1. הערעור שבפנינו הינו על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת נסרין עדוי) מתאריך 18.1.16 בע"ק 30277-12-09 ובע"ק 22946-01-10, אשר התייחס להנחיות בית המשפט המחוזי כפי שניתנו בע"א 16956-12-14 ודחה את תביעת המערערת לאישור העיקול ולחיוב המשיבה כמחזיקה, בתשלום מלוא החוב של חברת מ.מ.ע חברה לעבודות מתקדמות בע"מ (להלן: "החברה"), שהינה חברה שקיבלה מוצרי בניין מאת המערערת ונותרה חייבת למערערת כסף.

2. המערערת שהינה חברה לאספקת מוצרי בניין הגישה תביעה בת"א 11649-11-09 כנגד חברת מ.מ.ע עבודות מתקדמות בע"מ, בעל המניות בחברה זו מר מוחמד מריח וכן כנגד חברת א.ר. תמרטקס בע"מ והגב' ראידה מריח, בגין אי קבלת מלוא התשלום שהגיע לה עבור מוצרי בניין שסיפקה לחברה באתר בנייה בקרית מוצקין.

תביעה זו הסתיימה במתן תוקף של פסק דן להסכם פשרה שבין המערערת לנתבעים בתיק 11649-11-09 וזאת בתאריך 26.12.10.

סכום התביעה היה 399,512 ₪.

בסעיף 6 להסכם הפשרה הנ"ל צויין כי אין בהסכם משום ויתור של המערערת על טענותיה כלפי הצדדים השלישיים – המחזיקים על פי עיקולים שהטילה, וכי היה תהיה רשאית לפעול כנגדם עד לגביית מלוא סכום החוב הכולל על פי סכום התביעה.

3. במסגרת תביעת המערערת כנגד החברה, תביעה שהוגשה בתאריך 10.11.09, ניתנו אף צווי עיקול על כספים המגיעים לחברה ולבעל מניותיה אצל צדדים שלישיים ובהם המשיבה שלפנינו וחברות בנות שלה.

צווי העיקול נמסרו למשיבה בתאריך 12.11.09.

בתאריך 19.11.09, השיבה המשיבה כי אינה מחזיקה בכספים המגיעים לחברה.

התביעה בת"א 11649-11-09 הוגשה תחילה כנגד החברה וכנגד בעל מניותיה, מר מוחמד מריח בלבד, ולאחר מכן תוקנה התביעה וצורפו נתבעות נוספות אשר גם לגביהן הורחבה תחולת צו העיקול.

לגבי צו העיקול המורחב המתייחס גם לזכאות לקבלת כספים של חברת א.ר תמרטקס בע"מ ושל גב' ראידה מריח, השיבה המשיבה בתאריך 20.12.09, כי אינה מחזיקה בכספים עבורן וכי מעולם לא התקשרה עימן.

4. השתלשלות העניינים באשר לתביעת המערערת את המשיבה, פורטה בהרחבה במסגרת פסק הדין שניתן בערעורה הקודם של המערערת, בע"א 16956-12-14 ונפרט להלן בקצרה את הקביעות המהותיות בפסק הדין של בית משפט קמא.

בית משפט קמא קבע כי המערערת לא הוכיחה קנוניה בין המשיבה לבין החברה ו/או חברת תמרטקס ו/או האחים מריח.

כמו כן קבע בית משפט קמא כי המערערת לא הוכיחה שתשובת המשיבה מתאריך 19.11.09 היתה לא נכונה ולא הוכח כי המשיבה היתה חייבת כספים לחברה במועד קבלת צו העיקול ב- 12.11.09 ואף לא הוכח כי החברה היתה חייבת כספים המגיעים לתמרטקס ולגב' ראידה מריח, במועד קבלת צו העיקול השני.

בית משפט קמא קבע כי בתאריך 12.11.09, בו התקבל צו העיקול בהתייחס לחברה ולמר מוחמד מריח לא היתה המשיבה חייבת כספים לחברה, כאשר החשבון האחרון שהגישה החברה למשיבה הוגש בתאריך 18.10.09, ומתוכו קיזזה המשיבה סכומים שהיתה רשאית לקזז מכוח זכות העיכבון שהייתה לה, ושילמה את יתרת החשבון בתאריך 20.10.09, כך שהתשלום האחרון ששולם על ידי המשיבה לחברה בוצע בתאריך 20.10.09 בטרם הומצא למשיבה צו העיקול, שניתן רק בחודש נובמבר 2009.

