חל רק על קרוואן בודד. בעניין זה הוסיף הנאשם 1 וטען בתוספת לטיעונים לעונש שהגיש ביום 11.05.15, כי היות והסעיף של בניית הקרוואן תוקן ביוזמת בית המשפט ולא ניתנה לנאשמים הזדמנות להתגונן, יש הצדקה להתעלם מפריט זה ו/או לפסוק עונש סמלי.
13. באשר לשימוש במקרקעין טענו הנאשמים כי, השימוש נעשה ככל והיה ברשותם צו עיכוב בעניין ההריסה, אשר ברגע שבוטל, נהרסו כל המבנים, מה גם שלטענתם עבירת השימוש נעשתה בתום לב.
14. באשר להפרת צו ההפסקה השיפוטי טענו הנאשמים עסקינן בהפרה לתקופה משנת 2006 עד 2008 בלבד, מה גם שהצו שבהפרתו מואשמים הנאשמים בוטל לאחר מכן על ידי בית המשפט. בתוספת לטיעוניו לעונש טען ב"כ הנאשמים כי סעיף הפרת הצו תוקן על ידי המותב הקודם שישב בתיק שלא כחוק. לטענתו, בית המשפט אינו מחויב כיום לפעול בהתאם להחלטת המותב הקודם.
15. בטיעוניו לעונש טוען הנאשם 1 כי הינו פושט רגל, אשר יצא לפנסיה בתאריך 01.01.15, ומתפרנס מקצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 3,200 ₪.
16. בישיבה מתאריך 26.01.15, ביקש הנאשם 1 לזמן עדי אופי לשמיעתם בישיבה שנקבעה ליום 12.05.15, טרם מתן גזר הדין בעניינו. דא עקא, תחת זאת, ביום 04.05.15, התרתי לנאשם הגשת שני מכתבים מעדי האופי מטעמו שביקש לזמנם, שר הביטחון מר משה יעלון וח"כ מר אבי דיכטר, וזאת במקום שמיעתם בדיון, ככל והמאשימה לא התנגדה להגשת מכתבים אלו.
17. במכתביהם של עדי האופי, העידו על היכרותם לנאשם 1, פועלו של האחרון ותרומתו למדינה ולביטחונה.
18. בעניין הנאשם 2 טענו כי הוא חולה במחלות רבות, בהתאם לאישורים שצורפו לתיק, מהם עולה כי הוא סובל ממחלה לבבית ועבר מספר צנתורים בעבר, ומתקשה בהליכה בגלל מגבלות ברגליו.
19. הנאשמים העידו בדיון מהיום לנסיבותיהם האישיות וחזרו על טענותיהם לעניין הבטחה שניתנה להם ע"י באת כוח המאשימה הקודמת, טענות שקיבלו התייחסות בהחלטות קודמות שניתנו על ידי בית משפט זה, לרבות סעיפי האישום שהורשעו בהם וההליכים הקודמים שהיו בעניינם, ושיקבלו אף הם התייחסות בהכרעת הדין ובגזר דין זה.
20. הנאשמים מבקשים להטיל עליהם ענישה סמלית בלבד.

דיון והכרעה

1. לאחר מקרא טיעוני הצדדים לעונש, לרבות התוספת לטיעונים לעונש שהגישו הנאשמים וכן מכתבים מעדי האופי שהגיש הנאשם 1, אני קובעת את עונשם של הנאשמים, כלהלן:
2. תיקון 113 לחוק העונשין שעניינו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה" התווה את עקרון ההלימה כעיקרון מנחה בענישה לפיו נדרש יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו (ס' 40ב לחוק העונשין). מלאכת גזירת הדין מורכבת משלושה שלבים עיקריים:
3. תחילה, נקבע את מתחם העונש ההולם למעשה העבירות שביצעו הנאשמים, על בסיס שיקולים נורמטיביים ואובייקטיבים, בהתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בערך זה, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כמפורט בסעיף 40ט לחוק העונשין (סעיף 40ג לחוק העונשין); לאחר מכן, נבחן האם ראוי לחרוג מן המתחם לקולא בשל שיקולי שיקום (סעיף 40ד לחוק העונשין) או לחומרא בשל שיקולי הגנה על שלום הציבור (סעיף 40ה לחוק העונשין); לבסוף, אקבע את העונש המתאים שיושת על הנאשמים, בהתחשב בצורך בהרתעת הנאשמים (סעיף40ו לחוק העונשין), בצורך בהרתעת הרבים (סעיף40ז לחוק העונשין) ובנסיבותיהם האישיות של הנאשמים שאינן קשורות בביצוע העבירה (סעיף 40יא לחוק העונשין), כמו גם בנסיבות אחרות ככל שתמצאנה רלוונטיות (סעיף 40יב לחוק העונשין). [ראו: ע"פ 2918/13 דבס נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 18.7.2013); ע"פ 1903/13 עיאשה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 14.7.2013); ע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 5.6.2013)]

