1. התובע הגיש תביעה כספית על סך של 130,000 ₪ במסגרתה הוא עותר לתשלום דמי שימוש בגין הצבת מתקני מים בחלקתו. לטענת התובע, הפרה הנתבעת (להלן: "הנתבעת" ו/או "העירייה") הסכם עמו לקיזוז דמי השימוש מחובותיו לעירייה (ובכלל זה חובות ארנונה). למרות זאת, פעלה כנגדו הנתבעת בהליכי גביה מנהליים והוצאת מיטלטלין מביתו.

2. בתביעתו עותר התובע לסעד נוסף בדמות צו מניעה, האוסר על הנתבעת לנקוט כנגדו בהליכי גבייה מנהליים עד למתן פסק דין בתיק. מדובר למעשה בסעד שניתן זה מכבר לתובע במסגרת בקשתו לצו מניעה זמני (הוגשה קודם לכתב התביעה), ועל פי החלטה מיום 26.1.2010. בהתאם להחלטה זו, ניתן צו מניעה זמני על פיו תמנע העיריה מביצוע פעולות עיקול והוצאות מטלטלין כלפי התובע, למעט עיקול ברישום. תוקפו של הצו הותנה בתשלום סך של 5,000 ₪ על חשבון חובו לכאורה של התובע לעירייה. משבוצע התשלום, נכנס הצו לתוקפו.

3. חברת מקורות צורפה כנתבעת נוספת לאחר תיקון כתב התביעה, ובעקבות חוות דעתו של מומחה בית משפט אשר מצא כי מקורות מחזיקה בחלק ממתקני המים המצויים על חלקת התובע. על פי פסק דין מיום 29.7.2015 שניתן לבקשת התובע ומקורות (בעקבות הודעה על הסדר דיוני מחוץ לכתלי בית המשפט), נדחתה התביעה כנגד מקורות.

4. יצוין כבר עתה, בכתב התביעה המתוקן, ובעקבות חוות הדעת שהוגשה, נתבע גם פיצוי בגין ירידת ערך הקרקע ו/או הגבלת אפשרויות השימוש בה. רכיב זה והיקפו לא הוכחו. מומחה בית משפט ציין במפורש בחוות דעתו כי אינה כוללת התייחסות לרכיבים אלו משלא נתבעו בכתב התביעה המקורי. התובע לא הוכיח בכל דרך אחרת נזקים אלו ובפרט היקפם בלא כל ראיה אחרת. משכך, כבר בראשיתו של ההליך הנני מורה על דחייתם.

5. ענייננו נסוב לפיכך על המחלוקת בדבר היקף השימוש שנעשה על ידי העירייה בחלקת התובע ודמי השימוש המגיעים לאורו, לצד בחינת טענות התובע להפרת הסכם קיזוז ונקיטת הליכי גביה מנהליים שלא כדין.

חיוב בדמי שימוש

6. אין חולק בדבר זכות הבעלות של התובע בחלקה 81 ובחלק מחלקה 82 בגוש 18565 מאדמות טמרה (להלן: "חלקות התובע") עוד אין חולק באשר להצבתם של מתקני מים על חלקות התובע והשימוש שנעשה על ידי העירייה כמחזיקה בהם מזה שנים ארוכות. במהלך שנת 2000 נחתם הסכם בין העירייה לתובע, ולפיו קוזזו מחובות ארנונה ומים של התובע לעירייה, סכומים שונים בגין דמי שימוש בחלקות התובע הנ"ל, כך שנכון ליום 19.11.00 הועמד סכום חובו של התובע אצל העיריה על סך 15,000 ₪ כולל ריבית, הצמדה והוצאות שונות (ההסכם מיום 19.11.00 צורף כנספח ד' לכתב התביעה). העיריה אינה חולקת על קיומו של הסכם זה, אלא שטוענת כי מדובר בהסכם פשרה שנעשה לפנים משורת הדין ואין בו כדי לפגום בטענות העיריה כי קיבלה את המקרקעין מאביו המנוח של התובע ומשכך אין לתובע זכות בסיסית לדרוש מהעירייה תשלום דמי שימוש.

