כללי

1. התובע הגיש תביעה זו לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו לטענתו כתוצאה מאירוע תקיפה נטען מיום 13.12.03. לטענת התובע במהלך שהותו במקום עבודתו, מחסן עצים/ נגריה, בה הועסק גם אחיינו, הנתבע 1 (להלן גם: "הנתבע"), פרץ ויכוח בניהם ובמהלכו תקף אותו הנתבע במלחציים מברזל, הפיל אותו על הרצפה, חנק אותו בשתי ידיו ובעט בו תוך שהוא מאיים עליו שיהרוג אותו.

2. הדיון התנהל בשני תיקים מאוחדים שעניינם אותו אירוע.

תביעת התובע כאן, ת.א. 1395-07-08, כאשר בראשיתם של הליכים אלו נתבעו גם נתבעים 3-5, מכוח טענה להיותם בעלי מפעל העצים/ הנגרייה, אשר לטענת התובע לא מנעו את האירוע וכי על אף התראות חוזרות ונשנות מצדו עצמו את עיניהם, ואף המשיכו להעסיק הנתבע מספר חודשים לאחר אירוע התקיפה. על-פי פסק דין מיום 22.9.11 שניתן בהסכמת הצדדים, נדחתה התביעה כנגד הנתבעים 3-5. אשר לנתבעת 2, חברת כוח האדם אשר לטענת התובע העסיקה את התובע ואת הנתבע אצל הנתבעים 3-5, במהלך הדיון מיום 19.10.2009 הודיע התובע כי לאחר בירורים שערך, הנתבעת 2 לא קיימת עוד ועל כן ביקש למחקה מכתב התביעה.

הדיון בתיק זה אוחד עם הדיון בת.א. 29144-12-09 שם הוגשה תביעת המוסד לביטוח לאומי כנגד הנתבע דכאן והבעלים של מקום העבודה לשיבוב בגין תשלומי המל"ל לתובע. ביום 1.2.12 ניתן פסק דין, בהתאם להסכמת הצדדים הדוחה תביעה זו ללא צו להוצאות.

3. בשלב ראשון ומאחר שטרם ניתן פסק דין המורה על מחיקתה של הנתבעת 2 חרף בקשת התובע כבר בדיון מיום 19.10.2009, הנני מורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבעת 2. דיוננו להלן נסוב כאמור אך על שאלת אחריותו של הנתבע בלבד.

ההליך הפלילי בבית המשפט המחוזי

4. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ 4079/05) בגין גרימת חבלה בכוונה מחמירה ואיומים. תחילה הורשע הנתבע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לאחר הרשעתו, התעוררה שאלה בדבר מצבו הנפשי. בית המשפט המחוזי (כב' השופט פינקלשטיין) קבע בעקבות חוות דעת שהוגשה לפניו, כי הנאשם (הנתבע דכאן) אינו מסוגל לעמוד לדין וכי אינו בר עונשין. בנסיבות אלו קבע כב' בית המשפט כי מבוטלת הכרעת הדין. בית המשפט קבע כי הנאשם איננו בר עונשין, והורה על טיפול מרפאתי מכוח סעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש (החלטה מיום 30.3.2006).

המסגרת הדיונית בתביעה זו

5. תחילה החלה שמיעת ראיות בתיק. לאחר שנשמעו חלק מן הראיות הודיעו הצדדים דבר הסכמותיהם בדבר המשך ההליכים רק בין הצדדים דכאן הגיעו הצדדים להסכמה דיונית על פיה "...הממצאים העובדתיים, שיהוו תשתית להכרעה בתיק זה יהיו אותם ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי ביהמ"ש המחוזי במסגרת ת.פ. 4079/05." הצדדים הגישו סיכומי טענותיהם בכתב לעניין האחריות בלבד.

6. נמצא אם כן, כי התשתית העובדתית להכרעות בתיק זה הינן ההכרעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין אשר בסופו של יום בוטלה. לפיכך הכרעות עובדתיות אלו תוקפן יפה להליך אזרחי זה לא מכוחו של סעיף 42א לפקודת הראיות אלא מכוח ההסכמה הדיונית של הצדדים.

