ע"י משרד עוה"ד י' וינרוט ושות'

ערעור מיום 9/10/12 על פסק דין מיום 29/8/12, שניתן בבית משפט השלום בחדרה (על ידי כב' השופטת קרן אניספלד) בה"פ 28163-02-10.

השופטת שושנה שטמר – אב"ד.

1. פסק דיננו זה דן, בעיקרו, בשאלה אם רשאי המשיב להיפרע מהמערערת על סכום פיצויים יומי מוסכם, שהצטבר לסכום גבוה (של כשני מיליוני שקלים) בטענה של המשיב, לפיה המערערת לא עמדה בהתחייבותה על פי הסכם פשרה ביניהם, שקיבל תוקף של פסק דין, להוציא צנרת מים וצנרת ביוב שהונחו על ידי המערערת בחלקתו של המשיב.

העובדות הנחוצות להכרעה

2. העובדות הרלוונטיות עולות מפסק דינו של בית משפט קמא, ממסמכי התיק ומטיעוני הצדדים, ולהלן תמציתן:

בסוף שנת 1995, הגיש המשיב תובענה נגד המערערת לבית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת סלע, בת"א 4738/95, 2718/95, 2968/95 ו-589/96 – להלן "התובענה לפני השופטת סלע"). המשיב ביקש בתיקים אלו צווים נגד המערערת (להלן גם "המועצה") שתכליתם היתה להשיב מצב לקדמותו על ידי הסרת צנרת מים, שהונחה על ידי המערערת במקרקעין שבבעלותו או בהחכרתו. ביום 11/2/1996 הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרת אותן תובענות, וניתן לו תוקף של פסק דין (להלן "הסכם הפשרה"). פרשנותו של הסכם זה ותובענות לאכיפתו ולקבלת הפיצויים המוסכמים על פיו, הביאו להתדיינויות מרובות ולאורך שנים, בלשכת ההוצאה לפועל, בהליכי ערעור לפני בתי משפט מחוזיים ולפני בית המשפט העליון.

3. בהמרצת הפתיחה שהוגשה בבית משפט קמא, ביקשה המערערת להצהיר כי חיוביה על פי הסכם הפשרה – קוימו כבר ביום 14/1/1998, כשהסירה את צינור המים מחלקת המשיב. המשיב טען כנגדה, כי בשטח נותר צינור ביוב, שלעמדתו התחייבה המועצה בהסכם הפשרה להסירו, כאשר נטלה על עצמה "להשיב מצב לקדמותו", דהיינו להסיר כל פלישה מחלקתו. המערערת טענה כי ככל שקיים צינור ביוב בשטח, הרי איננו כלול בהסכם הפשרה, מה גם שהוא הונח שנים לאחריו, ב-2001 או 2002.

4. המקרקעין נשוא ההתדיינות נמצאים בכרכור (חלקות 30 ו-32 בגוש 10076 – להלן "החלקה"). נעשה בחלקה עובר למתן פסק הדין של הפשרה שימוש חקלאי. שטח החלקה הוא כ-39 דונם. בסוף שנת 1995, כאשר בוצעו באזור עבודות תשתית בשכנות לחלקה באמצעות קבלנים מטעם המערערת, פלשה המערערת לחלקה והחלה לבצע בה עבודות שכללו עקירת עצי הדר, הנחת מערכת השקיה, חפירת תעלות והנחת צנרת. הנחת צנרת המים בחלקתו של המשיב נעשתה, כנראה, עקב טעות בתכנון ומדידה של החברה, שביצעה את העבודה עבור המועצה (וראה עדותו של משה לבקוביץ, מנכ"ל החברה לתשתיות זורמות פרדס חנה - כרכור, בתצהירו מיום 9/3/04).

5. כאמור, המשיב הגיש בשנת 1995 תובענות בבית משפט השלום בחדרה ודרש הפסקת העבודות והחזרת המצב לקדמותו. בהסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים, נקבע כי המערערת תחזיר את המצב לקדמותו תוך 35 ימים, וכי כל איחור, שיעלה על שבעה ימים, יחויב בפיצוי מוסכם מראש, של 1,000 ₪ לכל יום של פיגור בביצוע ההתחייבות על פי הסכם הפשרה.

