1. התובע 3 רדואן חזאם חסן, אזרח ישראל, ביקר ביום 18.12.08 את משפחתו בג'נין, בשטח A של הרשות הפלסטינית. לאחר שירדו בני המשפחה ממכונית המשיך התובע 3 בנסיעה כדי לחנות. הוא לא ראה את המנוח, בנו, שהיה אז בן כבן שנה וחצי ודרס אותו. הנתבע 2 נהג ברכב שבו פונה המנוח. אגב הפינוי, עלה הרכב על כף רגלה של התובעת 2, אם המנוח. ביום 13.3.14 נקבע שעל תביעת התובע 3 חל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, אך חוק זה לא חל על תביעת עזבון ילדו המנוח ולא על תביעת אשתו, התובעת 2. עילתם של אלה מבוססת על הדין החל ברשות הפלסטינאית. על תוכנו של דין זה – שהוא בבחינת "דין זר" - הגישו הצדדים חוות-דעת של מומחים שגם נחקרו.

תביעת העזבון - התובע 1

1. המומחים לדין הזר חיוו דעתם בשאלה, האם נוהגים ברשות הפלסטינאית לפצות עזבונו של פעוט בגין "השנים האבודות" כנהוג בישראל? לדעת המומחה מטעם התובעים התשובה חיובית ולדעת המומחה מטעם הנתבעת 3 התשובה שלילית. לאחר חקירת המומחים התברר שאין כל בסיס לטענת התובעים. עקרונות הדין הפלסטינאי לענין תאונות דרכים דומים לעקרונות הדין הישראלי, אך הדינים עצמם אינם זהים. בתי המשפט של הרשות לא מאמצים אוטומטית את ההלכות הישראליות ואת הדין המהותי הישראלי (אף שבעניינים רבים אומצו הסדרים הנוהגים בישראל). המומחה מטעם התובעים לא הצביע על מקור נורמטיבי כלשהו שלפיו יש לפסוק לעזבון פיצוי בגין "שנים אבודות", לא הוראת חוק, לא תקנה ולא תקדים בעל תוקף מחייב. הוא גם לא הציג פסק-דין אחד שבפועל עשה כן. בטענות התובעים בסיכומיהם נטענת הטענה על דרך השלילה – שבתי המשפט של הרשות לא שללו קיומה של עילה כזאת. מובן שלא די בכך כדי להקים עילת תביעה. מקובלת עלי עמדתו של המומחה מטעם הנתבעת 3. הוא העיד שבדין הפלסטינאי אין זכות לפיצוי לעזבון של פעוט שלא עבד בשל "שנים אבודות" ובפועל גם אין פסקי-דין שנתנו פיצוי כזה.
2. העזבון זכאי לקבל בהליך זה רק את הפיצוי שהיה מקבל אילו ניהל את תביעתו בשטחי הרשות הפלסטינאית ולפי למה שפוסקים שם בפועל בתי המשפט. התברר כי מות קטין שלא עבד בתאונת דרכים מזכה את יורשיו בפיצוי רק בשל נזק בלתי ממוני ובשל הוצאות קבורה. בהתאם לסטנדרטים שעלו מעדויות שני המומחים נפסקים לתובע 1 סך 25,000 ₪ בגין נזק לא ממוני וסך 10,000 ₪ בשל הוצאות קבורה. נזקי התובע 1 מסתכמים בסך 35,000 ₪.