טענות הנתבע

7. בהגנתו מודה הנתבע, כי דחף את התובע ותוך כדי נפילתו נפל עליו כלי עבודה ופגע בו. עיקר הגנתו של הנתבע מושתתת על כך, כי מאחר שפעל מתוך מניעים פסיכוטיים שנבעו ממחלתו הרי שהוא אינו בא עונשין. בעטיה של מחלת הנפש המצטרפת למעשה הקנטור וההתגרות מצד התובע, טוען כי שרוי היה במצב של דחף שאינו בר כיבוש המכונה אוטומטיזם. בשל אי יכולתו להימנע מביצוע המעשה טוען, כי הוא פטור מאחריות בנזיקין. בפרט טוען הנתבע, כי אין להטיל עליו אחריות בנזיקין במיוחד בכל הנוגע לעוולת התקיפה הדורשת קיומו של יסוד נפשי של כוונה שכן פעל בהעדר כל אלמנט של "רצייה". בנוסף טוען הנתבע לאשם תורם מצד התובע אשר פעל מתוך קנטור והתגרות שגרמו לאלימות בין הצדדים.

8. השאלה שלפני הנה השאלה העקרונית בדבר אחריותו של הנתבע ובפרט נוכח מסקנות בית המשפט המחוזי בהליך הפלילי, כי אינו מסוגל לעמוד לדין ואינו בר עונשין.

התשתית העובדתית

9. כאמור, על אף הכחשת הנתבע הרי שעל פי הסכמת הצדדים התשתית העובדתית היא כקביעת בית המשפט המחוזי.

10. בית המשפט המחוזי בהליך הפלילי קיבל את העובדות הנטענות בכתב האישום אשר הונח לפניו והעדיף את גרסת התובע כאן (המתלונן שם), על פני גרסת הנתבע כאן (הנאשם שם).

לפיכך התשתית העובדתית הינה על פי המפורט בסעיף 1 להכרעת הדין כמפורט-

"...המדובר באירוע שאירע בסכנין לפני כשנתיים. לפי הנאמר בכתב האישום הרי בתאריך 13.12.03, בנגריית רנטוס בסכנין (להלן: הנגרייה), פרץ ויכוח בין הנאשם לבין עמאד חתחות (להלן: המתלונן), ובמהלכו תקף הנאשם את המתלונן, בכך "שהיכה בו במוט ברזל על פניו, הפיל אותו אל הריצפה, חנק אותו בשתי ידיו ובעט בו, תוך שהוא מאיים אליו שיהרוג אותו." כתוצאה מכך נגרם למתלונן קרע בדרכי הדמעות בעין שמאל, שבר מרוסק בעצם הפנים המטומות תת עוריות בזרוע שמאל וכאב בגב התחתון."

עוולת התקיפה

11. סעיף 23 לפקודת הנזיקין מגדיר עוולת התקיפה כך:

"23 (א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם.."

פשיטא, לעוולת התקיפה רכיב עובדתי ורכיב נפשי; כוונה.

אחריותו בנזיקין של נתבע הלוקה בנפשו

12. לכל הדעות, הגנת אי שפיות הדעת המוקנית בדיני העונשין לאדם הלוקה בנפשו אינה מהווה הגנה בנזיקין. השאלה הנשאלת הנה האם ניתן להטיל על אדם לוקה בנפשו, חבות בנזיקין כאשר העוולה מכילה בתוכה יסוד נפשי כדוגמת עוולת התקיפה הכוללת רכיב של כוונה. ההלכה המנחה ברע"א 1272/05 גד כרמי נגד דניאל סבג (פורסם בנבו, 2007) (להלן: "הלכת כרמי") סוקרת את שלושת הגישות המרכזיות המקובלות במשפט האנגלי- (1) גישת השופט דנניג- אשר כלל אינה רואה במחלת נפש משום הגנה בנזיקין (2) גישת השופט אשר- לפיה יש להחיל אמת מידה אחידה בפלילים ובנזיקין (3) גישת הביניים של השופט סטייבל, לפיה אין הכרח כי המזיק יבין את משמעותו המוסרית של מעשהו, אך יש צורך נפשי מינימאלי של שליטה (קרי; נקבע כי מי שפועל מתוך אוטומטיזים אינו נושא באחריות נזיקית) [פסקה ל"א להלכת כרמי הנ"ל]. כב' השופט רובינשטיין בדעת הרוב אימץ את גישת הביניים של כב' השופט סטייבל [בדומה לעמדתו של פרופ' אנגלרד מתוך י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, ג' טדסקי עורך) 136 תשל"ז], ולפיה

