1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת רויטל באום) מיום 17/12/14 בת"א 5252-02-10, לפיו נתקבלה תביעה כספית שהוגשה על ידי בנק לאומי לישראל (להלן: "הבנק" או "המשיב") לחיוב המערער בהיותו ערב באשראי שניתן להמשך פעילותה של חברה. במסגרת פסק דינו של בית משפט קמא חויב המערער לשלם לבנק סך של 340,587 ₪, וזאת בצירוף הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 ₪ (סך הכל חויב המערער לשלם 390,587 ₪).

2. העובדות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

בשנת 2004 פתחה חברת אור גידור בע"מ (להלן: "החברה") חשבון אצל הבנק. לחברה היו שני בעלי מניות: מר יצחק אלעזר (להלן: "אלעזר") ומר רונן שפר (להלן: "רונן") שהוא בנו של המערער (להלן ביחד: "בעלי המניות"). בעלי המניות של החברה היו גם ערבים באופן אישי לכל התחייבויותיה של החברה בחשבון שנפתח אצל הבנק.

3. המערער שהוא כאמור אביו של רונן (אחד מבעלי המניות) עבד בחברה החל מסוף שנת 2005 והיה אחראי על כניסתן של עבודות לחברה.

4. ביום 30/01/08 חתם המערער על כתב ערבות מוגבל בסכום של 300,000 ₪ להבטחת אשראי שניתן לחברה על ידי הבנק.

החברה לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי הבנק, ולכן ביום 02/02/10, הגיש הבנק תובענה בסדר דין מקוצר לבית משפט קמא. התובענה הוגשה בפועל כנגד החברה, בעלי המניות והמערער ועמדה על סך של 1,607,700 ₪.

ביום 29/06/11 ניתן פסק דין כנגד החברה ורונן, וביום 08/05/11 הודיעו הבנק ואלעזר על גיבוש הסכם פשרה, לגביו אין מחלוקת, כי אלעזר עמד בו.

5. המערער הגיש בקשת רשות להתגונן הנתמכת בתצהירו. במסגרת תצהיר התמיכה בבקשת הרשות להתגונן, טען המערער, כי סמוך למועד עריכת כתב הערבות שנחזה כחתום על ידו נמסר לו מרונן כי תזרים המזומנים של החברה מצוי בקשיים. כן ציין המערער, כי הבנק הפנה את רונן ואת אלעזר ליועץ עסקי אשר ליווה אותם במהלך העסקים והיה אמור לחלץ אותם מהקושי התזרימי אליו נקלעה החברה.

עוד טען המערער בתצהירו, כי ביום 30/01/08 התבקש להגיע עם רונן ואלעזר לסניף הבנק לצורך מסירת פרטים לפקידי הבנק אודות פרויקטים של החברה בהם עבד. אולם, התברר לו, כי מטרת הזימון הייתה לחתום על כתב ערבות. לטענת המערער במעמד זה סירב הוא נחרצות לחתום על הערבות מאחר ולא הייתה לו כל שליטה בחברה וכן מאחר שלא היה בעל עניין בה. עקב סירובו של המערער לחתום על הערבות החל הבנק להפעיל עליו לחץ על מנת שיגיע לחתום על הערבות. נטען, כי בעקבות הלחץ שהופעל על המערער שעה שהמערער התכונן לטוס לחו"ל, הסכים הוא לחתום על הערבות. אולם, כתב הערבות נחתם לטענת המערער בנסיבות שלא אפשרו לו לעיין בו ו/או לחתום עליו ו/או להבין באופן מושכל את משמעויותיו ו/או את מצב החברה לאשורו טרם החתימה. לטענת המערער נוכח הנסיבות שאפפו את חתימתו על כתב הערבות, ביום 26/02/08 הודיע הוא לבנק, על ביטול ערבותו לחברה.

6. בהחלטה מיום 21/09/11 ולאחר שהתקיים באותו מועד דיון בבקשת המערער למתן רשות להתגונן, החליט בית משפט קמא להיעתר לבקשת המערער ולתת לו רשות להתגונן, אשר עניינה בשש טענות שהועלו על ידי המערער, כמפורט להלן:

א. הטענה, כי המערער חתם על כתב הערבות תחת לחץ, באופן שלא התאפשר לו לעיין בו ולהבין את משמעותו, שעה שהמערער היה לטענתו בדרכו לשדה התעופה לקראת טיסה לחו"ל, כשסניף הבנק סגור ונפתח במיוחד עבורו, וכי הפקיד שהחתימו לא הסביר לו על מה הוא חותם.

ב. הטענה, כי אמנם חתם המערער על כתב הערבות, אך החתימה בעמוד האחרון איננה חתימתו.

ג. הטענה, כי המערער לא ידע על מצבה של החברה בזמן שחתם כערב, והדבר לא נמסר ולא הוסבר לו על ידי הבנק.

ד. הטענה, כי המערער ביטל את ערבותו במכתב ששלח לבנק ביום 26/02/08; והטענה, כי ההלוואות בעטיין הוגשה התביעה ניטלו לאחר ביטול הערבות ועל כן אין לערבותו כל תוקף.

ה. הטענה, כי בהסכם הפשרה שחתם הבנק עם אלעזר, ויתר הבנק על בטוחה בשווי 3 מיליון ₪ בהקשר לבית מגוריו של אלעזר, ועל כן מופטר המערער מערבותו בהתאם להוראות סעיף 6(ב) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות").

ו. הטענה, כי הבנק לא שלח למערער הודעות על אי קיום חיוביה של החברה, כנדרש בסעיף 26 לחוק הערבות, ובכך גרם לו לנזק הואיל והוא יכול היה למסור לבנק מידע לגבי נכסי החברה מהם ניתן היה להיפרע.

7. לאחר קבלת בקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידי המערער, הוגש מטעם הבנק, תצהירו של מר אבישי גטניו (להלן: "אבישי"), הפקיד לפניו חתם המערער על כתב הערבות. בנוסף, הוגשו מטעם המערער תצהירו, תצהירה של אשתו, הגב' מלכה שפר וכן העידו עו"ד אבישי קון ורונן. בעקבות הגשת התצהירים נחקרו המצהירים בפני בית משפט קמא והוגשו סיכומים בכתב.

8. בפסק דינו של בית משפט קמא מיום 17/12/14, ציין בית משפט קמא, כי לאחר עיון בראיות הצדדים, שמיעת עדיהם וקריאת סיכומיהם, הגיע לכלל מסקנה, כי דין תביעת הבנק להתקבל במלואה, וכי יש לדחות את טענותיו של המערער.