טענה זו דינה להידחות.

7. אין חולק בדבר השימוש שעושה העיריה בחלקתו של התובע מקדמת דנא, אף קודם להיותו בעלים בקרקע. אולם, אין בכוחה של עובדה זו לכשעצמה למנוע מהתובע דמי שימוש ראויים המגיעים לו בגין השימוש שנעשה. הזכות לדמי שימוש הנה חזקה מן הדין ומכוח זכותו הקניינית של התובע במקרקעיו.

8. הדברים אמורים בפרט משכלל לא הוכח אופי הזכות שניתנה לעיריה מכוחה של אותה הרשאה נטענת, האם כנגד תמורה ו/או תשלום כלשהו אם לאו וכיו"ב. בפרט, טענת העיריה כי קיבלה את המקרקעין מאבי המנוח לא הוכחה. לעניין זה לא הוכח קיומו של רישום רלוונטי במרשם הזכויות לטובת העיריה, ואף לא הוצג כל מסמך אחר לראיה בנוגע לאופי העסקה ו/או ההסכמות עם אביו המנוח של התובע. מועד קבלת הזכות אף הוא לא הוכח, וגם אילו נכונה טענת הנתבעת כי נכון לאותו מועד טרם נכנס לתוקפו חוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969, ודרישת הכתב לאורו (סעיף 8 לחוק המקרקעין), הרי שאין בכך כדי לשנות חובת ההוכחה המוטלת עליה בדבר טיבה של הזכות שניתנה לה לכאורה במקרקעין, היקפה והאם כנגד תמורה, אם לאו. מכל מקום ובהעדר ראיות לסתור, עומדת לתובע הזכות העקרונית לדמי שימוש ראויים בגין שימוש אשר אין חולק כי נעשה במקרקעיו.

שווי ודמי השימוש במקרקעין

9. בשל המחלוקת בשאלת היקף השימוש שנעשה על ידי העיריה בחלקת התובע ושווי דמי השימוש, מונה בראשית ההליך מומחה מטעם בית המשפט, מר מאהר חורי, שמאי מקרקעין לבחינת טענות הצדדים באשר לשימוש במקרקעין ולהשלכות השימוש מבחינת השווי ודמי השימוש. המומחה ערך ביקור במקום ביום 8.11.2012 בנוכחות התובע והשמאי מטעמו ובנוכחות מהנדס העיר טמרה. המומחה מצא, כי השטח התפוס בפועל על ידי העירייה הנו 195 מ"ר קרקע, וכי דמי השימוש השנתיים בגין השימוש שנעשה על ידי העירייה נאמדים ב- 5,733 ₪ לשנה.

10. יצוין, כי התובע לא הוכיח טענתו המופיעה לראשונה בעדותו, בדבר תוספות בניה שבוצעו במהלך השנים, ומכל מקום לא הוכחו מועדן והיקפן. העיריה קבלה על טענה זו וממילא לא טענה ולא הוכיחה אף היא שינויים בהיקף השימוש שנעשה על ידה במרוצת השנים, באופן המצדיק סטייה מהערכת המומחה ביחס לתקופות שונות.

11. העירייה טוענת כנגד ממצאי המומחה בטענה כי העדיף להסתמך על תשריט המדידה של המומחה מטעם התובע וערך חישוב בפועל של השטח המוחזק על ידי העיריה באמצעות מדידה גרפית בלבד. כמו כן, על אף ממצאיו בדבר שיעור דמי השימוש בין 6%-7% בשנה, ערך תחשיב לפי השיעור הגבוה (7%) ובעוד שהמומחים מטעם הצדדים מצאו כי דמי השימוש נעים בין 5%-6%.