"הגנה בנזיקין תחול איפוא רק במקרה של העדר שליטה. יש בכך איזון שמשמעו מאמץ להגינות כלפי כולי עלמא - מחד גיסא, אין הדלת ננעלת בפני הקרבן לקבלת פיצוי; מאידך גיסא, אין מטילים אחריות על מי שהיה במצב של היעדר שליטה מכל וכל" (פסקה ל"א לפסק דינו).

13. כב' השופט רובינשטיין עמד על כך, כי -

"גישה זו עולה בקנה אחד גם עם תזכיר חוק דיני ממונות. סעיף 374 לתזכיר קובע, בחינת חידוש שלא היה לפני כן:

"לא יישא אדם באחריות בנזיקין בשל מעשה שלא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין הימנעות ממנו, מחמת העדר שליטה על תנועותיו לענין אותו מעשה. הוראות סעיף זה לא יחולו כאשר מבצע העוולה הביא עצמו מרצונו למצב של היעדר שליטה כאמור" (ההדגשה הוספה).

פטור יינתן אפוא רק כאשר נשללת הבחירה החופשית מן הנתבע עקב העדר שליטה על תנועות גופו. כך הם דברי ההסבר:

"הוראה חדשה העוסקת במצבים של אוטומטיזם ומצבים דומים שבהם אבד למזיק כושר הבחירה. נוסח הרישה של הסעיף דומה לנוסח הרישה של סעיף 34ז בחוק העונשין, התשל"ז - 1977".

דהיינו, אם ננקוט במונחי חוק העונשין - אך בשינויים המחויבים - ההגנה הקבועה בסעיף 34ח ("אי שפיות הדעת"), על שתי חלופותיה ((1) "חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול"; (2) "חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה"), אינה מהוה הגנה בנזיקין; רק עמידה בתנאים הקבועים בסעיף 34ז ("העדר שליטה") מהוה הגנה בנזיקין. הצעה זו מסייעת לפרש את הדין הקיים, בכיוון המתואר מעלה" (פסקה ל"ב לפסק דינו, הדגשה לא במקור).

"בסופו של יום נראה לי כראוי והוגן לאמץ את ההנחה "כי מטרתם של דיני הנזיקין היא מתן תרופה לניזוק על הנזק שסבל, ומטרת דיני הפיצויים היא, על כן, שלילת התוצאה של מעשה הנזיקין" (א' ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף", עיוני משפט ט (תשמ"ג) 243, 248). תכלית זו, ועקרון ההגינות שביסודה, מביאים למסקנה האמורה כי רק העדר שליטה על תנועות הגוף, יהיה מקורה אשר יהא, מהוה הגנה בנזיקין. במקרה שלפנינו אין המערער חוסה תחת כנפיה של הגדרה זו, ולכן סבורני כי יש להותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו". (פסקה מ"ד לפסק דינו, הדגשה לא במקור).

14. בענייננו לא צירף הנתבע כל ראיות לכך כי האלימות בה נקט נבעה מחמת העדר שליטה על תנועות גופו המכונה "אוטומוטיזם". חוות הדעת שהוגשה בהליך הפלילי אינה מספקת להסקת המסקנה, כי מחמת מחלתו הנפשית של הנתבע בשעת ביצוע המעשה שרוי היה במצב של אובדן שליטה על תנועותיו. הקביעה כי הנתבע לוקה במחלת הנפש- סכיזופרניה פרנואידית אכן מלמדת על קיומן של מחשבות פראנואידיות מהן מושפעת התנהגותו ואולם לא ניתן ללמוד כי הוא לוקה באוטומטיזם ואף לא (וזאת למעלה מן הצורך) כי הנו נעדר בחירה לחלוטין. נהפוך הוא, אבחונים תפקודיים שבוצעו על ידי המרפאה בעיסוק מלמדים כי "מדובר בגבר בעל יכולת תפקודית וקוגניטיבית שמורה ודי גבוהה. הצליח בכל המשימות כשבחלקן נזקק לתיווך בד"כ מופשט.. סף תסכול בינוני- נראה כי קיים כעס מתחת לפני השטח, אך הצליח לשלוט בו שלא יתפרץ בעת התמודדות מול תסכול בזמן האבחון" (עמ' 7 לחוות הדעת, הדגשה לא במקור). קביעה זו מלמדת על יכולת שליטה מסוימת של הנתבע על תנועותיו ואף למעלה מן הצורך על רציותיו ובחירתו.