5. בימ"ש קמא אף הדגיש כי זכות העכבון עמדה למשיבה מכוח החוזה בינה ובין החברה, חוזה מחודש אוגוסט 2008, וזכות זו עדיפה על זכותה של המערערת מכוח צו העיקול.

6. המערערת טענה כי בעת קבלת צו העיקול הראשון, היו בקופת המשיבה 324,000 ₪ לזכות החברה, וכי המשיבה לא הוכיחה את אופן ביצוע הקיזוז בשל זכות העיכבון. עוד ובנוסף טענה המערערת, כי בימ"ש קמא שגה בעת שקבע שהבקשה לאישור העיקול הוגשה באיחור, משלא תמך קביעה זו בפירוט התאריכים הרלוונטיים על מנת להגיע למסקנה זו.

7. המשיבה טענה כי התביעה לאישור העיקולים בכל הקשור לצו העיקול הראשון, הוגשה באיחור ומשכך, פקע העיקול עוד בטרם הוגשה התביעה. עוד ובנוסף טענה המשיבה, כי במועד הטלת צו העיקול, לא הגיעו ממנה כספים לחברה.

8. בפסק הדין בערעורה הראשון של המערערת, פסק דין אשר ניתן בתאריך 28/4/15 בתיק 16956-12-14, נפסק כי אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, על פיהן לא הוכיחה המערערת את טענתה באשר לקנוניה וכן נקבע כי אכן זכות העיכבון של המשיבה קודמת לזכות המערערת מכוח העיקול שהטילה.

עניינה של המערערת הוחזר לבית משפט קמא על מנת לבחון מחדש, במסגרת השלמת פסק הדין, שתי שאלות:

הראשונה – מהו השווי הכספי של השלמת העבודות והתיקונים שהמשיבה נאלצה לבצעם, ואשר בתשלומם נשאה, ככל שהמדובר בהשלמת עבודות ותיקונים שלמעשה החברה הייתה צריכה לבצע, וזאת לאחר מועד החשבון האחרון שהגישה החברה בתאריך 18/10/09 (ת/5) והאם שווי כספי זה של השלמת העבודות, יש בו כדי לקזז את הכספים בסך 324,000 ₪.

השנייה – לדון בטענת המשיבה לפיה פקע צו העיקול הראשון, מן הטעם שהמערערת לא הגישה במועד בקשה לאישור העיקול ולא ביקשה להאריך את המועד להגשת תובענה לאישור צו העיקול הראשון.

בעת החזרת העניין לבית משפט קמא, הודגש במסגרת פסק הדין בערעורה הראשון של המערערת, כי מתן פסק דינו של בית משפט קמא בהתייחס לאותן שתי נקודות שהוחזרו אליו, יהא על בסיס התשתית הראייתית הקיימת לפניו ובלא השלמת ראיות, אולם תוך מתן אפשרות לבאי כוח הצדדים, לטעון בקצרה, בהתייחס לאותן נקודות שלגביהן הוחזר העניין להשלמת פסק הדין.

כמו כן נפסק בערעור הראשון כי צו ההוצאות שניתן בפסק הדין של בית משפט קמא בטל וכי לאחר השלמת פסק הדין, יחליט בית משפט קמא מחדש בשאלת ההוצאות.

9. בית משפט קמא התייחס לשתי השאלות שלצורכן הוחזר העניין אליו, ודחה את תביעת המערערת, תוך חיובה בהוצאות בסך 10,000 ₪.

10. באשר לשאלת קיזוז הכספים, הסביר בית משפט קמא כי בתאריך 18.10.09 נותרה המשיבה חייבת לחברה בהתאם לתחשיבים סך של 324,000 ₪. מתוך סכום זה, סכום של כ- 228,000 ₪ עוכב על ידי המשיבה ולא שולם לחברה בהתאם לפירוט הבא:

א. סך 174,981 ₪ עוכבו בהתאם לזכות העכבון בשיעור 5%, המעוגנת בחוזה שבין המשיבה לבין החברה.

ב. סך 17,498 ₪ עבור שמירה בהתאם לתחשיב המבוסס על 0.5% מסכום החשבון.