12. איני מוצאת כי מדובר בטענות אשר יש בהן כדי להצביע על פגם בעריכת חוות הדעת עד כי הנו מצדיק סטייה המנה. המומחה נשאל בחקירתו בקשר לאופן המדידה שערך ובפרט באשר לתשריט המדידה עליו הסתמכה העיריה;

"ש. על פי התכנית השטח שמוחזק על ידי העיריה זה 145 מ"ר וזה רשום אצלך גם בחלקים שנמצאים אצלך, זה נכון?

ת. לעניות דעתי התוכנית של בילאל היא המעודכנת יותר. היא חתומה ביום 22/11/12.

ש. ומה זה משנה?

ת. היא מעודכנת ומתאימה למצב בפועל. ביקרתי בשטח וצריך לראות שטחים מתאימים".

(עמ' 23, ש' 26-31 לפר')

ושב על עדותו-

"לפי התכנית ההיא, היא לא משקפת את המציאות"

(עמ' 24, ש' 5 לפר', הדגשות לא במקור).

13. מומחה בית המשפט העיד כי לא מדד אלא קבע על סמך השטחים של המודדים, לאחר שביקר בשטח, ובמיוחד כי השתמש על תכניתו המעודכנת יותר של בילאל אשר לגביה העיד כי היא המעודכנת ומתאימה למצב בפועל. עדותו לא נסתרה. הנתבעת לא הגישה מדידה עדכנית הסותרת את ממצאי המומחה ולא נוכחתי כי נפל פסול בעריכת מדידה גרפית בנסיבות העניין.

14. באשר לדמי השימוש, ניתן להיווכח כי אין המדובר בפער משמעותי מקביעות המומחים מטעם הצדדים. להפך, ממצאי המומחה מטעם העיריה קרובים יותר לממצאי המומחה שמונה מטעם בית המשפט. המומחה נשאל והעיד על כך,

"ש. וקבעת דמי שימוש של 7% בסופו של דבר?

ת. כן.

ש. למה לא 6?

ת. שאלה טובה. קודם כל זה שיקול דעתו של השמאי אך ורק והלכתי לכיוון הגבוה בהתחשב שבעל הנכס יש לו בחזקתו נכס שהוא פוטנציאלי עם חשיפה לכביש ראשי שאפילו אם תעמיד של שילוט הוא אמור להיות במקום זה ולכן הלכתי לצד היותר גבוה בהתחשב במיקום הקרקע" (עמ' 24, ש' 10-16 לפר').

הסברו מתקבל על הדעת וממילא אינו בפער כה משמעותי ממצאי המומחה מטעם העיריה כאמור. אף לא הונח כל טעם לסטות מממצאי המומחה באשר לשוויו של 1 מ"ר מקרקעין. המומחה פירט נתונים להשוואה וכן שיקולים נוספים לקביעת השווי, תוך שהוא עומד על הפערים בין שווי העסקאות המדווחות לשווין הריאלי בפועל. ממצאי לא נסתרו.

15. מומחה בית המשפט נשאל בתום חקירתו-

"ש. האם אתה נתת איזה שהיא חוות דעת או עשית עבודה עבור התובע? והשיב,

ת. לא מכיר את התובע" (עמ' 24, ש' 19-20 לפר').

כך שאף לא הוכח, כי חוות הדעת ניתנה תוך חשש למשוא פנים ו/או משיקולים זרים שאינם ממן העניין. טענת הנתבעת בדבר חריגה מסמכות המומחה משהתייחס ליתר השטח המוחזק על ידי מקורות, זכתה להתייחסות והכרעה בהחלטתי מיום 5.11.2013 ומשנתבקש תיקונו של כתב התביעה לאורה של חוות הדעת. בהחלטה הנ"ל נקבע

"ראשית איני מוצאת כיצד חרג המומחה מכתב מינויו. טענות הצדדים מתייחסות לשאלת החזקה במקרקעין. המומחה התייחס לכך. באם מצא כי צד ג' מחזיק במקרקעין אין הוא יכול להתעלם מכך. זו תשובתו לחלק מטענות הצדדים וביניהן טענת התובע כי הנתבעת מחזיקה במקרקעין" (פסקה 7 להחלטה הנ"ל).

