1. תביעה בגין פרסום לשון הרע.

התובעת, ד"ר סיגל שוורץ, היא רופאה תעסוקתית. בשנים 1999 - 2007 שימשה התובעת רופאה תעסוקתית בצה"ל, כאזרחית-עובדת-צבא, 50% משרה בפיקוד הצפון ו- 40% משרה בחיל הים.

במסגרת חיל הים השתייכה התובעת למדור בריאות תעסוקתית (להלן: מדור ב"ת), ששייך לענף הרפואה החילי. ראש הענף הוא קצין הרפואה החילי (להלן: קרפ"ח).

בשנים 2002 - 2005 היה הקרפ"ח פרופ. (כיום) שלמה וינקר, ובשנת 2005 החליף אותו ד"ר ארז כרמון. ראש מדור ב"ת - הממונה הישיר על התובעת - היה, החל משנת 2002, רס"ן מנשה משעל.

במישור המקצועי של רפואה תעסוקתית, היה הממונה על התובעת והמנחה המקצועי שלה, ד"ר רון פרימר, ראש מדור רפואה תעסוקתית במפקדת קצין הרפואה הראשי בצה"ל.

במהלך תקופת עבודתה של התובעת היו חיכוכים רבים בינה לבין בעלי תפקידים במרפאות ובמתקני חיל הים שבהם עבדה.

כך, פרופ. וינקר העיד כי סמוך לכניסתו לתפקיד הקרפ"ח, היה עליו להעביר את המרפאה התעסוקתית מבסיס חיל הים, שבו היתה ממוקמת, אל מקום אחר, בשל החיכוכים שנתגלעו בין התובעת לבין בעלי תפקידים בבסיס. המרפאה התעסוקתית הועברה אל המרכז לרפואה ימית (מר"י), אף הוא בחיפה, אך גם שם היתה עבודתה של התובעת מלווה בחיכוכים ובטענות הדדיות, בינה לבין בעלי תפקידים אחרים (עדויותיהם של שני הקרפ"חים, פרופ. וינקר וד"ר כרמון, ועדותו של ד"ר פרימר).

בשנים 2005 - 2006 התרבו הטענות כנגד התובעת, בעיקר על רקע של יחסי אנוש בעייתיים, ואילו התובעת, מצידה, לא היתה מוכנה להמשיך בעבודתה אם לא יבוצע שינוי מבנה רדיקלי במדור ב"ת (כך, על פי סעיף 20 של סיכום שיחת הבירור, נספח א' לתצהירו של ד"ר כרמון).

שיחת-בירור זו נערכה ביום 12.11.06, ובמהלכה הודיעה התובעת לקרפ"ח על התפטרותה מתפקידה. בהתאם לכך, הופסקה העסקתה של התובעת בחיל הים.

זמן קצר לאחר מכן (בפברואר 2007), פוטרה התובעת מעבודתה בפיקוד הצפון, ובכך הסתיימה עבודתה בצה"ל.

2. התביעה דנן הוגשה ביום 21.12.09.

היא נסבה על מכתב, מיום 17.8.05, שכתבה הנתבעת - ד"ר (כיום) יוליה קוגן; ואז, חיילת בשירות חובה - אל הקרפ"ח, ד"ר כרמון.

מכתב זה ייקרא להלן: מכתב התלונה.

בשנים 2003 - 2005 שירתה הנתבעת שירות חובה, בתפקיד מש"קית בריאות תעסוקתית במדור ב"ת. מש"ק בריאות תעסוקתית נוסף היה מר טליע סרחאן.

ראש המדור, רס"ן משעל, ושני המש"קים ישבו במשרדי המדור בקרייה בתל-אביב.

במסגרת מדור ב"ת פעלה אף המרפאה לבריאות תעסוקתית בחיפה, שבה עבדה התובעת ביחד עם אחות בשירות סדיר. בתקופת שירותה של הנתבעת בצה"ל היתה האחות גב' אלכסנדרה קוסטינסקי. רס"ן משעל היה מפקדה של הנתבעת ואף הממונה הישיר על התובעת.

בתחילת תקופת שירותה של הנתבעת נעדרה האחות אלכסנדרה מהמרפאה, בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2003, כיוון שיצאה לקורס קצינות. בתקופה זו מילאה הנתבעת את מקומה של האחות ועבדה במרפאה בחיפה, לצד התובעת ועל פי הוראותיה.

בהיות היקף משרתה של התובעת בחיל הים 40%, היא עבדה במרפאה התעסוקתית יומיים בשבוע.

לאחר שאלכסנדרה חזרה מקורס הקצינות, פחת באופן משמעותי מספר הפעמים, שבהן הגיעה הנתבעת למרפאה, אך היא המשיכה להגיע לשם מידי פעם, כשהיה צורך בכך.

באוגוסט 2005 סיימו הן האחות אלכסנדרה והן הנתבעת את שירותן הצבאי.

ראשונה השתחררה אלכסנדרה. התובעת לא יכלה להגיע למסיבת הפרידה שנערכה לאלכסנדרה, וחלף זאת שיגרה, ביום 5.8.05, מייל-פרידה מאלכסנדרה, לתפוצת כל אנשי ענף הרפואה החילי. במייל הפרידה כתבה התובעת שאלכסנדרה עשתה את עבודתה באופן "סביר ולרוב מספק", וכי הצטיינה בעבודת מחשב ובבניית טבלאות ומצגות. אולם בהמשך כתבה התובעת: "שמחתי לעבוד עם אלכס למרות שהיו קשיים בתחומים מסויימים בעבודה מולה, שלצערי לא השתפרו במהלך השירות שלה".

דברים אלה פגעו באלכסנדרה והכעיסו מאד את הנתבעת, שהיתה חברתה. הנתבעת התקשרה אל התובעת, העמידה אותה על הפגיעה שדבריה גרמו לאלכסנדרה והציעה שהתובעת תתנצל לפניה. התובעת זעמה על חוצפתה של הנתבעת, בעצם פנייתה זו אליה, וכתבה אל ראש המדור, רס"ן משעל, בדרישה לנקוט צעדים כנגד הנתבעת בשל פנייתה זו אל התובעת.

הנתבעת, מצידה, פנתה אל רס"ן משעל בתלונה על ליקויים בהתנהלותה של התובעת, במילוי תפקידה כרופאה תעסוקתית.

הנתבעת העידה שלא היתה זו הפעם הראשונה שבה העלתה לפני רס"ן משעל תלונות כאלה כלפי התובעת, אך תלונותיה הקודמות לא הביאו לשינוי באופן התנהלותה של התובעת.

