1. הדיון בארבע תביעות הנובעות מפרשה טראגית אחת, אוחד. הדיון פוצל כך שבתחילה בוררה שאלת הדין שלפיו יש לברר את התביעות. עיקר העובדות אינן במחלוקת. התובע 3, רדואן חזאם חסן, אזרח ותושב ישראל, ביקר ביום 18.12.08 את משפחתו בג'נין, בשטח A של הרשות הפלסטינית. המשפחה הוסעה ברכב ששייך לנתבע 3, רשום ורשוי בישראל, והשימוש בו בוטח בידי הנתבעת מספר 3, מבטחת ישראלית. הרכב עצר, בני המשפחה ירדו ממנו והתובע 3 המשיך בנסיעה קדימה כדי לחנות. הוא לא ראה את המנוח, בנו, שהיה אז בן כבן שנה וחצי ודרס אותו. הנתבע 2 נהג ברכב שבו פונה המנוח לבית-החולים. אגב הפינוי, עלה הרכב על כף רגלה של התובעת 2, אם המנוח.

2. בגין הפרשה הוגשו 4 תביעות נפרדות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק פלת"ד). התובעים 2 ו- 3, הורי המנוח, תובעים כיורשיו את עילות העיזבון. התובעת 2, אמו של המנוח, הגישה שתי תביעות: באחת היא תובעת את נזקיה כניזוקה ישירה שנדרסה בחלקו השני של האירוע. בשניה, היא תובעת כניזוקה משנית לאחר שנחשפה למראות הקשים של בנה לאחר האירוע. התובע 3, אביו של המנוח, תובע כניזוק משני בלבד לאחר שנחשף למראות הקשים של התאונה. הנתבעת 3 סבורה שעל האירועים לא חל חוק פלת"ד. רק מקצת טענות הצדדים היו נחוצות להכרעה.

3. התובע 3 הוא אזרח ישראלי. הוא טען שמושבו באום אל פחם אך אשתו וילדיו מתגוררים בג'נין. טענתו לא נסתרה. התובעת 2, אמו של המנוח, אינה ומעלום לא היתה אזרחית ישראל. היא והתובע 3 נשואים משנת 1995 והמציאו אישור נישואין משנת 2000, שערך בית דין שרעי בטייבה. המנוח, בנם, לא היה אזרח ישראל. לטענת בני הזוג, גם התובעת 2 וגם המנוח היו זכאים להכרה כאזרחים ישראליים מכוח סמכותו המיוחדת של שר הפנים לאשר איחוד משפחות. הם טוענים שמעמדם המשפטי בעת האירועים היה זמני עד שיוסדר מעמדם בארץ. הם לא הציגו כל מסמך שיעיד על תחילת הליך ההסדרה וטענו כי לא היה בהסדרה צורך משום שבפועל, הם הורשו לנוע לתוך ישראל וחזרה כך שבמבחן התוצאה, סגנון חייהם הם נהגו כאזרחי ישראל.

4. סעיף 2(א) לחוק פלת"ד קובע: "המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". סעיף 3(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל – 1970 (להלן: הפקודה) מטיל על המבטחת את חיובי הנהג כלפי הנפגע. סעיף 3(ב) לפקודה מטיל על המבטחת את החובה לפצות את הנהג בגין נזקי עצמו כ"נפגע". המחוקק חרג מהעיקרון המגביל את תחולת הדין הישראלי לשטחי ישראל בסעיף 2(א1) לחוק הקובע: "הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ, על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או באזורים ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל". משמע, הוראות חוק פלת"ד חלות גם על תאונה שבה נפגע ישראלי מרכב ישראלי בשטחי הרשות הפלשתינאית (ושם התרחשו האירועים שעליהם נסבו תביעות אלה). חוק פלת"ד יחול על תביעות התובעים אם הם בבחינת "נפגע שהוא ישראלי".

5. ישראלי מוגדר לצורך חוק פלת"ד כ"אדם הרשום במרשם האוכלוסין המתנהל לפי חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, וכן מי שבידו אשרה לישיבת ארעי לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952". יושם לב לכך שחוק פלת"ד אינו עוסק בשאלת האזרחות כלל, אלא מעמיד מבחן טכני לחלוטין (רישום במרשם שמעמדו לצורך הוראות דין אחרות מוגבל למדי). הוכח שהתובע 3 עומד במבחן זה ואילו בנו המנוח ואשתו, התובעת 2 – לא עמדו בו.

6. חלק ניכר מטענות הצדדים עסקו בטענות התובעים, שהמנוח ואמו היו עשויים להכלל במרשם אילו נקטו בצעדים משפטים שונים להסדרם מעמדם המשפטי.

