עיקרי העובדות והצגת המחלוקת

1. המחלוקת נסבה על זכויות בנכס ברח' חתוכה 29 ביהוד שהיה שייך בעבר לרשות הפיתוח ונוהל על ידי חב' עמידר (להלן: הנכס).

ה"ה בכור קפוייה ז"ל ואשתו, גב' רבקה קפוייה ז"ל, היו דיירים מוגנים בנכס. מר בכור קפוייה ז"ל נפטר בשנת 1999, וגב' רבקה קפוייה ז"ל (להלן: המנוחה או הסבה) נפטרה ביום 11.7.08.

המחלוקת נטושה בין גב' מזל טוב סצ'ו קפוייה (להלן: מזל), שהיא בתה של המנוחה, לבין מר אסף ששון (להלן: אסף) שהוא נכדה של המנוחה ואחיינה של מזל.

אין מחלוקת כי אסף התגורר בנכס, ביחד עם סביו, משנות ה- 90 עד שנת 2008, וכי מזל התגוררה אף היא בנכס (בחלק אחר מזה שהתגורר אסף), משנות ה- 2000, וברצף עד היום.

בהליך דנן אוחד הדיון בתביעה שהגישה מזל ב-ת"א 6593/08 כנגד אסף וכנגד עמידר (כנתבעת פורמלית); (להלן: תביעתה של מזל); עם תביעה שהגיש אסף ב-ה"פ 26796-12-09 כנגד רשות הפיתוח-עמידר וכנגד מזל (להלן: תביעתו של אסף).

2. בשנים 1996 עד 2007 התנהלו מספר הליכים בתביעות פינוי שהגישה עמידר כנגד אסף וכנגד סביו; ולאחר פטירת הסב - כנגד המנוחה וכנגד אסף.

ההליך שרלבנטי לענייננו הוא תביעת פינוי שהגישה עמידר ביום 18.3.01, בת"א 35068/01, כנגד הסבה וכנגד אסף.

ביום 6.8.07 ניתן על ידי כב' השופט טובי פסק הדין בתביעה זו (להלן: פסק הדין; נספח ד' לתביעתה של מזל).

בפסק הדין ניתן כנגד הנתבעים צו פינוי מהנכס, אך נקבע כי הוא לא ייכנס לתוקף כנגד הסבה, אם ישולם לעמידר סך 1,500 ₪ (זאת, על דרך של סעד מן הצדק, שביהמ"ש מצא להעניק לסבה, אך קבע שאין להחילו על אסף).

עוד ניתן בפסק הדין צו להרוס מבנה צמוד לחצר הנכס, שנבנה ללא היתר על ידי הנתבע (אסף).

בפסק הדין נאמר, בין היתר: "מחומר הראיות עולה כי הנתבעת סבלה וסובלת סבל רב מכניסתו של נכדה, הנתבע, למושכר, וניסיונותיו של האחרון להשתלט על המושכר תוך הפרת חוזה השכירות שבינה לבין התובעת, הכל תוך "צפצוף" על החוק". ...

"שוכנעתי ... כי הנתבעת מאסה בהתנהגותו של הנתבע, ואין בדעתה, באמצעות אפוטרופסה, להרשות עוד את מגורי הנתבע במושכר. טענתו של הנתבע לרשות אותה קיבל מסבתו, באמצעות חתימתה על תצהיר, ... אינה יכולה לעמוד עוד, עת בוטלה רשות זו על ידי הנתבעת". ...

"חרף ביטולה של הרשות האמורה, הנתבע ממשיך להתגורר במושכר על אפה ועל חמתה של הנתבעת וקפוייה ועושה במושכר ובמקרקעין ככל העולה על רוחו - משל לית דין ולית דיין".

כב' השופט טובי מצא כי אסף מעולם לא היה דייר מוגן בנכס, כי אין לו כל זכות להמשיך לגור בו, וכאמור - ציווה בפסק הדין על פינויו מהנכס. פסק הדין הוא חלוט.

בהליך שבו ניתן פסק הדין לא עמדה לדיון זכותו של אסף לרשת את הדיירות המוגנת של המנוחה, שהיא השאלה שטעונה הכרעה בהליך דנן (הדבר ברור, כיוון שבעת שהתנהל אותו הליך היתה המנוחה עדיין בחיים).

עם זאת, יש חשיבות, במישור הענייני, לקביעות שבפסק הדין, אשר הובאו לעיל.

3. אין מחלוקת כי ביום 28.2.08 פונה אסף מהנכס על ידי ההוצאה לפועל, במסגרת הליך לביצועו של פסק הדין.

עוד אין מחלוקת כי אסף חזר וניסה להיכנס לנכס קרוב לשישה חודשים לאחר מכן, במחצית אוגוסט 2008, כחודש לאחר פטירתה של המנוחה.

ביום 14.8.08 הוגשה כנגד אסף תלונה במשטרה בגין פלישה והסגת גבול, וביום 14.9.08 הוא פונה שוב מהנכס, בסיוע המשטרה.

4. ביום 21.9.08 הגישה מזל את תביעתה, ובה עתרה לצו סילוק יד ולצו מניעה קבוע כנגד אסף ובני משפחתו, המורה להם לסלק ידם ולהימנע מכל פלישה אל הנכס.

בכתב התביעה צויין כי לאחר פינויו השני של אסף מהנכס, ביום 14.9.08, הודיעה המשטרה כי לא תסייע פעם נוספת בפינויו של אסף מהנכס, אלא אם יוצא צו מתאים מאת ביהמ"ש המוסמך. זו היתה הסיבה להגשת תביעתה של מזל, שבה ביקשה סעד של צו מניעה קבוע.

במקביל, ביקשה מזל מעמידר להכיר בה כיורשת זכות הדיירות המוגנת של המנוחה.

בקשה זו נעתרה בהחלטתה של ועדת דמי המפתח של עמידר (ועדה משותפת למינהל מקרקעי ישראל ולעמידר; להלן: ועדת דמי המפתח).