תביעת התובעת 2

1. התובעת 2 שמעה את ההמולה שקמה בעקבות דריסת בנה. היא יצאה מהבית ונחשפה למראה מזעזע. אחר-כך, דרסה אותה מכוניתו של הנתבע 2 שעלתה על רגלה אגב פינוי המת מזירת האסון. מכאן שהתובעת 2 נפגעה בשני אירועים נפרדים: באירוע הראשון היא "נפגעת עקיפה" מהאירוע שבו נהרג בנה הפעוט – לפי חוו"ד מומחה פסיכיאטרי נותרה לה נכות בשיעור 15%. באירוע השני היא נפגעת עיקרית – מומחה אורתופדי שבדק אותה קבע לה נכות אורתופדית בשיעור 10% ונכות "קוסמטית" בשל צלקת בשיעור 10% נוספים. הוא העריך גם שבמשך 3 חודשים סבלה נכות בשיעור 100% ועוד 3 חודשים סבלה מנכות זמנית בשיעור 30%.
2. התובעת 2 ילידת 3.4.1977 מבקשת שיפסק לה פיצוי הן בגין נזקיה כנפגעת עיקרית והן בגין נזקיה כנפגעת עקיפה בסך מצטבר 265,047 ₪ לפי פירוט זה: 19,674 ₪ בגין נזק לא ממוני. 93,000 ₪ בגין עזרת זולת שקיבלה בעבר ותקבל בעתיד. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי – בעבר 25,000 ₪ ובעתיד 10,000 ₪. נטען שהתובעת תכננה לצאת לשוק העבודה לרכוש מקצוע ולפתוח עסק. היא מחשבת את הפיצוי המגיע לה (מכפלת 31.15% נכות, בשכר 2,300 ₪ עד גיל 65) לסך 117,373 ₪.
3. הנתבעת חולקת על טענות אלה. לשיטתה אין בדין הפלסטינאי פיצוי לניזוק עקיף בתאונת דרכים וממילא זכאית התובעת רק לפיצוי בשל נזקיה כנפגעת ישירה באירוע השני. בהערכת הנכות בתאונה הוגבל המומחה האורתופדי שמינה בית המשפט בשל העדר תיעוד רפואי מעברה של התובעת ולדעת הנתבעת יש לתת לכך משקל. התובעת לא עבדה לפני האירועים שעליהם נסבה התביעה וגם לא מאז ולכן לדעת הנתבעת אין לפסוק לה פיצוי בגין הפסד השתכרות או הפסד פנסיה (ראש נזק שכלל לא קיים בדין הפלסטינאי). הנתבעת כופרת בכך שבדין הפלסטינאי קיים ראש נזק של עזרת זולת, או שהוכחו עזרה כזאת או עלות שגרמה – והיא מציע פיצוי בסך 1000 ₪. בגין כאב וסבל מציעה הנתבעת תשלום 5,800 ₪ בלבד.
4. תביעתה של התובעת 2 התבררה לפי דין מקום מושבה. הוכח שבדין הפלסטינאי אין מפצים אדם שסבל נזק עקיף עקב נזק גוף שנגרם לאדם אחר בתאונת דרכים. המשפט הישראלי לא אומץ במלואו בדין המקומי, ובכלל זה לא נקלטה שם הלכת ע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דהאן (להלן: הלכת אלסוחה) ולא נוהג ברשות כלל משפטי דומה לה. גם לא הוצג לבית-המשפט תקדים שבו בתי המשפט ברשות הפלסטינאית פסקו בפועל פיצוי לניזוק עקיף מתאונת דרכים. מכאן שלתובעת 2 מגיע פיצוי רק בגין נזק הגוף שסבלה כניזוקה עיקרית באירוע השני, שבו נדרסה בעצמה. התובעת 2 לא הפרידה בין תוצאות שני האירועים, אך כעת הפרדה זו הכרחית. לתובעת קרה אסון מחריד ועליו התווספה פציעת גוף. חשיפתה "מכלי ראשון" למות בנה הפעוט בידי אביו היתה בוודאי טראומה קשה שהשפעתה על חייה משמעותית יותר מהפגיעה האורתופדית היחסית קלה שנגרמה לה זמן קצר אחר-כך.