מתחם העונש ההולם

1. מתחם העונש ההולם יקבע בהתאם לעקרון ההלימה כפי שהוגדר בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין. על מנת ליישמו בית משפט יתחשב בשלושת אלה: ראשית, בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו; שנית, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ומידת אשמו של הנאשם; שלישית, במדיניות הענישה הנהוגה (ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 5.8.2013). אעמוד להלן על מרכיביו השונים של מתחם העונש ההולם.

הערכים החברתיים שנפגעו ומידת הפגיעה

1. עבירת הבניה ללא היתר הוכרה בפסיקה כמכת מדינה, וכבר נפסק כי על הענישה להיות מרתיעה. על התופעה הפסולה של בניה ללא היתר ועל מצוותו של בית המשפט העליון להחמיר עם עברייני הבניה ראו למשל רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49; ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29]. עוד נפסק כי ענישה מחמירה והרתעתית תאיין את התועלת הכלכלית הצומחת לעוברים על חוקי התכנון והבניה [רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו). בתי המשפט על ערכותיהם קבעו שיש לשוות חומרה יתרה לעבירות הבניה ללא היתר וכן לאי קיום צו בית המשפט.
2. במקרה דנא, מידת הפגיעה של הנאשמים בערכים המוגנים של ביטחון הציבור ושלטון החוק גבוהה. משבחרו הנאשמים מחד להתעלם מצווים שניתנו על ידי בתי משפט, ומאידך, לבצע פעולות בניה ו/או שימוש ללא היתר ו/או בסטייה מתוכנית.

בחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות (סעיף 40ט לחוק העונשין)

בניה ללא היתר ושימוש חורג

1. כאמור, בהתאם לאישום הראשון, הנאשמים הקימו מבנים ללא היתר ועשו בהם שימוש חורג, שלא כדין ובסטייה מהתוכנית החלה על המקרקעין.
2. כאמור בהכרעת הדין, הנאשמים הורשעו בהקמת מבנה בודד בלבד בשטח של 10 מ"ר, (פריט 25 מסעיף 11 לכתב האישום), כאשר זוכו מיתר עבודות הבניה המופיעה בכתב האישום מחמת התיישנות.
3. יחד עם זאת, הנאשמים הורשעו כי עשו שימוש שלא כדין, ובסטייה מתוכנית במקרקעין, כפי שעולה במוצגים (ת/20, ת/21,ת/22,ת/24, ת/27,ת/28), מהם ניתן ללמוד על היקף השימוש הרחב במקרקעין.
4. אשר לפגיעה בערכים חברתיים מוגנים, הרי התופעה של שימוש שלא כדין ופניה לקבלת היתר רק לאחר שנקבעו עובדות מוגמרות בשטח, תופעה נפוצה היא, ויש לפעול להכחדתה. יש במעשים כאלה פגיעה בשלטון החוק ובסדר הציבורי ( ראה רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49; ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29], [רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו).
5. כבר נאמר לא אחת, כי על בתי המשפט לתרום תרומתם למאבק בבניה הבלתי חוקית ובשימוש בלתי חוקי במקרקעין, כל שכן במקרקעין שייעודן חקלאי. משהשימוש הבלתי חוקי אשר נעשה, הינו מסחרי ומניב רווח, ראוי להשית קנסות שיהא בהם כדי להעביר מסר, שביצוע העבירות לא ישתלם, בכל היבט. ראה לעניין זה ברע"פ 2809/05 טסה נ' מ"י, תק-על 2005 (2) 2063:

"למרבה הצער – מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריושל השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פד' לו (1) 723, 724-725 בדבר "... התוצאות הקשות הנובעות מריבוין של העבירות נגד חוקי תכנון והבניה... לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי על ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש,כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה".