הנתבעת טוענת כי במקרה זה נגדשה הסאה, בשל פגיעתה של התובעת באלכסנדרה, ובשל תגובתה הקשה של התובעת כלפי הנתבעת כשפנתה אליה בעניין זה. כל אלה הניעו את הנתבעת לפנות שוב אל רס"ן משעל בתלונה על התובעת.

רס"ן משעל הפנה את הנתבעת אל הקרפ"ח, מפקדו, על מנת שתציג את תלונתה לפניו. הנתבעת פנתה אל הקרפ"ח, ד"ר כרמון, והעלתה לפניו את דברי תלונתה. הקרפ"ח ביקש מהנתבעת להעלות את דבריה על הכתב, על מנת שיוכל לטפל בהם כנדרש, ובהתאם לכך כתבה הנתבעת את מכתב התלונה מושא התביעה. הנתבעת כתבה מכתב זה יומיים לפני שחרורה מהשירות.

3. וזו לשונו של מכתב התלונה:

"לכבוד

ד"ר ארז כרמון

הנדון: ד"ר סיגל שוורץ

שלום רב,

בהמשך לשיחתנו, ברצוני להסב את תשומת לבך לתפקודה הלוקה בחסר של ד"ר שוורץ כרופאה בחיל הים.

להלן מספר דוגמאות:

האיחורים הקבועים והביטולים המתמידים של תורים ע"י ד"ר שוורץ גורמים לעיכוב בתהליך מתן אישורי העסקה ואף משבשים את תפקוד החיילים ביחידות.

לא יכולתי להתעלם מהאופן המזלזל של ד"ר שוורץ כלפי המטופלים. היא נוהגת לדבר בטלפון על נושאים אשר לא קשורים למרפאה, להתכתב בדוא"ל ולהיות עסוקה בנושאים הלא קשורים למטופל, אשר באותו הרגע יושב ומחכה מולה או על מיטת הבדיקות (לפעמים אף מופשט למחצה), כ- 20 עד 30 דקות ויותר. דבר אשר מראה לחוסר עניין מצד הרופאה במטופל ואף גורם להשפלתו.

תחום נוסף שזעזע אותי ורבים אחרים הוא יחסה הבלתי נסבל ומבזה כלפי האנשים העובדים עמה ובמיוחד תחתיה. יחסי האנוש שלה חסרי טקט, אינם מקצועיים ופוגעים. השפה בה היא פונה לאנשים כוללים שמות גנאי ואיומים. יחס זה יוצר סביבת עבודה בלתי נסבלת לצוות העובד עימה ופוגע בעבודה השוטפת של המרפאה התעסוקתית והמדור.

לטיפולך אודה.

בברכה,

יוליה קוגן".

4. על פי הראיות שלפני, לא נעשה דבר במכתב התלונה.

ד"ר כרמון העיד, אמנם, שהוא התייחס בכובד ראש לדברים שהעלתה הנתבעת בתלונתה לפניו בעל פה, ועל כן ביקש שתעלה את הדברים על הכתב: "כשיש תלונה עקרונית שאני רוצה להעביר אותה למישהו לטיפול, אני מבקש שהיא תהיה כתובה, כדי שהוא ידע במה הוא מטפל" (בעמ' 331 לפר').

למרות זאת, לא היה בידי ד"ר כרמון להעיד איזה טיפול או בדיקה נעשו לגבי האמור במכתב התלונה. לשאלה אם דיבר על המכתב עם רס"ן משעל, השיב ד"ר כרמון: "אני מניח שכן" (בעמ' 331 לפר'); ובהמשך אף הביע ביטחון בכך שהעביר את מכתב התלונה לידיעתו ולטיפולו של רס"ן משעל (בעמ' 336 לפר'); אולם רס"ן משעל לא זכר כלל שקיבל את מכתב התלונה ממפקדו לשם טיפול (ראו בעמ' 376 - 377 לפר').

ראייה לכך שמכתב התלונה נשכח, ככל הנראה, מצוייה אף בכך שהוא לא נזכר כלל בסיכום של שיחת הבירור עם התובעת, נספח א' לתצהירו של ד"ר כרמון.

מסמך זה נכתב על ידי ד"ר כרמון ביום 21.11.06, ובו דברים קשים וחמורים אודות התנהלותה של התובעת במילוי תפקידה (כפי שצויין, במהלך אותה שיחת בירור הודיעה התובעת לקרפ"ח על התפטרותה מעבודתה).

במסמך הסיכום האמור צויינו, בין היתר, מסמך של סיכום שיחת-בירור דומה, שנערכה קרוב לשנה קודם לכן (בדצמבר 2005, סעיף 8 של המסמך); וכן הערה שנרשמה בתיקה האישי של התובעת על פי המלצתו של נציב קבילות החיילים (סעיף 10 של המסמך).

אולם מכתב התלונה שבו עסקינן, שנכתב אך כארבעה חודשים לפני שיחת הבירור הקודמת, אינו נזכר כלל במסמך סיכום זה של ד"ר כרמון.

אף ב"כ התובעת ציין, בחקירה הנגדית שערך לרס"ן משעל: "בינינו, המכתב הזה התמוסס, נכון? לא קרה אתו כלום".

רס"ו משעל התקשה לזכור באיזה מכתב מדובר, וב"כ התובעת הזכיר לו: "של יוליה. הוא התמוסס, הוא חף כאילו לא היה, נכון? במדור, נכון? זה אתה בעצם, זה לפחות הזיכרון האחרון שלך ממנו. גלים הוא לא עשה".

רס"ן משעל השיב: "לא זוכר, לא זוכר כבר" (בעמ' 402 לפר').

מכתב התלונה לא זכה איפוא לטיפול, בתור שכזה, והיה מונח כאבן שאין לה הופכין.

מן הסתם היה המכתב נשכח, אלמלא מצאה אותו התובעת במקרה, כשנה וחצי לאחר שנכתב.

הדבר היה בחודש פברואר 2007, מספר חודשים לאחר שהתובעת סיימה את עבודתה בחיל הים. התובעת הגיעה למרפאה על מנת לחפש חומר שנוגע לענייניה, לקראת השימוע שעמד להיערך לה בפיקוד הצפון, ואז ראתה את מכתב התלונה ליד מכשיר הפקס.

על גבי המכתב נוסף רישום בכתב יד, בחתימתה של קטיה שטרנברג, האחות שהחליפה את אלכסנדרה: "כל הנאמר הכל נכון, גם לגבי היחס של ד"ר שוורץ כלפי המטופלים וכלפי הצוות הרפואי, לתקופה שבה עבדתי אתה".

