לפני תובענה כספית לחיובו של ערב באשראי שניתן לצורך המשך פעילותה של חברה.

1. בשנת 2004 פתחה הנתבעת 1 (להלן – "החברה") חשבון אצל התובע (להלן – "הבנק").

בחברה היו שני בעלי מניות: הנתבע 2 (להלן – "רונן") והנתבע 3 (להלן – "אלעזר"), והם ערבו לכלל התחייבויותיה של החברה כלפי הבנק בחשבון (נספחים ד2 ו-ד2 לכתב התביעה).

הנתבע 4 (להלן – "הנתבע") הינו אביו של רונן, והוא עבד בחברה מסוף שנת 2005; תפקידו בחברה היה לדאוג לכניסתן של עבודות (וראו: סע' 3-4 לתצהירו המשלים של הנתבע שהוגש ביום 14.6.11, עדותו בדיון מיום 21.9.11 בעמ' 11 ש' 28-30, ש' 33-34, עמ' 12 ש' 1-3, סע' 5 לתצהיר עדותו הראשית).

ביום 30.1.08 חתם הנתבע על כתב ערבות מוגבל בסכום של 300,000 ש"ח להבטחת אשראי שניתן לחברה ע"י הבנק.

2. החברה לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי הבנק, וביום 2.2.10 הוגשה תובענה זו נגד החברה, בעלי המניות והערב.

ביום 26.9.11 ניתן פסק דין נגד החברה ורונן. בדיון שהתקיים ביום 8.5.11 הודיעו הבנק ואלעזר על הסכם פשרה אליו הגיעו (ההסכם צורף כנספח ת/19 לתצהיר מר אבישי גטניו מטעם הבנק);

הבנק נדרש להגיש פסיקתא לחתימה, אך בפועל לא ניתן כל פסק דין בעניינו של אלעזר בתיק זה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי אלעזר עמד בחלקו בהסכם הפשרה (וראו: סע' 21.5 לתצהירו של מר גטניו).

3. ביום 21.9.11 התקיים דיון בבקשת הנתבע למתן רשות להתגונן. בהחלטה שניתנה באותו מועד ניתנה לנתבע רשות להתגונן בעטין של שש טענות:

3.1 כי חתם על כתב הערבות תחת לחץ, באופן שלא התאפשר לו לעיין בו ולהבין את משמעותו. באופן ספציפי טוען הנתבע, כי החתימה נעשתה כאשר היה בדרכו לשדה התעופה לקראת טיסה לחו"ל, כשסניף הבנק סגור ונפתח במיוחד עבורו, וכי הפקיד שהחתימו לא הסביר לו על מה הוא חותם.

3.2 כי אמנם חתם על כתב הערבות, אך החתימה בעמ' האחרון איננה חתימתו.

אומר כבר כעת, כי נפקותה של טענה זו לא ברורה לי; הנתבע לא הכחיש כי חתם על כתב הערבות ועל יתר המסמכים שהוצגו לו לחתימה באותו מעמד (סע' 23 לתצהיר עדותו הראשית, עמ' 13 ש' 6-16), בפרט כי חתם ליד המספר '300,000' – סכום הערבות עצמו.

3.3 כי לא ידע על מצבה של החברה בזמן שחתם כערב, והדבר לא נמסר ולא הוסבר לו ע"י הבנק.

3.4 כי ביטל ערבותו במכתב ששלח לבנק ביום 26.2.08; כי ההלוואות בעטיין הוגשה התביעה ניטלו לאחר ביטול הערבות ועל כן אין לערבותו כל תוקף.

3.5 כי בהסכם הפשרה שחתם הבנק עם אלעזר, ויתר הבנק על בטוחה בשווי 3 מ' ש"ח – בית מגוריו של אלעזר, ועל כן מופטר הנתבע מערבותו בהתאם להוראות סע' 6(ב) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967.

3.6 כי הבנק לא שלח לו הודעות על אי קיום חיוביה של החברה, כנדרש בסע' 26 לחוק הערבות, ובכך גרם לו לנזק הואיל והוא יכול היה למסור לבנק מידע לגבי נכסי החברה מהם ניתן היה להיפרע.

4. מטעם התובע הוגש תצהירו של מר אבישי גטניו (להלן – "אבישי"), הפקיד לפניו חתם הנתבע על כתב הערבות.

מטעם הנתבע הוגשו תצהיריו, תצהירה של אשתו, הגב' מלכה שפר, וכן העידו עו"ד אבישי קון ורונן.

העדים נחקרו לפניי ביום 19.2.14 וביום 26.5.14; רונן נחקר ביום 26.5.14, לאחר שלא התייצב לדיונים קודמים שנקבעו, ולאחר שהוצא כנגדו צו הבאה, צו אשר בוטל לבקשתו ולאחר שהתחייב להגיע לדיון האחרון.

5. ביום 23.6.14 הוריתי על הגשת סיכומי הצדדים. התובע הגיש סיכומיו ביום 23.7.14. הנתבע הגיש סיכומיו ביום 8.12.14.

6. לאחר שעיינתי בראיות הצדדים, שמעתי את עדיהם וקראתי את סיכומיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה, וכי יש לדחות את כל טענותיו של הנתבע.

טעמיי יובאו להלן.