16. די בטעם זה על מנת לומר כי מוטב שלא הייתה מועלת טענת הנתבעת בדבר חשש להתנהגות בלתי אובייקטיבית של המומחה משחרג לכאורה מסמכותו. המומחה בכתב מינויו נתבקש להתייחס לטענות הצדדים באשר לשימוש במקרקעין ולהשלכות השימוש מבחינת השווי ודמי השימוש, ומשכך אף לא מצאתי כי נפל פסול בעריכת מדידה גרפית בהסתמך על מדידה שהלמה את המצב בפועל על פי ראות עיניו והגידור הקיים בפרט. ממצאיו מכל מקום לא נסתרו.

17. לאור כל האמור, משלא הונח טעם מספק לסטות מממצאי מומחה בית המשפט (אשר אף אינם בפערים משמעותיים ממצאי המומחה מטעם העירייה), נחה דעתי כי דמי השימוש המגיעים לתובע מן העיריה נאמדים בכ- 5,733 ₪ לשנה. זכאותו של התובע לדמי שימוש לפיכך הנה לכל המוקדם החל מיום 21.1.2003, בשים לב לתקופת ההתיישנות ומועד הגשת התביעה.

טענת העדר יריבות לתקופה שמיום 1.8.09

18. הנתבעת טוענת להעדר יריבות בינה לבין התובע ביחס לתקופה שתחילתה ביום 1.8.09, שכן בהתאם להוראות חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א- 2001 התקשרה בחוזה עם תאגיד מים וביוב "סובב שפרעם" בע"מ להעברת הבעלות והחזקה הבלעדית במקרקעין והנכסים התפעוליים של מערכת המים והביוב, לרבות חדר משאבות המים נשוא התביעה. במסגרת זו אף טענה כי החל מאותו מועד הועבר הטיפול בהיטלי מים וביוב לתאגיד המים. מדובר בטענה שנטענה על ידה באופן עקבי כבר מראשית ההליך.

19. בפרט טענה כן בתגובה לבקשת התובע להרחבת צו המניעה הזמני שניתן לו בהליך זה, וכנגד טענת התובע כי מבקשת העיריה לעקוף את צו המניעה שניתן תוך שהנה נוקטת בהליכים לפירוק מד המים. באשר לכך הודיעה כי איננה ממונה עוד על אחזקת מערכת הביוב והמים בעירית טמרה ובהתאמה כי לא פעלו היא ו/או מי מטעמה לפירוק מד המים. במעמד הדיון מיום 24.2.2011 הודיע ב"כ התובע כי נוכח הודעת העיריה הוא חוזר בו מן הבקשה לסעד הזמני הנוסף.

20. אלא שבפועל, לא הוכיחה העיריה את מועד העברת הבעלות לתאגיד המים. בפרט לא צורף ההסכם עם התאגיד ו/או כל מסמך אחר לראיה בדבר העברת הבעלות כנטען. מה גם כי עיון במקבצי התדפיסים שצורפו לתצהירי המצהירים מטעם העירייה מעלה, עד לשנת הכספים 2015 נדרש התובע לשלם לעירייה בעבור שירותי מים וביוב. מטעמים אלו בפרט אין בידי לקבל, כי ביום 1.8.09 הועברה הבעלות והחזקה הבלעדית במקרקעין ובנכסים התפעוליים של מערכת הביוב והביוב לידי תאגיד המים. ממילא לא הוכח הדבר על ידי העיריה והראיות כנ"ל פועלות לרעתה. מטעמים אלו, הרי שלא נסתרה חובתה של העיריה לתובע בגין דמי שימוש כאמור וזאת עד לשנת הכספים 2015 ובסך הכל בעבור 13 שנים (בהתחשב במגבלת ההתיישנות כאמור לעיל).