החלטתה של ועדת דמי המפתח ניתנה ביום 23.12.08, ובה נקבע כי מזל "עונה על הקריטריונים, לפי חוו"ד של עו"ד פרץ אדלר". ועדת דמי המפתח אישרה את העברת הזכויות אל מזל, כפוף להריסת מחסן שנבנה בנכס, על פי פסק דין משנת 1998 שבו ניתן צו להריסתו (מר יצחק קפוייה, אחיה של מזל, ששימש אפוטרופוס למנוחה באחרית ימיה, מסר בעדותו, בדיון ביום 12.2.14, בעמ' 29 לפר', כי אותו מחסן אמנם נהרס).

5. ביום 22.12.09 הגיש אסף את תביעתו, ובה עתר לפסק דין הצהרתי כי הוא בעל זכות הדיירות המוגנת, תחת המנוחה, וכי החלטתה של ועדת דמי המפתח, שבה הוכרה זכות זו כשייכת למזל, היא בטלה ומבוטלת.

לגבי החלטתה של ועדת דמי המפתח, טוען אסף שהיא ניתנה בניגוד לדין, כיוון שבמועד הקובע לא נתקיימו במזל התנאים הדרושים לירושה של זכות דיירות מוגנת, על פי

סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972 (להלן: חוק הגנת הדייר); בשל כך שמזל היתה במועד הקובע בעלת זכויות בדירה אחרת, ברח' וייצמן 15, יהוד (דירה זו היתה שייכת למזל ולבעלה לשעבר, מר שלמה תורן).

לפיכך ביקש אסף להצהיר כי החלטתה של ועדת דמי המפתח בטלה מעיקרה, וכי הוא היורש של זכות הדיירות המוגנת של המנוחה, ולא מזל.

[כנגד טענה זו הומצא תצהיר-הזמה של מזל, מיום 4.11.12, ובו נאמר כי ביום 4.5.03 נחתם בין מזל לבין בעלה דאז הסכם גירושין וחלוקת רכוש, שצורף לתצהיר, ולפיו מכרה מזל לגרושה את חלקה בדירתם ברח' וייצמן. מזל טוענת כי מאז חתימת הסכם הגירושין וביצועו לא היתה לה כל זכות באותה דירה של בני הזוג. גרושה לא דאג לשנות את רישום הזכויות בטאבו, ועל נותרה מזל רשומה, ביחד עם גרושה, כבעלי הדירה, עד שגרושה מכר דירה זו, בשנת 2010. חתימתה של מזל על הסכם מכר הדירה נדרשה, כיוון שפורמאלית היתה עדיין רשומה כבעלת הדירה, ביחד עם גרושה, אך בפועל היא קיבלה את התמורה עבור חלקה בדירה עוד בשנת 2003, על פי הסכם הגירושין. על כן טוענת מזל כי במועד הקובע, בשנת 2008, היא לא היתה בעלת זכויות בדירה אחרת מאשר הנכס שבו עסקינן, ולפיכך לא נפל פגם בהחלטתה של ועדת דמי המפתח].

תביעתו של אסף הוגשה לבימ"ש השלום בתל-אביב (לאחר הליך של עתירה מינהלית שנקט על מנת לקבל עותק של החלטתה של ועדת דמי המפתח).

ב"כ הצדדים ביקשו לאחד את הדיון בשתי התביעות, וניתנה החלטה של כב' נשיאת ביהמ"ש העליון בדבר איחוד הדיון ושמיעתו בבימ"ש זה.

6. בעוד תביעותיהם הנוגדות של הצדדים תלויות ועומדות, השתנה מצב הדברים בשטח:

ביום 24.11.10 זכתה חב' אאורה ישראל יזמות והשקעות בע"מ (להלן: אאורה) במכרז לביצוע פרוייקט פינוי-בינוי במתחם שבו נמצא הנכס.

ביום 20.1.11 נחתם בין אאורה לבין מינהל מקרקעי ישראל ורשות הפיתוח חוזה פיתוח ולפיו הוחכר השטח לאאורה לצורך ביצוע הפרוייקט.

עמידר העבירה אל אאורה את החומר שהיה ברשותה, לגבי זכויות הדיירים במתחם הפרוייקט.

אאורה חתמה על הסכם לפינוי-בינוי עם מזל, ביחד עם גב' אסתר ארדיטי (להלן: אסתר).

פרוייקט הפינוי-בינוי טרם הושלם, אך בשלב זה הומרו למעשה הזכויות בנכס בשתי דירות, אשר מזל ואסתר עתידות לקבל בהתאם להסכם לפינוי-בינוי שבינן לבין אאורה.

זה היה מצב הדברים כשהתיק הועבר לטיפולי, בשלהי שנת 2012.

7. יש לציין כי עד שלב זה טרם הוגש על ידי עמידר (מטעם רשות הפיתוח) כתב הגנה כנגד תביעתו של אסף. כתב ההגנה מטעם עמידר הוגש רק ביום 12.12.12.

כמו כן, לנוכח השינויים שחלו בינתיים, כאמור לעיל, היה צורך לצרף את אאורה כנתבעת בתביעתו של אסף, בהיותה כעת בעלת הזכויות לגבי המקרקעין שבהם מצוי הנכס ומבצעת פרוייקט הפינוי-בינוי.

בשלב זה טרם ידעתי מי היא אסתר ומדוע נחתם הסכם הפינוי-בינוי גם עמה, נוסף על מזל.

בישיבה מקדמית ביום 16.6.13 מסרה ב"כ של מזל בעניין זה: "אבקש לציין כי גב' אסתר ארדיטי אינה מתגוררת כלל בדירה, אלא רק גב' מזל קפוייה. לנו לא ידוע מדוע נמסר שמה של אסתר, ביחד עם מזל, לאאורה כדיירות זכאיות" (בעמ' 15 לפר').