7. מעמד חתימת כתב הערבות

7.1 הנתבע טוען מספר טענות לגבי מעמד חתימת הערבות, כאשר לצורך הבנת מעמד זה יש להבין את הרקע לו וכן את שהתרחש לאחר מכן. ניתוק האירועים שקדמו לחתימת הערבות או לאירועים שבאו לאחריו, כפי שניסה הנתבע לעשות בטיעוניו, מוציא דברים מהקשרם ועלול להביא למסקנה שגויה.

כך, אם נסתכל על מצב בו אדם מגיע בבהלה לסניף בנק בשעות אחה"צ, כאשר הסניף סגור וכאשר הוא בדרכו לשדה התעופה, טרוד בענייניו וכלל אינו פנוי לעניין, חותם בחטף על מסמכי ערבות וממשיך בדרכו – מובן כי ערבות מעין זו חסרה גמירות דעת מצידו, חסרה הבנה של הדברים ויש לראותה כמבוטלת.

ברם לא כך היו פני הדברים במקרה דנן, אף לא קרוב לכך.

7.2 ראשית, וכפי שהודגש ע"י הבנק מספר פעמים – הנתבע לא היה אדם זר לחברה. הוא אביו של רונן, שהיה מנהל ובעל מניות בה (וראו עדות רונן על תפקידו בחברה בעמ' 47 ש' 17-18, והמפורט לעיל בפיסקה השלישית של סע' 1 לפסק הדין לעניין תפקידו של הנתבע בחברה ומשך הזמן שעבד בה).

הנתבע עבד בחברה מסוף שנת 2005, וערבותו נחתמה ביום 30.1.08, כשנתיים ויותר אחר-כך.

באופן אובייקטיבי, אדם שעובד בחברה שנתיים, יודע ומכיר את מצבה, שומע ורואה את התנהלותה, והטענה כי לא ידע על מצבה של החברה – פשוט אינה מתיישבת עם הגיון החיים.

7.3 זאת ועוד: במקרה דנן הובאו ראיות פוזיטיביות לכך שהנתבע היה בהחלט מעורב בניהולה הכספי של החברה, השתתף בפגישות עם הבנק והיה שותף אקטיבי לנושא מערך הביטחונות של החברה, ואבהיר;

7.3.1 הוכח, כי בשנת 2007 הציע הנתבע לבנק לשעבד את בית מגוריו כבטוחה לאשראי שניתן לחברה: לתצהירו מצרף אבישי הודעת פקסימיליה שנשלחה מאת מר אהרון גוטמן (להלן – "גוטמן") לבנק ביום 24.5.07, תשעה חודשים עובר לחתימת הערבות ע"י הנתבע, אליו צורפה שמאות שנערכה עבור הבנק על ביתו של הנתבע, כאשר השמאי מציין בחוות הדעת כי אשתו של הנתבע, מלכה שפר, הראתה לו את הבית (סע' 7.5 לנספח ת/4).

רונן אישר בחקירתו, כי גוטמן היה יועץ מטעמו, ולא מטעם הבנק (עמ' 53 ש' 3-4).

צירוף עובדות זה אינו יכול אלא להביא למסקנה כי הנתבע ידע ואישר ביצוע שמאות על בית מגוריו לצורך מתן בטוחה לבנק עבור החברה בה עבד עם בנו.

7.3.2 הוכח, כי הנתבע השתתף בפגישות שהתקיימו עם הבנק: בתצהירו, מפרט אבישי פגישות שהתקיימו בין הבנק לחברה, בנוכחותו של הנתבע, ואשר על אודותם ערך הבנק פרוטוקולים בזמן אמת, קרי: בסמוך לאחר קיום הפגישה.

המדובר בשלוש פגישות אשר התקיימו במועדים ובמקומות כדלקמן: פגישה מיום 30.1.08 בשעות הבוקר, שהתקיימה בהנהלת המרחב (להלן – "הפגישה הראשונה", סע' 8 לתצהיר אבישי, ונספח ת/6), פגישה מיום 10.3.08 שהתקיימה בחצרי החברה (להלן – "הפגישה השנייה", סע' 13 לתצהיר אבישי ונספח ת/9) ופגישה מיום 8.4.08 שהתקיימה בסניף הבנק (להלן – "הפגישה השלישית", סע' 14 לתצהיר אבישי ונספח ת/10).

אומר, כי רק הפגישה הראשונה רלוונטית לעניין טענות הנתבע בנוגע למעמד חתימת הערבות, באשר הפגישות האחרות אירעו לאחר מכן, והשתתפותו בהן רלוונטית לעניין טענתו בדבר ביטולה של ערבותו בחודש פברואר 2008.

7.3.3 טענתו של הנתבע כי לא השתתף בפגישות עם הבנק בנוגע לחברה אינן אמת; הנתבע לא השיב אמת בחקירתו ורק כאשר הופנה לעובדות או למסמכים בהם הודה כבר, תיקן עדותו.

כך, בפתח חקירתו הנגדית, טען הנתבע כי לא השתתף באף פגישה עם הבנק בקשר לחברה (עמ' 41 ש' 3-6).