5. התובעת טוענת שתוכן המכתב שקרי וחסר בסיס. לטענתה, הנתבעת סייעה לה בסך הכל פעמיים או שלוש, בשלהי שנת 2003, במקום האחות אלכסנדרה שיצאה אז לקורס קצינות.

התובעת טוענת שבאותן פעמים בודדות עסקה הנתבעת בעיקר בעניינים ניהוליים.

התובעת טוענת שהנתבעת לא נכחה אף פעם בבדיקה של מטופל על ידה.

עוד טוענת התובעת כי למרות שאותן פעמים בודדות היו בסוף שנת 2003, כתבה הנתבעת את מכתב התלונה רק ערב שחרורה מהצבא, כשנה וחצי לאחר מכן, דבר שלטענת התובעת מצביע על כך שאין אמת בדברים, ושכתיבת המכתב נעשתה בזדון, על מנת לפגוע בה.

התובעת טוענת שהאמור במכתב התלונה אינו "מכלי ראשון", אלא נכתב על סמך רכילויות ושברי מידע, ואין בו אמת.

התובעת טוענת שהסיבה האמיתית לכתיבת המכתב על ידי הנתבעת היתה על מנת לנקום בה,

לאחר שהתלוננה על הנתבעת לפני רס"ן משעל, בתגובה לפנייתה של הנתבעת אליה בעניין מייל-הפרידה שהתובעת כתבה על אלכסנדרה.

תובעת טוענת שלמכתב התלונה היתה תפוצה די גדולה, דבר שגרם ליחס גרוע כלפיה ופגע בסיכויי קידומה, ואף תרם לפרישתה מעבודתה בחיל הים.

דברים אלה אינם מתיישבים עם הראיות שלפני. מכתב התלונה מוען אל מכותב אחד בלבד: הקרפ"ח, שהוא אשר ביקש מהנתבעת לכתוב מכתב זה. רס"ן משעל אישר שידע על המכתב בזמנו, ועל פי התוספת בכתב יד נראה שהמכתב הגיע גם לידי האחות קטיה. התובעת לא המציאה כל ראייה לכך שאדם נוסף קיבל את המכתב.

לא זו בלבד שאין ראיות לתפוצה גדולה של המכתב, אלא שהראיות מצביעות על כך שלא נעשה לגביו דבר ושלמעשה הוא נשכח.

התובעת העמידה את תביעתה על סך 116,000 ₪: פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה כתוצאה מפרסום לשון הרע באמצעות המכתב, ופיצוי בגין הוצאות שונות שנדרשה להוציא לצורך הכנת התביעה.

6. בכתב ההגנה נטען שמכתב התלונה חוסה בצל ההגנה שעל פי סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק לשון הרע); כיוון שנכתב על פי הוראתה של רשות המוסמכת לכך כדין. הגנה זו שוללת את קיומה של עילת התביעה, ובכך מעניקה חסינות מלאה.

ב"כ הנתבעת טוענים שחלות במקרה זה גם ההגנות שעל פי סעיפים 14 ו- 15 לחוק לשון הרע: "אמת הפרסום", שיש בו עניין ציבורי (סעיף 14); ופרסום בתום לב בכמה מתוך הנסיבות הפרטניות על פי סעיף 15 לחוק, קרי: הנסיבות שבפסקאות (2) (3) (4) ו- (8) של סעיף 15.

לחלופין נטען כי לא נגרם לתובעת כל נזק כתוצאה מהמכתב; וככל שנגרם לה נזק - יש לזקוף לחובתה אשם תורם בשיעור של מאה אחוזים.

בכתב ההגנה פורטה אף גירסתה העובדתית של הנתבעת כאמור לעיל. הנתבעת מאשרת כי בשל המרחק הגיאוגרפי שבין משרדי מדור ב"ת לבין המרפאה, התנהל הקשר בינה לבין התובעת רבות בטלפון, אך היא גם הגיעה בתדירות למרפאה בחיפה וסייעה לתובעת בקבלת קהל ובעבודה משרדית, ואף נכחה בעת בדיקות בחדר הבדיקות.

בניגוד לטענת התובעת, שהנתבעת לא נכחה אף פעם בעת בדיקת חייל בחדר הבדיקה, טוענת הנתבעת שנכחה בבדיקות אלה פעמים רבות: "אני בוודאות ישבתי יותר משלוש פעמים" (בעמ' 486 לפר').

הנתבעת טוענת כי במהלך שירותה היא נחשפה להתנהגות קשה של התובעת, כפי שתוארה במכתב התלונה. הנתבעת טוענת שהתלוננה על כך מספר פעמים בעל פה לפני ראש המדור, אך בשל פערי המעמד והכוח בינה לבין התובעת, היא חששה לנקוט צעדים נוספים.

הנתבעת מגוללת את השתלשלות הדברים, לאחר "מייל-הפרידה" שכתבה התובעת אודות אלכסנדרה, וכיצד התלוננה הנתבעת על התובעת לפני רס"ן משעל, והוא הפנה אותה אל הקרפ"ח, ד"ר כרמון. כאמור, כשפנתה הנתבעת אל ד"ר כרמון, הוא ביקש ממנה להעלות את דבריה בכתב, על מנת שיטופלו. הנתבעת כתבה את מכתב התלונה על פי הוראתו של הקרפ"ח.

הנתבעת מאשרת כי המייל של התובעת בגנות אלכסנדרה היה אמנם ה"טריגר" להשתלשלות הדברים שהביאה לכתיבת מכתב התלונה, אך תוכן המכתב אמת, והוא מבטא את מה שהנתבעת עצמה חוותה במהלך עבודתה עם התובעת.

הנתבעת טוענת כי המכותב היחיד במכתב התלונה הוא הקרפ"ח, ד"ר כרמון, וכי רק לו היא מסרה את המכתב.

7. סעיף 13 לחוק לשון הרע מורה כי כל אחד מ- 11 המקרים, שמפורטים בפיסקאותיו, "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי".

במילים אחרות: מקום שהתקיימו הנסיבות שבאחת מהפיסקאות הללו, לא קמה עילת תביעה. קיומן של נסיבות כאלה חוסם הגשת תביעה בגין פרסום לשון הרע, וגם בגין כל עילה אחרת, ומעניק לנתבע הגנה מוחלטת, הן מפני תביעה אזרחית והן מפני אישום פלילי (ראו הפסיקה שפורטה בסעיפים 72 - 78 של סיכומי ב"כ הנתבעת).

הנתבעת טוענת כי חלה בענייננו ההגנה על פי פיסקה (9) של סעיף 13 האמור:

"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין, או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".