לנוכח דברים אלה, היה צורך לצרף אף את אסתר כנתבעת בתביעתו של אסף, כיוון שהזכות שאסף תבע התנגשה, על פני הדברים, עם זכותה של אסתר על פי הסכם הפינוי-בינוי.

לאחר שהוגשו כתבי ההגנה מטעם אאורה ומטעם אסתר, ולאחר ישיבה מקדמית נוספת, התגבשה תמונת הדברים כלהלן:

לאאורה אין עמדה במחלוקת שבין הצדדים, והיא אדישה לתוצאות ההליך; אלא אם ייפסק כי אסף הוא זכאי נוסף לתמורה בעד הנכס, במסגרת פרוייקט הפינוי-בינוי, באופן מצטבר לזכויותיהן של מזל ושל אסתר במסגרת פרוייקט זה; שבמקרה כזה ביקשה אאורה זכות טיעון.

אסתר היא אחותה של מזל. צירופה, ביחד עם מזל, כצד להסכם הפינוי-בינוי עם אאורה, נעשה על פי בקשתה של מזל. אסתר אינה טוענת לזכות משל עצמה להיות מוכרת כיורשת זכות הדיירות המוגנת של המנוחה בנכס. החוזה שלה עם אאורה נערך רק מכוחה של מזל (כתב ההגנה מטעם אסתר ודברי ב"כ של מזל ושל אסתר, בעמ 21 לפר').

גם עמידר הודיעה בכתב הגנתה כי אין לה עמדה במחלוקת שבין הצדדים. לדידה, ועדת דמי המפתח קיבלה את החלטתה כדין, על פי החומר שהיה לפניה בעת מתן ההחלטה.

ככל שביהמ"ש ימצא, לאחר שמיעת ראיות, שהחלטה זו אינה תקפה, עמידר אדישה לתוצאה כזאת, לאחר שהעבירה את הזכויות בנכס לאאורה, וכיום אין לה זכויות בו.

במצב דברים זה, בעלי הדין היחידים שנדרשים לבירור המחלוקת הם הצדדים הישירים למחלוקת זו: מזל ואסף.

הוסכם בין ב"כ הצדדים:

א. "המועד הקובע" - לעניין הזכאות לרשת את זכות הדיירות המוגנת – הוא מועד פטירתה

של המנוחה: 11.7.08 (להלן: המועד הקובע);

ב. כאשר דייר מוגן מועבר בשל מצבו לבית אבות, ונשאר בבית האבות עד פטירתו, נחשב הוא

כממשיך לגור בנכס, גם בתקופת הימצאו בבית האבות (ראו הסכמות ב"כ הצדדים

בעמ' 9, 22 לפר').

8. אסף יכול לזכות בתביעתו רק אם יימצא שהוא עצמו קיים את התנאים שנדרשים, על פי סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר, להיות היורש של זכות הדיירות המוגנת של המנוחה.

אם אסף עצמו לא קיים, במועד הקובע, את התנאים הללו, אזי נשמטת הקרקע מתחת לתכלית של תביעתו: להצהיר כי הוא היורש של זכות הדיירות המוגנת של המנוחה (קרי: בעל זכות הדיירות המוגנת בנכס, שהומרה בזכויות בשתי הדירות במסגרת פרוייקט הפינוי-בינוי).

במקרה כזה הופכת לתיאורטית המחלוקת בשאלה: האם כדין הוכרה מזל על ידי עמידר כיורשת של זכות הדיירות המוגנת; וכידוע, ביהמ"ש אינו דן בשאלות תיאורטיות.

השאלה: האם אסף קיים, במועד הקובע, את התנאים שעל פי סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר, היא איפוא השאלה הראשונה שיש להכריע בה; כיוון שאם התשובה עליה שלילית, מתייתר הצורך לדון במחלוקת בעניין ההכרה במזל כיורשת של זכות הדיירות המוגנת.

לפיכך הוסכם, בישיבה המקדמית ביום 7.1.14, כי "תחילה תוכרע השאלה: האם נכון למועד הקובע (11.7.08) ענה התובע על התנאים הנדרשים על פי הדין להכרה בזכות לרשת את הדיירות המוגנת של סבתו, גב' רבקה קפוייה ז"ל".

עוד הוסכם כי באותו דיון יידון גם עניין החפצים של אסף, אשר לטענתו נשארו בנכס, והוא ביקש השבתם.

דיון ההוכחות כאמור התקיים ביום 12.2.14, ואחריו הגישו ב"כ הצדדים סיכומים בשאלות שעמדו לבירור בדיון זה.

דיון בעניין זכאותו של אסף להיות מוכר כיורש זכות הדיירות המוגנת

9. סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר (להלן: סעיף 20 (ב)) קובע כי כאשר נפטר דייר מוגן, ואין לו בן זוג שזכאי לדיירות המוגנת על פי סעיף קטן (א) – "יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם".

10. אסף הוא בגדר "קרוב אחר" של הדיירת המנוחה, לעניין סעיף 20 (ב). אסף טוען כי זכותו לרשת את הדיירות המוגנת קמה, בהעדר "ילדים" של המנוחה שלהם זכות זו.

יש מחלוקת בין הצדדים בנושאים:

1. האם "ילדים", לעניין סעיף 20 (ב), הם כל ילדים שיש לדייר המנוח, או רק ילדים שעונים על תנאי הזכאות לרשת את זכות הדיירות המוגנת, לפי סעיף זה;
2. האם מזל, בתה של המנוחה, ענתה – במועד הקובע – על התנאי שבסעיף 20 (ב): כי לא היתה לה דירה אחרת למגוריה; וכפועל יוצא: האם החלטתה של ועדת דמי המפתח, שהכירה בזכותה של מזל לרשת את זכות הדיירות המוגנת של המנוחה, ניתנה כדין.