6. בהמשך ביקשה המערערת לבטל את פסק הדין בטענה שלא ניתן לבצעו, ובית המשפט דחה את הבקשה תוך הארכת המועד לביצועו עד ליום 13/4/1997. המערערת ערערה על פסק דין זה, ובערעור הועמד הפיצוי על 500 ₪ ליום.

7. בשנת 1998 הגיש המשיב את פסק הדין לביצוע בתיק הוצל"פ (ת"א 01-06208-98-6, להלן "תיק ההוצל"פ"). הוא ביקש להפרע על הסכום של 816,967 ₪ בטענה שהמועצה לא קיימה את חיוביה. לא היתה מחלוקת כי המערערת הוציאה את צינור המים שהונח בחלקה בעת ביצוע העבודות הפולשות, במהלך אפריל 1998. אולם המשיב טען כי בחלקה נותרה צנרת נוספת, שטרם הוצאה ממנה.

המועצה הכחישה שנותר בחלקה צינור כלשהו שהיה מושא הסכם הפשרה.

8. ביום 28/3/2005 ניתנה החלטת הרשם בהוצאה לפועל ב"טענת פרעתי" שהגישה המערערת. הרשם דחה את טענת המערערת בקובעו, בין היתר, כי המועצה שהיא הנושאת בנטל השכנוע, לא הרימה אותו ולא הראתה כי המצב בחלקה הושב לקדמותו ומתי העיריה פעלה כך. מנגד, הורה הרשם שהפיצוי של 500 ₪ הוא נומינאלי ואינו נושא הפרשי הצמדה, בהעדר מנגנון להצמדתו.

9. המערערת ערערה על החלטתו של הרשם לבית המשפט המחוזי (כב' השופטת שטופמן) בע"א (מח' ת"א) 1872/05). הוגשו מספר תצהירים מטעם המערערת שנועדו להראות כי כל הצנרת שהונחה בחלקה הוצאה ממנה עד שנת 1998. כנגד טענת המערערת כי לא נשארה בחלקה צנרת, הוגשה חוות דעת מטעם המשיב, של השמאי מאיר ברמן, לפיה נשארו בחלקה קו ביוב בחלק הדרומי- מזרחי של חלקה 30 וצינור המחבר בין השוחות לאורך של כ-250 מ"ר. במהלך הדיון, מונה מומחה בהסכמת הצדדים (בישיבה מיום 31/10/2007), וסוכם כי הוא יעשה ביקור בשטח, ייתן את חוות דעתו, והמשך ההתדיינות תהיה בתיק ההוצל"פ.

10. הדיון הוחזר להכרעתו של הרשם בהוצל"פ. המומחה שמונה, יאיר איזבוצקי, שהוא מודד מוסמך, קבע בחוות דעתו כי צינור המים הוצא מהחלקה, מנגד מצויים בחלקה צינור ביוב וצינור בזק. באשר לקו הניקוז נקבע כי לא ניתן היה לאתרו בשטח.

11. המערערת מחקה בשלב זה את הבקשה לפסוק ב"טענת פרעתי" לפני הרשם והגישה את המרצת הפתיחה לבית משפט קמא. לטענתה, כך המליץ הרשם לפעול. בהמרצת הפתיחה ביקשה להצהיר כי היא קיימה ביום 14/4/1998 את הוראותיו של הסכם הפשרה, כאשר סילקה משטחו של המשיב את הצנרת נשוא הסכם הפשרה. נטען על ידה כי צינור הביוב שהימצאותו בשטח הוכחה, הוכנס לחלקה רק בשנים 2001-2002 ולפיכך אין לחייבה בסנקציה שבהסכם הפשרה.

המשיב טען כי צינור הביוב הונח עוד במסגרת עבודות הפלישה נשוא הסכם הפשרה.