15. דומה בעיני, כי טענת הנתבע להתפרצות האלימות במהלך ויכוח וכתגובה לקנטור מצד התובע דווקא, ובהעדר כל ראיה לחוסר שליטה בתנועות, מלמדת על התקיימותו של יסוד הכוונה הדרוש להתקיימותה של עוולת התקיפה.

16. לאור כל האמור, נחה דעתי כי התנהגות הנאשם עולה לכדי תקיפה כהגדרתה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן גם: "הפקודה"). בענייננו לא נטען וכלל לא הוכח כי עומדת לנאשם ההגנה הקבועה בסעיף 24(1) לפקודה. מטעמים אלו מוצאת אני לנכון להטיל על הנתבע את האחריות לתוצאות מעשה התקיפה והנזקים שאירעו בגינו.

חלוקת אחריות

17. אשר לטענת ההתגרות אותה מעלה הנתבע ובפרט כי התובע הסתיר ממנו כלי עבודה והשפיל אותו בקוראו לו "חולה נפש", מה שהוביל לטענתו להתפרצות הויכוח במהלכו טוען כי דחף את דודו (התובע) אשר נפל ונחבל מכלי עבודה שפגע בו (פסקה 5 לתצהירו), יצוין כי ככלל טענה להתגרות מוקדמת עשויה להוביל לחלוקת האחריות, אפילו קיים פסק דין מרשיע בפלילים (ר' לעניין זה פסק דיני בתא (עכו) 1424/05 חלאילה עזמי נגד גטאס יאסר סמיר (פורסם בנבו, 2.12.2007). השאלה היא האם קיים הצדק לעשות כן בנסיבות העניין.

18. בית המשפט המחוזי אימץ בהכרעת הדין את גרסת המתלונן שם, התובע דכאן. בסעיף 3 להכרעת הדין מפרט כב' השופט פינקלשטיין את עדותו של התובע ומציין כי בשעות הצהרים באותו היום החל ויכוח בין השניים בקשר לטענת הנתבע כי חסר כלי מסוים. "את מה שקרה אחר כך תולה המתלונן בכך שבמהלך הוויכוח אמר המתלונן: "מה אני משקר עליך?". לדעתו, סבר הנאשם, בטעות, שיש בכך משום האשמת הנאשם בדברי שקר. מכל מקום, בשלב זה הוכה המתלונן לדבריו ע"י הנאשם..."

19. גרסת הנתבע לקנטור מצד התובע בסמוך למועד התאונה לא נתמכה בראיות נוספות. העובדה, כי התובע כינה את הנתבע שקרן בהקשר אותו תיאר ובמענה להאשמות הנתבע כלפיו בגין כלי חסר (כך על פי העדויות), אינה מלמדת על כי התובע קינטר את הנתבע באופן ובמידה שהביאו לאשמו של הנתבע כמשמעם בסעיפים 65, 68 לפקודת הנזיקין. לא הוצגה כל ראיה לכך שהתובע נקט באלימות הדדית מצדו ואף לא כי קנטר את הנתבע או פנה אליו שלא בהקשר להאשמותיו בגין הכלי החסר. מטעמים אלו אני דוחה את טענת הנתבע לאשם תורם מצדו של התובע.

סיכום

20. לאור כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע נושא באחריות לביצוע עוולת תקיפה כלפי התובע באירוע התקיפה מיום 13.12.03.

21. הצדדים מוזמנים לישיבת קדם משפט ליום 7.11.13 שעה 09:10.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ה' תשרי תשע"ד, 09 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.