בית משפט קמא דחה את טענת המערער לפיה חתימתו על כתב הערבות נעשתה בלא שידע אודות מצב החברה ובעת שהיה בדרכו לשדה התעופה שעה שסניף הבנק בשעות אלה היה סגור ונפתח במיוחד על מנת שהמערער יחתום על כתב הערבות, בקבעו, כי המערער לא היה אדם זר לחברה, שהרי הוא אביו של רונן (אחד מבעלי המניות בחברה). כן נקבע, כי המערער עבד בחברה מסוף שנת 2005 כאשר ערבותו נחתמה ביום 30/01/08 כשנתיים ויותר לאחר תחילת עבודתו בחברה. בית משפט קמא ציין, כי באופן אובייקטיבי, אדם שעבד בחברה שנתיים, יודע ומכיר את מצבה של החברה ושומע ורואה את התנהלותה, ולכן הטענה, כי לא ידע על מצבה של החברה אינה יכולה להתיישב עם היגיון הדברים.

בית משפט קמא הוסיף וציין, כי במקרה הנדון, הובאו ראיות פוזיטיביות לכך שהמערער היה בהחלט מעורב בניהולה הכספי של החברה, השתתף בפגישות עם הבנק והיה שותף אקטיבי לנושא מערך הביטחונות של החברה. בין היתר, איזכר בית משפט קמא את העובדה, כי עלה מן הראיות, כי בשנת 2007 ידע הנתבע ואישר ביצוע שמאות על בית מגוריו לצורך מתן בטוחה לבנק עבור החברה בה עבד רונן.

כן ציין בית משפט קמא, כי הוכח בפניו, כי התקיימו פגישות בבנק, בהן נכח המערער, הן לפני מועד מתן הערבות והן לאחריו, ובמסגרתן קיבל מידע על מצב חשבונה של החברה. בית משפט קמא ציין, כי אינו מאמין לנתבע, כי לא נכח בפגישות, וזאת הן לאור תשובותיו ה"מתפתחות", הן נוכח דברים שונים אותם כתב בתצהירו – כי נמסר לו בפירוש על ידי הבנק דבר מצבה הקשה של החברה והצורך בחתימתו כערב וסירובו הראשוני לכך (סע' 10), והן נוכח עדויות עדים אחרים, ובייחוד עדותו של עו"ד אבישי קון מטעם המערער, אותה מצא בית משפט קמא מהימנה.

לצד האמור, ציין בית משפט קמא, כי המערער אישר בעצמו הן בתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמו והן בחקירתו, כי לחברה בעיות תזרים מזומנים, וכי בפגישה שנערכה ביום 30/01/08 עובר לחתימתו על כתב הערבות, הסביר נציג הבנק למערער את מצבה התזרימי של החברה.

בית משפט קמא ציין, כי טענתו של המערער, כי אינו מבין בבנקים בכלל, אינה טענת אמת. לגישת בית משפט קמא, אמנם תחום עיסוקו של המערער הוא בתחום אחר, אך עולה, כי כאשר נאמר למערער על ידי הבנק בפגישה שאם לא יחתום על ערבות 'סוגרים את החברה', ברור לחלוטין, כי אף למערער היה ברור מה המשמעות הכספית של הדברים. מסקנה זו מתחדדת ביתר שאת לעמדת בית משפט קמא, לאור דברי המערער בחקירתו. בהקשר זה, עולה, כי בית משפט קמא נתן אמון בדברי המערער לפיהם כאשר נאמר לו בפגישה מיום 30/01/08 שעליו לחתום על ערבות הוא סירב בתוקף, אולם, ציין, כי סירובו של המערער לחתום על הערבות עת התבקש לראשונה לעשות כן מלמד, כי המערער הבין היטב את מצבה של החברה.

זאת ועוד, בית משפט קמא ציין, כי אמנם הופעל על המערער לחץ לחתום על כתב הערבות, אך לחץ זה הופעל על ידי אשתו של המערער, ועל ידה בלבד, כעולה מחקירתו של המערער בעמוד 34 לפרוטוקול, שכן המערער אישר בחקירתו, כי כאשר הסבירו לו נציגי הבנק, כי אם לא יחתום על כתב הערבות החברה תיסגר, עדין המערער לא הסכים לחתום.

בית משפט קמא לא נתן אמון בדברי המערער לפיהם מעמד החתימה נמשך דקות ספורות (10-5 דקות לכל היותר). מסקנה זו של בית משפט קמא התבססה על העובדות הבאות: ראשית, על דברי אשתו של המערער לפיהם המתינה למערער במונית מספר דקות ארוכות (עמוד 40 לפרוטוקול); שנית, על העובדה, כי המערער אישר בתצהיר עדותו הראשית, כי הגיע לבנק בשעה 16:00 ועולה, כי המסמך עליו חתם המערער הוצא בשעה 16:24, כאשר המערער לא ידע להסביר בחקירתו את הפער בין הדברים; ושלישית, על דבריו של אבישי (נציג הבנק שהחתים את המערער על כתב הערבות), לפיהם חתימת כתב הערבות לא נעשתה "ליד הדלת" כטענת המערער אלא שלמערער היה זמן מספיק לעיין במסמכים.

בנוסף, בית משפט קמא נתן אמון בגרסתו של אבישי לפיה לבנק לא הייתה דחיפות, כי המערער יחתום על כתב הערבות דווקא באותו יום ודווקא לפני טיסתו של המערער לחו"ל, אלא שהדחיפות הייתה של החברה שהייתה אמורה לשלם תשלומים כבר למחרת היום, תוך שהיא חורגת ממסגרת האשראי המאושרת וכאשר הבנק אומר לה חד משמעית, כי לא יתיר משיכות נוספות מהחשבון.

בית משפט קמא ציין עוד, כי מעיון בדפי חשבון החברה עולה, כי עובר לחתימת המערער על כתב הערבות, עמדה מסגרת האשראי של החברה בחשבון על סך של 1.8 מיליון ₪, ואילו יתרת החובה בעו"ש עמדה על 2.4 מיליון ₪, ולמרות זאת המשיכה החברה והוציאה כספים מהחשבון, כך שביום 30/01/08 הפער בין הביטחונות לאשראי עמד בפועל על חצי מיליון ₪, ולכן לא הייתה לבנק ברירה אלא לעצור ולבקש בטחונות נוספים, בפרט, כאשר החברה בקשה להגדיל את הפער ולצרוך אשראי רב יותר.

הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי גם המערער סבר שלא נפל פגם בחתימתו על כתב הערבות, שאם לא כן, לא ברור מדוע טרח לשלוח מכתב לבנק בו הוא מודיע, כי הוא מבטל את ערבותו.

אשר למכתב המערער מיום 26/02/08, בו הודיע המערער על ביטול ערבותו, ציין בית משפט קמא, כי משנמשכו כספים מחשבון החברה על יסודה של הערבות, בצורה שהבנק שינה מצבו לרעה, הרי שאין עוד המערער יכול לחזור בו ממנה. בהקשר זה נקבע, כי אמנם במועד משלוח מכתב ביטול הערבות, יתרת החוב בחשבון הייתה נמוכה מהיתרה ערב חתימת כתב הערבות בכ-100,000 ₪. אולם, אין בכך כדי להעלות או להוריד, באשר משך כל התקופה הזו, אפשר הבנק בהסתמכו על כתב הערבות המשך פעילות, שלא הייתה מתאפשרת לחברה אלמלא הערבות, וממילא, נטען, כי לא ניתן לתת נפקות למכתב הביטול כיוון שזה נעשה באופן חד צדדי, רק מפאת שאחד הצדדים לו נמלך בדעתו.

בית משפט קמא התייחס בפסק דינו להסכם הפשרה שנחתם על ידי הבנק עם אלעזר. ביחס לטענת המערער, כי הבנק ויתר בעצם הסכמתו להסכם הפשרה על בטוחה שהייתה ברשות אלעזר בשווי של 3 מיליון ₪ (מימוש בית מגוריו של אלעזר), ציין בית משפט קמא, כי אין בידו לקבל טענה זו, שכן אינה נתמכת בחוות דעת שמאי מקרקעין, באשר לשווי ביתו של אלעזר שתחלוק על חוות הדעת שהוגשה על ידי הבנק לפיה שווי הבית עמד על 1.3 מיליון ₪ בלבד, מה גם שלבסוף הבית נמכר בשוק החופשי בשווי של 1.9 מיליון ₪ שהוא סכום שעולה בהרבה על הסכום שהיה מתקבל במסגרת הליכי הכינוס. בנסיבות אלה, ומששילם אלעזר לבנק בסופו של דבר סך של 1,589,653 ₪, קבע בית משפט קמא, כי לא נפל פגם בהחלטת הבנק להיקשר בהסכם פשרה עם אלעזר.

טענתו היחידה של המערער שבית משפט קמא מצא לקבלה עניינה באי משלוח הודעות אי קיום. עם זאת, צוין, כי הגם שטענה זו מתקבלת, אין כל נפקות לדבר הואיל והמערער ידע על מצבה של החברה אשר הפסיקה פעילותה בשנת 2009, ידע על הכספים המוחזקים במשכ"ל ולא עשה עם מידע זה דבר.

9. המערער מיאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא, והגיש הודעת ערעור, המשתרעת על פני 33 עמודים, במסגרתה חלק המערער על כל אחת ואחת מקביעותיו של בית משפט קמא במישור העובדתי, ובכלל זה על קביעותיו של בית משפט קמא בכל הנוגע לנסיבות חתימת כתב הערבות על ידי המערער; חובת היידוע שחלה על הבנק כלפי המערער בדבר העדר קיום חיובי החברה; הטעיית המערער; סוגיית ביטול ערבותו של המערער באמצעות מכתב ביטול ששלח המערער לבנק ביום 26/02/08; טענת ויתור הבנק על בטוחה בשווי של 3 מיליון ₪ בהקשר לבית מגוריו של אלעזר שהוא אחד החייבים הישירים והעיקריים וכיצו"ב.

בנוסף, טען המערער, כי אף ביחס לסוגיות משפטיות מהותיות, טעה בית משפט קמא. כך טען המערער, כי הבנק אינו יכול למחול לבעל המניות הערב אישית לחברה ונתפס כאחראי ישיר להיווצרות החובות על חלק מהחוב הכולל ו/או על מימוש בטוחות אותן מסרה החברה ואז להמשיך ולתבוע מערב צד ג' את מלוא ערבותו לטובת החברה.

המערער טען, כי הבנק אינו יכול לתבוע את הערב צד ג' מבלי לשלוח הודעת אי קיום בהתאם לסעיף 26 לחוק הערבות, שעה שאילו היה עושה כן, היה יכול המערער להצביע לבנק על קיומם של נכסים וכספים ניכרים המגיעים לחברה והעולים על גובה ערבותו, אשר יש בהם כדי לפטור את המערער מערבותו, במיוחד כאשר כספים אלו עליהם יש לבנק שעבוד צף נלקחו על ידי מפרקת החברה לטובת כלל נושי החברה.

המערער הוסיף וטען, כי הבנק התרשל ואף לא טרח להגיש תביעת חוב בתיק הפירוק של החברה, ולכן אינו רשאי להגיש תביעה כנגד ערב צד ג'.

בנוסף, נטען, כי שעה שהבנק ויתר בכתב התביעה על חלק מהחוב הנטען על ידו, יש לראות בוויתור על חלק משמעותי מן החוב גם ויתור כלפי הערב צד ג' עצמו, ואף מטעם זה היה הבנק מנוע מלתבוע את המערער על חוב הערבות.

המערער טען, כי יש לזקוף כספים שגבה הבנק לאחר מועד הגשת כתב התביעה גם לטובתו של הערב צד ג' הנתבע עם בעל המניות ביחד ולחוד באותו כתב תביעה.

המערער טען, כי בית משפט קמא היה מנוע מלהיכנס להתחשבנות שבין נתבעים ו/או ערבים ולהחליט מי שילם "מספיק" ועל מי להמשיך ולשלם תוך שהוא מנמק זאת בכך שערב ששילם יותר מערב אחר יכול לשוב ולתבוע את הערב האחר.

עוד ובנוסף, טען המערער, כי לא נדרש להסכמת הבנק לצורך הודעה על ביטול ערבותו, שכן קמה לו מתוך מסמכי הערבות עצמה זכות לפעול לביטול ערבותו, ובפועל, ערבותו אינה חלה על סכומים נוספים שניתנו לחברה לאחר ביטול הערבות.

כן טען המערער, כי החתמת ערב צד ג' על ערבות לחיובי חברה ערב קריסתה, לאחר שכבר הייתה מוגבלת, אינה פעולה לגיטימית, שעה שהבנק רואה את טובתו בלבד על פני הסיכון הרב אותו נוטל הערב על עצמו שלא מדעת.

לבסוף, טען המערער, כי לא ניתן להחתים ערב על ערבות צד ג' לצורך מתן "אשראי נוסף" לחברה שעה שאין זה כך ולא ניתן לחברה אשראי. מכאן, שהמדובר בהטעיה המזכה בביטול הערבות.