אולם אם יימצא, כי אסף עצמו לא ענה, במועד הקובע, על התנאים שבסעיף 20 (ב) – יתייתר הצורך לדון בשאלות הללו.

11. עוד הועלתה מטעם אסף – לראשונה בדיון ההוכחות ביום 12.2.14 – טענה עובדתית חדשה: כי בשנת 2001 נערך הסכם בכתב בין ילדיה של המנוחה, ולפיו כאשר ימכרו את הנכס, תחולק התמורה בין כל האחים. ב"כ של אסף, עו"ד הרפז, מסר עוד כי לדברי אסף, מצוי מסמך ההסכם בידו של מר יצחק קפוייה, אחיה של מזל, שעדותו נשמעה בתחילת היום, אך מר קפוייה לא נשאל כלל, בחקירתו הנגדית, אודות המסמך האמור.

המסמך עצמו לא הוצג לפני ביהמ"ש, ואף לא ראייה לעריכתו, לבד מהטענה בעלמא, שנמסרה מטעם אסף.

מזל, בעדותה, כפרה בעריכתו של הסכם כנטען (בעמ' 46 לפר').

לא ניתן כל הסבר מטעם אסף: לנוכח חשיבותו הרבה של ההסכם הנטען – מדוע לא הועלה עניינו בכתב התביעה שלו; בתצהירים מטעמו; או לפחות בחקירה הנגדית שנערכה למר יצחק קפוייה בפתח יום ההוכחות.

ב"כ של מזל, עו"ד מולכו, התנגד להרחבת החזית, בכל הנוגע למסמך הנטען.

בסיכומיו של עו"ד הרפז הוא שב וציין אותו הסכם נטען, אך ברור כי כשמדובר בטענה עובדתית מהותית מאד, שנכבשה במשך שנים; כאשר ההסכם עצמו לא הוצג, ועצם קיומו שנוי במחלוקת; אזי אין ניתן לייחס משקל לטענה בדבר אותו הסכם.

עו"ד מולכו הצביע בסיכומיו, בצדק, על שניים אלה:

א. ראשית, זו פעם שנייה שאסף מעלה, ברגע האחרון, גירסה עובדתית חדשה ומפתיעה,

שלא הועלתה על ידו במשך השנים שבהן ההליך תלוי ועומד, ומבלי שניתן כל הסבר

לכבישתה (הפעם הראשונה היתה בטענתו החדשה של אסף, כי חזר לנכס מייד לאחר

שפונה ממנו, בסוף פברואר 2008, ולא במחצית אוגוסט אותה שנה. על כך – להלן).

ב. גירסתו הכבושה של אסף, בהתייחס לאותו הסכם עלום, מהווה הרחבת חזית, ובעצם

שינוי מהותי של חזית תובענתו: עילת התביעה של אסף היא היותו בעל הזכות לרשת את

זכות הדיירות המוגנת של המנוחה.

בניגוד לכך, הסתמכותו החדשה והכבושה על אותו הסכם "עלום", שנערך בין בנותיה ובנה

של המנוחה לבין עצמם, משמעה כי אסף חזר בו מטענתו לזכותו כיורש הדיירות המוגנת

של סבתו; וכעת טוען הוא כי בנותיה ובנה של המנוחה צריכים להתחלק בתמורה

שתתקבל מהנכס בפרוייקט הפינוי-בינוי, על פי ההסכם ה"עלום", שערכו כביכול בשנת

2001, ואשר עצם קיומו שנוי במחלוקת. לו היה הסכם כזה עומד לביצוע, אזי הטענה

לזכויות על פיו היא של אמו של אסף, שהיא אחת מבנותיה של המנוחה, ולא זכות ישירה

של אסף עצמו, שעליה מבוססת תביעתו.

עו"ד מולכו צודק אף בטענתו כי בהסתמכותו של אסף על אותו הסכם יש הודאת בעל דין של אסף, כי זכות הדיירות המוגנת שייכת למזל ולא לו; שהרי על פי טענתו החדשה, הוסכם בין ילדיה של המנוחה, כי מזל תהיה היורשת של זכות הדיירות המוגנת ותשמר אותה לטובת אחיותיה ואחיה, עד שתחולק ביניהם תמורת הנכס.

טענה חדשה זו אינה מתיישבת אף עם הנימוק שמסר אסף - בסעיף 7 לתצהירו מיום 26.1.14 - כי חזר אל הנכס מתוך מודעות לחשיבות של רצף המגורים ומתוך חשש פן מגוריה של מזל בלבד בנכס יעמדו לו לרועץ בטענתו כי הוא היורש של זכות הדיירות המוגנת.

כך או כך, אין לאפשר שינוי מהותי של חזית המחלוקת באמצעות העלאה, בעיצומו של דיון ההוכחות, של טענה עובדתית כבושה, שנטענת בעלמא, ששנוייה במחלוקת, ללא כל תימוכין, ואף ללא כל הסבר אודות הסיבה לכבישתה, במשך שנים, של טענה כה מרכזית.

12. נחזור איפוא למתווה שנקבע בישיבה המקדמית מיום 7.1.14; היינו - ראשית לכל, יש להכריע בשאלה: האם אסף עצמו ענה, במועד הקובע, על התנאים שבסעיף 20 (ב).

אם אסף עצמו לא ענה על התנאים הללו, אזי נשמט הבסיס לתביעתו, ובכך יסתיים ההליך דנן ויתייתר הצורך לדון בנושאים האחרים שבמחלוקת.

13. כאמור, אין מחלוקת כי אסף פונה מהנכס, ביום 28.2.08, במסגרת הליך הוצל"פ לביצוע פסק הדין.

בסעיף 32 של כתב תביעתו של אסף נאמר כי הוא חזר אל הנכס לאחר פטירת סבתו. כך נאמר גם בתצהירו של אסף, בתגובה לבקשתה של מזל לצו מניעה זמני (בש"א 3058/08), וכך נאמר אף על ידי בא-כוחו בדיון שהתקיים בתביעתה של מזל ביום 28.10.08, עוד טרם שהוגשה תביעתו של אסף.