21. דמי השימוש המגיעים לתובע מהעיריה, בהתאם לממצאי מומחה בית המשפט הנם כאמור 5,733 ₪ לשנה * 13 שנים ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ביחס לכל שנה ושנה משנת 2003, כדלקמן;

לסיכום, חובה של העיריה לתובע בגין השימוש שנעשה במקרקעיו משנת 2003 ועד היום מסתכם לכדי 92,093.89 ₪.

זכות קיזוז ונקיטה בהליכי גביה מנהליים

22. אין חולק כאמור, כי על פי הסכם פשרה מיום 19.11.00, התחייבה העיריה לקזז דמי השימוש המגיעים לתובע עד לאותו מועד מחובות התובע לעירייה. הראיות מלמדות, כי בהתאמה, נכון לשנת הכספים 2001 אופסו יתרות חובותיו של התובע לעירייה בסך של כ-50,000 ₪ (נספחים ג-ד לתצהיריהם של מר ג'אד דיאב, מנכ"ל העיריה ומר מועין חג'אזי, מנהל מחלקת הגביה בעיריה). יתרות חוב בסך 13,732 ₪ בגין דירת המגורים של התובע ויתרות חוב נוספות בסך מצטבר של 36,464 ₪ בגין חובות המתפרה שהייתה בבעלות התובע.

23. בקשר לכך העיד התובע, "היה חוב לעיריה 65,000 ₪. הם קיזזו לי 50,000 ₪ מהחוב. שילמתי 15,000 ₪ במזומן ולא הייתי חייב להם כלום" (עמ' 13, ש' 28-29 לפר'). עיון בתדפיסי העיריה אכן מלמד, כי נכון לשנת הכספים 2001 אופסו יתרות חובות קודמות של התובע בסך של כ-50,000 ₪, כך שחויב רק החל מתחילת שנת הכספים 2001.

24. באשר לתשלום שהוטל על התובע בסך 15,000 ₪, על פי סעיף 2.ב להסכם "החייב ישלם לנושה במעמד חתימת ההסכם הסך של 15,000 ₪ במזומן לסילוק מלא סופי ומוחלט של כל תביעותיו של הנושה כנגד החייב עד ליום עריכת חשבון המים האחרון וכן ארנונה לסוף שנת 2000" (הדגשה לא במקור). בפועל, אופסו חובות התובע לעירייה נכון לשנת 2000 (אשר על פי עדות התובע עמדו על סך 65,000 ₪). כך שגם באם שולם הסכום כאמור הרי שהנו לסילוק חובות התובע משנת 2000 כפי שנעשה הלכה למעשה. בפועל, לא הוכח פירעונם בפועל של חובות התובע לעירייה לאחר מועד זה.

25. יש לציין, כי מעבר להסכם משנת 2000 הנ"ל לא הוצגו הסכמי קיזוז נוספים. להפך, התובע העיד כי ראש העיר החדש לא רצה לעשות קיזוז ולכן פנה לבית המשפט (עמ' 14, ש' 29 לפר') בסיכומיו הודה כי הוא שדחה הצעות העיריה לקיזוז סכומים מסוימים בשל מחלוקת על גובה דמי השימוש. בסופו של יום לא הוכח דבר קיומם של הסכמים אחרים מלבד הסכם הנ"ל משנת 2000 לקיזוז דמי השימוש מחובות התובע לעירייה. מאחר שעסקינן בחוב בגין דמי שימוש אשר גובהו והיקפו שנויים במחלוקת בין הצדדים, הרי שלא רשאי היה התובע להימנע מביצוע תשלום לעיריה בגין חוב הארנונה בפרט, אשר מעמדו בחוק הנו כמס גביה, על דעתו בלבד. עמדה זו הובאה בפסיקה. יש לציין, כי קיימת גישה בפסיקה אשר לפיה קיימת תחולה להוראות הקיזוז שבחוק החוזים (חלק כללי) גם ביחסים שבין הרשות לאזרח וכנגד חובות בארנונה [עיין הנריק רוסטוביץ, משה וקנין, נורית לב, רונית כהן כספי, ארנונה עירונית 1454-1455 [מהדורה חמישית, ספר שני] התשס"ח- 2007). ברם, משאין עסקינן בחוב פסוק ומשהיקפו שנוי במחלוקת, ובפרט משלא בוצע קיזוז הלכה למעשה, הרי שלא הוכח כי ננקטו כנגד התובע הליכי גביה מנהליים שלא כדין בגין חובות ארנונה אשר אין חולק כי לא שולמו על ידו. מכאן כי יש להורות על פקיעת הצו הזמני שניתן בהליכים אלו.