בהמשך, כאשר ב"כ התובע הפנה תשומת ליבו כי בתצהיר עדותו הראשית כתב אחרת, תיקן דבריו ואישר כי היה בפגישה אחת בלבד (שם, ש' 7-10), ואז הוסיף על האמור בתצהירו וטען כי לא נשאר בפגישה עד הסוף אלא 'יצא החוצה' (שם, ש' 20-21).

אינני מאמינה לנתבע כי לא נכח בכל הפגישה, וזאת הן לאור תשובותיו ה"מתפתחות", הן נוכח דברים שונים אותם כתב בתצהירו – כי נמסר לו בפירוש ע"י הבנק דבר מצבה הקשה של החברה והצורך בחתימתו כערב וסירובו הראשוני לכך (סע' 10), והן נוכח עדויות עדים אחרים.

7.3.4 סתירה נוספת בין האמור בתצהירו לבין מה שהשיב בחקירתו לפניי נמצאה בטענותיו בחקירתו כי לא שמע כי בפגישה מיום 30.1.08 דיברו על מצבה של החברה (עמ' 42 ש' 10-12), ועל כן גם "לא ידע" על מצבה בבנק (שם ש' 13-14). הדברים סותרים באופן ברור את שנכתב בתצהיר עדותו הראשית (סע' 6 ו-10).

7.3.5 בעדותו של עו"ד אבישי קון, שהובא לעדות מטעמו של הנתבע, אישר עו"ד קון כי הוא זוכר שהנתבע היה נוכח בפגישה בסניף הבנק (עמ' 34 ש' 11-12, ש' 25), והכוונה ככל הנראה לפגישה השלישית (עו"ד קון לא זכר תאריכים מדויקים של הפגישות).

עיון בפרוטוקול שערך הבנק לגבי אותה פגישה (נספח ת/10 לתצהיר אבישי) מלמד כי בפרוטוקול נרשמו הן הנתבע והן עו"ד קון כנוכחים, והרשום תואם את זכרונו של עו"ד קון לגבי נוכחות הנתבע, וזאת בניגוד לטענת הנתבע כי לא היה "באף פגישה" או כי היה "רק בפגישה מיום 30.1.08".

אין לתת אמון בדבריו של הנתבע גם נוכח עדותו של עו"ד קון, אותה מצאתי אמינה ומהימנה, אף תואמת למסמכים שהוצגו ואשר לו אין כל עניין בתוצאותיו של הליך זה.

7.4 הנתבע אישר בעצמו, הן בתצהיר עדותו הראשית (סע' 6 וסע' 10) והן בחקירתו (עמ' 42 ש' 24) כי ידע שלחברה בעיית תזרים מזומנים, וכי בפגישה שנערכה ביום 30.1.08 – עובר לחתימתו על כתב הערבות – מצבה של החברה הוסבר לו ע"י נציגי הבנק (סע' 10).

טענתו של הנתבע כי אינו מבין בבנקים בכלל, "תני לי טופס של בנק ואני לא מבין בזה" (עמ' 42 ש' 19) אינה אמת; אמנם, עיסוקו של הנתבע הוא בתחום אחר (צמחים, שם ש' 19-20), אך כאשר נאמר לו ע"י הבנק בפגישה, שאם לא יחתום על ערבות 'סוגרים את החברה' ברור לי לחלוטין כי אף לו היה ברור מה המשמעות הכספית של הדברים.

הנתבע הודה בחקירתו כי ידע "שיש קשיים לקנות חומר" הואיל והיה בשטח (עמ' 46 ש' 8), עובדה אשר אינה מתיישבת עם ראשיתו של המשפט כי לא ידע על מצב החשבון.

אם יש קושי לרכוש חומרים, וברור שהכוונה לא הייתה שהקושי נובע מבעיה בחומרים, הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי קיימת בעיה כספית; וכאשר חשבון בנק מתנהל באופן תקין, לא אמורה להיות כל בעיה כספית.

7.5 אני מאמינה לנתבע בדבר אחד בלבד והוא שכאשר נאמר לו בפגישה שעליו לחתום ערבות, שאם לא כן – תסתיים פעילות החברה, הוא סירב לכך בכל תוקף (סע' 10 לתצהירו), וגם כאשר לאחר הפגישה נאמרו לו לדבריו דברים דומים, גם אז עמד בסירובו -

"אמרתי לה [לרשלין מטעם הבנק – ר.ב.] שאתם יכולים לסגור את החברה ולעשות מה שרוצים ואני לא מוכן להיות ערב לאף אחד אפילו לא לאחי"

(עמ' 42 ש' 31-32).

דבריו אלה מפיו של הנתבע עצמו מלמדים באופן חד משמעי וברור ביותר, כי הוא הבין היטב מה היה מצבה של החברה, וכי כפסע היה בין המשך ניהולה לבין סגירתה.

7.6 אמנם הופעל לחץ על הנתבע לחתום על כתב הערבות, אך לחץ זה הופעל ע"י אשתו, ועל ידה בלבד; הנתבע אישר, כי כאשר נציגי הבנק אמרו לו שאם לא יחתום – תיסגר החברה, עמד בפרץ, ולא הסכים לחתום.

רק כאשר אשתו לחצה עליו – הלך וחתם -

"דברו עם אשתי בטלפון... והיא אמרה לי שיסגרו לילד שלנו את החברה ושכנעה אותי לחתום... היא לא אמרה לי מי דבר איתה בטלפון רק לחצה עלי לחתום"

(עמ' 43 ש' 2-5).

