1. עניינה של תביעה זו, מתן צו מניעה האוסר על הנתבעת 1 לנקוט כנגד התובע בהליכי גביה מנהליים וכן לתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש נטען במקרקעי התובע. בתום שמיעת הראיות הגיש התובע בקשה זו, להתיר לו צירוף אישור ממשרד מיסוי מקרקעין כראיה נוספת בתיק. לטענת התובע, לאור טענה שהועלתה לעניין זכויותיו במקרקעין הידועים כגוש 18566 חלקה 82, נדרשת הגשת הראיה על פיה רכש התובע את זכויותיו בחלקה ביום 3.11.1991.

2. הנתבעת 2 (להלן: "מקורות") מתנגדת לבקשה. לטענתה, מעבר לעובדה כי אין במסמך זה כדי לאשש את בעלותו של התובע בחלקה 82 בתקופה הרלוונטית, קל וחומר את זכויותיו לקבל דמי שימוש ממקורות, הרי שהניסיון לצרף את המסמך בשלב זה מהווה ניסיון פסול לערוך "מקצה שיפורים" ויש לדחותו בהתאם להלכה הפסוקה. מדובר בשלב מתקדם של ההליכים, המסמך היה ברשות התובע והתובע לא הציג כל נימוק לאי צירופו. התרת צירוף הראיה תוביל לחוסר שוויון קיצוני בין בעלי הדין שכן למקורות לא הותר צירופם של מסמכים (תכנית הקידוח והחלטת ועדת ערר) בשלב מאוחר של ההליכים. מה גם כי צירוף הראיה לבקשה ובטרם קבלת רשות מבית המשפט עולה לכדי חוסר תום לב דיוני על פי ההלכה הפסוקה.

3. התובע בתשובתו טוען כי ארעה תקלה מצדו באי צירוף הראיה, ולנתבעות לא ייגרם נזק מצירוף הראיה כעת.

4. עיינתי בטענות הצדדים ונחה דעתי כי דין הבקשה להידחות;

"כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור וחייב להגישן ב"חבילה אחת" - כך, ולא בתפזורת, זעיר שם זעיר שם.

והטעם לדבר?

"... כי אחרת ייטלטל הדיון עד אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגה, ללא עוגן וללא קברניט, ונמצא צורת הדיון, ואתה מידת הדין, לוקה" (ע"א 507/64 [1], בעמ' 339מפי השופט זילברג).

אכן "כאשר, מטעמים סבירים והוגנים, מבקש בעל-הדין לתקן את הפגימה שפגם בשלב הראשון של פרשתו הוא, מן הראוי כי בית-המשפט ייענה לו" (שם). אך הנטל הוא, כמובן, על המבקש לסטות מן הסדרים הקבועים, לשכנע את בית המשפט כי יכול הוא לגדור עצמו ביוצא זה כלל"

(ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נגד ציפורה בן נון (ניתן ביום 5.7.92, פורסם בנבו) (להלן: "הלכת רוזין").

5. השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לשקול בקשה להוספת ראיה הנם בין היתר השלב בהליכים בו הוגשה הבקשה, ולעניין זה ככל שתוגש הבקשה בשלב מוקדם כן ייטב; אופייה של הראיה, האם טכנית ופשוטה (כגון תעודת זהות) וכמו כן יינתן משקל לשאלה האם יכול היה בעל הדין להביא את הראיה בשלב מוקדם יותר ומה הטעם שבגינו לא הובאו הראיות בזמן הראוי (הלכת רוזין הנ"ל);

6. בענייננו מדובר בראיה שהנה בלבה של עילת התובע ולא הונח כל טעם לאי הצגתה בשלב מוקדם של ההליכים. ודוק, אין בפי התובע טענה כי מדובר במסמך שלא היה ברשותו במועד הגשת התביעה. להפך, מועד ביצוע התשלום ע"פ הראיה שצירופה מבוקש מלמדנו, כי מדובר במסמך שהונפק לפני מספר שנים וקודם להגשת כתב התביעה. נחיצות הגשת המסמך לתימוכין בטענה לזכויותיו של התובע במקרקעין כבר בראשית ההליכים מתבקשת בפרט משלא צורף נסח טאבו לכתב התביעה בגין חלקה 82 בגוש 18566, כי אם רק בגין חלקה 81 באותו גוש. לראשונה צורף נסח כאמור לתצהירי התובע, וכאשר על פיו התובע בעלים בחלקה 82 החל מיום 26.11.2012 (ולמעשה רק לאחר מועד הגשת התביעה). עדותו של התובע, כי "היו לי עיקולים לא רציתי לרשום את זה בטאבו בגלל העיקולים שלי" (עמ' 17, ש' 20-21 לפר') מלמדת כי במצב דברים זה בפרט מתבקש היה צירופן של ראיות לתימוכין בטענת זכויותיו ו/או בעלותו של התובע במקרקעין כבר בשלב מוקדם של ההליכים, ולכתבי הטענות.

7. עוד לטעמי אין המדובר בראיה שהנה טכנית ופשוטה, שכן הנה מעוררת שאלות משפטיות בין היתר נוכח פער הזמנים בין מועד הרכישה המצוין על גבי האישור (3.11.91) לבין מועד ביצוע התשלום בפועל (15.7.09) וכאשר בחר התובע מטעמיו שלא לצרף את הסכם הרכישה על אף שהעיד "יש לי את הניירת הזו אצלי בבית" (עמ' 17, ש' 24-25 לפר'). צירוף הראיה באופן זה לא יתרום אם כן להבנת התמונה השלמה ומאידך אין הצדקה בשלב זה של ההליכים לפתוח את הדיון לבירור מחודש על פי ראיות חלקיות בלבד.

8. הבקשה הוגשה בהעדר תצהיר תומך וגם מטעם זה דינה להידחות.

9. מכלל הטעמים דלעיל, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ג' ניסן תשע"ה, 23 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.