5. לאור האמור בסיום חקירת המומחה מטעם התובעים בעניין זה, נראה שלדעת שני המומחים השכר הממוצע ברשות הפלסטינאית הוא 1800 – 2000 ₪ בחודש. גיל הפרישה הוא כנראה 60. טענת המומחה מטעם התובעים שגיל הפרישה הוא 65 התבססה על הליך חקיקה שלא הושלם. שני המומחים הסכימו שבבתי המשפט של הרשות הפלסטינאית נוהג היוון שנתי של 5%. סביר שנכות אורתופדית בשיעור 10% משקפת פגיעה בשיעור זהה בכושר העבודה של אדם. לרוב לצלקות בעלות משמעות "קוסמטית" אין משמעות תפקודית. מכאן שניתן "לחשב" את ההפסד העיוני של התובעת 2 על בסיס הנתונים שצויינו - בערך 25,000 ₪ בעבר ובערך 30,000 ₪ בעתיד. מדובר ב"הפסד עיוני" בלבד מפני כושר ההשתכרות של התובעת לא מומש מעולם. היא לא עבדה לפני האירוע וגם לא אחריו וממילא לא נגרע בפועל מהכנסתה. לתובעת 2 אין מקצוע אך נטען ש"היא התכוונה" בעתיד לרכוש מקצוע, להקים עסק ולצאת לעבוד אף שלא ברור במה והיכן. אמירות כלליות אלה לא פורטו ולא נתמכו בראיה חיצונית כלשהי. לצד זה, פגיעה בכושר עבודה (אפילו אינו ממומש) היא נזק הראוי לפיצוי. לאור האמור קודם נפסק לתובעת 2 פיצוי גלובאלי בסך 25,000 ₪ (לעבר ולעתיד).
6. בחוק הפלסטינאי המסדיר את סוגיית הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קבועה תקרת פיצוי בסך 10,000 דינר ירדני שאין לעבור אותה, אפילו אם סך סכומי הפיצוי בגין רכיבי הנזק השונים עולה על סכום זה. כל אחוז נכות מזכה בפיצוי בסך 50 דינר. כל יום אשפוז מזכה בפיצוי בסך 40 דינר. ניתוח מזכה בפיצוי בסך 500 דינר. שער החליפין הנוכחי של הדינר בתקופה זו הוא בערך 5 שקלים. לפיכך זכאית התובעת 2 לפיצויים אלה: 4750 ₪ בשל 19% נכות, 2500 ₪ בגין ניתוח שעברה ו – 800 ₪ בגין 4 ימי אשפוז – ובסה"כ 8,050 ₪.
7. לתובעת 2 נגרמו ככל הנראה הוצאות שונות על טיפולים רפואיים ועל הגעה לקבל אותם – אך התיעוד על כך דל מאד. ברור שהדגש בהוצאותיה הוא דווקא על ההוצאות הנובעות מהפגיעה הנפשית שבגינה אין היא זכאית לפיצוי כלל. מצאתי לנכון לפסוק לה פיצוי גלובאלי בסך 5,000 ₪ בראש נזק זה.
8. התובעת 2 לא רכשה עזרה בשכר, אך סביר שמישהו היה צריך לסייע לה באופן אינטנסיבי מאד בחצי השנה שבה סבלה מנכויות זמניות ניכרות. אחר-כך ומאז סביר שהעזרה מעטה בהרבה. מכיוון שלא נרכשה עזרה בשכר, אלא העזרה ניתנה (מקובל בחברה שבה חיה התובעת) מבני ביתה, נפסק לה פיצוי בסך 5,000 ₪.
9. נזקי התובעת 2 מסתכמים בסך 43,050 ₪.