לענייננו רלבנטית החלופה השנייה שבפיסקה זו: הוראה או היתר מאת רשות מוסמכת; הלא הוא הקרפ"ח.

[במאמר מוסגר אציין כי טענת הגנה זו היא טענת-סף, שנדונה לעיתים טרם שמיעת ההוכחות, אולם תיק זה הועבר לטיפולי לאחר שכבר נקבע להוכחות. כמו כן, במקרה זה, על מנת לברר את תשתית העובדות לעניין ההגנה על פי סעיף 13 (9) האמור, היה צורך לשמוע מספר עדים, ונראה שגם מטעם זה לא פוצלה שמיעת ההוכחות].

8. ב"כ התובעת טוען שמכתב התלונה אינו בא בגדר סעיף 13 (9) לחוק לשון הרע, כיוון שהנתבעת עשתה "מתארי מניפולציות בעובדות" והציגה מצגי שווא רבים (סעיף 56 של סיכומיו).

ב"כ התובעת טוען שמתן ההוראה לנתבעת, על ידי ד"ר כרמון, לכתוב את המכתב, הוא "גירסה מומצאת", היינו - יש לדחותה, במישור העובדתי.

טענה זו, כמו גם טענת ה"מניפולציות בעובדות", אינה מתיישבת עם הראיות:

עדויותיהם של שלושת העדים הרלבנטיים לעניין זה: רס"ן משעל, ד"ר כרמון והנתבעת עצמה, עשו עלי רושם אמין, ואני מאמינה לדבריהם.

תיאור השתלשלות הדברים, שהביאה לכתיבת מכתב התלונה, מובא בפרוטרוט בתצהיריהם של שלושת העדים הללו, ודבריהם בתצהירים נותרו איתנים בחקירות הנגדיות המפורטות, שערך להם ב"כ התובעת.

תיאור עובדתי זה הוא אף הגיוני וסביר, לגבי ארגון כמו הצבא: הנתבעת העידה כי לאורך תקופת שירותה היא פנתה מספר פעמים אל מפקדה הישיר, רס"ן משעל, בתלונות בעל פה על אופן התנהלותה של התובעת כלפי בעלי תפקידים אחרים וכלפי המטופלים במרפאה.

הנתבעת ורס"ן משעל לא ניסו להסתיר את העובדה, שה"טריגר" לתלונתה האחרונה של הנתבעת אל רס"ן משעל, סמוך למועד שחרורה מצה"ל, היה "מייל-הפרידה" הפוגעני, שהתובעת כתבה אודות אלכסנדרה. הדבר אף פורט בהרחבה בתצהירה של הנתבעת.

הפנייה אל המפקד הישיר, אשר הפנה את הנתבעת למפקד שמעליו, מתאימה למקובל במסגרת ההירארכיה בצבא.

רס"ן משעל מוסר, בסעיף 16 לתצהירו, כי כשהנתבעת פנתה אליו בתלונתה - לאחר פרשת "מייל הפרידה" - "הפניתי אותה במישרין לסא"ל ד"ר כרמון, קרפ"ח ים, שכן היה לי חשוב שרופא ישמע תלונות שנוגעות להתנהלות אתית של רופאה, פאן נוסף לדפוס התנהלות בינאישית בעייתי שהכרתי, כאשר היה לי חשוב שד"ר כרמון, כמי שעסק בליקויי משמעת על רקע התנהלותה של ד"ר שוורץ, יהיה זה שייחשף גם לעניין זה".

אף ד"ר כרמון מציין, בסעיף 8 לתצהירו, שהנתבעת פנתה אליו לאחר שהופץ "מייל הפרידה" של התובעת לגבי אלכסנדרה. הוא מצהיר: "ביקשתי מיוליה שתעלה טענותיה על הכתב".

בעדותו מסר ד"ר כרמון: "בכל מקרה, היות והיא פנתה, והיות ורציתי לטפל בזה כמו שצריך, ושמי שמטפל ידע את העובדות בצורה מדוייקת, ביקשתי שזה יהיה כתוב. ככה צריך" (בעמ' 330 לפר').

הנתבעת העידה כי פנתה אל רס"ן משעל, כפי שעשתה גם במקרים קודמים: "גם פניתי בהתחלה בעל פה. לא היתה לי שום כוונה לכתוב את זה. ...

ומנשה אומר לי שאין ביכולתו לעשות שום דבר, או שאני לא זוכרת בדיוק את המילים המדוייקות, אבל הוא הפנה אותי לראש הענף שלנו, ד"ר ארז כרמון" (בעמ' 477 לפר').

ובהמשך - "אני הולכת בפועל אל ד"ר ארז כרמון ומספרת לו בדיוק את אותם הדברים, והוא אומר לי - 'תכתבי את זה. אני רוצה שתכתבי את זה'. ...

כן. תעלי את זה על הכתב ותביאי לי. ... כן. זה היה מבחינתי הוראה. ...

אם הוא לא היה אומר לי, אני לא הייתי חושבת. אני לא כתבתי בחיים שלי תלונה מעבר לתלונה הזאת. ...

ושוב הבהירה הנתבעת, כי אלמלא הוראתו של ד"ר כרמון - "לא הייתי כותבת את זה. זו לא היתה הכוונה שלי, וזהו" (בעמ' 505 לפר').

דבריהם של שלושת העדים הללו, שמהימנים עלי, מבססים באופן מוצק את הגירסה העובדתית של הנתבעת: כי היא כתבה את מכתב התלונה רק כיוון שד"ר כרמון ביקש ממנה באופן ברור להעלות את דברי תלונתה על הכתב ולמסור לו כתב זה.

העובדה שהמכתב מוען אל ד"ר כרמון בלבד תומכת אף היא בדברי העדים הללו.

ב"כ התובעת אינו מבהיר, על סמך מה טוען הוא שגירסה זו "מומצאת", קרי: כוזבת.

על פי המפורט לעיל, טענה זו אינה מתיישבת עם הראיות, ואני דוחה אותה.

9. עוד טוען ב"כ התובעת כי גם אם ד"ר כרמון נתן לנתבעת את ההוראה לכתוב את מכתב התלונה, "הרי היה זה בעקבות התנהלות שיקרית מכוונת של התובעת (ובחלקו ביחד עם משעל), במטרה להטעותו ולכוון אותו להגיע למסקנות שאותן היא רצתה שהוא יקבל. הנתבעת ניצלה באופן ציני וחריג את תמימותו והעדר הידע של כרמון בנעשה במרפאה במערכת לטובת קידום אינטרסים אישיים שלה.

