בהחלטה מיום 6.8.15 נתקבלה עתירת התובעת ונקבע שעל הנתבעות לפעול לתיקון הליקויים באבני החיפוי של הבניין נשוא התביעה באמצעות החלפה או הדבקת אבן חיפוי חדשה.

פסק דין זה ניתן בעקבות אותה החלטה, ומכריע בטענות התובעת בכל הנוגע לפיצוי וההוצאות אשר לטענתה יש להשית על הנתבעות, והכל על רקע הניסיונות הנמשכים לתיקון הליקויים באבני החיפוי של הבניין.

1. התובעת הינה נציגות הבניין שברחוב עמיר 32, הרצליה (להלן: "הבניין"). הנתבעות 1 ו- 2 הינן החברות היזמיות של הפרויקט שבמסגרתו גם נבנה הבניין, והנתבעת 3 הינה הקבלן המבצע אשר בנה את הבניין.

בבניין 19 דירות ב- 6 קומות, והוא מחופה באבן טבעית מסוג המכונה "בית פאג'ר" (להלן: "חיפוי הבניין").

1. בניית הבניין הושלמה במהלך 2006 ובחדשים אוגוסט – ספטמבר 2006 נמסרה לדיירים החזקה בדירות בבניין.

בסמוך לאחר קבלת החזקה בדירות, העלו דיירי הבניין טענות לליקויי בניה חמורים ובהן טענות להתפוררות אבני החיפוי של הבניין. כבר בינואר 2007 פנתה התובעת לנתבעות ובקשה את תיקון הליקויים. פנייה זו הובילה לסדרה ארוכה של התכתבויות ובדיקות, באשר הסתבר שלמרות שאין חולק על עצם קיום הליקויים באבני החיפוי של הבניין, יש מחלוקת באשר לדרך הנכונה לטפל בליקויים. כך דרשה התובעת את החלפת אבני החיפוי, בעוד הנתבעות טענו שניתן להסתפק בתיקון אבני החיפוי שהותקנו ואין צורך בהחלפתן.

הניסיונות להסכים על מתווה מוסכם לתיקון הליקויים לא צלחו וביום 14.1.10 הוגשה תביעה זו.

1. בכתב התביעה, פירטה התובעת את הליקויים שנמצאו בחלקים שונים ברכוש המשותף של הבניין, ובפרט בהתייחס לטענות על תופעת התפוררות נרחבת של אבני החיפוי, ועתרה לצו המחייב את הנתבעות לפעול לתיקון הליקויים.

הנתבעות בתגובה, לא כפרו באחריותן לתיקון ליקויים בבניין, כולל ברכוש המשותף וכולל באבני החיפוי, אך כפרו בטענות שיש לכפות עליהן תיקונים דווקא באופן אותו בקשה התובעת.

1. כתב התביעה הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 18.1.10, כשהוא נתמך בחוות דעת של חברת הדס ביקורת מבנים בע"מ וכן גם בחוות דעת מומחה של המהנדס, ד"ר אורי קורין. כתב ההגנה הוגש ביום 14.4.10, כשהוא נתמך בחוות דעת של מומחים מטעמן של הנתבעות, לרבות זו של מר אריה וישנגרד. בהחלטה מיום 20.10.10 הועבר בירור התביעה לבית משפט זה.
2. בהחלטה מיום 26.1.11 נקבע שימונה מומחה מטעם בית המשפט ובהמשך נקבע שהמומחה יהיה המהנדס גבריאל טרכטנברג (להלן: "מומחה ביה"מ"). חוות דעתו של מומחה ביה"מ הוגשה ביום 23.4.12.

בדיון אשר התקיים ביום 9.5.12, נקבע שבירור התביעה יפוצל כך שראשית תוכרע המחלוקת בכל הנוגע לליקויים באבני החיפוי של הבניין, ולאחר מכן יוכרעו יתר המחלוקות, ככל שיוותרו.

על יסוד החלטה זו נקבע דיון בו יחקרו כל המומחים על חוות דעתם.