תביעת התובע 3

1. על תביעת התובע 3 חל הדין הישראלי, חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. עדותו על נסיבות התאונה שבה נהרג בנו היתה עצובה מאד. הוא סיפר כיצד חשב שמכוניתו עלתה על אבן ורק כשיצא ממנה הבחין שהצמיג שלה מונח על ראשו של בנו הפעוט. אמנע מתיאורים גרפיים ודי שאציין כי המחזה היה מחריד. לא קשה לדמיין מה רגשותיו של אב שנתקל במחזה כזה ומה השפעתם על חייו אחר-כך. התובע העיד על הדברים – ובכלל זה שחזור של ההיבטים הפיזיים של האירוע, תחושות הכעס, התסכול והאשמה והשפעתם על תפקודו במישורים שונים. פסיכיאטר שמינה בית-המשפט תיאר בפירוט רב את מצוקותיו של התובע 3 ואת הטיפול הנפשי שניסה לקבל במרוצת השנים. בסופו של דבר הוא נותר עם פגיעה בתר-חבלתית בשיעור 15%.
2. התובע 3 העריך את נזקיו בטענה שהוא נפגע ישיר בתאונה שבה הוא היה מעורב, או לחלופין נפגע עקיף בתאונה שבה נהרג בנו. הנתבעת סבורה שהתובע 3 לא היה נפגע ישיר בתאונה, ושיש לדחות את טענתו שהוא היה נפגע עקיף בתאונה שבה נהרג בנו, מפני שאינו עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה להכרה בזכות התביעה.
3. התובע 3 אכן היה מעורב בעצמו בתאונה – הוא לא היה בה רק "צופה" – אך מעורבותו בתאונה לא היתה כ"נפגע" אלא כ"פוגע" ולדבר בוודאי היתה השלכה כאובה על רגשותיו. התובע 3 לא היה מעולם בתוך תחום הסיכון הפיזי של האירוע שבו נהרג בנו. הוא עצמו לא היה בסכנה כלשהי בשל נסיעת המכונית ופגיעתה בבן. הוא גם לא סבל את נזקו במהלך התאונה. מעדותו של התובע עלה בבירור שנזקו הנפשי נגרם לאחר שסיים את הנהיגה ירד מרכבו וראה שדרס את בנו. הנזק לא נגרם לתובע בתאונה, אלא עקב הנזק שגרם לבנו ואשר אליו נחשף רק אחרי שהסתיימה נהיגתו ברכב. מכאן המסקנה שהתובע 3 הוא ניזוק משני בתאונת הדרכים שבה נהרג בנו.
4. ע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דהאן, והפסיקה שבאה בעקבותיה הכירה באפשרות לפצות אדם שסבל נזק נפשי בשל חשיפה לנזק שנגרם לאחר בתאונת דרכים. בפסיקה נזכרו 4 תנאים להצלחת התביעה – ורק לגבי אחד מהם חלוקים הצדדים. התובע היה "קרוב" לנפגע העיקרי; הוא נחשף בחושיו לפגיעה בסמוך להתרחשותה; יש קשר סיבתי בין פגיעת בנו והליקוי הנפשי של התובע. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לעוצמת הפגיעה המצדיקה את קבלת התביעה. לשיטת הנתבעת תסמונת בתר-חבלתית המקנה 15% אינה נזק חמור דיו, על מנת להצדיק את קבלת תביעתו של ניזוק עקיף.
5. על מנת שתתקבל תביעתו של ניזוק משני על הנזק להיות "מהותי", בין אם מדובר במחלת נפש ממש ובין אם מדובר בפגיעה נפשית רצינית שאינה מחלת נפש. מכיוון שבבתי המשפט מתורגמות נכויות ל"אחוזי נכות", נזכר גם מיון "כמותי" זה ככלי עזר. פגיעות שגרמו לנכויות של 20% ויותר הקימו לרוב עילת תביעה לניזוקים עקיפים ופגיעות שגרמו נכויות של 10% - לא. בתי המשפט נחלקו ביחסם לפגיעות שגרמו 15% נכות. לעתים הקימו עילה לניזוק עקיף ולעתים לא. בתי המשפט לא הסתפקו בבחינה "כמותית" של דרגת הנכות ובחנו את התסמינים הנפשיים, את האבחנה, את הפרוגנוזה ואת ההשלכות המהותיות של הנזק הנפשי על חיי התובע. (ר' רינת פילטר "זכויות הניזוק העקיף לפיצויי נזיקין – הרהורים בעקבות ישומה של הלכת אלסוחה בדין הישראלי" משפט רפואי וביו-אתיקה 4 תשמ"א עמ' 170).