לא ראוי ולא נכון כי אדם אשר מנצל את נכסיה ועמודי התווך של המערכת הצבאית (ו/או כל מערכת) יהנה מהגנה שנועדה להיות מוקנית לאדם הפועל לטובת המערכת ולטובת הסדר הציבורי" (בסעיף 57 לסיכומיו של ב"כ התובעת; ההדגשה במקור).

גם טענה זו אינה מתיישבת כלל עם חומר הראיות.

ראשית, אני דוחה את הצגתו של הקרפ"ח, ד"ר כרמון, כמפקד "תמים", או "בלתי מחובר" אל המתרחש במרפאה התעסוקתית שמופעלת במסגרת הענף שהוא עמד בראשו.

שנית, ב"כ התובעת לא הצביע על ראיות שתומכות בטענת "הקונספירציה", בין רס"ן משעל לבין הנתבעת, שבמסגרתה שמו להם השניים למטרה להטעות את הקרפ"ח ו"לכוון אותו" להגיע למסקנות שגויות בעניינה של התובעת.

שלישית, ב"כ התובעת מציג את הנתבעת כגורם בעל כוח והשפעה, ואף כבעלת "אינטרסים",

בענף רפואה של חיל הים, עד כדי "קשירת קשר", ביחד עם ראש המדור שלה, כנגד הרופאה התעסוקתית שעובדת יומיים בשבוע במרפאה שבחיפה, באופן ש"כיוון" את הקרפ"ח למסקנות הרצויות לנתבעת. הצגת דברים זו תלושה לחלוטין מהמציאות. הנתבעת היתה בזמן הרלבנטי נערה כבת 20 או פחות, חיילת בשירות חובה, ללא כל הכשרה מיוחדת, שמילאה את חובת השירות שלה בתפקיד די זוטר. הנתבעת זכתה לשבחים ממפקדה הישיר, רס"ן משעל, בשל אישיותה הנעימה, תבונתה ומסירותה, שתודות להן היא סייעה לו רבות בעבודה במסגרת מדור ב"ת. אולם הצגת דמותה של הנתבעת כמעין "ליידי מקבת" או בדומה, אין לה כל בסיס בראיות ואף לא בהתרשמותי הישירה מהנתבעת.

אשר לד"ר כרמון ולרס"ן משעל: על פי העדויות הארוכות והמפורטות ששמעתי, הם היו אותה עת טרודים ועמוסים בעניין "פרשת הקישון", אשר עמדה אז בראש סדר היום של חיל הים, מההיבט של בריאותם של החיילים וביצוע משימותיהם תוך שמירה על גיהות ובריאות תעסוקתית. לשם כך נדרשה עבודתו של רופא תעסוקתי. אין מחלוקת שיש בארץ מחסור ברופאים בעלי התמחות מקצועית זו, ועל כן היתה התובעת "משאב נדיר", אשר אנשי המקצוע (שני הקרפ"חים וד"ר פרימר) שאפו לנצל באופן מיטבי.

מעייניהם של הקרפ"חים, ואף של ראש מדור ב"ת הכפוף להם, רס"ן משעל, היו נתונים לביצוע המטלות של ענף הרפואה החילי, שהתמודד אותה עת עם האתגר של סכנות הקישון ודומות להן, ונדרש תכופות לבצע מטלות שלא כמתוכנן, לנוכח צרכים מבצעיים.

ציפייתם מהרופאה התעסוקתית - שהועמדה לרשותם ב- 40% משרה - היתה שתנצל באופן מיטבי את זמן עבודתה על מנת לבדוק את חיילי חיל הים ולהוציא להם אישורי-העסקה בעבודות שהצריכו ניטור על ידי רופא תעסוקתי, ושתבצע אף את מטלות הייעוץ המקצועי, בתחומה, לגורמים שונים בחיל הים.

אולם התובעת הרבתה להעסיק אותם בטרוניות ובתלונות בנושאים שוליים (פרופ. וינקר ציין לעניין זה מכתב נזעם של התובעת על כך שלא הוצבו במשרדה בדיוק שלושה כיסאות, כפי שדרשה). עוד נאלצו להקדיש מזמנם וממרצם, שוב ושוב, לפתרון חיכוכים בין התובעת לבין בעלי תפקידים אחרים, אשר נבעו לדעתם מנוקשותה של התובעת ומיחסי אנוש גרועים שלה.

לעניין זה ציין פרופ. וינקר את הצורך להעביר את המרפאה התעסוקתית מבסיס חיל הים אל מר"י, דבר שהעמיס עליו מטלה לוגיסטית כבדה ומיותרת, כיוון שנבע רק מיחסי האנוש הגרועים של התובעת: "עובדה שאחד הדברים הראשונים שנאלצתי לעשות כשהגעתי

לתפקיד - זה למצוא לה מקום חדש שיוכל לסבול אותה, וגם במקום החדש לא יכלו לסבול אותה.

ש. אתה מדבר על מר"י?

ת. אני מדבר על זה שנאלצתי להעביר אותה מב"ח למר"י" (בעמ' 289 לפר').

ד"ר פרימר היה כאמור המנחה המקצועי של התובעת במפקדת קצין הרפואה הראשי, היינו - מחוץ לחיל הים. הוא מוסר בתצהירו שהתלונות והבעיות שקשורות לתובעת הגיעו גם אליו, וכי על פי תחושתו, "כמות ההתעסקות שלי עם ד"ר שוורץ, התלונות עליה, ההתמודדות איתה, היתה למעלה מכל התעסקות עם מרפאה תעסוקתית אחרת, ואולי יותר מכל המרפאות האחרות יחד" (בסעיף 7 לתצהירו).

שלושת הרופאים העידו כי רק המחסור ברופאים תעסוקתיים, והחשש פן לא יקבלו רופא אחר כזה, אם יפטרו את התובעת, הוא שהניעם להשקיע מאמצים רבים על מנת לנסות ליישב את ההדורים בין התובעת לבין בעלי תפקידים אחרים, באופן שיאפשר את המשך עבודתה.

ההתנהלות והאירועים שתיארו הרופאים-העדים התרחשו, בחלקם, למעלה משנה וחצי לפני שהנתבעת התגייסה לצבא, וודאי שאין להם כל קשר לנתבעת.

אזכיר כאן אף את מכתב הסיכום של ד"ר כרמון, מיום 21.11.06 (נספח א' לתצהירו), שבו פורטו ליקויים חמורים בהתנהלותה של התובעת, שחלק מהם אף תועדו בהזדמנויות קודמות, ואילו מכתב התלונה של הנתבעת אינו נזכר כלל במסמך זה.