המערער טען, כי סוגיות אלה הן שעמדו ביסוד המחלוקת, שהובאה לפתחו של בית משפט קמא, ואולם, לטענתו, התעלמותו של בית משפט קמא מעובדות שאינן במחלוקת הביאה לתוצאה השגויה שבפסק הדין, תוצאה שמצדיקה לעמדת המערער את התערבותה של ערכאת הערעור.

10. הבנק טען מנגד, כי לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא ועל כן יש להורות על דחיית הערעור. הבנק אימץ בטיעוניו את מלוא קביעותיו של בית משפט קמא באשר לסוגיות שבמחלוקת, וטען, כי למעשה מטרת הערעור דנן היא לחמוק מערבות תוך העלאת כל טענה אפשרית לפי ספר החוקים, שעה שגם רונן, בנו של המערער, לא שילם מאומה לסילוק חובה של החברה, והליך פשיטת הרגל שהתנהל כנגדו בוטל לאחרונה בשל התנהלותו.

הבנק טען, כי המערער העלה במסגרת ערעורו טענות החורגות מן הטענות שהועלו על ידו בפני בית משפט קמא ואשר פורטו בסעיף 3 לפסק דינו של בית משפט קמא. לעמדת הבנק טענות אלה הינן בבחינת הרחבת חזית, שהבנק מתנגד לה.

הבנק חזר ופירט בטיעוניו את הרקע לחתימה על כתב הערבות ונסיבות החתימה עליו תוך שהפנה לפרוטוקול הפגישה שהתקיימה במשרד הנהלת המרחב של הבנק ביום 30/01/08 ממנו עולה, כי המערער כלל לא התנגד לחתימה על ערבות, ובפרוטוקול נרשמה דווקא התנגדותו של אחד מבעלי המניות להזרמת תיק ניירות הערך שלו לחשבון. נטען, כי בנסיבות אלה, יש להניח, כי אילו המערער היה מתנגד לחתימה על כתב הערבות, היו הדברים מוצאים ביטויים בפרוטוקול.

עוד טען הבנק, כי ברור שבנסיבות המקרה דנן, האינטרס, כי המערער יחתום על כתב הערבות היה של החברה ונציגיה, לרבות, המערער, אשר ביקשו, כי החברה תמשיך את פעילותה, ולא של הבנק שנציגיו הבהירו במפורש למערער בפגישה מיום 30/01/08, כי תנאי לקבלת תכנית הבראה להמשך פעילותה של החברה הוא חתימה על כתב ערבות.

עוד ובנוסף, טען הבנק, כי יש לקבל את קביעתו של בית משפט קמא, לפיה כתב הערבות לא בוטל שכן לא הוכח, כי המערער שלח מכתב ביטול הערבות ואילו כן הוכח שהמערער ישב בפגישות עם הבנק לאחר משלוח אותו מכתב שנטען על ידי המערער שנשלח לבנק, בגדרו, הודיע לכאורה המערער על ביטול הערבות. מטעמי זהירות, הוסיף הבנק וטען, כי גם לו היה מבוטל כתב הערבות על ידי מכתב המערער מיום 26/02/08, הרי שלא היה בכך כדי לפטור את המערער ממילוי התחייבותו כלפי הבנק ומן התביעה נגדו.

אשר לטענה בדבר אי קיום התחייבויות החברה, טען הבנק, כי הערבות עליה חתם המערער הינה ערבות מתמדת, אשר אינה מבטיחה הלוואה ספציפית, כי אם, מבטיחה היא את מכלול התחייבויותיה של החברה בחשבון כפי שאף עולה מהכותרת לכתב הערבות. עוד נטען, כי אין מקום לטענת המערער לפיה אילו ידע על העדר קיום התחייבויותיה של החברה היה מודיע לבנק על נכסי החברה שהיו קיימים באותה עת, ששווים לטענתו עולה על הסכום הנתבע ממנו או שיכול היה לממש או לעקל נכסים אלה או לדרוש מהבנק לממשם, שכן, הנכסים עליהם הצביע המערער עוקלו זה מכבר על ידי ספקים כך שהבנק לא יכול היה לממשם. מכאן נטען, כי בניגוד לטענת המערער, עולה, כי אי מתן הודעה למערער על העדר קיום התחייבויותיה של החברה, לא גרם למערער כל נזק, ומכל מקום המערער לא הוכיח, כי נגרם לו נזק.

בנוגע לטענת המערער לפיה הבנק ויתר על בטוחות, לרבות, מימוש בית מגוריו של אלעזר, ביקש הבנק לאמץ את קביעותיו של בית משפט קמא לפיהן, הבנק לא גרם לפקיעתה של הבטוחה אלא למקסום הבטוחה תוך שהוא גבה מהערב (אלעזר) כ-1.6 מיליון ₪. עוד נטען, כי טענת המערער בהקשר זה אינה נכונה גם מן הטעמים הבאים: ראשית, סעיף 5 לכתב הערבות קובע, כי ערבותו של המערער הינה נפרדת ואינה תלויה בביטחונות/ערבויות אחרות בחשבון, כך שלא מוטלת על הבנק כל חובה לממש, קודם למימוש ערבותו של המערער, את הערבויות האחרות בחשבון, למרות שבפועל מומשו כל הביטחונות. שנית, המערער איננו ערב מוגן, כך שלא מוטלת חובה על הבנק למצות את ההליכים עם החייב העיקרי קודם למימוש ערבותו של המערער. שלישית, המערער לא הביא ולו בדל ראיה לעניין שוויו של הנכס שהיה בבעלותו של אלעזר וטענותיו בהקשר זה נטענו בעלמא. בנסיבות אלה, נטען, כי הבנק היה רשאי להגיע לפשרה עם אלעזר, לא כל שכן, משסכום הפשרה שהוסכם עליו הוא סכום סביר, בהתחשב בשוויו של הנכס ובסכום הסופי ששילם אלעזר ואשר עמד על למעלה מ-1.5 מיליון ₪.

11. ביום 29/12/15, לאחר ששני הצדדים הגישו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים מטעמם לעיוננו, התקיים דיון בערעור, בו השלימו הצדדים את טיעוניהם בפנינו.

12. בעקבות הדיון שהתקיים בפנינו, הגיש המערער הודעה בכתב, בה ביקש המערער לתמוך את טענתו, לפיה, חרף חתימת הערבות על ידו, עדין סורבו חיובים בח"ן על ידי הבנק. להודעה זו, צירף המערער את דפי הח"ן הרלוונטיים.

13. כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, למערער ניתנה רשות להתגונן בפני תביעת המשיב, לגבי שש טענות שהועלו במסגרת בקשת הרשות להתגונן ופורטו בתצהיר המערער שצורף לאותה בקשה. הטענות שנתקבלה לגביהן בקשת הרשות להתגונן, הינן כאמור אלה: הראשונה, כי המערער חתם על כתב הערבות תחת לחץ, באופן שלא התאפשר לו לעיין בו ולהבין את משמעותו, בעוד שהיה בדרכו לשדה התעופה לקראת טיסה לחו"ל, כשסניף הבנק סגור ונפתח במיוחד עבורו, וכאשר הפקיד שהחתימו על כתב הערבות לא הסביר לו על מה הוא חותם. השנייה, כי אמנם חתם המערער על כתב הערבות, אך החתימה בעמוד האחרון איננה חתימתו. השלישית, כי המערער לא ידע על מצבה של החברה בזמן שחתם כערב, והדבר לא נמסר ולא הוסבר לו על ידי הבנק. הרביעית, כי המערער ביטל את ערבותו במכתב ששלח לבנק ביום 26/02/08, וכי ההלוואות בעטיין הוגשה התביעה ניטלו לאחר ביטול הערבות ועל כן אין לערבותו כל תוקף. החמישית, כי בהסכם הפשרה שחתם הבנק עם אלעזר, ויתר הבנק על בטוחה בשווי 3 מיליון ₪ אשר היו מתקבלים על ידי מימוש בית מגוריו של אלעזר, ועל כן מופטר המערער מערבותו בהתאם להוראות סעיף 6(ב) לחוק הערבות. השישית, כי הבנק לא שלח למערער הודעות על אי קיום חיוביה של החברה, כנדרש לפי סעיף 26 לחוק הערבות, ובכך גרם לו לנזק הואיל והמערער יכול היה למסור לבנק מידע לגבי נכסי החברה מהם ניתן היה להיפרע.

14. באשר לטענות, הנוגעות לנסיבות חתימת הערבות, ידיעת המערער אודות מצבה של החברה ותוקף ערבותו של המערער, לגביהן ניתנה רשות להתגונן, עולה, כי בית משפט קמא דן בפסק דינו, בטענות אלה אחת לאחת, והגיע, אפוא, למסקנה המעוגנת בראיות, לפיה המערער חתם על כתב הערבות מרצונו, ללא שהופעל עליו לחץ מצד נציגי הבנק. בהקשר זה קבע בית משפט קמא, כי, אם הופעל על המערער לחץ כלשהו הרי שזה נעשה על ידי אשתו של המערער שביקשה ממנו לחתום על הערבות על מנת לסייע לבנם המשותף רונן, וכאמור לא הופעל על המערער לחץ על ידי נציגי הבנק. בית משפט קמא התרשם עוד, כי המערער חתם על כתב הערבות בעודו מודע למצבה של החברה.

קביעותיו של בית משפט קמא מעוגנות היטב בתשתית הראייתית והעדויות שהובאו ונשמעו בפניו, לרבות, עדותו של אבישי - נציג הבנק שנמצאה מהימנה, ועדותו של עו"ד אבישי קון, מי ששימש כבא כוחו של המערער, אשר עדותו תמכה בגרסת הבנק ונמצאה אף היא מהימנה על בית משפט קמא. עוד נציין, כי בית משפט קמא הפנה בפסק דינו לסתירות הרבות שעלו בין גרסאות המערער ואשתו בתצהיריהם וחקירותיהם הנגדיות, בפרט, בכל הנוגע לנסיבות החתמת המערער על כתב הערבות, ואף בעטיים של אלה לא ניתן היה להעדיף את גרסת המערער.

15. טענות המערער, לפיהן חתם על כתב הערבות מתוך לחץ; כי לא הוא זה אשר חתם על המסמך האחרון שבכתב הערבות וכי לא ידע על מצבה של החברה בעת חתימתו על כתב הערבות, אשר נדחו על ידי בית משפט קמא, הינן טענות כנגד קביעות עובדתיות וכנגד ממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

הלכה ידועה היא, כי ככלל אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות, אלא במקרים חריגים. מקרה זה וודאי אינו נמנה על אותם מקרים חריגים, בהם תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים, אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית שהייתה לה ההזדמנות להתרשם במישרין מן הראיות והעדויות שהובאו בפניה. ראה: ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' סמיר פארוואג'י, (11/05/14); ע"א 2599/13 משה הרמן נ' רון עלדור, (03/09/15).

16. יתר על כן, טענותיו העובדתיות של המערער נבדקו באופן יסודי בבית משפט קמא, אשר בחן את התשתית הראייתית ואת המשקל אשר ראוי ליתן לראיות שהובאו לפניו תוך שעימת את עדויות הצדדים אל מול הצהרותיהם בתצהירי העדות הראשית, ונראה כי ממצאיו של בית משפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות שהונח לפניו ועומדים הם במבחן הסבירות וההיגיון. לפיכך, לא מצאנו מקום להתערב בהם. ראה: ע"א 3699/13 ר.א חברת פיתוח גני יבנה בע"מ נ' מועצה מקומית גן יבנה, (02/02/15).

17. המערער חלק בערעורו על קביעתו של בית משפט קמא, לפיה, משנעשו פעולות לשם המשך פעילות החברה בעקבות חתימתו של המערער על כתב הערבות, לא יכול היה המערער לבטל את ערבותו. המערער טען בהקשר זה, כי בסמוך לאחר חתימתו על כתב הערבות, ביום 26/02/08 פנה בכתב לבנק וביקש לבטל את ערבותו, עובדה שלטענתו אומתה על ידי עורך דין אבישי קון בעדותו, בה ציין עו"ד קון, כי הוא זה אשר שיגר לבנק את הודעת ביטול הערבות.

18. סעיף 15(א) לחוק הערבות, דן בסיטואציה בה מבקש ערב לבטל את ערבותו בגין חיוב עתידי, והוא קובע כדלקמן:

"ניתנה ערבות לחיוב עתיד לבוא רשאי הערב, כל עוד לא נוצר החיוב הנערב, לבטל ערבותו על ידי מתן הודעה בכתב לנושה, אולם עליו לפצות את הנושה בעד הנזק שנגרם לו עקב הביטול."