אולם לאחר הישיבה המקדמית ביום 7.1.14 - שבה נקבע כי תחילה יוכרע אם אסף עצמו עמד בתנאים שלפי סעיף 20 (ב) – הפתיע אסף בגירסה עובדתית סותרת וכבושה, שהועלתה בתצהירו מיום 26.1.14. בתצהיר זה טען אסף, לראשונה, כי יום-יומיים לאחר שפונה מהנכס (ביום 28.2.08), הוא חזר ונכנס אליו והתגורר בו ברציפות עד לפטירתה של המנוחה.

טענה מפתיעה וכבושה זו הצריכה את מזל להגיש תצהירי הזמה מטעמה.

ואמנם, עו"ד הרפז נוכח – מהאמור בתגובתו של עו"ד מולכו על תצהירו המפתיע של

אסף – כי טענתו העובדתית "החדשה" עומדת בסתירה לגירסתו הקודמת.

לפיכך הודיע עו"ד הרפז, בדיון ההוכחות ביום 12.2.14, כי הוא חוזר בו מטענה זו וכי "על כן מוסכם כי מבחינה עובדתית, אסף חזר לדירה בחודש אוגוסט 2008, לאחר פטירת סבתו" (בעמ' 28 לפר').

אף אסף עצמו אישר, בעדותו (בעמ' 39 לפר'), כי לאחר שפונה מהנכס ביום 28.2.08, הוא שב אליו רק ביום 13.8.08, כחודש לאחר פטירת המנוחה.

14. על פי האמור, אין מחלוקת כי עובדתית, אסף לא התגורר בנכס במשך קרוב לחמישה חודשים שקדמו לפטירת המנוחה (פברואר עד יולי 2008).

עו"ד הרפז טוען כי למרות זאת, יש לראות את אסף כמי שהתגורר בנכס במהלך אותם חודשים, וזאת כיוון שפינויו מהנכס, בפברואר 2008, נעשה בניגוד לרצונו, על פי פסק הדין.

חרף פסק הדין, שאף בוצע בפועל, לא ראה אסף את עצמו כמנתק-זיקה מהנכס, שבו התגורר שנים רבות. ואמנם, סמוך לאחר פטירתה של המנוחה שב אסף ונכנס לנכס, ואז פונה ממנו פעם נוספת בעזרת המשטרה, בספטמבר 2008.

עו"ד הרפז מציין את חזרתו זו של אסף אל הנכס, בניגוד לפסק הדין, כנסיבה שתומכת ב"זיקה" שהראה אסף אל הנכס, ואשר לשיטתו של עו"ד הרפז צריכה להביא לתוצאה כי על אף היעדרו של אסף מהנכס, בחמשת החודשים שקדמו לפטירת המנוחה, הוא ייחשב בכל זאת כמי שנמצא בנכס.

עו"ד הרפז נסמך בטיעונו על פסיקה: ע"א 4100/97 רינדר ואח' נ. ויזלטיר (פ"ד נ"ב (4) 580), שם נדון הקשר בין סעיף בחוזה השכירות, שאוסר על מגורים במושכר של אחר פרט לדייר, לבין הזכות שלפי סעיף 20 (ב) לרשת זכות דיירות מוגנת, ונפסק כי תנאי שבחוזה השכירות לא יסכל את הזכות שלפי סעיף 20 (ב), לקרוב משפחה שעונה על תנאי הסעיף האמור.

עו"ד מולכו צודק בטענתו כי פסק דין זה אינו מסייע לענייננו, כיוון שהמחלוקת שעומדת כעת להכרעה היא רק: האם קיים אסף, במועד הקובע, את התנאים על פי

סעיף 20 (ב).

הוא הדין לגבי ע"א 434/65 רון נ. גויטיין (פ"ד כ' (2) 317), שם נדחתה תביעת פינוי של בעל המושכר, שהתבססה על היעדרותו של הדייר המוגן עצמו מהמושכר במשך תקופה מסויימת, למרות שהמשיך להחזיק את חפציו בדירה ושמר על זיקה אליה.

המחלוקת שנדונה שם לא נסבה על זכות הירושה של הדיירות המוגנת, לפי סעיף 20 (ב).

ב-ע"א 167/77 כהן נ. הבדלה (פ"ד ל"ג (2) 649), הוכרה זכות הירושה של בן, שלא גר במושכר עם אביו הדייר בששת החודשים שקדמו לפטירת האב, כיוון ששהה בלימודים בחו"ל, אך נקבע כי שהות זו מחוץ למושכר היתה זמנית בלבד, תוך שהבן המשיך להחזיק את חפציו במושכר וראה בו את מעונו.

לעניין זה מדגיש עו"ד מולכו בסיכומיו את קביעותיו של כב' השופט טובי בפסק הדין, כי מגוריו של אסף בנכס היו בניגוד לרצונה של המנוחה, תוך שהוא נוהג בנכס כבשלו, ללא הסכמתה של הדיירת המוגנת וללא כל זכות.

ואמנם, אותו בן, בעניין כהן נ. הבדלה, גר עם אביו במושכר בהסכמתו הברורה של האב, והעיקר: לא עמד כנגדו פסק דין לפינוי המושכר, כזה שניתן כנגד אסף.

עו"ד מולכו מסתמך בסיכומיו על מספר פסקי דין, כמפורט בסעיפים 76 - 80 לסיכומים, שבהם נפסק כי את הדרישה לרצף-מגורים יש לפרש כפשוטה, היינו: מגורים בפועל בנכס במשך התקופה הנדרשת.