ובהמשך –

"אשתי מתנהגת כמו כל אמא שדואגת לבנה שלא יאבד את מקום העבודה"

(עמ' 44 ש' 8-9).

וגם –

"ש. הבנק יכל להפיל את החשבון הזה ביום הפגישה

ת. נכון, בגלל זה אשתי אמרה לי ללכת לחתום כדי שלבן שלי יהיה מקום עבודה"

(שם ש' 24-25).

מצבה של החברה היה מובן וידוע לנתבע לאשורו; הוא הבין היטב שללא חתימתו תיסגר החברה. לו עצמו לא שינה הדבר מאומה והוא אמר זאת במפורש לבנק. אשתו, מלכה, ראתה את הדברים בצורה אחרת, והיא זו שלחצה עליו לחתום כערב.

הסיבה לחתימה ברורה – "שיהיה לילד מקום עבודה"; הנתבע הסכים לקחת את הסיכון בחתימה על ערבות, כדי לעזור לבנו, וזאת נוכח לחצה של אשתו, ולחצה בלבד.

משהתממש הסיכון – אין הנתבע מוכן לשאת בתוצאות. מובן, כי חוסר רצון לקחת אחריות על מעשים שנעשו במודע, ומתוך כוונה ברורה להפקת רווח כלכלי, משרווח זה לא התממש - אינו מהווה הגנה משפטית ואינו מבטל חתימה על כתב ערבות.

7.7 אינני מאמינה לנתבע, כי מעמד החתימה ארך דקות ספורות, 5 עד 10 דקות לכל היותר, לדבריו (עמ' 43 ש' 15-16).

ראשית, אשתו, מלכה, טענה בעדותה כי המתינה לנתבע במונית "מס' דקות ארוכות" (עמ' 40 ש' 6).

שנית, הנתבע טען בתצהיר עדותו הראשית כי הגיע לבנק בשעה 16.00 לערך (סע' 16 לתצהיר) וחזר ואישר זאת בחקירתו לפניי (עמ' 43 ש' 17-18).

הנתבע אינו חולק כי חתם על דף האובליגו שאבישי הוציא באותו מעמד (העמ' השביעי לנספח ת/3 בתצהיר אבישי). המסמך כולל את השעה שבה הוצא: 16.24 (ביום 30.1.08 כמובן), קרוב למחצית השעה מאז שנכנס הנתבע, עפ"י דבריו, לסניף.

הנתבע לא ידע להסביר בחקירתו את הפער בין הדברים, בפרט את העובדה כי טען שהיה בבנק כעשר דקות לכל היותר ועל כן צריך היה לצאת בשעה ארבע ועשרה או ארבע ורבע מהסניף, בעוד שחתימתו מתנוססת על מסמך שרק הוצא מהמחשב בשעה 16.24, ועל כן לכל המוקדם נחתמה דקה או שתיים לאחר מכן (שם ש' 20 – "לא יודע").

שלישית, בחקירתו לפניי טען אבישי כי שוחח עם הנתבע בזמן שהיו בסניף; אבישי ידע לספר כי הנתבע סיפר לו על מיזם שעניינו צמיד מנטרל קרינה שהוא שותף בו (עמ' 29 ש' 14-15). הנתבע אישר בחקירתו, כי אמנם היה לו מיזם כזה (עמ' 44 ש' 10-11), וכאשר נשאל הנתבע כיצד אבישי ידע על כך -

"ש. ספרת את [זה – ר.ב.] לאבישי

ת. לא יודע, אם הוא יודע סימן שכן"

(שם ש' 12-13; ההדגשה שלי – ר.ב.).

אני מאמינה לאבישי, כי חתימת כתב הערבות לא נעשתה "ליד הדלת" כטענת הנתבע, כי השניים עלו לקומה השנייה, שם נמצא מחשבו של אבישי ומכונת הצילום, בה צולמה תעודת הזהות של הנתבע (עמ' 6 לנספח ת/3 בתצהיר אבישי), וכי היה לנתבע זמן מספיק לעיין במסמכים (סע' 9-10 לתצהיר אבישי, עמ' 29 ש' 11-14).

7.8 לא ניתן להתעלם מכך שהנתבע חתום על דף אובליגו עדכני שהוצא ע"י אבישי דקות ספורות בטרם נחתם (עמ' 6 לנספח ת/3 כאמור).

דף האובליגו מפרט בדיוק מהן התחייבויות החברה וניתן לראות גם ממנו באופן ברור כי התחייבויותיה עולות על הבטוחות הקיימות בחשבון.

העובדה כי הנתבע אינו יודע לקרוא דפי אובליגו לא יכולה לשנות במקרה דנן, משקבעתי לעיל כי נכח בבוקרו של אותו יום בפגישה עם הבנק בה הובהר לו מה מצב החברה, ומשהודה הנתבע עצמו כי בתחילה לא עניין אותו כלל כי החברה תיסגר אם לא יחתום על כתב הערבות.