ג. סך 34,966 ₪ עבור שירותי אתר בהתאם לתחשיב של 1% מהחשבון.

לעניין זה, הפנה בית משפט קמא לת/5 וכן לעמ' 24 לפרוט' הדיון לפניו בהתייחס לחשבון האחרון שבין החברה לבין המשיבה.

11. בנוסף לסכומים שעוכבו קבע בית משפט קמא כי סך של 127,788 ₪ שולם על ידי המשיבה לחברה, מכוח החשבון האחרון שהינו מ- 18.10.09 והתשלום בוצע בתאריך 20.10.09, דהיינו לפני קבלת צו העיקול.

לעניין זה, הפנה בית משפט קמא לנספח ג' לנ/4 שהינו החשבונית שנתנה החברה למשיבה, תוך שבית משפט קמא מסביר כי הפער בין הסכום הסופי בת/5 לסכום ששולם בפועל כמפורט בחשבונית, מקורו בשינוי בשיעור המע"מ שהיה באותה תקופה.

בסה"כ הסכום ששולם לחברה בחודש אוקטובר 2009 בהתאם לחשבונית בצירוף העכבון, נותן מענה להוראת ערכאת הערעור.

עוד הוסיף בית משפט קמא והסביר כי בהתייחס לסכום העכבון, הרי ההוצאות שהוציאה המשיבה על עבודות שהחברה היתה צריכה לבצע ושגורמים אחרים ביצעו בפועל לאחר חודש 10/09, הגיעו להיקף של כ- 241,000 ₪ לפני מע"מ, דהיינו סכום העולה על סכום העכבון שעמד על כ- 228,000 ₪ לפני מע"מ.

לעניין זה, הפנה בית משפט קמא בסעיף 9 לפסק דינו לחשבונות שונים מהחודשים נובמבר 2009 ודצמבר 2009 שמתעדים תשלומים של המשיבה לחברות אחרות (שאינן החברה שהייתה חייבת כספים למערערת), עבור עבודות שלמעשה החברה הייתה אמורה לבצע בהתאם להסכם שבין המשיבה לחברה.

באשר לעבודות אלה, הסתמך בית משפט קמא על עדותו של מנהל הפרויקט מר דוד קוך שעבד באתר הרלוונטי מטעם חברת ניצן ענבר שפיקחה על הפרויקט.

בנוסף לכך ציין בית משפט קמא, כי גם מנהל העבודה מר זיאד ג'בארין, מסר בעדותו מידע דומה למידע שמסר העד מר דוד קוך (עיין בסעיף 10 לפסה"ד).

בית משפט קמא הדגיש כי עדותו של מר קוך לא נסתרה.

בית משפט קמא הסביר בפסק דינו אלו עבודות היתה החברה אמורה לבצע עבור המשיבה (סעיף 2 לפסק הדין) וכן התייחס לעדות מר קוך על כך שהחברה לא השלימה את כל העבודות שהיתה צריכה לבצע וחברות אחרות ביצעו זאת במקומה.

12. לאור הפירוט דלעיל, קבע בית משפט קמא כי במועד קבלת צו העיקול בחודש נובמבר 2009, לא החזיקה המשיבה בכספים המגיעים לחברה שכן מעבר לתשלום האחרון, היו בידיה כספי עכבון בהתאם לזכותה, ולנוכח השלמת העבודות לאחר מכן על ידי חברות אחרות, בשווי שעלה על כספי העכבון, לא נותרה יתרה לזכות החברה.

13. בנוסף לאמור לעיל, התייחס בית משפט קמא גם למועד הגשת התביעה לאישור עיקול וציין כי המדובר בתביעה שהוגשה באיחור ובלא להגיש בקשה להארכת מועד.

בהקשר לכך פירט בית משפט קמא כי טענת האיחור בהגשת התביעה לאישור העיקול נטענה במפורש הן בכתב ההגנה המקורי והן בכתב ההגנה המתוקן שהתייחס לתביעה המתוקנת וכי ההסכמה להגשת כתב תביעה מתוקן, לא היה בה משום ויתור על טענת האיחור ועניין זה לא עמד כלל בבסיס הבקשה לתיקון התביעה.

יתר על כן, בית משפט קמא פירט כי ככל שהמערערת טוענת שהגישה את תביעתה לאישור עיקול בזמן, היתה היא זו שצריכה להציג את הראייה לכך והיא לא עשתה כן.

