1. זוהי תביעת התובע להכיר בליקוי השמיעה והטנטון, מהם הוא סובל לטענתו, כפגיעה בעבודה כמשמעותה בסעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק). הנתבע דחה את התביעה במכתבו מיום 25.1.10, בנימוק כי התובע לא נחשף בעבודתו לרעש העולה על המותר לפי הוראות סעיף 84א(א)(1) לחוק המפנה לסעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל- 1970 (להלן – פקודת הבטיחות בעבודה), ובהעדר הכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה נדחית גם התביעה להכרה בטנטון. כנגד כך הוגשה התביעה שלפנינו.

העובדות שאינן במחלוקת והשתלשלות העניינים בהליך

1. התובע, יליד 1967, נהג משאית הובלה במקצועו משנת 1990 ועד היום.
2. במהלך שנות עבודתו כנהג משאית הובלה עבד התובע אצל מעסיקים שונים ועל משאיות מסוגים שונים, כמפורט להלן:
   1. בין השנים 1990-1993 וכן 1996-1998 עבד התובע בחברת "אחיד קל הובלות 1995 בע"מ" (להלן – אחידקל) כנהג משאית, אליה מחוברת עגלה עם קונטיינר עליו הורכבה יחידת קירור. בתקופת עבודתו הראשונה בחברת אחידקל עבד התובע על משאית מסוג מרצדס משנת ייצור 1972 ובתקופת עבודתו השנייה עבד התובע על משאית מסוג סקאניה שנת ייצור 1974 (עמ' 6-7);
   2. בין השנים 1993-1996 עבד התובע בחברת "כימוטל בע"מ הובלות" (להלן – כימוטל) כנהג משאית סמיטריילר, ללא יחידות קירור. המשאיות עליהן עבד התובע בתקופה זו היו מהסוגים: מרצדס שנת ייצור 1987, מאק 1988, סקאניה וולבו שנת ייצור 1990. התובע הוביל עם משאיות אלה חומרים ממפעל למפעל, ובין היתר, לבתי זיקוק לנפט, למפעל פרוטארום ולחיפה כימיקלים (עמ' 8-9);
   3. מחודש 08/1998 ועד היום, עובד התובע כנהג סמיטריילר בהובלת מוצרי חלב בחברת תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (להלן – תנובה). בתחילת עבודתו נהג התובע במשאית מסוג מאק שנת ייצור 1990-1 ולאחר כשלוש שנים עבר התובע למשאית מסוג רנו שנת ייצור 1994-5 ומאק שנת ייצור 1994-5, לאחר מכן עבד התובע על משאית מסוג איווקו 1996-7, בשנת 2001 עבר התובע למשאית מסוג וולבו שנת ייצור 2000-1, בשנת 2005 החל התובע לעבוד על משאית מסוג דאף שנת ייצור 2005 עד לשנת 2010, מועד בו עבר התובע לעבוד על משאית מסוג דאף 2010 (ת/1, סע' 3; עמ' 2). לכל המשאיות הנ"ל חוברו נגררים עליהם היו יחידות קירור.
   4. התובע עבד בתנובה 6 ימים בשבוע, 8-12 שעות ביום, במשמרות שונות, מתוכן 5-6 שעות עסק התובע בנהיגה מצטברת במשאית (עמ' 3, ש' 2-3) עת הוביל מוצרי חלב מהמחסנים של תנובה הנמצאים ברחוב העמלים במפרץ חיפה אל מפעלי תנובה באלון תבור, ברחובות, בקריית מלאכי, תל יוסף וטבריה ובחזרה; ביתר השעות שהה התובע בזמן המתנה, כאשר בחלק מהזמן הזה היה בסמוך ליחידת הקירור ובחלק האחר המתין התובע להעמסת המשאית או פריקתה בחדר הנהגים (ת/1, סע' 4; עמ' 3, ש' 8-17).
3. התובע מייחס את ליקוי השמיעה והטנטון מהם הוא סובל לטענתו לחשיפתו רבת השנים הן לרעש הפוקע מהמשאיות עצמן תוך כדי נהיגתו בהן, והן לרעש המזיק הפוקע מיחידות הקירור, כאשר לטענת התובע חשיפתו לרעש כזה במהלך עבודתו בחברת תנובה היתה במשך כשעה וחצי עד שעתיים ביום (ת/1, סע' 6).
4. לאחר שמיעת עדות התובע ומעסיקיו: מר חיים סול – מנהל חברת אחידקל, מר יהודה שטיין – מנהל בחברת כימוטל ומר יהושע פרנקל – מנהל השינוע הארצי בחברת תנובה, ניתנו במעמד הדיון צווים כלפי חברת תנובה והמוסד לבטיחות וגיהות להמצאת כל בדיקות הרעש שנערכו בתנובה למשאיות תובלה מכל הסוגים בין השנים 1996 ועד היום, וליתר משאיות התובלה עליהן עבד התובע אצל המעסיקים הקודמים ושלגביהם נערכו בדיקות מדידות רעש במוסד לבטיחות וגיהות. לאחר קבלת הבדיקות שנדרשו סיכמו הצדדים את טיעוניהם בכתב.
5. בסיכומי התובע נטען, כי יש למנות מומחה יועץ-רפואי מטעם בית הדין בעניינו, וזאת לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודת התובע ברעש מזיק כהגדרתו בחוק לבין ליקוי השמיעה והטנטון מהם הוא סובל. לדידי התובע, משהוכח בבית הדין כי הוא עבד על משאיות ישנות, אולם מעסיקיו לא ביצעו בדיקות מדידות רעש תקופתיות כמתחייב על פי החוק, סביר להניח כי התובע אכן נחשף לרעש מזיק בעבודתו ויש למנות מומחה רפואי שיחווה דעתו באם ליקוי השמיעה ממנו הוא סובל הינו תוצאה של חשיפה לרעש מזיק בעבודה, כפי שנפסק בעב"ל 717/08 אודת פאנוס נאסר – המוסד לביטוח לאומי, מיום 10.12.09 (להלן – עניין נאסר).
6. בהשלמת סיכומיו, טען התובע כי מדידות הרעש שהומצאו על ידי המוסד לבטיחות וגיהות, ולפיהן בוצעה ביום 8.2.04 בדיקה לעובד תנובה עם יחידת קירור, תומכות בבירור בגרסתו בדבר חשיפתו לרעש מזיק בעבודתו, שכן מהן עלה כי בזמן נהיגת העובד במשאית, כשיחידת הקירור מופעלת והנהג עם חלונות סגורים ורדיו – בוקע רעש בשיעור 85 דציבל, וכך גם חשוף הנהג לרעש מזיק בעת הפעלת מכשיר מירס תוך כדי נסיעתו האמורה, וכן בזמן שהותו ליד יחידת הקירור ובזמן הפעלת אזעקת המשאית. לפיכך, ביקש התובע למנות מומחה רפואי בעניינו, קל וחומר עת הסכים הנתבע לטענתו לעובדה לפיה התובע חשוף לרעש מזיק בזמן הפעלת יחידת הקירור למשך כשעה וחצי ביום.
7. מנגד, טען הנתבע בסיכומיו, כי בהתאם לאישור חברת תנובה ומדידת הרעש שצורפה לו בכל הנוגע למשאית מסוג דאף שנת ייצור 2005, עליה עבד התובע החל משנת 2005, התובע אינו חשוף לרעש מזיק במהלך עבודתו כהגדרתו בסעיף 84א(1) לחוק, וזאת למצער החל משנת 2005, שכן גם אין חולק כי התובע אינו חשוף לרעש מזיק בעבודתו על המשאית החדישה מסוג דאף שנת ייצור 2010. בכל הנוגע לעבודת התובע בשנים הקודמות על משאיות ישנות בין השנים 1990-2004 בלבד, הודיע הנתבע בסיכומיו כי נוכח מדידת הרעש שנערכה ביום 8.2.04 על ידי המוסד לבטיחות וגיהות ונוכח עדותו של מר פרנקל, מסכים הנתבע, ולו מחמת הספק, למינוי מומחה יועץ-רפואי לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע לבין חשיפתו לרעש במסגרת עבודתו כנהג משאית בין השנים 1990-2004 בלבד.