פסק דינו של בית משפט קמא

12. בית משפט קמא דחה את המרצת הפתיחה בקבעו שאין לו סמכות לדון במחלוקת: השאלה מה נכלל בפסק הדין היא שאלה פרשנית. על הרשם היה לקבוע אם פסק הדין הוא ברור אם לאו. רק אם מצא הרשם כי פסק הדין אינו ברור דיו, הוא רשאי לפנות בהליך לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן – "חוק ההוצאה לפועל"). הבירור באשר לטענת פרעתי התקיים, וניתנה החלטה ביום 28/3/2005, שדחתה אותה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא קבע, שאין לרשם סמכות לדון בשאלה, אם המשיבה השיבה את המצב לקדמותו; למעשה בית המשפט המחוזי החזיר את הדיון לרשם על מנת לקבוע גם לעניין צנרת הביוב. לפיכך, לא היה מקום להגיש תובענה על מנת שבית המשפט יפרש מה כלל פסק הדין ומה לא כלל. עוד קבעה השופטת קמא, כי ההסדר לפני בית המשפט המחוזי כלל הסכמה, כי הדיון יהיה לפני הרשם. כמו כן, לא הוצגה החלטה לפיה הרשם המליץ לברר את המחלוקת בבית המשפט. גם אם ניתנה המלצה כזו, היא איננה מחייבת את בית המשפט.

13. על אף קביעותיו אלו, לפיהן אין לו סמכות לדון בתובענה, דן בית משפט קמא גם בפן העובדתי והמשפטי, בבחנו את טענות הצדדים לגופן. נקבע כי כל שהוסכם בבית המשפט המחוזי הוא שהרשם יקבע על פי התצהירים וחוות הדעת שהיו לפני ערכאת הערעור. הסדר זה מהווה "מחסום רב עוצמה" לכך שלא ניתן להביא ראיות נוספות ולדון בהמרצת הפתיחה "במסלול עוקף להסדר ולהחלטה בערעור תוך פריצת גדר הטענות והראיות להן הוגבלה מכוחם" (סעיף ב' עמ' 12 לפסק הדין). לפיכך, המועצה לא היתה רשאית להביא ראיות נוספות בהליך לפני בית משפט קמא. אולם אפילו ניתן לה להביא ראיות נוספות, הרי לא היה בכך לסייע לה בשל "השתק שיפוטי", הקם נגדה עקב כך שבין תצהירי המועצה מצויים תצהירים של עדיה אשר טענו בעבר כי אין בחלקה כל צינור שהוא לאחר שצינור המים סולק עוד בשנת 1998 (תצהירו של לוקר, מתאריך 16/1/2005, שכיהן באותה עת כמנהל התפעול בחברה האחראית על משק המים והביוב בשטחה של המועצה. לוקר הצהיר כי לא מצא צינור כלשהו בחלקה. גם בתצהיר ארז, שכיהן בתפקיד מהנדס המועצה, נכתב כי לא קיים כל צינור במקרקעין ובוודאי לא צינור שהונח על ידי המערערת סמוך לתאריך ביקורו, 18/5/05. בתצהירים הראשונים לא נאמר מאומה על כך שהונח צינור ביוב בשלב כלשהו לאחר מתן פסק הדין, שנתן תוקף להסכם הפשרה. גם בערעור לבית המשפט המחוזי, טענה המערערת שהיא הוציאה את כל הצנרת. על מנת לטעון כי הצינור הונח מאוחר יותר, הוגשו תצהיר גרבר וארז במהלך הדיון בבית משפט קמא. מהם עולה כי חברת "ציוני דרך" היא שהוציאה מהחלקה את צינור המים בשנת 1998 אך הניחה צינור ביוב בשנים 2002-2003, דהיינו כחמש שנים לאחר שניתן פסק הדין. לעמדת בית המשפט אין לתת למועצה לטעון כי הצינור הונח מאוחר יותר, לאחר שבערעור נטען כי כל הצנרת הוצאה. נכון הוא, קבעה השופטת הנכבדה, שהמשיב לא טען בעניין השתק שיפוטי, אולם, לעמדתה של השופטת, בית המשפט רשאי מטעמו להעלותה.