7.9 מקובלים עליי הסבריו של אבישי בחקירתו, כי לבנק לא הייתה דחיפות כי הנתבע יחתום דווקא באותו יום ודווקא לפני טיסתו לחו"ל (עמ' 29 ש' 19-24); הדחיפות הייתה של החברה שהייתה אמורה לשלם תשלומים כבר למחרת היום, תוך שהיא חורגת ממסגרת האשראי המאושרת וכאשר הבנק אומר לה חד משמעית כי לא יתיר משיכות נוספות מהחשבון.

מדף חשבון החברה (דף 3/2008 נספח ת/7 לתצהיר אבישי) עולה כי עובר לחתימת הנתבע על כתב הערבות, עמדה מסגרת האשראי בחשבון על 1.8 מ' ש"ח, אך יתרת החובה בעו"ש עמדה על 2.4 מ' ש"ח. הדברים גם אושרו בחקירתו של אבישי (עמ' 30 ש' 9-12).

עיון בדפי החשבון הבאים (דף 4/2008 ואילך) מלמד, כי החברה המשיכה והוציאה כספים מהחשבון, כאשר יתרת החוב עולה ומטפסת באשר ההוצאות עולות על ההכנסות.

מכאן, שביום 30.1.08, כאשר הפער בין בטחונות לאשראי בפועל עולה על חצי מיליון ש"ח, לא הייתה לבנק ברירה אלא לעצור ולבקש בטחונות נוספים, בפרט כאשר החברה מבקשת להגדיל את הפער ולצרוך אשראי רב יותר.

7.10 על יסוד כל המפורט לעיל אני קובעת כי הנתבע ידע והבין את מצבה הקשה של החברה, הדיבור על סגירתה ללא ערבותו אינו מוכחש על ידו ומשמעותו ברורה, הנתבע חתם על כתב הערבות עקב לחצים שהפעילה עליו אשתו, שחשבה שבכך היא מסייעת לבנה, רונן, עיתוי החתימה נבע מצרכיה של החברה, ולבנק לא שינה כהוא זה אם החתימה תעשה באותו יום או במועד אחר או בכלל, ועל כן ערבותו הינה בתוקף ואין לבטלה.

8. ביטול הערבות

8.1 גם הנתבע סבר כי לא נפל פגם בחתימתו על ערבותו, וכי היא בתוקף;

שאם לא כן – מדוע טרח להכין מכתב לבנק בו הוא מודיע, לאחר שהכספים כבר נמשכו מחשבון החברה, כי הוא מבטל ערבותו? (נספחים ב' ו-ב1 לתצהיר עדותו הראשית).

8.2 לגבי מכתב זה, אשר נשלח ביום 26.2.08, וכפי שהערתי לעיל, משנמשכו כספים מחשבון החברה (כעולה מדפי חשבון הבנק, נספח ת/7 לתצהיר אבישי) על יסודה של הערבות, כלומר – מששינה הבנק מצבו לרעה בהסתמך על הערבות, אין הנתבע יכול לחזור בו ממנה עוד.

כפי שהעיד אבישי, וכפי שניתן לראות בדפי החשבון (נספח ת/7 לתצהיר אבישי), ביום 30.1.08 עמדה יתרת החובה בעו"ש בחשבון החברה על הסך של 2.514 מ' ש"ח. למחרת, ביום 31.1.08 עמדה יתרת החובה בחשבון על הסך של 2.592 מ' ש"ח.

יתרה זו הלכה וגדלה עד ליום 15.2.08 שאז עמדה על 2.655 מ' ש"ח. רק ביום 17.2.08 בוצעה הפקדה משמעותית לחשבון, אך המשיכות ממנו המשיכו להיות בסכומים העולים על הסכומים המופקדים ויתרת החוב הלכה וגדלה (עמ' 26 ש' 21-23).

ביום 26.2.08, מועד משלוח מכתב ביטול הערבות ע"י הנתבע, עמדה יתרת החוב בחשבון על הסך של 2.414 מ' ש"ח (דף מס' 6/2008 בנספח ת/7), אך זמן קצר אח"כ הוסיפה יתרת החוב וגדלה.

במועד בו סבר הנתבע כי הוא רשאי לבטל ערבותו, הייתה בחשבון החברה יתרת חוב גבוהה ממסגרת האשראי המאושרת. ביטול הערבות בשלב זה יכול היה לטעמי לבוא רק כנגד תשלומה, כפי התחייבותו של הנתבע בחתימתו על כתב הערבות.

8.3 אמנם, ניתן לראות כי במועד משלוח מכתב ביטול הערבות, יתרת החוב בחשבון הייתה נמוכה מהיתרה ערב חתימת כתב הערבות (בכ-100,000 ש"ח); אך אין בכך כדי להעלות או להוריד, באשר משך כל התקופה הזו, עת הבנק מסתמך על ערבות הנתבע, הוא מאפשר לחברה המשך פעילות, פעילות אשר לא הייתה מתאפשרת אלמלא הערבות.

8.4 בנוסף, ולטעמי, גם אם הבנק לא שינה מצבו לרעה על יסודה של ערבות הנתבע, באשר יתרת החוב במועד חתימת הערבות ובמועד משלוח מכתב ביטולה עלתה על המסגרת המאושרת מחד גיסא, אך ההבדל בין יתרת החוב בשני המועדים לא היה משמעותי מאידך גיסא, לא מתקבל על הדעת כי אדם יחתום על מסמך, ואז – משיקולים של העדר כדאיות – יחזור בו. לא ניתן לקבל ביטול חד צדדי של הסכם, רק מפאת שאחד הצדדים החתומים "שינה דעתו" מסיבות של כדאיות העסקה.