1. במהלך הדיון שהתקיים ביום 30.4.13 נחקרו המומחים מטעם הצדדים וכן מומחה ביה"מ. בתום החקירות, הוצע לצדדים להסכים על הסדר שעיקרו ביצוע תיקונים באבני החיפוי על בסיס הצעת מומחה הנתבעות, ועריכת חוות דעת בכל הנוגע להצלחת התיקון על ידי מומחה ביה"מ. הצדדים שקלו את ההצעה והודיעו על הסכמתם. על יסוד הסכמה זו, ניתנה ביום 14.5.13 החלטה המסכמת את ההסדר אליו הגיעו הצדדים (להלן: "ההסדר").

בהסדר נקבע, בין היתר, כי הנתבעות יבצעו את תיקון הליקויים באבני החיפוי על בסיס הצעת המומחה מטעמן, מר וישינגרד, ובתום עונת הגשמים הקרבה (אפריל 2014) תיערך בדיקה על ידי מומחה ביה"מ ותוגש חוות דעתו בכל הנוגע להצלחת התיקון שבוצע. בכל הנוגע לפיצויים שלהם טענה התובעת, נקבע בהסדר כך:

היה והמומחה ייקבע כי התיקון לא הצליח בכל הנוגע לבעיית ההתפוררות של האבן, כי אז תבוצע החלפה של אבן החיפוי ולחילופין, לפי בחירת המשיבות, הדבקה של אבן חיפוי חדשה על האבן הקיימת. ובמקרה שכזה גם יפצו המשיבות כל אחד מ- 19 מבעלי הדירות בבניין על עוגמת הנפש שנגרמה להם בסכום עליו יסכימו הצדדים ובהיעדר הסכמה, בסכום שייקבע על ידי בית המשפט. לוח הזמנים לביצוע התיקון השני ייקבע על ידי הצדדים בהסכמה ובהעדר הסכמה – על ידי בית המשפט.

1. על בסיס ההסדר בצעו הנתבעות תיקונים בחיפוי האבן שבבניין, ואלו הושלמו בתחילת נובמבר 2013. מספר חדשים לאחר מכן, ערך מומחה ביה"מ ביקור בבניין בכדי לאמוד את הצלחת התיקון, ובמהלך אוגוסט 2014 הועבר לצדדים סיכום הביקור.

התובעת סברה שהניסיון שעשו הנתבעות לתיקון הליקויים באבני החיפוי של הבניין לא צלח, וכך גם הגישה בקשה למתן הוראות. בעקבות בקשה זו, לאחר סבב נוסף של תגובות, התקיים דיון ביום 11.12.14 ובהחלטה שניתנה בסיומו, נקבע שעל מומחה ביה"מ לערוך ביקור נוסף בבניין ולהגיש חוות דעת נוספת בשאלת הצלחת התיקון לעצירת תופעת ההתפוררות.

נוכח החלטה זו, ערך מומחה ביה"מ חוות דעת משלימה אשר נשלחה לב"כ הצדדים בפברואר 2015. ושוב, גם לאחר חוות דעת זו, נתגלעו בין הצדדים חילוקי דעות ונקבע דיון שבמהלכו יתאפשר לב"כ הצדדים לחקור את מומחה ביה"מ.

במהלך הדיון אשר התקיים ביום 5.7.15 נחקר מומחה ביה"מ וב"כ הצדדים סיכמו את טיעוניהם.

על יסוד טיעונים אלו, בהחלטה מיום 6.8.15, נתקבלה טענת התובעת ונקבע שאין עוד מקום למתן ארכות לביצוע תיקונים בחיפוי האבן של הבניין, כאשר על הנתבעות לבחור באחת משתי הדרכים שהוצעו – החלפת אבני החיפוי או הדבקת אבן חיפוי חדשה.

הנתבעות הודיעו על כוונתן להגיש ערעור על החלטה זו וביצועה עוכב. בהמשך גם הוגש הערעור, אשר לעת מתן פסק דין זה טרם נדון והוכרע, וממילא שביצוע ההחלטה מעוכב עד להכרעה בערעור.

1. במקביל, בהחלטה מיום 19.11.15, נקבעו סדרי בירור יתרת המחלוקות שנותרו להכרעה, בפרט בשים לב לכך שבכתב התביעה נטען לליקויים נוספים בבניין. על יסוד החלטה זו הוגשו תצהירי התובעת.