כך, ב-רע"א 2457/04 עיזבון המנוחה לטיפה נ. סמירה דיק, נקבע כי שהותו של הטוען לזכות בבית סוהר – היינו, היעדרות מהמושכר שלא מרצונו, למרות שבתקופת ההיעדרות התגורר במקום ארעי – מנתקת את רצף המגורים, באופן שאין מתקיים התנאי של רצף המגורים, לעניין סעיף 20 (ב). "אילוץ" של היעדרות מהנכס, שנוצר בשל ריצוי מאסר, לא הוכר איפוא ככזה ש"שומר" על רצף-המגורים. מקל וחומר כך, כשמדובר ב"אילוץ" בדמות של פסק דין לפינוי המושכר, שניתן כנגד אסף.

עו"ד מולכו הסתמך עוד על רע"א 1711/98 שפי ואח' נ. עיזבון המנוחה שדז'ונסקי ואח' (פ"ד נ"ד (1) 394), אך פסק דין זה אינו רלבנטי ישירות למחלוקת בענייננו, כיוון שהוא דן בעיקר ב"דיירות נגזרת שנייה" או ב"דיירות נדחית"; ואילו טענתו של אסף היא כי הוא היורש הישיר של הדיירת המקורית, סבתו המנוחה, היינו – בעל זכות של "דיירות נגזרת ראשונה", ולא "שנייה" או "נדחית".

עוד ציין עו"ד מולכו בסיכומיו את המגמה בפסיקה של פרשנות מצמצמת לגבי חוק הגנת הדייר.

15. אין צורך להיכנס לפרטיהם של פסקי הדין לכאן ולכאן, כיוון שבענייננו יש נסיבה מהותית, שאינה מצוייה באף אחד מפסקי הדין שצויינו על ידי ב"כ הצדדים, ואשר מהווה נסיבה מכרעת. נסיבה זו היא: כי אסף פונה מהנכס, בפברואר 2008, מכוחו של פסק דין חלוט של בית המשפט.

פסיקתו של בית המשפט, בפסק דין חלוט, כמוה כדין כלפי הצדדים לאותו הליך. לפיכך היה אסף חייב לבצע את פסק הדין ולהתפנות מהנכס, בין אם היה הדבר לרצונו ובין אם לאו.

אסף אינו יכול לחסות תחת כנפי הפסיקה אשר הכירה, במקרים מסויימים, ברצף-מגורים גם בהעדר מגורים "פיזיים" בנכס, ואינו יכול להישמע בטענה כי כיוון שפונה מהנכס "שלא מרצונו", אזי אין הדבר פוגע ברצף-המגורים שלו בו.

פינויו של אסף מהנכס, מכוחו של פסק הדין, נועד לנתק את אסף מהנכס, על פי צו בית המשפט שבפסק הדין. "זיקתו" האישית של אסף לנכס, ואי-רצונו לפנותו, אינם רלבנטיים, אל מול פסק הדין שציווה עליו לפנותו.

העובדה כי לאחר פטירתה של המנוחה שב אסף ונכנס לנכס - בניגוד לפסק הדין - היא, לכאורה, ביזיון בית המשפט; ואין להסתמך עליה כנסיבה שיש בה, כביכול, כדי לגבור על העובדה שאסף לא גר בנכס בחמשת החודשים שלפני פטירת המנוחה.

אין להשוות את פינויו של אסף מהנכס - במסגרת ביצוע של פסק הדין – לאילוצים אחרים שנדונו בפסיקה שנזכרה לעיל, אשר גרמו להיעדרו מהמושכר של הטוען לירושת הזכות.

על כן אני דוחה את ההיקש שביקש עו"ד הרפז לגזור מאותם פסקי דין, לענייננו. קבלת טיעון זה משמעה עשיית פסק הדין פלסתר, דבר שלא יסכון.

16. עו"ד מולכו טוען כי אסף לא עמד בשני התנאים שנדרשים על פי סעיף 20 (ב): לא זו בלבד שלא התגורר בנכס עם המנוחה בששת החודשים שקדמו לפטירתה, אלא אף היתה לו "דירה אחרת למגוריו", שהרי כאשר פונה מהנכס הוא התגורר בבית אמו. על כך העידה האם, גב' רותי ששון (בעמ' 36 לפר').

עו"ד מולכו מסתמך על פסיקה שצויינה בסעיפים 19 – 21 לסיכומיו, ובה נקבע כי מגוריו של נכד ביחד עם הדייר המנוח (סבו או סבתו), על מנת לסעוד את הדייר בזיקנתו; אך כאשר יש לנכד אפשרות לגור בדירה אחרת, למשל, בבית הוריו – אזי אין הוא מקיים את התנאי של העדר דירה אחרת למגוריו, שנדרש על פי סעיף 20 (ב).

עו"ד מולכו טוען כי באותם מקרים שציין לא עזב הנכד את הנכס מושא המחלוקת, אלא היתה לו רק אפשרות לגור בבית הוריו, ואילו במקרה דנן התגורר אסף, בפועל, בבית הוריו, כשפונה מהנכס שבו גרה המנוחה (ושבו התגוררה אף מזל).

17. המורם מהמקובץ: אין מחלוקת כי בתקופה שמסוף פברואר ועד המועד הקובע (11.7.08), לא התגורר אסף בנכס, לאחר שפונה ממנו על ידי ההוצאה לפועל, כביצוע של פסק הדין.

מהטעם שבואר בסעיף 15 לעיל, דוחה אני את טענתו של עו"ד הרפז, כי כיוון שהרחקתו של אסף מהנכס היתה "שלא מרצונו", אין לראות אותה כשוללת את רצף-המגורים שנדרש על פי סעיף 20 (ב).

בהתאם לכך, מסקנתי היא כי אסף לא קיים את התנאי של מגורים בנכס בששת החודשים שקדמו למועד הקובע, ועל כן אינו עומד בתנאים שלפי סעיף 20 (ב) לצורך הכרה בו כיורש זכות הדיירות המוגנת של המנוחה.

18. הפועל היוצא של מסקנה זו הוא דחיית תביעתו של אסף לפסק דין הצהרתי, כי הוא בעל זכות הדיירות המוגנת תחת המנוחה.

