בהתאם לפסק דינה של ערכאת הערעור (כבוד השופט הבכיר יגאל גריל (אב"ד), כבוד השופטת בטינה טאובר וכבוד השופטת תמר נתנאל-שרון) בע"א 16956-12-14 (מיום 28.4.2015), שמעתי את ההשלמה לטיעוני הצדדים בשתי השאלות הבאות: הראשונה - מהו השווי הכספי של השלמת העבודות והתיקונים שהמשיבה נאלצה לבצעם ולשאת בתשלומם, בגין השלמת העבודות והתיקונים שהיה מוטל על חברת מ.מ.ע לבצעם לאחר מועד החשבון האחרון (ת/15 – מיום 18.10.2009) והאם שווי כספי זה מקזז את כספי העכבון בסך 324,000 ₪ (כך לפי פסק הדין של ערכאת הערעור) באופן מלא או חלקי. השנייה – ככל שיתברר כי נותרה יתרת זכות מתוך כספי העכבון הנ"ל לטובת התובעת, אזי יש לדון ולהכריע בטענת הנתבעת, לפיה צו העיקול הראשון פקע מן הטעם שהתובעת לא הגישה במועד בקשה לאישור העיקול ולא ביקשה להאריך את המועד להגשת תובענה לאישור העיקול הראשון, תוך ההתייחסות לנטען בסעיף 1 לסיכומי התשובה שהוגשו מטעם התובעת ביום 19.10.2014.

אדון בשאלות לפי סדרן.

השווי הכספי של השלמת העבודות והתיקונים שהיה על חברת מ.מ.ע לבצעם ושהנתבעת נשאה בהם במקומה:

1. התובעת טענה לאורך כל הדרך, כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח את שוויים המדויק של העבודות שהושלמו ותוקנו על ידה במקום החברה, אך טענתה נסתרה בעליל על ידי הנתבעת, הכל כפי שיפורט להלן.
2. בהתאם להסכם בין חברת מ.מ.ע (להלן: החברה) לבין הנתבעת (נספח א' למוצג נ/4), היה על החברה לבצע את העבודות הבאות: עבודות אלמנטים מתועשים - פרק 22 - במבנה 3 (מבנה חדש), עבודתו אלמנטים מתועשים - פרק 22 - במבנים 1 ו- 2 (מבנים קיימים), עבודות צבע - פרק 11 - במבנה 3, עבודות צבע - פרק 11 - במבנים 1 ו- 2, עבודות ריצוף - פרק 10 - במבנה 3 ועבודות ריצוף - פרק 10 - בביניינים 1 ו- 2.
3. כעולה מעדותו של המנהל דוד קוך (להלן: המנהל או מנהל הפרויקט), אשר עבד מטעם חברת ניצן-ענבר שימשה כמפקחת על הפרוייקט מטעם היזם, הפרויקט כלל הקמת מבנה חדש, כתוספת לשני מבנים קיימים לצורכי דיור מוגן. המבנה החדש כלל 103 יחידות דיור, ספא, לובי משותף. מדובר בשטח של כ- 12.5 אלף מ"ר, 8 קומות מגורים מעל הקרקע, קומה תת קרקעית, חיבור כל התשתיות לשלושת המבנים ופיתוח, וזאת בהיקף של כ- 53 מליון ₪ (עמ' 34 לפרוטוקול ש' 3-8).
4. בחודש אוגוסט 2009 הפרויקט היה טעון השלמות עבודה בהיקף נרחב; השלמות, ליקויים, ריג'קטים ומערכות שהיו אמורים להתבצע לפני האכלוס, כאשר עבודות הגמר היו במצב מתקדם, אם כי היה צורך בביצוע השלמות בהיקף רב שנמשכו כשנה וחצי לאחר האכלוס. יתרה מכך, גם בתקופת הבדק בוצעו השלמות עבודות גמר (עמ' 34 לפרוטוקול ש' 9-26).
5. כעולה ממכתביו של מנהל הפרויקט (צורפו כנספחים ו', ז' ו- ח' למוצג נ/4), בחודש אוגוסט 2009 אף יחידת דיור לא הייתה ניתנת לביקורת מסודרת של ליקויים לפני אכלוס, ובחודש אוקטובר 2009 (חודשיים לפני מועד האכלוס) מעטפת הבניין לא הייתה סגורה לחלוטין, במגורים ובשטחים הציבוריים היו חסרים ניכרים, כאשר היזם סירב לדחות את מועד האכלוס והיה צורך בהשלמת העבודות תוך כדי האכלוס, מצב בעייתי בפני עצמו (עמ' 35 לפרוטוקול ש' 15-26).
6. בדוחו"ת הביקורת שהוציא מנהל הפרויקט פורטו כלל העבודות שהיה על החברה לבצען בהתאם להסכם, כלל העבודות שבוצעו בפועל על ידי החברה, כלל העבודות שהיה על החברה להשלימן בהתאם להסכם וכלל התיקונים שהיה על החברה לבצעם בהתאם להסכם (מוצגים נ/8 עד נ/15). בא כוח התובעת חקר את המנהל חקירה ארוכה ומתישה, אך המנהל ידע ליתן הסברים מפורטים ומדויקים בכל הנוגע לעבודות ולתיקונים שהחברה החסירה, תוך שהבהיר איזה עבודות קשורות לחברה ואיזה עבודות אינן קשורות לחברה (עמ' 40 לפרוטוקול ש' 19-31, עמ' 41 ש' 1-3 וש' 19-24, וכן עמ' 42 עד 44, ועמ' 48 עד 59 לפרוטוקול).
7. מנהל הפרויקט נשאל שמא קיימת אפשרות להעריך את שווי העבודות הטעונות השלמה ותיקונים והמיוחסות לחברה, ותשובתו הייתה, כי ערבות הבדק בדרך כלל משקפת את גובה התיקונים הנדרשים (עמ' 41 לפרוטוקול ש' 4-12).
8. מנהל הפרויקט נחקר חקירת שתי וערב ועדותו לא נסתרה כלל וכלל על ידי התובעת.
9. אם לא די בכך, הרי שהנתבעת צירפה אסמכתאות (חשבוניות, חשבונות ורישומי שעות) המלמדות על ההוצאות שנגרמו לה לצורך השלמת העבודות ולצורך תיקוני הבדק: חשבון חודש דצמבר 2009 עבור חברת ח.ס. אבו שומר 2000 בע"מ (נספח יא' למוצג נ/4) שכלל את הסך של 34,000 ₪ בגין עבודות ריצוף ואת הסך של 10,950 ₪ עבור עבודות צבע, שאין חולק כי אלה היו אמורים להתבצע על ידי חברת מ.מ.ע. בנסוף לכך, הנתבעת צירפה את חשבון חודש נובמבר 2009 של חברת אבו שומר הנ"ל, אשר כלל סכומים בסדר גודל של כ 30,000 ₪ בגין עבודות שהיה על חברת מ.מ.ע לבצע (נספח יב' למוצג נ/4). בנספחים טז' ו- יז' למוצג נ/4 ניתן לראות את הפירוט של כל התשלומים שהנתבעת שילמה עבור הקבלנים השונים מטעמה, כאשר תשלומים אלה כללו תמורה גם בגין השלמת עבודות ותיקונים במקום חברת מ.מ.ע, וזאת בהיקף של עוד כ 241,000 ₪ לפני מע"מ.
10. הנתבעת אף העידה מטעמה בהקשר זה את מנהל העבודה דאז, זיאד ג'בארין, אשר מסר בעדותו דברים דומים לאלה שנמסרו על ידי מנהל הפרויקט.

1. ודוק: את הסך של 324,000 ₪ התפלג ביום 18.10.2009 באופן הבא:

• שווי העיכבון שעמד על סך 174,981.86 ₪; סך של 17,498.19 ₪ (עבור שמירה בשווי 0.5% מסכום החשבון); סך של 34,996.37 ₪ (עבור שירותי אתר בשיעור 1% מהחשבון). משמע, על חשבון זכות העיכבון עוכבו בידי הנתבעת, ביום 18.10.2009, סך של כ- 228,000 ₪ לפני מע"מ (ראו מוצג ת/5, וכן עמ' 24 לפרוטוקול ש' 11-12).
• היתרה בסך של 127,788 ₪ שולמה למ.מ.ע שולמה, וזאת ביום ביום 20.10.2009 (ראו נספח ג' למוצג נ/4 – החשבונית שניתנה על ידי מ.מ.ע לאורתם). כאמור בסעיף 42ג סיפא לפסק הדין מיום 20.10.2014, הפער בין הסכום הסופי המופיע במוצג ת/5 לבין הסכום ששולם בפועל כמופיע בחשבונית הנ"ל נובע מהשינוי בשיעור המע"מ.