בדיון אשר התקיים ביום 9.2.16, התברר שלמרות הטענות בכתב התביעה, אין עוד לתובעת טענות לליקויים נוספים בבניין כך שכל אשר נותר להכריע בו אלו הטענות לפיצויים על "עגמת הנפש" שנגרמה לדיירי הבניין והטענה שיש להשית על הנתבעות את הוצאות התובעת בגין בירור התביעה. הצעת בית המשפט לב"כ הצדדים לוויתור על חקירות בשאלות אלו נדחתה, לנתבעת הוקצב מועד להגשת תצהיריה, ונקבע מועד להשלמת החקירות ולסיכומים.

התובעת תמכה את טיעוניה בתצהירי 3 מהדיירים ובעלי דירות בבניין – גב' נאווה קפלינסקי, מר שלמה אגסי ומר אלכס מויססקו (אשר נראה שתצהירו לא נסרק לתיק בית המשפט ברם לא הועלתה בעניין זה טענה כלשהי מצד הנתבעות). הנתבעת תמכה את גרסתה בתצהיריהם של מר מנשה מטלון, מר אברהם עופר דה-לריינה, מר דורון קורן ומר יואב הלצר.

בדיון אשר התקיים ביום 5.10.16 נחקר מר שלמה אגסי ובתום חקירתו הודיע ב"כ הנתבעות שהוא מוותר על חקירת שני המצהירים הנוספים מטעם התובעת. בהמשך, נחקר מר מנשה מטלון ואף בתום חקירתו הודיע ב"כ התובעת שהוא מוותר על חקירת שלושת המצהירים הנוספים מטעם הנתבעות. בתום החקירות סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה.

1. לאחר שהתברר שאין עוד לתובעת טענות לליקויים נוספים בבניין, זולת הליקויים בחיפוי האבן ואשר הוכרעו כאמור, כל אשר נותר להכריע בו הוא הטענה שיש להשית על הנתבעות תשלום פיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לדיירי הבניין וכן לחייבן בהוצאות התובעת בגין בירור התביעה.

לפי גרסת התובעת, יש ליתן דגש להתמשכות ההליכים, לכך שעסקינן בתיקוני ליקויים בבניין בו יש דירות מגורים, לניסיונות התיקון שכבר נעשו ולכך שהתיקון למעשה טרם הושלם. על יסוד כל אלו, עותרת המבקשת לחיוב הנתבעות בפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לדיירי הבניין "על הצד הגבוה". בנוסף, מפרטת התובעת את כל הוצאות שהוציאה לבירור הטענות, לרבות תשלומים למומחים השונים ושכר טרחת עו"ד, ועותרת לחיוב הנתבעות בתשלום על הוצאות אלו.

לפי גרסת הנתבעות, אין כלל מקום לחיוב בפיצוי למי מהדיירים שאיננו בעל דירה בבניין ולא הגיש תצהיר לביסוס טענה לעגמת נפש, ובכלל הטענות לעגמת נפש מופרזות.

1. טענת התובעת לפיצויים שיש להשית על הנתבעות בגין "עוגמת הנפש" שנגרמה לבעלי הדירות בבניין מתבססת על ההסכמה הדיונית, כפי שבאה לכדי ביטוי בהסדר. הסכמה זו אף פוטרת מהצורך לבחון אם בכלל ניתן לפסוק פיצויים על "עגמת נפש" לתובעת שאיננה בשר ודם או לנציגות של דיירים בבית משותף, ואף כאשר בכתב התביעה כפי שהוגש אין כלל עתירה שכזו לפיצויים.

עם זאת, לא ניתן לקבל את טענת התובעת בסיכומי בא כוחה, שלפיה נוכח הקביעה בהסדר יש מקום לחייב את הנתבעות בתשלום פיצוי על "עגמת הנפש" לכל אחד מ- 19 בעלי הדירות. דומני שטענה זו איננה מבטאת נכון את אשר נקבע בהסדר.

לפי ההסדר, אכן נקבע שעומדת לתובעת הזכות לדרוש פיצויים על "עגמת נפש" בגין כל אחד מ- 19 בעלי הדירות בבניין, אך אין בהסדר כל הוראה הפוטרת את התובעת מהחובה להוכיח שאכן נגרמה כזו "עגמת נפש" לכל אחד מבעלי הדירות בבניין.