6. חווה"ד הפסיכיאטרית בעניינו של התובע 3 מלמדת על מצוקה אמיתית ומתמשכת, אשר באה לידי ביטוי בחיפוש אחר עזרה רפואית ובנכונות לקבל טיפול תרופתי. ניכרים אבל ממושך הקשור בתחושת אשמה ופגיעה ממשית בתפקודים החברתיים ובשמחת החיים. דומני שמדובר בפגיעה "מהותית" מאד אשר ממשיכה ללוות את התובע בשגרת חייו למרות חלוף השנים. בנסיבות כאלה מצאתי להולם להכיר בעילת תביעתו כניזוק עקיף.
7. התובע 3 טוען שלאחר התאונה הפסיק את פעילותו כעצמאי (בנהיגת רכב מסחרי להובלת בשר) ולא עבד במשך כשנה ואז שב לעבודות מזדמנות במקומות שונים ובכלל זה אצל קרובי משפחה. הוא העריך את הפסדיו כך: הכנסתו לפני האירוע היתה 2,600 ₪ נטו. לאחר שערוך – 3,321 ₪. הוא איבד שכר זה במשך שנה שלמה ולכן מבקש פיצוי בסך 39,852 ₪. מאז למשך 110 חודשים הוא מבקש פיצוי בגין אובדן חצי ההכנסה החודשית – 182,655 ₪. לעתיד הוא מחשב הפסד של 15% מבסיס שכר של 7,000 ₪ - 215,380 ₪. בסיכומיה טענה הנתבעת 3 שיש לדחות את תביעתו ולא טענה כלל לפרטי הנזק.
8. התובע 3 אזרח ישראל אשר משפחתו בג'נין ונראה שסטנדרט ההכנסה שלו נגזר מכך שמרכז חייו בשטחי הרשות. מכאן הכנסתו הצנועה במונחים ישראליים. עם כל האהדה למצוקתו, לא ניתן לקבל כלגיטימית המנעות מעבודה במשך עשור בשל נכות בשיעור 15%, גם לא אובדן של חצי כושר העבודה מאז. הפרמטרים שלהם נזקק התובע בחישוביו מופרכים. לא ניתן לייחס לו נכות תפקודית של 50% או בסיס שכר בסך 7,000 ₪ דווקא.
9. בסיס המידע שסיפק התובע אודות עבודתו והכנסותיו בפועל, דל מאד. עם זאת, מדובר באזרח ישראל אשר יכול היה להשתכר מעבודה וניתן לשער, גם בהעדר נתונים, שפגיעה נפשית משמעותית, הקטינה את כושר עבודתו. על בסיס זה נפסק לו פיצוי גלובאלי לעבר בסך 50,000 ₪. התובע יליד 22.3.1976. לפניו עוד 24 שנות עבודה, שכושרו להשתכר במהלכן נפגע. לפיכך נפסק לו פיצוי גלובאלי לעתיד בסך 80,0000 ₪. התובע לא טען ולא הוכיח דבר בנוגע לזכויותיו הסוציאליות ולכן אמנע מעסוק בעניין זה.
10. כאב וסבל – לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976 נפסק לתובע פיצוי בסך 29,226 ₪
11. התובע מבקש שיפסקו לו 10,000 ₪ בגין הוצאות לצורך טיפולים רפואיים ונסיעות אליהם. סכום זה אינו מבוסס על ראיות של ממש, אך הוא נראה סביר והנתבעת 3 התעלמה מהעניין בסיכומיה. לפיכך נפסק לתובע הסכום המבוקש.
12. נזקי התובע 3 מסתכמים בסך 169,226 ₪.

סיכום

1. התביעה מתקבלת. הנתבעת 3 תשלם כדלקמן (לפי זיהוי הצדדים בכותרת פסק-הדין) :

לתובע 1 סך 35,000 ₪; לתובעת 2 סך 43,050 ₪ לתובע 3 סך 169,226 ₪.

על סכומים אלה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ, אגרת המשפט והוצאות ההליך בסך 15,000 ₪.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ט, 16 יוני 2019, בהעדר הצדדים.