19. מלשון סעיף 15(א) לחוק הערבות, עולה, כי המחוקק ביקש לאזן בין האינטרסים הנוגדים המעורבים: מחד, אינטרס הציפייה של הנושה, אשר מצפה, כי האשראי שהוענק לצורך יצירת החיובים העתידיים יגובה בערבות, ומאידך אינטרס הערב כחייב משני להשתחרר מערבותו כל עוד היא לא גובשה בעקבות יצירת החיוב. לצורך קביעת האיזון האמור, נוצרה בסיפת הסעיף מגבלה על יכולת ההפטר של הערב, שבאה לידי ביטוי בהגבלת זכות ההפטר. על כך, עמד ד"ר רוי בר-קהן בספרו "ערבות" (הוצאת שירז הוצאות לאור בע"מ - 2006), עמ' 323, בציינו כדלקמן:

"הכרתו של הסעיף באופייה המיוחד של הערבות כחיוב משני תבוא לידי ביטוי בפרשנות אותה נעניק לסיפת הסעיף. פרשנות רחבה תעקר מתוכן את הזכויות המוענקות לערב בסעיף. פרשנות צרה מדי עלולה לגרום נזקים לנושה ולפגוע באינטרסים לגיטימיים שלו. ראוי איפוא לאתר פרשנות אשר תאזן בין זכויות הצדדים."

20. במקרה הנדון, קבע בית משפט קמא, כי משלוח מכתב ביטול הערבות לא הוכח על ידי המערער. וכי גם אם שלח המערער מכתב ביטול ערבות, הרי שנוכח התנהלותו לאחר משלוח המכתב, לרבות, הופעתו לפגישות שהתקיימו בבנק לאחר מכן, נראה כי, המערער לא ראה את עצמו כמי שמופטר מערבותו. מסקנה זו של בית משפט קמא מקובלת עלינו, בפרט, משמעוגנת היא בחומר הראיות שהוצג בפני בית משפט קמא. מלבד הטענה, כי המערער שלח לכאורה ביום 26/02/08 בפקס, מכתב בו הוא הודיע על ביטול ערבותו, לא נראה, כי נעשו כל פעולות על ידי המערער או על ידי בא כוחו דאז עו"ד קון על מנת לאשר קבלת הפקס. זאת ועוד, התנהלותו של המערער לאחר משלוח הודעת הביטול, ובכלל זה הופעתו עם בעלי המניות לפגישות שהתקיימו בבנק, שעה שלא העלה ולו טענה אחת באותן פגישות ביחס לביטול ערבותו, מלמדת, כי המערער עצמו לא ראה בביטול הערבות הנטען כדבר מחייב.

ערים אנו, למסמכים שהוגשו על ידי המערער בעקבות הדיון שהתקיים בפנינו בערעור, מהם עולה, כי גם לאחר חתימת המערער על כתב הערבות, עדין, היו 3 המחאות שלא כובדו על ידי הבנק. ואולם, עיון בדפי החשבון שצורפו לתיקי המוצגים של הצדדים, מעלה, כי המחאות רבות אחרות, כן כובדו בעקבות החתימה של המערער על כתב הערבות, הגם שבמועד זה חרגה החברה ממסגרת האשראי שניתנה על ידי הבנק בסכומים משמעותיים.

בנסיבות אלה, סבורים אנו, כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא, אשר לא השתכנע מהודעת ביטול הערבות שנטענה על ידי המערער, ובהקשר זה מצטרפים אנו לנימוקיו של בית משפט קמא בעניין.

21. המערער טען בפנינו, כי משהגיע הבנק להסכמה עם אלעזר, לפיה תמורת תשלום סך של 1,000,000 ₪ (חלקו של אלעזר בדירת המגורים שלא מומשה במלואה) ותשלום נוסף של 500,000 ₪ הנובע ממימוש תיק ניירות הערך של אלעזר, יפטיר הבנק את אלעזר מחובותיו לבנק תוך וויתור על ערבותו האישית לחובות החברה, היה בכך כדי לפטור אף את המערער מערבותו, בהיותו ערב צד ג'. לטענת המערער עצם העובדה, כי הבנק ויתר על חלק מהבטוחות של אלעזר מהווה וויתור גם כלפיו. המערער מסתמך בטיעוניו בעניין זה על הוראות סעיף 6(ב) לחוק הערבות שקובע כדלקמן:

"גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק."

22. סעיף 6(ב) לחוק הערבות מתייחס למצב בו נושה גרם בהתנהלותו לפקיעת הערובה. על כך, עמד בית המשפט העליון ברע"א 6642/13 רוקסי בניה והשקעות בע"מ נ' פלקובי חברה לבנין והשקעות בע"מ, (01/01/15) (להלן: "פסק דין רוקסי בניה והשקעות בע"מ"), בציינו כדלקמן:

"סעיף 6(ב) לחוק הערבות קובע אפוא הסדר מיוחד החורג מהדין הכללי אך רק במקרים שבהם הנושה הוא שגרם לפקיעת הערובה. הסעיף אינו חל על מקרים שבהם הערובה פקעה מסיבות שאינן קשורות בהתנהגותו של הנושה..."

סעיף זה נועד, אפוא, על מנת לקבוע את חובת הנושה לנהוג זהירות כלפי הערב, שכן, אם הנושה גורם לפקיעת הערובה, הוא מקטין את סיכויי הערב לגבות בחזרה מן החייב את מה שנדרש לתת לנושה, ועל ידי כך פוגע בזכות הערב. ראה: ש' גינוסר, חוק הערבות תשכ"ז-1967, (תשל"ט-1979).

23. על אף האמור, ומעיון בחוק הערבות, עולה, כי לא ניתן למצוא בו הסדר מיוחד בעניין השתתפות בין ערבים במצב בו ערבות של אחד מהם בוטלה או בטלה או במצב בו הערבות ניתנה על סמך הנחה, שלא התממשה, כי ערב נוסף יצטרף. בהקשר זה קבעה הפסיקה, כי סעיף 6 לחוק הערבות המורה, כי במקרה שנושה גרם לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב וגרם בכך נזק לערב, הערב מופטר כדי הנזק שנגרם לו מכך – קובע הסדר מיוחד החורג מהדין הכללי, והוא מיועד אך למקרים בהם הנושה הוא שגרם לפקיעת הערובה. ראה: "פסק דין רוקסי בניה והשקעות בע"מ".

ואולם, הסעיף אינו חל על מקרים בהם הערובה פקעה מסיבות שאינן קשורות בהתנהגות הנושה, שכן, בסיטואציות מעין אלה, חל סעיף 55(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), הקובע כדלקמן:

"(א) שנים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו.