אכן, לבית המשפט סמכות לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני לפי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970, אלא שבפסיקת פיצוי שכזה בוחן בית המשפט את נסיבות המקרה לגופן ובמשנה זהירות. כך גם במקרה זה. אף שבבניין 19 דירות, אין זה מובן מאליו שכל אחד ואחד מבעלי הדירות בבניין סבל "עגמת נפש" במידה שווה ואין זה מובן מאליו שכל אחד מבעלי הדירות בבניין בכלל סבל מעגמת נפש. אפשר ומי מבעלי הדירות מכר את זכויותיו תוך כדי בירור הטענות, אפשר ומי מבעלי הדירות כלל לא התגורר בדירה אלא השכירה לשוכרים מזדמנים, אפשר ואין דומה בעל דירה בחזית לבעל דירה בעורף הבניין, ואפשר שאין דומה "עגמת הנפש" של בעל דירה בקומה הראשונה לזו של בעל דירה בקומה האחרונה. כל אחד ואחד מבעלי הדירות בבניין ונסיבותיו האישיות.

ומשכך, ככל שטוענת התובעת שיש מקום לחיוב בתשלום פיצוי עבור כל אחד מ- 19 בעלי הדירות בבניין, שומה היה עליה להציג ראיות המתייחסות לכל אחד מאותם 19 בעלי זכויות בבניין. ראיות שיבהירו את אותן נסיבות אישיות שמצדיקות כזה פיצוי לאותו בעל זכויות בגין הליקויים באבני החיפוי של הבניין.

1. עיון בראיות התובעת מלמד שלא כך נעשה. כל שהציגה התובעת אלו 3 תצהירים של 3 בעלי דירות בבניין. כל אחד מאותם מצהירים הצהיר על אי הנוחות שחש, על אי הנעימות, על הפגיעה בפרטיות, על הרעש והלכלוך שאך טבעי שיהיו נוכח התיקונים שנעשו באבני החיפוי.

מאידך, אין בתצהירים שהוגשו כדי ללמד דבר על אי נעימותם של יתר הדיירים או בעלי הזכויות בבניין. וכך גם עולה מחקירתו הנגדית של מר אגסי, אשר הודה (בהגינות) שכלל לא פנה למי מיתר הדיירים לבקש תצהיר ואף שאיננו יודע מה עמדתם ביחס לטענות אלו. ובהיעדר ראיות לעגמת נפש שנגרמה למי מבעלי הזכויות בבניין זולת אותם 3 שהגישו תצהיר, אין מקום לפסוק פיצויים אלא לאותם 3 מצהירים.

1. לגופן של הטענות, ביחס לאותם 3 מצהירים, נדמה שלא יתכן ספק באשר לאותו סבל שהינו מנת חלקם.

עיקר הסבל אשר נגרם לאותם מצהירים נובע מהפגם האסתטי והסיכון הבטיחותי הפוטנציאלי אשר גלום בליקויים שנתגלו. שכך נאמר בחוו"ד מומחה ביה"מ (פסקה 4.1.3):

"במבחן התוצאה האבן נכשלה, אבני החיפוי מתפוררות, התפוררות חמורה הפוגעת לא רק באסתטיקה של חזיתות המבנה, ההשלכות הן גם על היבטים נוספים של בטיחות, קיימות ונוחות.

אין ספק שהדיירים, מבחינת החיפוי החיצוני של המבנה, קבלו מוצר סוג ב'."

כך מתברר שמאז הלינה התובעת לראשונה על ליקויים באבני החיפוי בתחילת 2007 (סעיף 5 בתצהיר מנשה מטלון) ועד עצם היום הזה, מתגוררים הדיירים בבניין שחזיתותיו אינן אסתטיות, שאבני החיפוי שלו מתפוררות, ושאפשר וההתפוררות מגלמת גם סכנה בטיחותית.

לטענת הנתבעות, התובעת ודיירי הבניין הם האשמים מהתמשכות ההליכים לביצוע התיקונים. טענה זו לא ניתן לקבל. עוד טרם הגשת התביעה, בחוות דעת מדצמבר 2007 (נספח יג' לכתב התביעה) דרשה התובעת שאבני החיפוי יתוקנו באמצעות החלפתן. הנתבעות הן הן שסירבו לכך נוכח העלויות הכרוכות בהחלפה זו. סירוב הנתבעות הוא הוא שהביא להתמשכות ההליכים והוא הוא שהביא לכך שאותם פגמים מלווים את דיירי הבניין מזה כ- 10 שנים.

