1. המבקש עותר לחייב את המשיבה בתשלום קנס יומי לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, זאת בשל הפרת צו מניעה שאסר על קיום פעילות מצידה בנכס מקרקעין בבעלות המבקש הידוע כחלקות 30 ו-32 בגוש 10076. המשיבה מתנגדת לבקשה.

2. לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה שהוגשו במענה לה מצאתי כי דינה להידחות וכי היא אינה מצריכה קיום דיון במעמד הצדדים. להלן יובאו הטעמים לכך.

(א) לטענת המבקש מפרה המשיבה צו מניעה שניתן נגדה באופן שמצדיק עשיית שימוש בסמכותו של בית-המשפט המעוגנת בפקודת בזיון בית משפט (להלן הפקודה). המבקש סומך בקשתו על פסק-הדין שניתן בהליך זה בין הצדדים 29.8.2012 (להלן פסק-הדין). דא עקא, בפסק-הדין לא ניתן כל סעד ציווי נגד המשיבה. פסק-הדין דחה את עתירת המשיבה להצהיר שקיימה את מלוא חיוביה כלפי המבקש על-פי פסק-דין מיום 11.2.1996 שניתן בהליך קודם שהתנהל ביניהם (להלן פסק-הדין הקודם). פסק-הדין מיום 29.8.2012 אינו מעניק למבקש כל סעד אופרטיבי כלפי המשיבה וממילא אינו מהווה בסיס למתן צו לפי הפקודה. כלל הוא שעל-מנת שניתן יהיה לאכוף פסק-דין באמצעות הליכי בזיון בית-משפט נדרש שיקבע בו סעד אופרטיבי [ראו ע"פ 7809/10 המשביר החדש לצרכן בע"מ נ' קופיץ, פסקה 23 וההפניות שם (14.4.2011)].

(ב) הבקשה לוקה בהתעלמות ממסכת ההליכים הענפה שהתנהלה בין הצדדים במהלך השנים על-יסוד פסק-הדין הקודם ובעקבותיו, מסכת עליה עמדתי בסעיף א' לפסק-הדין. צווים אופרטיביים ניתנו למבקש נגד המשיבה בפסק-הדין הקודם ובהליך שהתקיים בגדרו. בתוך כך נקבע בפסק-הדין הקודם, בו ניתן תוקף שיפוטי להסכם פשרה שגובש בין הצדדים, כי בגין הפרת חיוביה האופרטיביים של המשיבה על-פיו יזכה המבקש בפיצוי כספי יומי. משנקבע סעד כספי כזה, בהסכמת הצדדים, פתוחה לפני המבקש הדרך לאוכפו על המשיבה בדרך בו אוכפים חיוב כספי דרך כלל. ספק רב בעיני אם הסכם הפשרה בין הצדדים אשר ניצב ביסוד פסק-הדין הקודם מאפשר את אכיפת חיובי המשיבה בדרך של מתן צו לפי הפקודה. לכאורה מבטא ההסכם את אומד דעת הצדדים כי הפרת חיובי המשיבה על-פיו תזכה את המבקש בפיצוי כספי יומי בשיעור מוסכם. כאשר מבוקש צו לפי הפקודה לשם אכיפת חיוב המעוגן בהסכם שקיבל תוקף של פסק-דין לא ינתן הצו כדבר שבשגרה; על-מנת שינתן צו כזה נדרש שתוכן ההחלטה שאכיפתה מתבקשת יהיה ברור ונקי מספק [רע"א 3901/12Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי. אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ (25.7.2012)].

(ג) אף המבקש עצמו גילה דעתו זה מכבר כי תרופתו בגין טענתו כי המשיבה לא מילאה אחר חיוביה על-פי פסק-הדין הקודם היא בהגשת פסק-הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ובאכיפת החיוב הכספי שנקבע בפסק-הדין על המשיבה. תיק ההוצאה לפועל נפתח על-ידי המבקש בשנת 1998, הוא פעיל עד עצם היום הזה ואף נגבו בו סכומי כסף. כלל הוא שכאשר פסק-דין ניתן לביצוע בדרך הרגילה של פניה לאכיפתו בהוצאה לפועל, וכך הדבר גם בענייננו, אין מקום לנקוט בהליך החמור יותר של מתן צו לפי פקודת בזיון בית משפט. "כידוע, הליך ביזיון בית משפט יופעל במשורה ורק במקום בו אין בנמצא דרך חמורה פחות לכפות את ביצועה של ההוראה השיפוטית, שהרי מדובר בהליך אכיפה קיצוני הקובע סנקציות פוגעניות וקשות" [ע"פ 8725/11 בן ארי נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 10 וההפניות שם (21.12.2011)].

(ד) בפסק-הדין קבעתי, בין השאר, כי היה על המשיבה להמשיך בבירור טענותיה בגדרו של הליך בטענת פרעתי ובמסגרתו של תיק ההוצאה לפועל הנ"ל – זאת על-יסוד הסכמה שגובשה בינה לבין המבקש אגב הליכים שהתקיימו ביניהם לאחר שניתן פסק-הדין הקודם ואשר קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית [ראו חלק ג(2) של פסק-הדין]. הדברים הללו אמורים גם במבקש; אף הוא מחוייב למיצוי הליכים הנוגעים לביצוע פסק-הדין הקודם בגדרו של תיק ההוצאה לפועל.

3. הבקשה נדחית אפוא. משלא התקיים דיון בבקשה איני עושה צו להוצאות.

המצאה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט שבט תשע"ג, 09 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.