14. עוד קבעה השופטת, כי היא לא שוכנעה שצינור הביוב אכן הונח במועדים להם טענו עדי המערערת (בראשית שנות האלפיים). עדותם של גרבר ושל ארז לא עוררו אמון, כיוון שבתצהיריהם הראשונים כתבו שאין בקרקע צינור כלשהו מטעמה של המועצה, כאשר היו צריכים לדעת על קיומו של צינור הביוב; מאוחר יותר טענו כי ניתן היתר להנחתו. זאת ועוד; ההסתמכות של המועצה על היתר הבניה, מראה כי ההיתר ניתן לבניית קו ביוב במקום אחר מזה שבו נמצא הצינור היום במקרקעיו של המשיב. עדי המועצה "נתפסים" על גירסתם הראשונה לפיה אין בחלקה כל צינור של המועצה. מכאן סבר בית משפט קמא כי המועצה לא הצליחה להרים את הנטל ולהראות כי צינור הביוב הונח לאחר שהסכם הפשרה נחתם. השופטת הוסיפה כי המועצה היא המוציאה מחברה ולפיכך נטל השכנוע עליה.

עיקר טענות המערערת בערעור

15. המערערת טענה כי עמדה לפניה האפשרות החוקית לפנות לקבל סעד הצהרתי בהיבט החוזי של הסכם הפשרה. בהתאם לאפשרות זו, ולאחר שהרשם בהוצל"פ המליץ לה לפנות לבית המשפט על מנת לקבל הצהרה באשר לפן החוזי שבהסכם הפשרה, היא הגישה, כדין לעמדתה, את המרצת הפתיחה נשוא הדיון כאן.

16. משהגיע בית המשפט למסקנה, כי צינור המים סולק בשנת 1998, היה עליו לקבוע כי המערערת פעלה על פי הסכם הפשרה ומילאה את חלקה בו.

17. באשר למועד הנחת קו הביוב הרי המועצה סיפקה ראיות מהימנות שהקו הונח רק בשנת 2002. לא הוגשה כל ראיה נגדית. קביעתו של בית משפט קמא כי קם "השתק שיפוטי" לא נטענה על ידי מי מהצדדים והיא מוטעית.

עיקר טענות המשיב בערעור

18. המשיב טען כי יש לדחות את הערעור באשר לשני האדנים עליהם סמך בית משפט קמא את פסק דינו, דהיינו שלמערערת לא היתה זכות להגיש את המרצת הפתיחה, ושלגופן של טענותיה לא הצליחה המערערת להוכיח אותן.

המערערת התחייבה בפסק הדין בערעור בבית המשפט המחוזי (לפני השופטת שטופמן) לדון במחלוקת על דרך של "טענת פרעתי" והיא אף ויתרה על זכות הערעור על ההחלטה של הרשם, כשתינתן. אולם, על מנת להימנע מתוצאות קביעותיו של בית המשפט המחוזי בהסדר הדיוני וקביעותיו הנדרשות של הרשם, פנתה המערערת לבית משפט קמא בהמרצת הפתיחה.

19. עוד טען המשיב כי הסכם הפשרה מחייב "השבת מצב לקדמותו" משמע שהיתה חובה להוציא גם את צינור הביוב מהשטח, שבית משפט קמא קבע שלא הוכח כי הונח בחלקה רק בשנת 2001 או 2002.

דיון והכרעה

השאלות במחלוקת

20. הצדדים הרבו בטענות מטענות שונות, ובית משפט קמא כתב פסק דין ארוך ומפורט. דעתי היא כי הסוגיות שעומדות לדיון הן ממוקדות; דרך דיוני תהיה במחלוקות אלו:

א. מהי השלכה לכך שבפסק דינו קבע בית משפט קמא, שאין לו סמכות לדון בתובענה ואף על פי כן דן במחלוקות לגופן.

ב. מה קבע הסכם הפשרה - האם הוא התייחס לצינור נוסף פרט לצנרת המים; האם הוא חייב הוצאת כל צינור שנמצא בשטח; האם הוא אסר הכנסת צנרת אחרת ומאוחרת למועד הסכם הפשרה.