גובה חוב הארנונה וזכאות התובע להנחה

26. לטענת העיריה, נכון ליום 12.1.2015 עומד חובו של התובע לעירייה על סך 232,559 ₪, לאחר קיזוז הסכומים על פי הסכם הפשרה בין הצדדים. תדפיסי החיובים צורפו כאמור לתצהיריהם של מנהל מחלקת הגביה ומנכ"ל עיריית טמרה. התובע קובל על גובה החיוב בארנונה.

27. התובע טוען לחיובו על פי התעריף הגבוה בארנונה חרף זכאותו להנחה בהיותו נכה. מדובר בטענה שעניינה בחינת סבירות החלטת הרשות המקומית ואינה בסמכותו של בית משפט זה. בבחינת למעלה מן הצורך יצוין כי מדובר בטענה שממילא לא הוכחה בהליכים אלו. הראיות מלמדות כי התובע כלל לא הגיש בקשה מתאימה במועדים הרלוונטיים ו/או בכלל. די בכך על מנת לדחות טענות התובע בעניין. בית המשפט אינו משים עצמו תחת שיקול דעתה של הרשות המקומית. ודאי כי אין בפניה לבית המשפט בכדי לעקוף סמכותה של הרשות המקומית לדון בבקשות שלא הוגשו אליה בדרך המנויה בסעיף 29 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) תשנ"ג- 1993 [להלן: "תקנות ההסדרים (הנחה מארנונה)"].

28. לעניין זה נשאל בעדותו מר חיג'אזי, מדוע לא התייחס בתצהירו לטענות התובע לעניין זכאותו להנחה והשיב, "מאחר ואם הוא לא מגיש בקשה להנחה כל שנה ושנה הוא אינו זכאי להנחה" (עמ' 29, ש' 28-29 לפר'). וכן העיד "בדקתי אם הוגשה בקשה" (ש' 30, שם). עדותו לא נסתרה. להפך, התובע נשאל על כך בעדותו והשיב-

"ש. אתה הגשת פעם בקשה להנחה מהארנונה?

ת. אז הלכתי גם לבן דוד שלי שעובד בארנונה ואמר שלא ניתן לתת הנחה כי אין לו קואליציה.

ש. מתי זה היה?

ת. ב-2007-2008

ש. ב2007 היה בחירות

ת. אני לא שלחתי מכתבים, אני דיברתי עם אחי על הארנונה שדיבר איתי" (עמ' 14, ש' 30-32; עמ' 15, ש' 1-3 לפר').

29. יש לציין כי אמנם בעדותו מר חיג'אזי לא הכחיש כי בשנת הבחירות "נדמה לי שנת 2008" לא היתה ועדת הנחות. "אבל בכל זאת כשהוקמה וועדת הנחות שנה לאחר מכן בדקנו את כל הבקשות שהוגשו באותה שנה" (עמ' 30, ש' 1-2 לפר'). בפועל, לא הוגשה כל בקשה מטעם התובע (וממילא לא הוכח כי הוגשה) אף קודם לכן או בשנים שלאחר מכן, כך שלא שוכנעתי בצדקת אי הגשת בקשה מטעמו לשנה זו ו/או לכל שנה אחרת.