8.5 אך חשוב מכך: הנתבע כלל לא הוכיח כי המכתב התקבל בבנק, ובין האמור בתצהירו המשלים מיום 14.6.11 לבין חקירתו בבית המשפט נמצאו סתירות מהותיות;

כך, בתצהירו המשלים בבקשת הרשות להתגונן טען כי הוא שיגר את המכתב ממשרדו של עו"ד קון (סע' 27 לתצהיר שהוגש ביום 14.6.11).

בחקירתו מיום 21.9.11 טען כי הפקידה ממשרדו של עו"ד קון היא ששיגרה את הפקס והיא שדיברה עם הבנק (עמ' 14 ש' 12-14).

בתצהירו (סע' 28 לתצהיר הנ"ל) טען כי אישר טלפונית קבלת הפקס ("לאחר משלוח הביטול.. אישרתי טלפונית את קבלתו אצל המשיב...") אך בחקירתו מיום 21.9.11 הודה במפורש "לא אישרתי קבלתו טלפונית" (שם, ש' 17).

בחקירתו של עו"ד קון, אישר העד כי המכתבים ב' ו-ב1 יצאו ממכשיר הפקס של משרדו (עמ' 35 ש' 20-21), כי ב-100% מהמקרים הפקידה מוודאת שהפקס הגיע (שם, ש' 25), אך כי לא ראה שהפקידה שלחה את הפקס.

עו"ד קון הסביר, כי שיטת העבודה היא אמנם לוודא הגעתו אך אינו זוכר את המקרה הספציפי הזה.

כן הוא אישר כי עפ"י שיטת העבודה במשרדו, כאשר מוודאים קבלת פקס, הפקידה גם רושמת עם מי דיברה ובאיזו שעה (עמ' 37 ש' 7-15) – פעולות אשר אין חולק כי לא נעשו במקרה דנן, באשר לא הוגש כל רישום כאמור.

8.6 אבישי טען כי המכתבים אינם מוכרים לו (סע' 15 לתצהירו); העד לא נחקר על נושא זה ע"י ב"כ הנתבע.

8.7 יתרה על כן, וכפי שאוזכר לעיל, הנתבע נכח בפגישות עם הבנק לאחר מועד משלוח המכתבים (הפגישה השנייה מיום 10.3.08 והפגישה השלישית מיום 8.4.08). בפגישות אלה נדון נושא החשבון, בפרט צוין רצונו של הנתבע לגשת למכרזים גדולים אשר דורשים הוצאת ערבויות בנקאיות (ת/10 לתצהיר אבישי, סע' 6 לפרוטוקול הפגישה) וכן עלה נושא חיזוק ערבותו של הנתבע (סע' 8).

הנתבע טען, כי הובא לפגישות כדי לתת הסבר על מצב העבודות.

הדבר בא לידי ביטוי בפרוטוקול הפגישה – כשם שנושא ערבותו בא לידי ביטוי במסגרתו. אם סבר הנתבע עד אז כי מכתבו התקבל וערבותו בוטלה, הרי שממועד זה ואילך כאשר הבנק מדבר עימו על פתיחת חשבון פרטי בסניף לשם חיזוק ערבותו, היה צריך להיות לו ברור לחלוטין כי ערבותו שרירה וקיימת. כל מסקנה אחרת אינה אלא עצימת עיניים.

לפחות בשלב זה, היה על הנתבע לעצור את הדיונים על "חיזוק" ערבותו, ולהבהיר – בכתובים, ולכל הפחות בע"פ – כי אין כל "ערבות" שניתן "לחזק". הנתבע לא עשה כן, אף לא טען כי אמר דבר מה בעניין זה בפגישות; בכך שימר הנתבע, בהתנהגותו ובדבריו, את סברתו של הבנק כי ערבותו שרירה וקיימת.

8.8 לפיכך, אני קובעת כי מכתבו של הנתבע, ככל שנשלח לבנק, לא התקבל אצלו, אף הבנק לא ידע על אודותיו עד להגשת התביעה, וזאת במיוחד בשים לב לדברים שנאמרו בפגישה מיום 8.4.08 (נספח ת/10 לתצהיר אבישי).

במועד משלוח המכתב כבר קיבלה החברה את הכספים שביקשה, ועל כן ביטול הערבות לא יכול היה להיעשות בהודעה, אלא בתשלום.

כמו כן, חוזה לא ניתן לבטל באופן חד צדדי, רק מפאת שאחד הצדדים לו נמלך בדעתו.

9. הסכם הפשרה עם אלעזר

9.1 הנתבע טוען, כי לבנק הייתה בטוחה נכסית בדמות בית מגוריו של אלעזר, שותפו של רונן, אשר שוויה עלה על 3 מיליון ש"ח, וכאשר חתם הבנק על הסכם עם אלעזר וויתר על הבית, גרם לכך שהחוב כולו לא יסולק ולנזק לנתבע.

סע' 6(ב) לחוק הערבות קובע -

"גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק".