בסעיף 8 לתצהירו כותב ד"ר כרמון כי הטענות שבמכתב התלונה "היו חלק, וחלק מינורי, מהתמונה הכללית הבעייתית ביותר שהכרתי באשר לסיגל, חלק משלים וזעיר להיכרות שלי עם סיגל והתנהלותה".

עולה איפוא כי בכל הנוגע לתובעת לא "נזקק" ד"ר כרמון ל"הכוונה" על ידי הנתבעת - חיילת בשירות חובה, בתפקיד זוטר, שתקופת שירותה קצרה - ואף לא "ניזון" ממידע כוזב, פרי "קנוניה" בין הנתבעת לבין רס"ן משעל, כפי שטוען ב"כ התובעת.

ד"ר כרמון - וכמוהו אף פרופ. וינקר וד"ר פרימר - עסקו באופן ישיר בהתנהלותה הבעייתית של התובעת, אשר הבעיות שעוררה הצריכו את טיפולם, ללא כל קשר לנתבעת.

על כן אני דוחה את טענתו של ב"כ התובעת, כאילו הנתבעת "השיגה" את הוראתו של ד"ר כרמון, כי תעלה את תלונתה על הכתב, באמצעות "קנוניה" או מניפולציות כלשהן, שבאמצעותן "כיוונה", כביכול, את ד"ר כרמון והטעתה אותו לקבל מסקנות שיקריות לגבי התובעת.

אני מקבלת את הגירסה העובדתית הפשוטה והאמינה של הנתבעת ועדיה, ולפיה הנתבעת פנתה תחילה אל הממונה הישיר עליה, במסלול ההירארכי המקובל בצבא; הממונה הישיר הפנה אותה אל מפקדו, הקרפ"ח; והקרפ"ח הוא שביקש ממנה להעלות את תלונתה על הכתב. אני מאמינה לנתבעת, כי לדידה היתה זו הוראה או פקודה, וכי אלמלא הוראה זו של הקרפ"ח, היא לא היתה כותבת את מכתב התלונה מושא התביעה.

10. נסיבות אלה באות, במובהק, בגדר ההגנה על פי סעיף 13 (9) לחוק לשון הרע, על פי לשון החוק עצמו ועל פי אופן יישומה של הגנה זו בפסיקה.

ראשית, ההוראה או ההיתר לפרסום מושא התביעה צריכים להיות מאת "רשות מוסמכת".

כך, ב-ע"א 211/82 ננס נ. ד"ר פלורו (פ"ד מ' (1), 210) נפסק שבית הספר לאחיות אינו "רשות מוסמכת" לצורך דיווח לפסיכיאטר המחוזי על מצבן הנפשי של התלמידות.

התביעה שם נסבה על שני מכתבים שכתבה הנתבעת - מנהלת מרפאה פסיכיאטרית בבית החולים "שיבא" - אל הפסיכיאטר המחוזי, ובהם כתבה שהתובעת - תלמידה בבית הספר לאחיות - סובלת מפרנוייה והמליצה על בדיקתה ואף על אישפוזה בכפייה.

הנתבעת כתבה את מכתביה על סמך דברים שמסרה לה פסיכולוגית בבית הספר לאחיות, מבלי שבדקה כלל את התובעת.

בית המשפט פסק שהנתבעת לא פעלה על פי הוראה או היתר של "רשות מוסמכת": בית הספר לאחיות אינו בגדר "רשות מוסמכת", בנסיבות העניין; ואם נראה את הפסיכיאטר המחוזי כ"רשות מוסמכת", אזי אין לומר שהיה לנתבעת היתר ממנו לכתוב את שכתבה במכתביה על התובעת.

לעומת זאת, נפסק כי כשמדובר במכתב שכתב - במסגרת תפקידו - עובד בשירות המדינה או בשירות של גופים שלה, כמו המשטרה או הצבא, אזי הנהלת המשרד הממשלתי, או הפיקוד הצבאי או המשטרתי, הם בגדר "רשות מוסמכת" לעניין סעיף 13 (9) לחוק לשון הרע (ס"ע 48900-05-10 [בית הדין האזורי לעבודה בנצרת] רוזנברג נ. מדינת ישראל ואח'; ת"א 23123-03-11 [בימ"ש השלום בהרצליה] גולד נ. משטרת ישראל; וכך אף בתביעה אחרת של התובעת דנן, כנגד המפקדת שלה בפיקוד הצפון: ס"ע 32151-08-10 [בית הדין האזורי לעבודה בחיפה] ד"ר שוורץ נ. ד"ר צולר).

כאשר הנתבע פעל במסגרת תפקידו, על פי הוראה או היתר של רשות מוסמכת, הוא יהיה מוגן מפני כל הליך משפטי, פלילי או אזרחי. לשם תחולתה של הגנה זו אין נדרש תום לב, ואין נדרש שתוכן הפרסום יהא אמת (כדרישות שבסעיפים 14 ו- 15 לחוק לשון הרע).

גם אם הסתבר, בדיעבד, שתוכן הפרסום לא היה אמת או לא היה מדוייק (כפי שאירע בעניין רוזנברג, וכפי שנטען בעניין גולד); וגם אם נעשה בחוסר תום לב או אף בזדון - חלה עליו ההגנה האמורה.

הרציו שבבסיסה של הגנה מוחלטת זו הוא לאפשר לממלאי תפקידים לפעול, במסגרת תפקידם, באופן חופשי, ולמצות את מלוא יכולתם, ללא חשש מפני תביעה בגין התבטאותם או פעולתם. בעניין רוזנברג ציין בית הדין לעבודה כי אין פירוש הדבר היתר לבעל התפקיד לפרסם ככל העולה על רוחו, מבלי שלנפגע תהא הגנה. אולם כל עוד מדובר בפרסום שקשור באופן ענייני למילוי תפקידו של המפרסם, ושנעשה על פי הוראה או היתר של רשות מוסמכת, חלה ההגנה. יש איפוא צורך בזיקה בין תוכן הפרסום לבין תפקידו של המפרסם.

המקרה שלנו בא בגדרה של דרישה זו: הנתבעת ראתה וחוותה במהלך שירותה ליקויים קשים בהתנהלותה של התובעת, בתפקידה כרופאה תעסוקתית במרפאה; כפי שנוכחו בהם גם בעלי תפקידים אחרים שעבדו עם התובעת. תלונה בעניינים אלה, כפי שפורטו במכתב התלונה, קשורה באופן ענייני הן לתפקידה של הנתבעת והן לתפקידה של התובעת, וקשורה למילוי תפקידו של ענף הרפואה החילי.