1. בענייננו, אמנם הנאשמים הורשעו בבניה של מבנה אחד לבד מיני רבים (פריט 25 מסעיף 11 לכתב האישום), אלא שהאחרונים הפרו את דיני התכנון והבנייה, בדרך של עשיית דין עצמי, ועשו שימוש חורג במקרקעין בעלת ממדים גדולים. כבר נפסק, לא אחת, כי עבירות התכנון והבנייה חותרות תחת המרקם התכנוני הנאות, וכי ההשלכה הניכרת של עשיית דין עצמי בתחום זה, היא הפגיעה בהשלטת החוק. על רקע שכיחות התופעה, נפסק, פעם אחר פעם, כי הייתה זו למכת מדינה של ממש, וכי יש להילחם בנגע פסול זה, שהיה לחזון נפרץ והמהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק לעין השמש, באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה.

אי קיום צו הפסקה שיפוטי בין השנים 2006 ו-2008

1. עבירה נוספת בה מואשמים הנאשמים הינה הפרת צו הפסקה שיפוטי, להפסקת עבודות הבניה והשימוש במקרקעין. העונש המרבי על העבירה של הפרת צו שיפוטי הוא שנת מאסר וקנס כמצוות סעיף 210 לחוק, וכקבוע בסעיפים 61(א)(2) ו 61(ג) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").
2. בעבירה של הפרת צו שיפוטי, על בית המשפט להראות לנאשם שכזה את הכיוון המחמיר והתגובה העונשית צריכה להיות מכאיבה ומרתיעה, ראו רע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), וכל אפשרות אחרת עלולה להתפרש כסלחנות וכהשלמה עם התופעה הפסולה (ראו ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723), קל וחומר למי שגם ממשיך לעשות שימוש במבנה.
3. מדובר בנסיבות חמורות של עבירות אי קיום צווים שיפוטיים, אשר מתייחסים לעבירות בנייה העומדת במקומה שנים רבות. חרף ניסיונות הנאשמים לטעון כי ההפרה הייתה לתקופה קצרה (2006 עד 2008) וכי לאחריה ביטל בית המשפט הצו, איני סבורה כי יש בכל אותן נסיבות כדי להקל עם הנאשמים. הפרת הנאשמים לצו הפסקה שיפוטי, יש בו משום זלזול בוטה בצו אשר ניתן להם על ידי בית המשפט. די בכך כדי להוות נימוק המצדיק להחמיר עם הנאשמים.
4. הנאשמים הפרו בריש גלי את דיני התכנון והבנייה, בדרך של עשיית דין עצמי, בשימוש חורג במקרקעין בהיקף גדול. שימוש כזה, ללא קבלת היתר, פוגע, אפוא, הן בערך החברתי שביסוד עבירות התכנון והבניה – ההגנה על המרקם התכנוני, הן בהשלטת הדין בתחום זה והן בשמירת אמון הציבור בשלטון החוק. כאשר הפרת החוק גלויה לעיני כל – וזו טיבה של ההפרה בתחום התכנון והבנייה – היא מכרסמת במלחמת החורמה בעבירות אלה, ואף מעודדת בעקיפין את ביצוען.
5. לגבי העונשים המוטלים בעבירות אלה, בית המשפט ציווה להחמיר עם עברייני בנייה החמרה של ממש ולהטיל עונשים מכאיבים, אשר רק הם עשויים לעצור את התפשטות התופעה ולהרתיע עבריינים. בעניין זה אני מפנה לע"פ 920/85, הועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד לג (3) 653.
6. נכון הוא כי יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו ויש לשמור על רמת ענישה אינדיבידואלית. יש לבחון מצבם האישי של הנאשמים, לעמוד על היקף החריגה, מספר החריגות והמקרים בהם הורשעו הנאשמים, מידת ההנאה של הנאשמים מהחריגות השונות ואת ייעודן של חריגות הבניה. יש לבחון גם את תום ליבם של הנאשמים וכן האם נקטו בהליכים להסדרת חריגות הבניה.

נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות

1. לאחר קביעת מתחם העונש ההולם לעבירה בה הורשע הנאשם, יש לקבוע את העונש המתאים לנאשם. בגזירת העונש המתאים לנאשמים שמלפניי וכמצוות סעיף 40יא לחוק העונשין, יש מקום להתחשב בנסיבותיהם האישיות, אשר אינן קשורות בביצוע העבירות. נסיבות אלה נלמדות, בין היתר בענייננו, מטיעוניהם לעונש, במסמכים על מצבם הבריאותי והכלכלי (נאשמים 1 ו-2) והכלכלי (נאשם 1), מרישומם הפלילי של הנאשמים ומדבריהם לבית המשפט. בדרך זו חידד תיקון מס' 113 לחוק העונשין את הצורך בהמשך נקיטת שיטת ענישה אינדיווידואלית, הבוחנת נסיבותיו של כל מקרה ואדם המובא לדין (ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 170; ע"פ 5106/99 אבו ניג'מה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 350; רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 5.5.2009)).
2. בבסיס השיקולים לחומרה עומדת חומרת העבירות אותה ביצעו הנאשמים והמדיניות המשפטית בענישה בעבירות אלו. כנגד השיקולים לחומרה, עומדים לנאשם גם שיקולים לקולא. הבאתי בכלל חשבון את נסיבותיהם האישיות ומצבם הרפואי והכלכלי של הנאשמים., וכן המכתבים של עדי האופי ביחס לנאשם 1.
3. אמנם, המאשימה הצביעה שלחובתם של הנאשמים הרשעות קודמות (נספחים 3 ו-4) , אלא שמנגד, הצביעו הנאשמים על נסיבות במצבם האישי, שיש להתחשב בהן, במסגרת הענישה שיש להטיל עליהם, לרבות במצבם הרפואי (ראו תיעוד רפואי שהציגו הנאשמים).
4. יתרה מזו, אמנם לא נטלו הנאשמים אחריות על מעשיהם, אם כי בישיבת ההוכחות, טרם הוכרע דינם, הסכימו על הגשת כל המסמכים הקשורים לביצוע העבירה, דבר שחסך זמן שיפוטי יקר. זאת ועוד, הנאשמים אף ביצעו הריסה עצמית של כל המבנים נשוא האישום (נספח 1 לטיעוני המאשימה), לרבות המסעדה. בעניין זה אומר כי איני תמימת דעים עם המאשימה לפיה יש לזקוף לחובתם של הנאשמים הזמן הרב שעבר עד להריסת המסעדה, ככל וטרם הריסתה, ניהלו הנאשמים הליכים משפטיים במטרה לעכב את ההריסה, ומשהתקבלה החלטת בית המשפט העליון בעניין (נספח 2 לטיעוני המאשימה), פעלו האחרונים לביצוע ההריסה.

האם יש מקום לחריגה מגבולות מתחמי הענישה

1. כאמור, על בית המשפט לבחון האם ראוי לחרוג מן המתחם בשל שיקולי שיקום המהווים שיקול לקולא (סעיף 40ד לחוק העונשין); או מאידך, לחרוג מן המתחם בשל הצורך להגנה על שלום הציבור, המהווה שיקול לחומרה (סעיף 40ה לחוק העונשין).
2. עונשם של הנאשמים, אמור להיקבע, על פי סעיף 40 ג' (ב) לחוק העונשין, בתחום התחתון, בתחום העליון או בטווח ביניהם, בהתאם למשקלן של הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, נסיבות אישיות, נסיבות שאינן כרוכות בביצוע העבירה ומתן משקל יחסי מתאים לכל אחד לאותן נסיבות. בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם, לכאן ולכאן, מתוך שיקולים שעיקרם שיקום העבריין, או הגנה על שלום הציבור ועוד.
3. מהפסיקה אשר הונחה בפניי, לא ניתן ללמוד על ענישה אחידה, ועל כן אין לראות בפסיקה שהוגשה על ידי המאשימה כמחייבת או כמצביעה על רמת ענישה. יחד עם זאת, העונש הראוי לעבירות מסוג העבירות נשוא ענייננו הינו עונש של מאסר בפועל בין 2 ל -10 חודשים, בנוסף למאסר על תניא של 3 חודשים ועד לשנה, קנס כספי הנע בין 100,000 ₪ עד 300,000 ₪ , זאת בהתחשב בשיקולים שמניתי לעיל.
4. שקלתי את טענות הצדדים, הן של המאשימה והן של הנאשם, לרבות עדויות האופי שהוגשו בעניינו של הנאשם 1, המשבחות את הנאשם 1 ואת פועלו לטובת המדינה, ואת גילם של הנאשמים, מצבם הבריאותי והכלכלי, הקנסות שהוטלו על הנאשמים בהליכים אחרים, כאשר מצד אחד יש להביא לידי ביטוי את האינטרס הציבורי והאינטרסים המוגנים על ידי חוקי התכנון והבנייה, ומצד שני, יש להתחשב הן בעובדה כי הנאשמים פעלו להריסת המבנים והפסקת השימוש במקרקעין, וכן בנסיבותיהם האישיות של הנאשמים.
5. כאמור, לטעמי, במקרה שלפנינו העונש חייב לבטא את שיקולי הגמול וההרתעה. יחד עם זאת, אני מביאה בחשבון לזכותם של הנאשמים את שיתוף פעולה עם המאשימה, אשר התבטא בין היתר בהריסת המבנים נשוא האישום והפסקת השימוש במקרקעין. את נסיבותיהם האישיות של הנאשמים, המעדים על מצב רפואי קשה, מצב כלכלי קשה, המתבטא בהליך פשיטת רגל לנאשם 1, וכן בקנסות שהועלו עליהם, ובעובדה כי שניהם מתקיימים מקצבאות של נכות מהמל"ל, על כן, בענייננו, מצאתי לחרוג ממתחם העונש ההולם, בשל השיקולים שמניתי לקולא.
6. אי-לכך, מכלול השיקולים, לרבות שיקולי הרתעת הנאשמים ואחרים כמותם מפני ביצוע עבירות נוספות (ר' סעיפים 40ו ו-40ז לחוק העונשין), ינחוני בקביעת העונש המתאים לנאשמים בגדרי מתחם הענישה.
7. טרם סיום אומר כי, אין לקבל טענתו של ב"כ הנאשמים בתוספת לטיעוניו, לפיה לכאורה אין על מותב זה לקבל החלטותיה של כב' השופטת מרדכי, אשר פעלה לתיקון כתב האישום ביחס לבניית הקרוואן וכן ביחס לסעיף הפרת הצו השיפוטי, וכי יש להתעלם מתיקונים אלו. לטענות כגון אלו כבר נתתי את דעתי בהכרעת הדין שמותב זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של המותב הקודם שישב בתיק.
8. בהתחשב בכל האמור לעיל, בנסיבות העבירות הנ"ל, ולאחר ששקלתי את השיקולים לקולא ולחומרה, אני דנה את הנאשמים לעונשים הבאים:

הנאשם 1

• 1. אני מטילה על הנאשם 1 מאסר על תנאי ל -4 חודשים והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור במשך שלוש שנים מהיום, על עבירה בה הורשע במסגרת תיק זה .
  2. אני מטילה על הנאשם 1 קנס בסך של 100,000 ₪ או 3 חודשי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב 20 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 01.06.15 ובכל 1 לחודש שלאחריו. אי תשלום אחד משיעורי הקנס במועדו, יעמיד לפירעון מיידי את מלוא יתרת הקנס.
  3. אני מחייבת את הנאשם 1 לחתום על כתב התחייבות בסכום של 150,000 ₪. התנאי בהתחייבות הוא כי לא יעבור הנאשם עבירה בה הורשע במסגרת תיק זה, וזאת לתקופה של שנתיים מחתימת כתב ההתחייבות.

יסרב לחתום על ההתחייבות יאסר ל - 30 ימים או עד שיחתום, לפי המוקדם.

הנאשם 2

1. אני מטילה על הנאשם 2 מאסר על תנאי ל- 4 חודשים ותנאי הוא כי הנאשם לא יעבור במשך שלוש שנים מהיום, על עבירה בה הורשע במסגרת תיק זה.
2. אני מטילה על הנאשם 2 קנס בסך של 100,000 ₪ או 4 חודשי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב 20 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 01.06.15 ובכל 1 לחודש שלאחריו. אי תשלום אחד משיעורי הקנס במועדו, יעמיד לפירעון מיידי את מלוא יתרת הקנס.
3. אני מחייבת את הנאשם 2 לחתום על כתב התחייבות בסכום של 150,000 ₪. התנאי בהתחייבות הוא כי לא יעבור הנאשם עבירה בו הורשע במסגרת תיק זה, וזאת לתקופה של שנתיים מחתימת כתה ההתחייבות.

יסרב לחתום על ההתחייבות יאסר ל - 30 ימים או עד שיחתום, לפי המוקדם.

הנאשמת 3

1. אני מטילה על הנאשמת 3 קנס בסך של 200,000 ₪. הקנס ישולם ב 20 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 01.03.15 ובכל 1 לחודש שלאחריו. אי תשלום אחד משיעורי הקנס במועדו, יעמיד לפירעון מיידי את מלוא יתרת הקנס.
2. אני מחייבת את הנאשמת 3 לחתום על התחייבות כספית בסך 300,000 ₪, להימנע, תוך 3 שנתיים מהיום, מלעבור על עבירה בה הורשעה במסגרת תיק זה.

ב"כ הנאשם יחתים את הנאשמת 3 על כתב התחייבות תוך 30 יום מהיום, ויחזיר אותו לבית המשפט כשהוא חתום כדין.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ה, 17 מאי 2015, במעמד הצדדים.