אשר לאי הנוחות עקב ביצוע תיקונים, ואף על כך אין מחלוקת, יש לזכור שבמהלך השנים היה ניסיון אחד ויחיד לתיקון הליקויים. אותו ניסיון שנעשה בעקבות ההסדר במהלך ספטמבר – אוקטובר 2013. הא ותו לא. משמע, כל אותן טרוניות לאי הנוחות הנגרמת עקב ביצוע התיקונים באבני החיפוי מתייחסת למחזור בודד של תיקונים. בנוסף, ואף זאת יש להביא בחשבון, אין מחלוקת על כך שידרש לפחות מחזור נוסף של תיקונים ואפשר שיותר, אם יתברר שאף ניסיון התיקון הנוסף לא יצלח.

לפיכך, בשים לב לכך שעסקינן בליקוי שעיקרו אסתטי, אף שהוא גם עלול להיות בטיחותי; בשים לב לכך שתיקון הליקוי מתעכב מזה כ- 10 שנים; בשים לב לאי הנעימות שהייתה כרוכה במחזור התיקון שנעשה ובזה שעוד צפוי; ואף בשים לב לזמן שנאלצו נציגי התובעת להשקיע בבירור הטענות, אני אומד את עגמת הנפש בסך של 15,000 ₪ בגין כל אחד משלושת המצהירים.

סכום זה יועבר במישרין לתובעת (באמצעות בא כוחה) שברי שאיש זולתה איננו צד לתביעה זו, וממילא שהשימוש שייעשה בפיצוי שיועבר איננו רלוונטי לפסק דין זה.

1. אשר להוצאות התובעת, מאחר ולמעשה התביעה התקבלה אין כל הצדקה שהתובעת תספוג את ההוצאות הכרוכות בבירור התביעה, וזאת החל מחוות הדעת הראשונה שהוכנה עבורה.

עיון ברשימת ההוצאות שהוציאה התובעת (סעיף 78 בתצהיר מר שלמה אגסי) מלמד על הוצאות הכוללות אגרת בית משפט (1,059 ₪), תשלום לחברת הדס עבור דו"ח ביקורת (2,194 ₪), תשלום למכון התקנים (3,044 ₪), תשלומים למומחה מטעם התובעת ד"ר אורי קורן (26,638 ₪) ותשלומים למומחה ביה"מ (10,500 ₪). הוצאות אלו נבעו במישרין מבירור הטענות ובהן יחויבו הנתבעות במלואן.

אשר לדרישה לתשלום שכר ששולם על ידי התובעת לעו"ד אורי אסא, לא ברור מדוע נזקקה התובעת לייעוץ משפטי נוסף לזה שקבלה מבאי כוחה בתביעה זו, וככל שעשתה כן אין מקום לחיוב הנתבעות בגינו.

אשר לדרישה להשבת תשלומים שבוצעו עבור בדיקת הבניין לחדירות מים, לא הוסבר מה צורך היה בבדיקה זו וממילא שנוכח ויתור התובע על טענות לליקויים נוספים, זולת באבני החיפוי, לא ברור מדוע יש מקום לחיוב בפיצוי על הוצאה זו.

אשר לדרישה להשבת "הוצאות כלליות" בסך של 40,000 ₪, לא ברורה כלל מהותה של דרישה זו ובהיעדר פירוט או אסמכתאות, אין מקום גם לחיוב בהשבה.

ואשר לשכר טרחת ב"כ התובעת בתביעה זו, התובעת הציגה אסמכתאות לתשלום שכר טרחה בסך של 113,650 ₪. אין טענה, וממילא שאף אין ראיה, שתשלום שכר טרחה בהיקף שכזה איננו סביר בשים לב להתמשכות ההתדיינות במשך שנים כה רבות והיקף המשאבים שנדרשו בבירור הטענות, לרבות הגשת תצהירים, חקירות נגדיות וסיכומים. יש איפה מקום לחיוב במלוא סכום זה.

בסך הכל, יחויבו הנתבעות בתשלום הוצאות התובעת בסך של 155,785 ₪.

1. ולסיכום, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סך כולל של 200,785 ₪. סכום זה יועבר במישרין לב"כ התובעות בתוך 14 יום שאם לא כן יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ז, 13 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.