לפני בקשה לתיקון כתב תביעה.

1. התובע הגיש תבעיה לסעד כספי בסך של 130,000 ₪ וכן למתן צו מניעה. עניינה של התביעה מקרקעין בעיר טמרה. התובע טען בתביעתו כי הנתבעת, הרשות המקומית, עושה שימוש במקרקעיו לצרכים שונים וזאת למרות התנגדותו. לפיכך, תבע התובע דמי שימוש ראויים. כמו כן עתר לקבל צו מניעה שימנע מן הנתבעת לפעול בהליכי גביה לגביית חובות נטענים שלו לנתבעת.

2. הנתבעת טענה כי התובע הינו יורש הבעלים המנוח, כאשר האחרון התיר לנתבעת לעשות שימוש באותם מקרקעין. כמו כן טענה כי דרישת התובע לדמי שימוש התעוררה רק בשנת 2008 ואז הוזמנה חוות דעת שמאי אשר העריך את גודל השטח וכן את שווי דמי השימוש. עוד טענה הנתבעת כי חובו של התובע לנתבעת גדול לאין שעור מסכום דמי השימוש להם הוא זכאי, אם בכלל.

3. בישיבת ביהמ"ש מיום 24.2.12, הוחלט בהכמה על מינויו של מודד שמאי כמומחה מטעם בית המשפט. לאחר זמן רב ובכלל זה החלטות בדבר חוסר מעש, מונה בסופו של יום מר ח'ורי מאהר כמומחה מטעם בית המשפט. בהחלטת המינוי מיום 6.8.12 נרשם על ידי כי "המומחה מתבקש להתייחס לטענות הצדדים באשר לשימוש במקרקעין ולהשלכות השימוש מבחינת השווי ודמי השימוש."

4. בחוות דעתו, אשר נערכה ביום 15.1.13 קבע המומחה כי שטח המקרקעין תפוס בין היתר על ידי העיריה, הנתבעת ועל ידי חברת מקורות.

5. בישיבת בית המשפט אשר נערכה ביום 17.3.13, ביקש ב"כ התובע לתקן את כתב התביעה על ידי הוספת חברת מקורות כנתבעת נוספת. הנתבעת אשר באותו מעמד טרם עיינה בחוות הדעת הגישה תגובתה בכתב . הנתבעת התנגדה להליך זה. לטענתה המומחה חרג מסמכותו שכן התייחס לשאלת ההחזקה של המקרקעין על ידי גורם אחר ולא על ידי מי מהצדדים. עוד הצביעה היא על כך כי הליך זה מאריך אתה דיון וכי במהלך הדיון נהנה התובע מצו מניעה זמני האוסר על הנתבעת לנקוט בהליכי גביה לגביית חובותיו אשר האמירו עד לסכום של 196,092 ₪.

6. בתשובתו טוען התובע כי המומחה לא חרג מסמכות. מודבר בצד רלוונטי וחיוני לברור המחלוקת.

7. ראשית איני מוצאת כיצד חרג המומחה מכתב מינויו. טענות הצדדים מתייחסות לשאלת החזקה במקרקעין. המומחה התייחס לכך. באם מצא כי צד ג' מחזיק במקרקעין אין הוא יכול להתעלם מכך. זו תשובתו לחלק מטענות הצדדים וביניהן טענת התובע כי הנתבעת מחזיקה במקרקעין.

8. תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, קובעת כי בעל דין רשאי, ללא נטילת רשות מבית המשפט לתקן כתב תביעתו בתוך 15 ימים מיום שהתקבלה בידיו חוות דעת מומחה בית המשפט, לאור האמור בחוות הדעת. כלומר, הצורך באפשרות תהיקון הוכר על ידי מחוקק המשנה, אף ללא נטילת רשות.

9. אולם, הקושי הניצב לפני התובע הינו כי לא ניצל את אותם 15 ימים וביקש לתקן תביעתו לראשונה באיחור של כחודשיים ימים.

10. במצסב דברים זה, כאשר התיקון הינו חיוני לניהול התביעה, שכן מצביע המומחה על החזקה על ידי גורם אחר מאשר הנתבעת, ולפיכך מהווה הוא צד חיוני לתיבעה, מוצאת אני כי האיחור בבקשת התיקון לא יהווה מחסום בפני התיקון עצמו, אלא יש לאזנו בהוצאות.

11. לפיכך, הנני מתירה לתובע להגיש כתב תביעה מתוקן עד לא יאוחר מיום 1.12.13.

תשומת לב התובע להוראות תקנה 96 לתסד"א.

הנני מחייבת את התובע לשאת בהוצאות בקשה זו בסך של 1,000 ₪ אשר ישולמו עם המועדים שיקבעו לביצוע תשלומים על פי פסק הדין.

12. באשר לטענת הנתבעת ביחס לצו המניעה הזמני. דומה בעיני כי יכול ויש לשוב ולשקול היקף צו המניעה הזמני.

ניתנה היום, ב' כסלו תשע"ד, 05 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.