30. גם לגופה לא הוכחה טענת התובע לזכאותו על פי הקריטריונים אצל הנתבעת והוראות החוק. בפרט יש לציין, אישור התובע על זכאותו לגמלה בגין נכותו הנה מיום 17.2.2008 (!) על פי קביעת דרגת אי כושר מיום 19.11.07, כך שקודם למועד זה ממילא לא הוכחה זכאותו. ועוד ובהתאם לה נקבעה לתובע דרגת אי כושר בשיעור של 60% ולא בשיעור של למעלה מ-75% כנדרש לתחולת ההנחה לה טוען התובע בשיעור של כ-80% [סעיף 2(א)(2)(א) לתקנות ההסדרים (הנחה מארנונה)].

31. התובע טוען כי חויב בגין מתפרה שהייתה בבעלותו ונסגרה. בתום עדותו של התובע, הוגשו בהסכמה תצהירו של התובע וכן אישור מטעם רואה החשבון שלו בקשר לסגירת המתפרה שבבעלות התובע מיום 1.6.2000 (הוגשו וסומנו ת/2)]. טוען התובע, כי לפיכך לא היה מקום לחייבו בגין חובות המתפרה שלאחר מועד זה (בסיכומיו מציין התובע יתרות חוב למתפרה בסך 2,202 ₪, על פי הנטען בכתב ההגנה).

32. אלא שעיון בתדפיסי העיריה אינם מעלים יתרות חוב בגין המתפרה. מכל מקום, לא הוכיח התובע כי מיום שנסגרה המתפרה לכאורה הוא אינו מחזיק בנכס, ולחלופין אימתי חדל מלהחזיק בנכס זה שסווג כ"מתפרה". הטענה לסגירת עסק המתפרה אין בה די לצורך הוכחת הטענה כאמור. מכל מקום, לא נוכחתי כי על פי תדפיסי העיריה חויב התובע ביחס לנכס זה שלא בתקופה הרלוונטית ומכאן כי דין הטענות להידחות.

33. טענות התובע בקשר לקפיצת דרישות התשלום, גם באם נכונות הן, הרי שלא מצביעות לכשעצמן על פגם בחיובו. מכל מקום, וככל שבפי התובע השגות על חיובו בגין סוג הנכס, גודלו או השימוש בו הרי שאין טענות אלו ממן הטענות שבסמכותו של בית משפט זה, והדרך הנכונה להשיג עליהן הנה בדרך של השגה וערר על פי סעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976 ובמועדים הרלוונטיים. בית משפט זה אינו מוסמך לדון בטענות אלו תוך עקיפת המסלול הקבוע בחוק ושלא על פי המועדים הקבועים בוודאי. ממילא לא הוכחה לגופה סטייה בחישוב גודלו של הנכס, סיווגו ו/או תעריף חיובו ומכאן כי דין הטענות להידחות.

34. על פניו, לא נסתרו תדפיסי העיריה על פיהם חויב התובע וחובות התובע לאורם (עד ליום 12.1.2015). מדובר בסכומים הגבוהים מאלו שחבה הנתבעת לתובע, ומכאן ולבקשת העיריה הנני מורה על קיזוז דמי השימוש שנפסקו מסך חובות התובע לעירייה עד ליום 12.1.2015.

סיכום

35. התובע לא הוכיח כי ננקטו כנגדו הליכי גביה מנהליים שלא כדין. מטעמים אלו יש להורות על פקיעת הסעד הזמני שניתן ואי חידושו.

36. מנגד הוכחה זכאותו של התובע לדמי שימוש בסך 92,093.89 ₪. הסכום יקוזז מחובות התובע לעירייה בתוך 30 יום מהיום. אם לא כן יישא סכום הקיזוז הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד למועד ביצוע התשלום בפועל.

37. הנתבעת תשלם לתבוע הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ וכן הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪.

סכומים אלו ישולמו בתוך 45 יום מיום המצאת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

פסק הדין יישלח לצדדים.

ניתן היום, ה' כסלו תשע"ו, 17 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.