ראשית נציין שהם מעולם לא החלו לנקוט בהליכים כאלה. ממילא, השאלה אם אמנם היו זוכים במעמד המבוקש לא הועמדה במבחן. נראה שהתובעים פשוט מתעלמים מההבדל בין האפשרות הפוטנציאלית לזכות בזכות משפטית לבין הזכיה בה בפועל (והרי ניתן להביא טעונים כאלה לאבסורד מוחלט כגון "אילו הייתי לומד רפואה ועומד בבחינות גם אני הייתי רופא").

שנית, נציין שהליכי התאזרחות, או קבלת היתר שהיה בישראל, שעליהם טענו התובעים, כרוכים בשיקול דעת נרחב של הרשויות. אין טעם לנסות לנחש תוצאה היפותטית של הליך שלא ננקט. זה המקום להזכיר שההליכים שעשויים היו להקנות למנוח ולאמו אזרחות או אישור שהיה בישראל, סבוכים בהרבה מהליכי התאזרחות מכח שבות. בכל זאת, לפי לשון חוק פלת"ד, ברור שגם יהודי העולם שלהם זכות מוכרת בדין לאזרחות מכח שבות, אינם בבחינת "ישראלי" (או, על דרך האנלוגיה הארכאית, "ישראלי שביושר") לצורך חוק פלת"ד.

לאור כל זאת, לא מצאתי בסיס כלשהו לחרוג מהגדרת "ישראלי" שבחוק פלת"ד לצורך הליך זה.

7. הנתבעת 3 טועה כאשר היא טוענת, שעל התובע 3 חל הדין המקומי ולא חוק פלת"ד. התובע 3 היה הנהג באירוע שבו לטענתו הוא היה גם ה"נפגע". הוראת הדין הנוגעת לענייננו היא סעיף 3 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל – 1970. התובע 3 בוטח באמצעות פוליסה שעליה חל סעיף 3(א)(2) לפקודה, דהיינו, פוליסה שמכוחה הנתבעת 3חייבת לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו עצמו בתאונת הדרכים. סעיף 3(ב) לפקודה קובע "המבוטח בביטוח לפי סעיף קטן (א)(2) [דהיינו, נהג המבוטח בגין נזק הגוף של עצמו, כמו התובע 3 – י.ב.] יהא זכאי לפיצוי כפי שהיה זכאי לקבל נפגע אחר לפי החוק". מכאן שמעמדו של הנהג התובע את נזק הגוף של עצמו, כמו התובע 3, שווה למעמדו של "נפגע" בחוק פלת"ד. ואם "נפגע" זה הוא גם ישראלי, כמו התובע 3, זכותו לקבל פיצוי לפי חוק פלת"ד. אכן, גם הפרקטיקה הנוהגת וגם תכליתו של חוק פלת"ד מחייבות שנהג ישראלי הנפצע בתאונה ברכבו הישראלי בשטחי הרשות, יפוצה עפ"י חוק פלת"ד ולא עפ"י הדין המהותי המקומי.

8. חוק פלת"ד חל על תביעת התובע 3 ואינו חל על תביעות התובעים האחרים. ככל שעומדות לתובעים 1-2 עילות תביעה אחרות, הן לא נטענו בכתבי התביעה שהגישו. הנתבעת 3 לא ביקשה שתביעות אלה ימחקו, אלא שהתובעים יוכיחו את הדין הזר החל על תביעותיהם. למעשה, לא די ב"טיעון" או אף ב"הוכחה" שכן כתבי הטענות הקיימים לא מאפשרים בירור נאות של מחלוקות שכלל לא נכללו בהן.

כתבי הטענות הנוכחיים מעוררים בעיה נוספת: עזבון המנוח (התובע 1) אינו יכול להיות בעל-דין בהליך. כפי שנקבע לא פעם "עזבון" אינו תאגיד הכשיר לתבוע ולהתבע ואינו יכול להיות בעל-דין. במקומו, יש לציין את שמות האנשים הזכאים לזכויות באותו עזבון.

9. לאור כל זאת יגישו התובעים כתב תביעה מתוקן, המאחד את כתבי התביעה השונים שהגישו בארבע התביעה ובו יערכו שינויים כדלקמן:

(1) בכותרתו יופיעו כל מספרי ההליכים שבכותרת החלטה זו.

(2) בכותרתו, יחליפו את עזבון המנוח (התובע 1 הנוכחי) שמות כל האנשים הזכאים לרשת את זכויותיו. בגופו יפורטו זכויותיהם כיורשים ויצורפו לו המסמכים המעידים על מעמד זה.

(3) בגופו, יפורטו עילות התביעה והדין החל על תביעות התובע 1 (בכותרת הנוכחית) והתובעת 2 ויתבקשו הסעדים המתאימים.

(4) ככל שהתובע 3 מבקש מינוי מומחה רפואי לפי חוק פלת"ד, הוא יצרף בקשה עדכנית למינויו.

כתב התביעה המתוקן יוגש עד ליום 30.4.14. כתב הגנה יוגש עד ליום 30.5.14. ת"פ 1.6.14.

ניתנה היום, י"א אדר ב תשע"ד, 13 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.