(ב) בטל או בוטל חיובו של אחד החייבים, בטל גם חיובו של השני, זולת אם הביטול נובע מפגם בכשרותו או בייצוגו של החייב האחד.

(ג) הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו - בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת."

24. בחינת לשון ההסדרים השונים מלמדת, כי המדובר, אפוא, בהסדרים שונים החלים במצבים שונים ומעניקים לערב הגנה בהיקף שונה. ההבדל בין ההסדרים מקשה להגיע למסקנה שלפיה ההסדר הקבוע בסעיף 6(ב) נועד לחול גם בנסיבות שאינן נכללות בו אלא "מכוסות" על ידי סעיף 55(ב) לחוק החוזים. בית המשפט העליון קבע בפסיקתו בהקשר זה, כי מסקנה הגיונית יותר היא, כי מקום שראה המחוקק לשנות מן ההסדר הכללי בנוגע להגנה על ערב ביחד ולחוד, הוא עשה זאת במפורש; ומשלא עשה כן התכוון להחיל את הדין הכללי, קרי, כי סעיף 55(ב) לחוק החוזים חל בשינויים המחויבים גם על הסכמי ערבות. ראה: "פסק דין רוקסי בניה והשקעות בע"מ"; ע"א 610/68 הראסטל נ' עטרת הברית, חברה רשומה בע"מ, פ"ד כו(1) 410 (1969);

25. בענייננו, בית משפט קמא קבע לאחר שבחן את טענות הצדדים, כי אין לראות בבנק כמי שגרם לפקיעת הבטוחה, בכל הנוגע לבית מגוריו של אלעזר. יתרה מכך, בית משפט קמא התרשם, כי התנהלותו של הבנק בכל הנוגע למימוש בית מגוריו של אלעזר וההחלטה להתקשר עם אלעזר בהסכם פשרה נועדה על מנת למקסם את התועלת ממכירת הבית ואף השיגה יעד זה.

מסקנה זו של בית משפט קמא מקובלת עלינו. מן הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא, עולה, כי הבנק הציג חוות דעת לפיה שווי בית מגוריו של אלעזר אינו עולה על 1.3 מיליון ₪ (בהקשר זה יש לזכור, כי אלעזר הינו בעל מחצית הזכויות בבית המגורים, שעה שאשתו זכאית למחצית הזכויות בבית). המערער לא הציג מטעמו כל חוות דעת שתחלוק על השומה שהציג הבנק בחוות הדעת שהוצגה מטעמו ובסופו של דבר התברר, כי בית מגוריו של אלעזר נמכר בשוק החופשי (שלא במסגרת הליכי כינוס) בשווי של 1.9 מיליון ₪.

בנסיבות אלה, עולה, בבירור, כי הפשרה שהושגה עם אלעזר, לפיה ישלם לבנק סך של 1 מיליון ₪ בתמורה לזכויותיו בדירת המגורים ומתן האפשרות לאלעזר למכור את הבית בשוק החופשי ולא באמצעות הליכי הכינוס ובאופן שנתקבלה בגין זכויותיו בבית המגורים תמורה גבוהה מזו שהייתה מתקבלת אילו נמכר הבית בהליכי הכינוס, פעלה לטובת כל הצדדים.

צדק בית משפט קמא בקבעו, כי התנהלות הבנק בכל הקשור למימוש בית מגוריו של אלעזר וגיבוש הסכם הפשרה ביניהם לא רק שלא הביאה לפקיעת הבטוחה אלא שהביאה למקסום התמורה מזכויות אלעזר בבית המגורים והביאה לתועלת גבוהה יותר ממימוש הבטוחה שהועמדה מלכתחילה על ידי הבנק על סך של 1 מיליון ₪. בהקשר זה נוסיף עוד, כי מתכנית ההבראה של החברה ובקשתה לאשראי עולה, כי החברה עצמה ראתה בשעבוד שהוטל על בית מגוריו של המערער כביטחון לסך של 1 מיליון ₪ בלבד, כך שלא ברור מכוח מה טוען כעת המערער, כי הבנק ויתר על בטוחה בהקשר לבית מגוריו של אלעזר בסך של 3 מיליון ₪.

נוכח האמור, עולה, כי הבנק לא גרם בהתנהלותו לפקיעת הערבות, ולכן חל בעניינינו סעיף 55 לחוק החוזים, והבנק רשאי היה לתבוע את המערער בגין ערבותו.

26. יתר על כן, עיון בכתב הערבות עליו חתם המערער, מלמד, כי סעיף 5(ב) להסכם קובע מפורשות, כי ערבותו של המערער הינה ערבות נפרדת ואינה תלויה בערבויות אחרות הקשורות בחשבון הבנק. מכאן ניתן, אפוא, להסיק, כי לא מוטלת על הבנק החובה לממש את הערבויות האחרות ורק לאחר מכן לממש את ערבותו של המערער, לא כל שכן שעה שעולה, כי ערבותו של המערער אינה נכללת בגדרי ערבות מוגנת וכאשר הוכח, כי הבנק פעל בצורה מיטבית למימוש הבטוחות אשר הבטיחו את חובה של החברה כלפיו ככל שאלה לא שועבדו לטובת נושים אחרים.

27. קביעה נוספת עליה חלק המערער, נוגעת להימנעות הבנק מלהודיע לו אודות אי קיום התחייבויותיה של החברה, בהתאם לסעיף 26(א) לחוק הערבות. לטענת המערער פועל יוצא ממחדל זה הוא, כי הבנק מנוע מלתבוע את המערער בהיותו ערב צד ג' בגין חובות החברה.

28. סעיף 26(א) לחוק הערבות, קבוע כדלקמן:

"(א) לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך."