משנדחתה תובענתו של אסף לסעד זה, מתייתר הצורך לדון בסעד ההצהרתי הנוסף שביקש: להצהיר על בטלות החלטתה של ועדת דמי המפתח שבה הוכרה זכותה של מזל כיורשת זכות הדיירות המוגנת. כפי שנאמר לעיל, תכלית תביעתו של אסף היתה לזכות בפסק דין הצהרתי, כי הוא בלבד בעל הזכות האמורה. משנדחתה התביעה לסעד זה, הופך הסעד הנוסף תיאורטי, ועל כן מתייתר הדיון בו.

19. דחיית תביעתו של אסף משמעה קבלת תביעתה של מזל.

אין מחלוקת כי מזל התגוררה בנכס ברציפות בשנים שקדמו למועד הקובע, ועד מועד זה, וכי היא ממשיכה להתגורר בנכס ברציפות עד היום. כפי שנאמר, עמידר הכירה במזל כיורשת זכות הדיירות המוגנת של המנוחה.

מזל זכאית להגנה, באמצעות צו מניעה קבוע, כנגד ניסיונותיו של אסף לחזור ולתפוס חזקה בנכס או בחלק ממנו. אין מחלוקת כי לאחר שאסף פונה מהנכס, בהתאם לפסק הדין, הוא שב אליו במחצית אוגוסט 2008, והיה על מזל לשוב ולפנות לעזרת המשטרה על מנת לפנותו מהנכס פעם נוספת (הפינוי הנוסף בוצע ביום 14.9.08).

אני מקבלת איפוא את תביעתה של מזל ונותנת בזה צו מניעה קבוע שאוסר על אסף ששון או כל מי מטעמו להיכנס לנכס ברח' סעדיה חתוכה 29, יהוד (גוש 6729, חלקות 9 ו- 16), לחצרו, או לכל חלק ממנו.

החפצים שאסף ביקש השבתם

20. ביום 21.5.12 הגיש עו"ד הרפז מטעם אסף בקשה להורות למזל להשיב לו מיטלטלין שלו שנותרו בנכס. בסעיף 3 לתצהירו של אסף, שצורף לבקשה, פורטו המיטלטלין הללו: חמש נברשות, ארון מקסיקני, שידה עתיקה, קמין, ארון קיר-הזזה, בית משחק לילדים, שני מזגנים, מגהץ קיטור, ארון תלייה יוקרתי.

בתגובה מטעם מזל לבקשה זו נטען כי המיטלטלין של אסף, שנותרו בנכס, הם מזגן ישן תלוי על הקיר וקמין פינתי. בתגובה נאמר כי מזל זכאית לעיכבון על המיטלטלין הללו, בגין חוב של אסף לעיריית יהוד ובגין חוב-הוצאות של אסף, מהליך קודם בין הצדדים, אשר לטענת מזל טרם נפרע לה.

21. בדיון ההוכחות ביום 12.2.14 הודיע עו"ד הרפז: "מה שמבוקש להחזיר זה פריטים שאינם מחוברים חיבור של קבע. יתר הפריטים - אינם עניין לבקשה שבמסגרת תביעה זו" (בעמ' 37 לפר').

בקשתו של אסף עומדת איפוא כעת רק לגבי מיטלטלין שאינם מחוברים חיבור של קבע.

עו"ד הרפז מיקד בקשה זו בפריטי ריהוט: ארון כלים, שידה ושולחן אוכל, שנראים בתצלומים ת/ 1.

מזל אישרה בעדותה כי נותרו בדירה המזגן והקמין, שנזכרו בתצהירה שניתן בתגובה לבקשתו של אסף, וכן "ריהוט אחד פה ושם", כמו שידה עם רגליות מתחת לכיור (בעמ' 51 לפר'). מזל העידה כי פריטי הריהוט שבתצלומים ת/ 1 לא נותרו בדירה ואינם ברשותה, וכי אף נברשת, שתצלומה הוצג לפניה, אינה מצוייה בדירה.

22. אסף לא הוכיח את טענתו העובדתית, כי המיטלטלין שביקש השבתם אמנם נמצאים בדירה שבנכס. אמו שהעידה מטעמו טענה כי הם נותרו בדירה, אך לא ברור מעדותה מתי ביקרה בנכס לאחרונה, בהתחשב בכך שאסף פונה ממנו לפני כחמש וחצי שנים (הפינוי השני, ביום 14.9.08), והיחסים בין אמו של אסף לבין אחותה מזל הם עכורים.

אין מחלוקת כי כלל המיטלטלין של אסף פונו מהנכס, כאשר בוצע פינויו ממנו באמצעות ההוצאה לפועל, בפברואר 2008, ופעם נוספת - בספטמבר אותה שנה.

טענתו של אסף, כי המיטלטלין שצויינו לעיל נותרו בכל זאת בנכס, לא הוכחה כנדרש.

עו"ד מולכו מציין לעניין זה בסיכומיו, כי עו"ד הרפז ויתר על עדותו של יניב שוחמי, אשר מסר תצהיר מטעם אסף בדבר חפצים של אסף שפונו, בשנת 2008, אל מכולה שלו (הויתור על עדותו של עד זה - בעמ' 39 לפר').

לפני עדותה של מזל, שיש בה הודאת בעל דין כי נותרו בנכס "ריהוט אחד פה ושם", ששייכים לאסף, אם כי לא פריטי הריהוט שבתצלומים ת/ 1 ולא הנברשות שנטענו.

על פי הראיות שלפני, אין איפוא בידי לקבוע ממצא עובדתי, כי מזל אמנם מחזיקה בפריטי הריהוט שבתצלומים ת/ 1, או בנברשות, ששייכים לאסף; אך לדבריה, היא מחזיקה בפריטי ריהוט קטנים יותר ששייכים לו.