הוראתו של הקרפ"ח, ד"ר כרמון, לנתבעת, להעלות את דברי תלונתה על הכתב, היתה קשורה איפוא קשר ענייני למילוי תפקידה של הנתבעת, ואף של התובעת, ולמילוי ייעודה של היחידה שבה שירתו שתיהן. בהעלאת התלונה פסעה הנתבעת במסלול ההירארכי המקובל ופנתה תחילה אל מפקדה הישיר. הדבר אינו דרוש לתחולת ההגנה על פי סעיף 13 (9), אך מחזק את הלגיטימיות של תלונת הנתבעת, אשר ניסתה, ולא בפעם הראשונה, להביא לשינוי בהתנהלותה של התובעת בתוך המסגרת של מדור ב"ת.

11. על פי כל האמור, אני מקבלת את טענת הנתבעת, כי מכתב התלונה בא בגדר סעיף 13 (9) לחוק לשון הרע, ולפיכך אין לתובעת, בגינו, עילת תביעה כנגדה.

די בכך כדי לדחות את התביעה.

12. מעבר לדרוש אומר, בתמצית, כי גם לגוף העניין, היתה הנתבעת מצליחה להתגונן מפני התביעה על פי אחדות מההגנות שבסעיף 15 לחוק לשון הרע. סעיף 15 מקנה הגנה, בנסיבות שמפורטות ב- 11 פיסקאות המשנה שבו, לפרסום שנעשה בתום לב, וזאת על מנת להגן על אינטרסים ציבוריים שבאים לידי ביטוי בפרסום כאמור.

ב"כ הנתבעת טוענים שחלות בענייננו ההגנות על פי פיסקאות (2), (3), (4) ו- (8) של סעיף 15.

אתייחס להלן בקיצור למובהקת שבהגנות הללו, בענייננו, שהיא זו שבפיסקה (8).

עניינה של הגנה זו הוא בפרסום שהיה "בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע".... .

האינטרס הציבורי בהגנה זו הוא לאפשר הגשת תלונות כנגד בעלי תפקידים בגין ליקויים במילוי תפקידם, על מנת לקדם שקיפות ותיקון של ליקויים, למען שיפור השירות וביצוע התפקיד. זה הוא תוכנו של מכתב התלונה שכתבה הנתבעת דנן.

בפסיקה הודגש אף האינטרס הציבורי למנוע חשש להגיש תלונות, למשל, לגורמי אכיפת החוק. סעיף 15 (8) לחוק לשון הרע נועד להגן על מתלוננים כאלה, גם מקום שהסתבר בדיעבד כי לא היה ממש בתלונה, ובלבד שהיה למתלונן בסיס סביר להאמין באמיתות התלונה, בעת הגשתה (ע"א 788/79 ריימר נ. עיזבון המנוח רייבר, פ"ד ל"ו (2), 141; ע"א 7699/11 פלקסר נ. ברנדס).

בענייננו, העלתה הנתבעת במכתב התלונה ליקויים באופן התנהלותה של התובעת בתפקידה, שאותם חוותה בעצמה, ודי בכך כדי לעמוד בדרישת תום הלב, לצורך ההגנה על פי

סעיף 15 (8) לחוק; מה גם שהליקויים הללו תוארו בהרחבה בעדויותיהם של הרופאים שהיו ממונים על התובעת. מדובר איפוא בהגנה על האינטרס של תלונה ללא חשש, שהוא התכלית של סעיף 15 (8) האמור.

עוד עומדת לזכות הנתבעת חזקת תום הלב, על פי סעיף 16 (א) לחוק לשון הרע. חזקה זו קמה

מקום שהפרסום מושא התביעה לא חרג מהסביר בנסיבות העניין.

הנתבעת עמדה בדרישה זו: היא כתבה את מכתב התלונה רק אל המפקד, שהורה לה לכתוב אותו, ללא מכותבים נוספים, ומסרה לו את המכתב. אף העובדה שבפועל נשכח מכתב התלונה, לא נודע ולא טופל, תומכת בפרסום בהיקף המאד מצומצם, שהוא בהחלט בגדר הסביר בנסיבות העניין.

13. אני סבורה כי אף הגנת האמת בפרסום, על פי סעיף 14 לחוק לשון הרע, יכלה לעמוד לנתבעת, לו נזקקה לכך. אני מאמינה לדבריה של הנתבעת, בתצהירה ובעדותה, אודות התנהלותה של התובעת, כפי שהיא עצמה חוותה אותה. הן הנתבעת והן אלכסנדרה העידו על החובה, על פי ההוראות והנוהל, כי יהא אדם שלישי נוכח בחדר, בעת בדיקתו של חייל על ידי הרופאה. אני מאמינה לנתבעת כי בשלושת החודשים שבהם מילאה את מקומה של אלכסנדרה במרפאה, ואף לאחר מכן, היא שימשה האדם "השלישי בחדר", כפי שכינו זאת שתי העדות, וכי מספר הפעמים שעשתה כן עלה בהרבה על שלוש, כפי שהעידה הנתבעת. אני דוחה את טענתה של התובעת, כי הנתבעת מעולם לא נכחה בעת בדיקה של חייל על ידה. עצם העלאתה של טענה זו גורעת מאמינותה של התובעת.

האמור במכתב התלונה אודות אופן התנהלותה של התובעת נתמך בעדויותיהם של פרופ. וינקר, של ד"ר כרמון, של ד"ר פרימר ושל רס"ן משעל, שכולן היו מהימנות עלי. הדברים שפורטו בתצהיריהם של העדים הללו, ואשר נמסרו בעדויותיהם בביהמ"ש, מצביעים על

התנהלות דומה של התובעת, הן לפני שהנתבעת התגייסה לצבא והן לאחר שהשתחררה משירותה.

לתצהירו של ד"ר פרימר צורפו מסמכים רבים בעניינה של התובעת, שמצביעים על התנהלותה הבעייתית. אציין לדוגמה דברים שכתבה התובעת לממונה הישיר עליה, רס"ן משעל, עם סיום עבודתה בחיל הים. בשגר מייל ששלחה אליו כתבה התובעת, בין היתר: "אבל מה שבאמת הפריע לי זה הניהול הדפוק שלך" (בנספח 21 לתצהירו של ד"ר פרימר).

גם בעדותה בביהמ"ש לא חסכה התובעת את לשונה הבוטה מרס"ן משעל. היא אישרה שלא יכלה לקבל, שהוא מפקדה, "אבל זה בעיקר נבע מזה שאני התרשמתי שהבן אדם לא יודע מה הוא עושה. זה כמו שברומא שמו סוס בכנסת שלהם. ... זה להביא אדם שאין לו מושג מהדבר שהוא אמור לנהל" (בעמ' 62 לפר').