29. בפסיקה נקבע לא אחת, כי על מנת שערב יזכה בהגנת סעיף 26(א) לחוק הערבות ויקבל את הפטור האמור, אין די בכך שהערב יוכל להצביע על כך, כי לא קיבל הודעה מתאימה מן הבנק, אלא שיהא על הערב להוכיח את הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי יידועו על אי קיום החוב נשוא הערבות. ראה: דנ"א 2858/13 עו"ד קרול חבה נ' בנק הפועלים בע"מ, (01/04/14). לפיכך, ועל מנת שניתן יהיה לפטור את המערער עד כדי גובה הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי יידועו בדבר העדר קיום חובות החברה, היה על המערער להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין אי קיום הוראותיו של סעיף 26(א) לחוק הערבות על ידי הבנק, לבין הנזק שנגרם למערער כתוצאה ממחדל זה. עמד על כך ד"ר רוי בר-קהן בספרו "ערבות", עמ' 378, בציינו כדלקמן:

"התוצאות הנובעות מהפרת חובת היידוע הן, בהתאם לסדר החומרה, כדלקמן: ראשית, הפטר מוחלט של החייב המשני בשל הפרת החובה, וזאת מקום שמדובר בעובדות אשר יידוען היה מביא לאי נטילת החיוב העיקרי או להפעלת זכות שחרור מהחיוב העיקרי בהתאם לעקרון ההפטר; שנית, הפטר חלקי במצבים בהם ניתן לכמת את הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת חובת היידוע; שלישית, העדר סנקציה כלשהי, וזאת במצב בו לא תהיה נפקות לאי היידוע. המצב האחרון חל כאשר החייב המשני היה מודע לעובדות שהנושה אמור היה ליידעו בהן, (הנטל להוכיח זאת יוטל על הנושה), או במצב שבו אין קשר סיבתי בין אי הידיעה לנזק, שכן הנזק היה נגרם בכל מקרה, גם לו היה החייב המשני מיודע." (ההדגשה אינה במקור)

30. בעניינינו, אין מחלוקת, כי הבנק לא הודיע למערער את דבר העדר קיום התחייבויותיה של החברה כמצוות סעיף 26 לחוק הערבות. אולם, בנסיבות העניין, ולאחר שעיינו בדפי החשבון שהוגשו אף לעיונו של בית משפט קמא, מקובלת עלינו מסקנת בית משפט קמא, לפיה לא עלה בידי המערער להצביע על קיומו של קשר סיבתי בין אי יידועו של המערער בדבר אי קיום התחייבויות החברה לנזק שנגרם למערער, שכן ממילא, גם אם היה הבנק פועל ליידע את המערער כמצוות סעיף 26 לחוק הערבות, הרי שלא היה בדבר כדי לפטור את המערער מקיום ערבותו מכוח כתב הערבות. בהקשר זה, הוכח, כי המערער היה מודע למצבה של החברה במועד חתימתו על כתב הערבות בחודש ינואר 2008. כן הוכח, כי המערער היה מודע לכספים המוחזקים במשכ"ל, ועדין לא עשה מאומה על מנת לצמצמם נזקיו.

31. נוסיף ונציין, כי במהלך הדיון שהתקיים בפנינו טען המערער, כי לו היה הבנק פועל לעצור את פעילות החברה, בשלהי שנת 2008 עת זו לא עמדה בהתחייבויותיה היה בידי הבנק לשים ידיו על הכנסות החברה ממשכ"ל בשנת הכספים 2009. סבורים אנו, כי אין ממש בטענה זו של המערער, שכן אם היה הבנק עוצר את פעילות החברה בשלהי שנת 2008 כנטען על ידי המערער, ממילא לא היו גם מצטברים לחברה ההכנסות ממשכ"ל שהופקדו בשנת 2009 וכתוצאה מפעילות החברה, וממילא לא היה בכך כדי לפגוע בזכויותיו של המערער.

בהינתן האמור, משקבע בית משפט קמא על יסוד הראיות שהובאו בפניו, כי המערער היה מודע למצב החברה עוד בשנת 2008, ידע את מועד הפסקת פעילותה של החברה, היינו בסוף שנת 2009, ולא נקט בפעולות כלשהן להקטנת ערבותו, וקביעות אלה מקובלות עלינו, הרי, שלא ניתן להעניק למערער את ההגנה הניתנת מכוח סעיף 26 לחוק הערבות.

32. במסגרת הערעור העלה המערער טענות נוספות אשר הועלו לראשונה במסגרת הודעת הערעור ואלה לא נטענו על ידו בפני בית משפט קמא. כך למשל טען המערער, כי היה על הבנק להגיש תביעת חוב לתיק הפירוק של החברה או להצטרף לתיק הפש"ר. ראשית יצוין, כי למערער ניתנה זכות להתגונן בשש טענות ספציפיות, ואין מקום לסטות מהן כעת בשלב הערעור, תוך מתן אפשרות למערער לבצע "מקצה שיפורים".

מעבר לכך, נציין, כי טענות אלה כאמור, לא נטענו בפני בית משפט קמא ומכאן מקובלת עלינו טענת הבנק לפיה המדובר בהרחבת חזית אסורה. מלבד האמור נעיר, כי טענות המערער בהקשר זה, מטבען מצריכות בירור עובדתי ואם בכלל ראוי היה כי סוגיות אלה היו מתבררות בפני בית משפט קמא, שהוא הערכאה המוסמכת לדון באותן טענות ולקבוע ממצאים עובדתיים, על סמך אותן טענות.

בנסיבות המתוארות, ומשעולה, כי טענות המערער בכל הנוגע להעדר הגשת תביעת חוב על ידי הבנק לתיק הפירוק, לא נטענו בפני בית משפט קמא, הרי שממילא בית המשפט של הערעור אינו המקום לביצוע הבירור העובדתי הנטען. בהקשר זה נזכיר את ההלכה, לפיה, בית המשפט של הערעור לא ידון בנימוק ערעור שלא נטען בדרגה הראשונה, בפרט, כאשר מדובר בטענה עובדתית הנטענת לראשונה בערעור. ראה: ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד, בע"מ – סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח(2) 145; ע"א 207/86 מגן נ' בכר, פ"ד מב(4) 63.

  עוד נעיר, כי בעינינו, עיתוי העלאת הטענות הנוספות הנ"ל – שאין מחלוקת כי הן מחייבת בירור עובדתי – רק בשלב הערעור מהווה אינדיקציה גם לחוסר רצינותן של הטענות מבחינת המערער, וכאמור, לדעתנו אין להתיר למערער עתה אפשרות לביצוע "מקצה שיפורים". ראה: רע"א 2281/05 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' משה קפלנסקי, (2/11/07).

33. בהינתן האמור, אנו מאמצים את פסק דינו של בית משפט קמא במלואו, שכן לא מצאנו בו פגם שמצדיק התערבות. אשר על כן, מן הטעמים שפורטו בפסק דין זה והטעמים שפורטו בפסק דינו של בית משפט קמא, אנו מורים על דחיית הערעור.

34. אנו מחייבים את המערער, לשלם למשיב (הבנק), באמצעות בא כוחו, הוצאות הערעור בסך של 7,000 ₪.

מתוך הפיקדון שהופקד, ככל שהופקד, יועבר סך של 7,000 ₪ לידי ב"כ המשיב, עו"ד דורון זר, עבור המשיב, והיתרה תוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערער, עבור המערער.

35. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' שבט תשע"ו, 12 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.