9.2 לאחר שעיינתי בראיות שהובאו מטעם הצדדים, אין בידי לקבל טענה זו של הנתבע.

9.3 טענתו של הנתבע, כי הבנק ויתר על בטוחה בשווי 3 מ' ש"ח, אין לה במה להיאחז; הנתבע לא צירף כל חוות דעת באשר לשווי ביתו של אלעזר.

בוודאי שלא הוגשה על ידו כל חוות דעת אשר תחלוק על חוות הדעת שהייתה לבנק באותה עת (נספח ת/16 לתצהיר אבישי) ולפיה שווי הבית עומד על כ-1.3 ש"ח בלבד (320,000 דולר ארה"ב * 4.2 ש"ח לדולר, סע' 9 לשומה).

אמנם, בהסכם המכר שנחתם בין אלעזר לרוכש ביתו (נספח ת/18 לתצהיר אבישי) נקבע מחיר הבית בפועל על 1.9 מ' ש"ח (סע' 5 להסכם), אך לא ניתן להעלם מכך שהבית נמכר בשוק החופשי, בעוד שמימושו בהליכי כינוס, לו היה הבנק נדרש אליהם, וכפי שצוין בשמאות שהייתה בידי הבנק (סע' 9.2 לנספח ת/16), היה מביא לקבלת הסך של 945,000 ש"ח, או סכום קרוב לכך, בלבד.

משהסכים הבנק לקבל מאלעזר סך של מיליון ש"ח תמורת שחרור המשכנתא מהבית, לא שינה מצבו לרעה, אף לא שינה מצבם של הערבים לרעה לעומת מצב בו היו כולם נתונים, לו היה הבנק נאלץ לממש את הבית בהליכי כינוס.

כל שנחסך הוא הוצאות (שלא לומר – עגמת נפש) מאלעזר. לא היה בכך כדי לסייע לנתבע או לחברה (בבחינת - זה נהנה, וזה לא חסר).

9.4 נכון למועד הגשת התביעה, עמד חובה של החברה לבנק על הסך של 3,285,180 ש"ח (נספח ב' לכתב התביעה). מלבד ערבותו המוגבלת בסכום של הנתבע, ניתנו לבנק ערבותם שאינה מוגבלת בסכום של רונן ואלעזר, הבעלים של החברה (נספחים ד1 ו-ד2 לכתב התביעה).

9.5 מכאן, שאלמלא ערבותו של הנתבע, כל אחד מהשותפים היה חב במחצית מחובות החברה (סע' 56(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), וככל שאחד השותפים היה נושא ביותר ממחצית החיוב – רשאי היה לחזור אל משנהו (סע' 56(ב) לחוק החוזים).

9.6 ביום 13.5.10 מומש תיק ניירות ערך של אלעזר והופקד בחשבון החברה הסך של 458,318.94 ש"ח והסך של 36,334.15 ש"ח, ובסה"כ: 494,653 ש"ח (וראו: דף מס' 1/2010, העמ' הראשון של נספח ת/7 לתצהיר אבישי).

בהתאם להסכם הפשרה שנחתם בין הבנק לאלעזר (נספח ת/19 שצורף לתצהירו של אבישי), שילם אלעזר לבנק סך של 139,000 ש"ח ביום 27.7.11 וסך 956,000 ש"ח ביום 14.9.11; סכומים אלה הופקדו בחשבונה של החברה (וראו: נספח ת/20 לתצהירו של אבישי).

9.7 מכאן, שאלעזר שילם לבנק סכום כולל של 1,589,653 ש"ח בגין ערבותו, סכום הקרוב למחצית החוב לבנק; 'קרוב' הואיל והתשלום בוצע לאחר שהוגשה התביעה, כאשר הסכום הנקוב בכתב התביעה כבר צבר ריבית בנקאית מחד גיסא, אך מאידך גיסא יש לזכור כי רונן ואלעזר לא היו חייבים במחצית החוב לבנק, משניתנה גם ערבותו של הנתבע, אלא במעט פחות ממחצית - כ-45% כל אחד מהם, וזאת בהתעלם מבטוחות נכסיות שהיו לבנק (כמפורט בסע' 20 לתצהיר אבישי, וכפי שאושר ע"י רונן בחקירתו בעמ' 48 ש' 18-20, ש' 26-27 ובעמ' 52 ש' 1-2).

9.8 רונן אישר, כי לא שילם דבר ע"ח חובו לבנק (עמ' 54 ש' 25-26); למעשה, היחיד ששילם עד כה את חלקו בחובות החברה לבנק היה אלעזר בלבד, והוא נשא בכ-50% מחובות החברה כאמור.

9.9 המסקנה העולה מכל המפורט לעיל היא כי הבנק לא גרם לפקיעתה של ערובה, אלא ההפך - הביא למיקסום מימושה, תוך גרימת מינימום הוצאות ונזקים לאלעזר; ספק אם בהליכי כינוס ביתו של אלעזר היה הבנק מקבל יותר מ-1,095,000 ש"ח הסכום ששולם ע"י אלעזר בהתאם להסכם הפשרה שחתם עם הבנק, במסגרתו בוטל שעבוד הבית לטובת הבנק.