ד"ר פרימר העיד כי התובעת כינתה את סגנו "פישר קטן" והתרעמה כיצד הוא מעז לתת לה הוראות.

למותר לומר שהתבטאויות כאלה כלפי עמיתים משבשות את יחסי האנוש.

ד"ר פרימר העיד אף על חששן של אחיות מפני התובעת, אשר לא הסכימו לעבוד איתה ואף לא הסכימו שד"ר פרימר יציין את שמן כמי שהעלו טענות ביחס לאופן התנהלותה של התובעת, וזאת בשל חששן מפניה.

בהתייחס לתוכן של מכתב התלונה, אציין כדוגמה את עניין ביטול התורים על ידי התובעת.

הנתבעת חזרה על עניין זה בעדותה ותיארה באופן חי כיצד נאלצה היא לספוג את כעסם של חיילים ושל מפקדיהם על ביטול תורי הבדיקה שנקבעו להם, כיוון שהיא היתה החיילת שהיתה צריכה לאתר את החיילים, שבדיקתם בוטלה, ולהודיע על כך להם ולמפקדיהם (ראו למשל בעמ' 466 לפר').

התובעת טענה שביטול התורים לא נעשה על ידה אלא על ידי רס"ן משעל, בעיקר בשל מטלות סקר הצוללים, שהיו בלתי צפויות. אולם על פי עדויותיהם של פרופ. וינקר ושל ד"ר פרימר, ההיקף של הפרעה לבדיקות המרפאה, בגין סקר הצוללים, היה מצומצם ביותר, ולא היה בו כדי להצדיק את ביטול התורים. דברים אלה תומכים בדבריה של הנתבעת, במכתב התלונה, אודות ביטול תורי-בדיקה על ידי התובעת.

אף המש"ק השני ששירת במדור ב"ת, מר טליע סרחאן - שזומן כעד הזמה מטעם התובעת - העיד: "אנחנו קיבלנו את הלו"ז מד"ר סיגל, ולפי זה פעלנו. אם פעם אמרה: 'תבטלו תורים', אז ביטלנו" (בעמ' 38 לפר').

אחת הטענות העיקריות של ב"כ התובעת היתה שהנתבעת והעדים מטעמה לא יכלו למסור פרטים על מקרים ספציפיים של התנהלות בוטה של התובעת כלפי עמיתיה ופקודיה, או של איחורים לעבודתה, ופרטים נוספים שנכללו במכתב התלונה.

שתי תשובות לטענה זו: האחת - כי אינה מדוייקת, כיוון שבתצהירו של ד"ר פרימר על נספחיו הרבים; בנספח לתצהירו של ד"ר כרמון; ובעדותו של פרופ. וינקר (בעמ' 285 - 287; 291 - 293 לפר'), צויינו כמה וכמה דוגמאות ספציפיות כאלה, תוך ציון שמות המעורבים.

התשובה השנייה היא כי התובעת בחרה להגיש את תביעתה למעלה מארבע שנים לאחר שנכתב מכתב התלונה הנשכח. תצהיריהם של עדי הנתבעת נערכו כשמונה-תשע שנים לאחר האירועים הרלבנטיים, ועדויותיהם בביהמ"ש נמסרו עוד כשנתיים נוספות לאחר מכן.

למותר לומר כי לאורך שנים כה רבות, במציאות הדינמית, אין זה סביר לצפות שאנשים יזכרו אירועים ספציפיים מלפני כעשר שנים, אשר בזמן-אמת לא היה לאותם אירועים משקל וחשיבות רבה בחייהם.

עם זאת, תצהיריהם ועדויותיהם של שלושת הרופאים שצויינו לעיל, ושל רס"ן משעל, על פי מה שזכרו אודות התנהלותה של התובעת, ועל פי מסמכים שאותרו בעניין זה, פורשים חומר רב שתומך באופן ברור בתוכנו של מכתב התלונה.

בסעיף 14 סיפא לחוק לשון הרע נאמר כי ההגנה על פיו לא תישלל בשל אי הוכחת אמיתותו של פרט לוואי, שאין בו פגיעה של ממש, והדבר הודגש בפסיקה שציין ב"כ הנתבעת בסיכומיו.

ב"כ התובעת הרחיב בסיכומיו לגבי פרטים כאלה ואחרים של אי-תואם, בין היתר, לנוכח דברים שאמרו חלק מהעדים בשיחות-ביום שהתובעת, או חוקרים מטעמה, ניהלו עמם זמן רב לאחר שנכתב מכתב התלונה, ואשר הוקלטו ללא ידיעתם של העדים. בשיחות אלה הציגו עצמם המטלפנים כנציגים של חברת השמה, או בדומה, שמבקשים לברר פרטים אודות התובעת. העדים, ששירתו בזמן הרלבנטי בחיל הים, ואף ד"ר פרימר, השתדלו, בהגינותם, שלא לגרום נזק לתובעת ועל כן המעיטו ככל הניתן בציון הבעייתיות בהתנהלותה.

ב"כ התובעת מסתמך על פרטי אי-תואם כאלה ואחרים, בהתייחס לדברים שאמרו העדים בשיחות המבויימות שהוקלטו, ובעדויותיהם, לשם תמיכה בטענתו, שהנתבעת לא הראתה כי תוכן מכתב התלונה היה אמת, אולם אני דוחה טענה זו.

אני מקבלת את דברי הנתבעת, כי חוותה בעצמה את אופן התנהלותה של התובעת, כפי שתואר על ידה במכתב התלונה, מה גם שהדברים נתמכים, במהותם, בעדויותיהם של העדים, כאמור לעיל.

14. אני דוחה, איפוא, את התביעה, על פי ההגנה שוללת-העילה שבסעיף 13 (9) לחוק לשון הרע.

מעבר לצורך, מצאתי כי גם אלמלא חלה הגנה זו, היתה הנתבעת מצליחה להתגונן מפני התביעה במסגרת ההגנות שעל פי הסעיפים 14 ו- 15 לחוק.

15. לעניין פסיקת ההוצאות התחשבתי בשיהוי בהגשת התביעה, שהחמיר את הטרדה ואת הקשיים שנגרמו לנתבעת, כפי שעלה מעדותה ופורט גם בסיכומי ב"כ הנתבעת. התחשבתי אף בהיקף הנרחב של הטיעונים ושל החומר שהומצא, דבר שהצריך השקעת עבודה רבה.

אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. כמו כן תישא התובעת בהוצאות העדים.

16. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ה, 23 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.