מכל מקום, כאשר בודקים את מכלול החומר שהוגש לבית משפט קמא, ניתן לראות כי התביעה לאישור עיקול הוגשה בתאריך 24.12.09 בעוד שתשובת המשיבה לצו העיקול נתקבלה אצל המערערת לכל המאוחר ב- 7.12.09 או לפני כן, שכן המערערת עצמה צירפה תשובה זו לבקשתה להרחבת העיקול שהוגשה ב– 7.12.09.

בנסיבות אלה, התביעה לאישור העיקול הוגשה לאחר שחלפו 15 הימים הקבועים בתקנות ומשחלפו אלה, פקע העיקול.

טיעוני הצדדים בערעור שלפנינו:

14. המערערת טוענת כי בית משפט קמא שגה כשאפשר למשיבה לצרף מסמכים רבים שאינם קשורים למחלוקת וכן שגה בכך שהתבסס על תצהירו של מר ירון ציצלסקי.

עוד טענה המערערת, כי אין בתצהיר מר ציצלסקי תחשיב התומך בטענת הקיזוז וכי התחשיב הוגש רק לאחר מכן.

לטענת המערערת, עדותו של מר ציצלסקי אינה מהימנה, וזאת בהתייחס לכך שטען כי 70% מהעבודות בוצעו על ידי החברה ו- 30% מהעבודות בוצעו על ידי קבלנים משלימים וכן לאור סתירות בין עדותו לעדות מר דוד קוך.

המערערת הוסיפה וטענה כי בפסק דינו של בית משפט קמא לא ניתן הסבר לקיזוז הסכום של 324,000 ₪ וכי הנטל להוכיח טענת קיזוז, היה מוטל על המשיבה.

15. באשר לאיחור בהגשת התביעה, נטען על ידי המערערת כי לא היה מקום שבית משפט קמא יסתמך על בקשת המערערת להרחבת העיקול, שכן המשיבה לא הפנתה לבקשה זו.

המערערת העלתה טענות על פיהן בית משפט קמא לא התיר למערערת לצרף ראיות שונות לרבות את כל תיק בית המשפט שמספרו 11649-11-09 שהינו התיק שבו התבקשו העיקולים הרלוונטיים. אולם למרות זאת, כטענת המערערת, הסתמך בית משפט קמא על אותו תיק בעת הקביעה באשר לאיחור בהגשת התביעה לאישור עיקול.

המערערת טוענת כי כאשר בית המשפט המחוזי, כערכאת ערעור, החזיר את העניין לבית משפט קמא לצורך השלמת פסק הדין, ההוראה היתה כי פסק הדין יושלם מתוך החומר הקיים בתיק בלבד.

16. המשיבה טענה כי דין הערעור להידחות מאחר והתביעה לאישור העיקול הוגשה באיחור. המשיבה הדגישה כי נטל ההוכחה באשר למועד בו הומצאה למערערת התשובה לצו העיקול, מוטל על המערערת וזו לא הציגה ראייה באשר למועד קבלת התשובה, על מנת להוכיח כי הגישה את התביעה לאישור העיקול במועד. אי הגשת ראייה בעניין, יש בה כדי להצביע על כך שהראייה היתה פועלת לחובת המערערת.

17. המשיבה טענה כי הוכח בבית משפט קמא שסכום ההוצאות שהמשיבה נדרשה להוציא, על מנת להשלים עבודות שהחברה לא ביצעה, עלה על סכום העכבון שנותר בידה, וכי במועד הטלת העיקול – 12.11.09, לא נותרו בידה כספים השייכים לחברה.

המשיבה טענה כי אין מקום שערכאת הערעור תתערב בקביעות עובדתיות ובקביעות מהימנות של בית משפט קמא, וכי החשבונות ודוחות הליקויים בעבודת החברה נעשו בזמן אמת והובילו לתחשיב החוב הסופי לחברה אצל המשיבה, ואין מקום לבחינה ראייתית מחודשת בהליך הערעור.

המשיבה אף ציינה כי בהשלמת הטיעון היא רכזה את כלל התיקונים שבוצעו על ידה ואשר אותם החברה הייתה צריכה לבצע ואחרים ביצעו במקומה, ובהתייחס אליהם היתה לה זכות קיזוז.