10. אי משלוח הודעות אי קיום

10.1 טענתו היחידה של הנתבע, אשר יש לקבלה, היא הטענה בדבר אי משלוח הודעות אי קיום; יחד עם זאת, ולמרות שאני מקבלת את טענות הנתבע כי הבנק לא שלח אליו הודעות כאמור, אני גם מוצאת לקבוע, כי אין כל נפקות לדבר, הואיל והנתבע ידע על מצבה של החברה, ידע על הכספים המוחזקים במשכ"ל ולא עשה עם מידע זה דבר.

10.2 הנתבע טען כזכור, שלא קיבל כל הודעה מהבנק על כך שהחברה מפרה התחייבויותיה, ולא ידע על ההידרדרות במצבה עד לקבלת כתב התביעה.

עיון בתצהירו של אבישי מלמד, כי לא הובאה כל התייחסות מצד הבנק לטענה זו.

10.3 מדפי חשבון הבנק (נספח ת/7 לתצהיר אבישי) ניתן לראות כי ביום 21.9.08 החלה החזרת המחאות משמעותית ביותר בחשבון. לא מצאתי בדפי החשבון, וב"כ הבנק לא הצביע בסיכומיו, על פעולת חיוב החשבון בעמלה בגין משלוח מכתבי התראה או הודעות לערבים.

10.4 עפ"י עדותו של רונן, מסוף שנת 2008 הפקידה החברה את התקבולים בגין עבודות שביצעה בחשבונה בבנק הפועלים. עד אז הופקדו הכספים בחשבונה אצל התובע (עמ' 50 ש' 1-2, 6-7, 50, עמ' 51 ש' 1).

מכאן, שהחברה עברה לעבוד עם בנק הפועלים בשנת 2009, ולו היה הנתבע מודיע לתובע על כספים המופקדים לחשבון החברה בבנק הפועלים, תחת הפקדתם בחשבון אצל התובע – היה הדבר מקרב את קיצה של החברה ולא מאפשר לה לעבוד אפילו בשנת 2009; כפי שאישר רונן בעדותו, כשבנק הפועלים גילה את דבר הגשת התביעה ע"י התובע כאן, הופסקה פעילות החשבון אצלו (עמ' 54 ש' 30-32).

מובן, כי הנתבע לא היה עושה כדבר הזה במהלך שנת 2009, שכן אז "הילד היה נשאר בלי עבודה", כזכור.

10.5 לדברי רונן, החברה הפסיקה לפעול לקראת סוף 2009 (עמ' 54 ש' 5-6); הואיל והתביעה דנן הוגשה רק בפברואר 2010, כחודשיים לאחר "סוף 2009", לא ברור מדוע טוען רונן בעדותו, כי -

"מה שמוטט את החברה סופית זה התביעה של בנק לאומי. הם [בנק הפועלים – ר.ב.] ראו שיש תביעה של בנק לאומי ובגלל זה נגמר כל הסיפור"

(שם, ש' 31-32).

אם החברה הפסיקה לפעול כחודשיים לפני שהוגשה התביעה דנן, לא ברור כיצד הגשת התביעה גרמה ל"מיטוטה הסופי". חברה שאינה פועלת מזה כחודשיים (לטענתו של רונן, כאמור), אינה יכולה לא לפעול "עוד יותר".

10.6 הנתבע, כזכור, עבד בחברה. כבר קבעתי לעיל כי הוא היה מעורה בענייני חשבון הבנק, וזאת בניגוד לטענתו – אותה איני מקבלת, כי לא ידע מה מתרחש.

הנתבע ידע כאשר החברה הפסיקה פעילותה בסוף שנת 2009. הוא יכול היה, לו רצה, לפנות לתובע ולמסור לו מידע על כספים המגיעים לחברה ממשכ"ל. הוא לא עשה כן אז, אף לא עשה כן לאחר שהוגשה התביעה.

10.7 הנה כי כן, למרות שהתובע לא מילא חובתו לשלוח מכתב לנתבע, הרי שהדבר לא שינה באשר הנתבע ידע על אודות מצב החברה, ידע כאשר הפסיקה פעילותה (בסוף 2009, ולא לאחר מכן), ולא נקט בכל פעולה אשר תביא להקטנת יתרת החוב בחשבון – ובהתאמה – להקטנת ערבותו.

11. התוצאה

11.1 על יסוד כל המפורט לעיל, דין התביעה להתקבל במלואה נגד הנתבע; אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 340,587 ש"ח ובצירוף ריבית בנקאית הנהוגה בחשבונות חח"ד אצל התובע וזאת מיום הגשת התביעה (2.2.10) ועד התשלום המלא בפועל.

11.2 אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט (אגרות, בחלק יחסי לחוב הנתבע ממנו) בסך של 10,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ש"ח.

11.3 הסכומים הנקובים בסע' 11.2 לעיל ישולמו עד ליום 29.1.15, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

11.4 העיקולים הזמניים שהוטלו נגד הנתבע במסגרתה של תובענה זו – מאושרים.

11.5 מתוך הפיקדון שהופקד ע"י הנתבע להבטחת שכר העדים, אני מורה כי הסך של 350 ש"ח ישולם ע"י הנתבע לעו"ד אבישי קון.

הפיקדון יושב לב"כ הנתבע במלואו, וב"כ הנתבע יעביר את התשלום ישירות לעו"ד קון.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ה, 17 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.