23. עו"ד מולכו טוען כי זכותה של מזל לעכב תחת ידה מיטלטלין של אסף נובעת מחובות נטענים של אסף לעיריית יהוד ולמזל עצמה, כאמור לעיל (יצויין כי בגין חוב ההוצאות, שמזל טוענת לו, התנהל הליך הוצאה לפועל).

לגבי החוב לעירייה, הסבירה מזל בעדותה (בעמ' 52 לפר') כיצד ניתן להבחין כי חוב זה הוא של אסף, ולא שלה. עו"ד מולכו ציין לעניין זה כי כאשר יפונה הנכס, במסגרת פרוייקט הפינוי-בינוי, תדרוש העירייה כיסוי כל החובות בגינו, ומזל תצטרך להסדיר חובות אלה.

24. עו"ד מולכו טוען בסיכומיו כי זכות העיכבון של מזל מעוגנת בסעיף 11 לחוק המיטלטלין, התשל"א - 1971; בסעיף 9 לחוק השומרים, התשכ"ז - 1967; ובסעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1971.

אני דוחה טיעון זה.

בסעיף 11 (א) לחוק המיטלטלין נקבע כי "עיכבון הוא זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב"...; אך עו"ד מולכו אינו מצביע על הדין שמכוחו קמה זכות העיכבון למזל.

דין כזה הוא, למשל, סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, התשל"ד - 1974, כאשר נכרת חוזה לביצוע עבודה על ידי "קבלן" כמשמעותו באותו חוק; אך אין זה המצב בענייננו.

ככל שחפצה מזל להקים לעצמה זכות להיפרע מהמיטלטלין של אסף, שמוחזקים ברשותה, את חוב-ההוצאות, שלטענתה חב לה אסף (חוב ששנוי במחלוקת) - יכלה לבקש לעקל מיטלטלין אלה במסגרת הליך ההוצל"פ שניהלה לגבייתו של אותו חוב. אך בהעדר עיקול, אין בחוב כזה כדי להקים זכות עיכבון "על פי דין", לעניין סעיף 11 לחוק המיטלטלין.

לעניין חוק השומרים, טוען עו"ד מולכו כי יש לראות את מזל כ"שומרת חינם", כאמור בחוק זה. אם כך, אין מזל זכאית לעיכבון על פי סעיף 9 לחוק האמור, כיוון ששם מוקנית זכות העיכבון לשומר "כדי המגיע לו מבעל הנכס עקב השמירה", אך ל"שומר חינם" אין מגיע מבעל הנכס דבר עקב השמירה.

זכות העיכבון על פי סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קמה רק כשהופר חוזה שהיה בין הצדדים, וכאשר הצד הנפגע קיבל, עקב החוזה, נכס של הצד המפר, שעליו להחזירו. בענייננו אין חוזה בין הצדדים, וממילא לא קיבלה מזל מאסף את המיטלטלין עקב חוזה (שאינו קיים).

אני דוחה איפוא את טיעונו של עו"ד מולכו כי יש למזל זכות עיכבון לגבי מיטלטלין של אסף, שנותרו בנכס לאחר שאסף פונה ממנו.

25. על פי כל האמור, אני מורה למזל להשיב לאסף, תוך 30 יום, כל פריט-מיטלטלין ששייך לו ומצוי בנכס, אשר אינו מחובר חיבור של קבע.

פיצול סעדים

26. עו"ד מולכו עתר להיתר לפיצול סעדים, על מנת לאפשר למזל להגיש תביעה נפרדת בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה ממעשיו ומחדליו של אסף, לאחר שנזקים אלה יגובשו.

בקשה זו נכללה בכתב התביעה בתביעתה של מזל, ואף בתצהיר העדות הראשית שלה, ובנוסף - הוגשה כבקשה נפרדת, שנסרקה ביום 13.3.14.

בהחלטה מאותו מועד הוריתי על מתן תגובתו של עו"ד הרפז לבקשה. לא הומצאה תגובה, והמועד להמצאתה חלף.

27. בבקשה להיתר לפיצול הסעדים נאמר כי אסף פלש לנכס וגרם למזל הוצאות כבדות לצורך פינויו ולצורך ניהול ההליך המשפטי כנגדו. נזקים אלה, ונזקים עקיפים נוספים, תלויים גם בהליך דנן, והם טרם גובשו.

מצאתי שהבקשה מוצדקת, בנסיבות העניין, ועל כן אני מתירה למזל לפצל את הסעדים כמבוקש.

סיכום

28. המחלוקת העיקרית שעמדה להכרעה היא: האם אסף עצמו קיים, במועד הקובע, את התנאים על פי סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר, לעניין ירושת זכות הדיירות המוגנת של המנוחה.

במחלוקת זו דחיתי את תביעתו של אסף; וכפועל יוצא - קיבלתי את תביעתה של מזל.

בעניין המיטלטלין של אסף, אשר לטענתו נותרו בנכס ומוחזקים בידי מזל, מסקנתי והוראתי הם כאמור בסעיפים 20 - 25 לעיל.

29. אני מחייבת את אסף ששון לשלם למזל טוב סצ'ו קפוייה את אגרת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת תביעתה של מזל: 21.9.08, ועד לתשלום בפועל; וכן - שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

איני פוסקת הוצאות לזכותה של אסתר ארדיטי (שיוצגה אף היא על ידי עו"ד מולכו), כיוון שלו היה נמסר בעניינה, מלכתחילה, ההסבר שניתן בכתב הגנתה - חלף הצגת עניינה כ"בלתי ידוע" למזל, כמובא בסעיף 7 לעיל - לא הייתי מורה לצרף אותה כנתבעת בתביעתו של אסף.

החלטה בעניין פסיקת הוצאות לנתבעות הנוספות בתביעתו של אסף - עמידר ו-אאורה - תינתן בנפרד.

30. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ של כל הצדדים.

ניתן היום, כ"ב אדר ב תשע"ד, 24 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.