דיון והכרעה

18. באשר לשאלה האם התביעה לאישור העיקול הוגשה במועד, יש לבחון האם לאור חומר הראיות כפי שהיה לפני בית משפט קמא, הוגשה התביעה בתוך 15 ימים מהיום שהומצאה למערערת תשובת המשיבה כמחזיק.

וזו לשון תקנות 378(א) ו- 380 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984:

"מחזיק שלא הודה

378.(א) לא הודה המחזיק כי נכסי המשיב מצויים בידו, או התנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול או לא השיב כלל בתוך המועד שנקבע לו, יהא המבקש רשאי בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או בתוך חמישה עשר ימים מתום המועד האמור, הכל לפי הנסיבות העניין, להגיש לבית המשפט בקשה מנומקת בכתב לאישור העיקול.

(ב) דינה של בקשה כאמור כדין כתב תביעה ויחולו עליה הוראות תקנה 19; דינו של מחזיק לעניין אישור העיקול כדינו של נתבע, בשינויים המחויבים לפי העניין...

380. מבקש שלא דרש את אישור העיקול

לא ביקש המבקש אישור העיקול כאמור בתקנה 378 יהא העיקול בטל לגבי כל נכס שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו".

19. המשיבה טענה הן בכתב ההגנה לבקשה לאישור העיקול שהוגשה ב- 24.12.09 והן בכתב ההגנה המתוקן המתייחס לבקשה המתוקנת לאישור העיקול שהוגשה ב- 23.9.12, כי בכל הנוגע לצווי העיקול שהטילה המערערת בנובמבר 2009 על הכספים שמגיעים לחברה מהמשיבה, איחרה המערערת את המועד להגשת התובענה לאישור עיקול ולא קיבלה הארכת מועד (עיין לעניין זה בכתב הגנתה של המשיבה מ- 14.1.10 – סעיף 6 ובכתב ההגנה המתוקן בסעיף 7).

בהקשר לכך, נציין כי בבקשה לאישור עיקול שהוגשה ב- 24.12.09 צוין בסעיפים 3 ו-4 כי המחזיקים נתנו תשובות שלאורן ביצעה המערערת חקירה ולאחר החקירה, הגישה בקשה להרחבת העיקולים.

עולה מהאמור לעיל, כי לאחר שהמערערת קיבלה את תשובת המשיבה מ- 19.11.09, בוצעו מטעמה חקירות ורק לאחריהן, היא הגישה את הבקשה להרחבת העיקולים, דהיינו במועד הגשת הבקשה להרחבת העיקולים כבר קיבלה המערערת את תשובת המשיבה לעיקול הראשון ואף הספיקה לבצע לאחר קבלתה חקירות.

נציין כי הבקשה לאישור עיקול הוגשה במסגרת תיק 11649-11-09 שהינו תיק קשור לתיקים שבמסגרתם ניתן פסק הדין, וניתן לעיין בו על מנת להסיק ממנו ממתי יודעת המערערת על תשובת המשיבה לעיקול.

יתר על כן, ניתן היה לצפות כי כאשר בכתב ההגנה טוענת המשיבה שהבקשה לאישור עיקול לא הוגשה במועד הנקוב בתקנות, תפרט המערערת בתצהיר העד מטעמה, מתי קיבלה את תשובת המשיבה לעיקול על מנת להפריך טענה זו, כאשר אין מחלוקת כי תשובה המשיבה נושאת תאריך 19.11.09 וכי הפנייה להרחבת העיקול נעשתה ב 7.12.09 והצווים למחזיקים השונים בעקבות הרחבת העיקול, הופקו ב- 8.12.09.

זאת ניתן לראות גם מאישור המסירה שצירפה המערערת עצמה לבקשה לאישור עיקול שהוגשה ב- 24.12.09.

על כך שהנתונים הרלוונטיים באשר למועד קבלת תשובת המשיבה לצו העיקול מצויים בידי המערערת, ניתן גם ללמוד מתצהיר גילוי המסמכים של מר סבג, מנהל המערערת, תצהיר מתאריך 11.11.12 אשר בו צויין בסעיף 4(ז) לתצהיר כי יש בידי המערערת תשובות לעיקול שנשלחו על ידי המשיבה, כמו גם כל ההחלטות, הצווים והפרוטוקולים במסגרת התביעה בת"א 11649-11-09 (עיין נ/2 לתיק המוצגים בבית משפט קמא).