1. במקרנו, מדובר בצו עיקול אצל מחזיק שניתן מכוח הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. כך, שהעיקול תופס אך ורק את הכספים והזכויות שהיו בידי המחזיק בעת קבלת צו העיקול הזמני בידיו [ראו: רע"א 10826/05 אדר גלוב בע"מ נ' בנק הדואר (25.5.2008) – (להלן: הלכת אדר גלוב), וכן רע"א 7827/10 הראל עודד נ' ווסט נבדה (25.10.2010), שלפיו שב ביתהמשפט העליון והפנה להלכת אדר גלוב].
2. לאור הפירוט שהובא לעיל, בדבר העלויות שנשאה בהן הנתבעת במקום החברה, ובהינתן שווי זכות העיכבון, שוכנעתי, כי במועד קבלת צו העיקול, הנתבעת לא החזיקה בכספים או בזכויות כלשהם המגיעים לחברה. שכן, כל היתרה שעוכבה בידי הנתבעת מכוח זכות העיכבון, נוצלה להשלמת ולתיקוני העבודות שהיו מוטלות על החברה בהתאם להסכם שהיה ביניהן.

האיחור בהגשת התביעה

1. התובעת איחרה בהגשת התובענה. הפסיקה בנוגע לאיחור בהגשת תובענה לאישור עיקול מבלי לבקש הארכת מועד, וכאן אין מחלוקת שלא התבקשה הארכת מועד, כך גם קובעות תקנות סד"א, העיקול פוקע.
2. בסעיף 1 בסיכומי התשובה ניתנו שני נימוקים מדוע אין לקבל את טענת האיחור. הראשן - חל השתק לנוכח ההסכמה לתיקון כתב התביעה. השני - הנתבעת הייתה צריכה להראות מתי התקבלה אצל התובעת תשובת הנתבעת לצו העיקול. דומה כי שני הנימוקים דינם להידחות בשתי ידיים מהנימוקים הבאים:

• טענת האיחור בהגשת התביעה לאישור העיקול נטענה במפורש, הן בכתב ההגנה המקורי והן בכתב ההגנה לתביעה המתוקנת, כאשר לא הייתה כל הסכמה מצד הנתבעת לוותר על טענת האיחור. ודוק, הסכמת הנתבעת לבקשת התובעת לתיקון כתב התביעה אינה מלמדת, כשהיא לעצמה, על וויתורה על טענה כלשהי מטענות הגנתה. יתרה מכך, כשהתובעת ביקשה לתקן את התביעה וכשניתנה הסכמת הנתבעת לתיקון המבוקש, סוגיית מועד קבלת צו העיקול וטענת האיחור בהגשת התביעה לא עמדו כלל בבסיס בקשת התיקון.
• אם התובעת טוענת כי קיבלה את תשובת הנתבעת לעיקול במועד מאוחר מהמועד הנטען על ידי הנתבעת, חזקה עליה כי הייתה מציגה את הראיה על כך בפני בית המשפט. משלא עשתה כן, מתבקשת המסקנה כי אם הייתה מוצגת אותה ראיה, היא הייתה פועלת לרעת התובעת.
• אף אם אצא מתוך הנחה כי הנטל על הנתבעת להוכיח מתי התקבלה תשובתה אצל התובעת – ולא היא – הרי שהנתבעת עמדה בנטל זה, ולהלן אבהיר את מסקנתי: תקנות סדר הדין קובעות, כי בקשה לאישור עיקול תוגש תוך 15 ימים מיום שמבקש העיקול קיבל את תשובת המחזיק. הנתבעת הוציאה את תשובתה לצו העיקול ביום 19.11.2009, ואילו התביעה לאישור העיקול הוגשה ביום 24.12.2009. בהנחה, כי תשובת הנתבעת לא התקבלה בידי התובעת ביום 19.11.2009 או במועד סמוך אליו, הרי שלכל המאוחר התובעת קיבלה את הודעת הנתבעת ביום 7.12.2009. שכן, עותק מתשובת הנתבעת צורף לבקשת התובעת להרחבת עיקול (בקשה מס' 3 בת.א 11649-11-09) כנגד צדדים נוספים (מלבד הנתבעת). מכאן, ואף אם נצא מתוך הנחה כי הודעת הנתבעת שמיום 19.11.2009 התקבלה בידי התובעת אך ורק ביום 7.12.2009, עדיין חלפו מאז קבלת ההודעה למעלה מ- 15 ימים עד להגשת בקשת העיקול.

1. לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.
2. לפנים משורת הדין בלבד, אני מעמידה את סכום ההוצאות בהן תישא התובעת כלפי הנתבעת, על סך של 10,000 ₪ בלבד.
3. סכום ההוצאות ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ח' שבט תשע"ו, 18 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.