דיון והכרעה

1. התנאים הקבועים להכרה בליקוי השמיעה והטנטון, כפי שנקבעו בסעיף 84א לחוק הינם כדלקמן:

(א) "אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם התקיימו כל אלה:

(1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל- 1970 (להלן- רעש מזיק);

(2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;

(3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה –

(א) היום בו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 (בסעיף זה – רשומה רפואית);

(ב) היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה.

(ב) רעש תמידי באוזניים (להלן – טינטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בסעיף קטן (א), וכן כל אלה:

(1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לעניין זה, "תדירויות גבוהות" – תדירויות של 3000 ו- 4000 מחוזים בשנייה;

(2) הטינטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק;

(3) הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית."

1. בהתאם לסעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה ולתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש) התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות) שהותקנו על פיו, נקבע כי רעש מזיק לגבי יום עבודה ממוצע, בן שמונה שעות, הוא רעש העולה על 85 דציבל. בסעיף 3 לתקנות הוטלה חובה על המעביד לערוך בדיקות תקופתיות של עוצמות הרעש במפעלו, אם העובדים בו נחשפים לרעש מזיק או שיש יסוד סביר להניח כי הם חשופים לרעש כזה.
2. התובע מבסס את טענותיו על פסק הדין בעניין נאסר, בו נדון מקרה של עובדת מוסך שטענה לליקוי שמיעה וטנטון כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק בעבודה. כך נקבע בפסק הדין:

"לשיטתנו, כאשר עובד תובע להכיר בליקוי בשמיעתו כפגיעה בעבודה, ואין בידו להוכיח את מפלס הרעש במקום עבודתו בתקופה הרלבנטית לתביעתו באופן אובייקטיבי, הן בשל העובדה שהמעביד לא קיים את החובה המוטלת עליו למדוד את רמות הרעש במפעלו, והן כאשר לא מוטלת כלל חובה כזו על המעביד, וכאשר סביר להניח, מחומר הראיות שמונח בפני בית הדין כי אכן העובד נחשף לרעש במקום עבודתו – במקרה כזה, לדעתנו, יש למנות מומחה רפואי, על מנת שיקבע האם הליקוי בשמיעה הוא תוצאה של חשיפה לרעש מזיק בעבודה. זאת בדומה להליך שנהג בבתי הדין לגבי תביעות להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה, שהוגשו למוסד טרם כניסת התיקון לתוקף.

במצב שבו קביעת המומחה שימונה תהא, כי אין מדובר בליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, הרי שיש לדחות את התביעה. אולם אם יקבע המומחה, על סמך החומר הרפואי שבפניו, כי יש קשר סיבתי רפואי בין חשיפת העובד לרעש במקום עבודתו לבין הליקוי בשמיעתו, ימשיך בית הדין ויבחן האם התמלאו התנאים האחרים המנויים בסעיף 84א".

1. מסיכומי הנתבע עולה, כי הינו מסכים למינוי מומחה יועץ-רפואי בתיק לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע לבין חשיפתו לרעש במסגרת עבודתו כנהג משאית בין השנים 1990-2004 בלבד; לדידי הנתבע, הסכמה זו הינה "מחמת הספק" שכן בנסיבות המקרה שלפנינו ונוכח העדויות נראה עובדתית כי התובע נחשף לרעש מזיק תוך כדי עבודתו על המשאיות הישנות – הסכמה המקובלת עלינו והעולה בקנה אחד עם הקביעה בעניין נאסר.
2. לא כך בכל הקשור לעבודת התובע החל משנת 2005. אכן מנתוני מדידות הרעש שצורפו לעיוננו מתקבלת המסקנה כי התובע לא נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך העולה על המותר כהגדרתו בחוק ובתקנות. התובע הפנה בסיכומיו המשלימים למדידת הרעש מיום 8.2.04 המצביעה לטענתו על חשיפת עובד תנובה עם יחידת קירור לרעש מזיק בזמן נסיעתו בתוך תא הנהג כשיחידת הקירור עובדת, החלונות סגורים והנהג מפעיל רדיו, או בזמן הפעלת מכשיר מירס וכן בזמן הפעלת אזעקת המשאית בזמן העמסה. משהעיד התובע כי יחידת הקירור פעלה למשך כשעה וחצי עד שעתיים ביום בלבד, כאשר בזמן עבודתה הרעש הבוקע ממנה, כשחלונות תא הנהג סגורים ומופעל רדיו או מירס, עובדות שלא הוכחו בפנינו במפורש, הינו בשיעור 85-86 דציבל, הרי שאין התובע עומד בתנאי החשיפה הממושכת, משום שמשך החשיפה המותר במפלס רעש כזה נע בין 6.4 שעות עד 8 שעות ביום, ואילו התובע נחשף לרעש זה במשך כשעה וחצי עד שעתיים ביום בלבד (עמ' 2, ש' 24-26). קביעה זו נכונה גם לגבי חשיפת התובע הנטענת לרעש מזיק בזמן הפעלת אזעקת המשאית, שכן התובע כלל לא טען בשלב ההוכחות, ומכל מקום לא הוכיח משך חשיפתו לרעש בזמן הפעלת האזעקה, כאשר על פי מדידת הרעש שצורפה לסיכומי התובע משך החשיפה המותר בזמן הפעלת אזעקת המשאית הינו עד 48 דקות.

סוף דבר

1. על יסוד כל האמור לעיל, ומשהוכח כי התובע לא נחשף לרעש מזיק כהגדרתו בחוק ובתקנות, משנת 2005 ואילך – ימונה מומחה יועץ-רפואי בתחום האף, אוזן וגרון, על מנת שיקבע האם הליקוי בשמיעה ממנו סובל התובע לטענתו הינה תוצאה של חשיפה לרעש מזיק בעבודתו כנהג משאית בין השנים 1990-2004 בלבד.
2. על הנתבע להגיש, בתוך 7 ימים מהיום, בקשה להזמנת החומר הרפואי בעניינו של התובע.
3. החלטה על מינוי מומחה יועץ-רפואי תצא בנפרד מהחלטה זו, וזאת לאחר קבלת החומר הרפואי בעניינו של התובע.
4. למעקב אחר קבלת בקשת הנתבע בעוד 7 ימים.
5. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי תוך 15 ימים מיום קבלת ההחלטה.

ניתנה היום, י"ב אלול תשע"ב, 30 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.