20. קביעת בית משפט קמא כי המערערת לא הגישה את הבקשה לאישור העיקול בתוך 15 ימים מהמועד בו קיבלה את תשובת המשיבה הנושאת תאריך 19.11.09, מקובלת עלינו, שכן עולה בבירור כי כאשר המערערת הגישה את בקשתה להרחבת העיקול והמציאה למחזיקים את הצווים שהופקדו ב- 8.12.09, היא כבר ידעה על התשובה מ- 19.11.09.

בית משפט קמא בחן את מכלול הראיות כפי שהיו לפניו לרבות בתיק בו התבקש אישור העיקול, ואין המדובר בהצגת ראיות חדשות, ולא ברורות טענות המערערת בעניין, על כך שלא ניתנה לה ההזדמנות לטעון כנגד קביעה זו, שכן ברור שהמערערת יודעת מתי היא הגישה את בקשתה להרחבת העיקול ואף במסגרת הערעור לפנינו, לא טענה המערערת ולא הסבירה מדוע אין לומר שהיא ידעה על תשובת המשיבה עוד לפני 7.12.09 ובכל זאת הגישה את תביעתה לאישור העיקול רק ב- 24.12.09, דהיינו לאחר למעלה מ- 15 ימים.

נדגיש כי גם במעמד הדיון בערעור לפנינו, לא פירטה המערערת את גירסתה באשר למועד בו קיבלה את תשובת המשיבה כמחזיקה בהתייחס לעיקול שהוטל , ולא הבהירה מדוע היא סבורה כי עמדה במועד הקבוע בתקנות להגשת תביעה לאישור עיקול.

די באמור לעיל, על מנת לקבוע כי דין הערעור להידחות, שכן בהתאם להוראות התקנות, העיקול אשר הוטל על ידי המערערת אצל המשיבה, בטל לאחר חלוף 15 ימים לגבי כל נכס שהמחזיק, ובענייננו המשיבה, לא הודה כי הוא מצוי בידיו.

21. באשר לטענות המערערת בהתייחס לסכום שעוכב על ידי המשיבה מתוך הכספים שהגיעו לחברה, ואשר קוזז מאחר והמשיבה שילמה לחברות/קבלנים אחרים, עבור עבודות שהחברה היתה אמורה לבצע, נציין כי אין מקום להתערב בקביעות בית משפט קמא בעניין.

הכלל הוא כי לא בקלות יתערב בית משפט של ערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ואשר אינם חורגים ממתחם הסבירות . זכות העיכבון ובשיעורים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט קמא מעוגנת בסעיף 6 להסכם שבין המשיבה לבין החברה והתחשיבים מעוגנים בת/5 שהוא החשבון האחרון מ 18.10.09.

רוב טענות המערערת מתייחסות לעדותו של העד מר ירון ציצלסקי ולמהימנות עדות זו, אלא שבית משפט קמא ביסס את קביעותיו העובדתיות, כמפורט בפסק הדין המשלים, על עדותו של מר דוד קוך ועל הדוחות שהוכנו על ידי מר קוך וצורפו לתצהירו ולאו דווקא על עדות מר ציצלסקי.

טענות המערערת על כך שלא ניתנה לה האפשרות לחקור את העדים, אין מקומן במסגרת ערעור זה, שכן העניין הוחזר לבית משפט קמא אך ורק בנוגע לאותן שתי שאלות שפורטו לעיל, תוך הדגשה כי בית משפט קמא לא ישמע ראיות נוספות, אלא יתן את פסק דינו המשלים תוך מתן אפשרות לצדדים להשלים טיעונים ולא להשלים ראיות ועל כן לא היה מקום לאפשר חקירת עדים לאחר החזרת העניין לבית משפט קמא.

סוף דבר

22. דין הערעור להידחות.

23. אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיבה באמצעות בא כוחה, שכר טרחה בסך 15,000 ₪, נכון להיום (כולל מע"מ).

24. הפיקדון שהפקידה המערערת יועבר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המשיבה לסילוק שכר הטרחה שנפסק לזכות המשיבה.

25. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח סיוון תשע"ו, 4 ביולי, 2016 , בהעדר הצדדים.