ג. אם המסקנה היא שאומד דעת הצדדים בהסכם הפשרה היה לסלק את צנרת המים בלבד, בין שלא ידעו על קיומו ובין שלא היה קיים בעת עשיית הסכם הפשרה, האם יש לקבל את קביעת בית משפט קמא כי המערערת לא הוכיחה את טענתה שבעת עשיית הסכם הפשרה, צינור הביוב לא היה קיים.

מה ההשלכה של קביעת בית משפט קמא שאין לו סמכות לדון בהמרצת הפתיחה.

21. בית משפט קמא קבע, כאמור, מחד גיסא שאין לו סמכות עניינית לדון בתובענה, ומאידך גיסא, הוא דן ופסק בכל הקביעות העובדתיות והמשפטיות שעמדו לפניו.

המשיב טען בבית משפט קמא, שאין לבית המשפט סמכות לדון בתובענה ויש לכן למוחקה על הסף.

22. לדעתי, משהחליט בית משפט קמא שאין לו סמכות לדון בתובענה, ומשהמשיב טען להעדר סמכות זו, ראוי היה שבית המשפט ידחה את התובענה ובכך יחזיר את הצדדים למסלול הנכון, התדיינות לפני רשם ההוצאה לפועל. על רשם ההוצאה לפועל היה לקבוע, אם הסכם הפשרה זקוק לפרשנות נוספת על פי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, ואם מסקנתו תהא שאכן הסכם הפשרה אינו ברור - היה עליו לבקש הבהרה מבית המשפט המוסמך, שנתן אותו. היה והרשם יסבור שהסכם הפשרה ברור, עליו לקבוע אחת משתיים - או שהסכם הפשרה התייחס רק לצנרת המים, או שהתייחס לכל צנרת אחרת שהייתה קיימת או שתונח בעתיד בחלקתו של המשיב. לאחר שהרשם יקבע בעניינים אלו, יהיה מקום לדון, אם המועצה מילאה אחר הוראות פסק הדין. אולם בית משפט קמא לא נקט בדרך זו, אלא כאמור נדרש לגופן של המחלוקות.

23. ההלכה שהותוותה בשנים האחרונות היא שכאשר בית משפט ניהל משפט, והצדדים לא טענו להעדר סמכות עניינית, לא תתקבל טענה כי פסק הדין שניתן בטל או שיש לבטלו כיוון שניתן בהעדר סמכות עניינית (וראו למשל ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820, 829; ע"א 4796/95 א' ח' אלעוברה נ' א' ע' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669; ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 294, 310-312; רע"א 11220/04 מוקלד (קטין) נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, 19/4/05).

במקרה שלפנינו, אמנם המשיב טען כבר בפתח המשפט בבית משפט קמא להעדר סמכות עניינית של בית משפט קמא, אולם עתה אין הוא מערער על תוצאות פסק הדין. המערערת טענה כי לבית משפט קמא היתה סמכות עניינית. משביקשה המערערת להתדיין בבית משפט קמא בהליך של המרצת הפתיחה, הרי אין לתת לו עתה פתחון פה בטענה שלבית משפט קמא לא היתה הסמכות העניינית לדון בתובענה. בנסיבות אלו, יש לדעתי לראות את בית משפט קמא כבעל כל הסמכויות שהיו לרשם: לקבוע אם הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין דורש הבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, ואם לא – להמשיך ולקבוע אם המערערת הוכיחה "טענת פרעתי". היה והמסקנה היא, שפסק הדין דורש הבהרה, היתה לבית משפט קמא סמכות לפרשו, בהתחשב שפסק הדין שנתן תוקף של הסכם פשרה, ניתן בבית משפט השלום. בהעדר התנגדות של המערערת, קמה לבית משפט קמא גם הסמכות להמשיך בצעד האחרון לפתרון המחלוקת – לקבוע אם צנרת הביוב היתה מונחת בחלקה בעת שנעשה הסכם הפשרה וניתן לו תוקף של פסק דין.

מה קבע הסכם הפשרה

24. משנדרש בית משפט קמא למחלוקת בין הצדדים, היה עליו לפסוק תחילה, כאמור, מה קובע הסכם הפשרה: האם הוא מתייחס לצנרת המים בלבד, האם הוא קובע שתהיה החזרת מצב לקדמותו לא רק בהוצאת צינור המים אלא בהוצאת כל צנרת שהיא שהונחה על ידי המערערת בכל מקום בחלקה ובכל מועד שהוא בעבר או בעתיד.

הסכם הפשרה קבע בקטעים הרלוונטיים לסוגיה כאן, כדלקמן:

"המשיבים מתחייבים להחזיר המצב בחלקתו של המבקש לקדמותו וזאת תוך 35 ימים מהיום ....

... בכפוף לאמור לעיל יישאר צו המניעה הזמני על כנו".

להבהרת הפיסקה המתייחסת לעניין צו המניעה הזמני, אציין כי הוא כלל הוראה להפסיק כל פעילות בחלקה, להוציא כלים וחומרים שהנחו בה ולכסות כל חפירה.

25. סבורה אני כי הפרשנות הנכונה היא שאומד דעת הצדדים בביטוי "החזרת מצב לקדמותו" בהסכם הפשרה היתה להוצאת צנרת שהייתה קיימת בשטח כשנחתם הסכם הפשרה ושהצדדים ידעו על קיומה. בדקתי בכתבי בי-דין שבתיק ובראיות הצדדים, ומצאתי כי עד לחתימה על הסכם הפשרה ואף לאחריו הצדדים התייחסו אך ורק לצנרת מים, וצינור ביוב כלל לא הוזכר. כך בתובענה לפני השופטת סלע; בסעיף 19 שבה, שהוא סעיף מסכם, ביקש המשיב כי "ביהמ"ש יתבקש לאסור על נתבעת 4 לחבר את מערכת הצינורות שהותקנו בחלקת התובע למערכת אספקת המים של המועצה המקומית פרדס חנה כרכור" (ההדגש בקו לא במקור). זאת ועוד; עיון בהחלטה של כב' השופטת סלע מיום 13/4/97, אשר דנה בבקשה של המערערת להאריך את המועד לביצוע פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה, מראה כי המחלוקת בין הצדדים היתה אך ורק לגבי צינור מים. לאורך כל ההחלטה נדונה הבקשה לעכב את ביצוע הוצאת צינור המים. רק משפתח המשיב את תיק ההוצל"פ בשנת 2005, עלתה הטענה כי פסק הדין לא מולא כיוון שבשטח נותר צינור ביוב. אוסיף כי בחקירתו במסגרת תיק ההוצל"פ הודה המשיב כי בעת שהגיש את כתב התביעה לא ידע שבחלקתו קו ביוב. בעמ' 22 בש' 23 אמר המשיב "ש. כשהגשת את התביעה.. ת. עוד לא ידעתי אפילו שאתם עומדים להכניס קו ביוב. ראיתי סימנים של צנרת מים. לא ידעתי שאתם עומדים להניח קו ביוב". יצוין, כי המשיב לא הביא כל ראיה שהיא, למעט טענה סתמית מאוחרת, לכך שבעת ביצוע הסכם הפשרה היה צינור הביוב מותקן בחלקתו.

26. לפיכך, קובעת אני כי אומד דעת הצדדים בהסכם הפשרה היתה לעניין צינור המים, שלגביו אף ביקשו להחזיר מצב לקדמותו. אין בשום מקום ראיה לכך שאומד דעת הצדדים היתה להסיר כל פלישה שהיא, עליה לא ידעו ושיש מחלוקת אם היתה בכלל קיימת. לו היה המשיב יודע על קיומו של צינור ביוב בעת מתן החלטתה זו של השופטת סלע, הוא בוודאי היה מלין על כך.

27. בעניין זה אציין, כי פרשנות של פסק דין לצורך ביצועו (כמו גם הסכם פשרה), כאשר הוא כולל סנקציה כה חמורה כמו תשלום יומי, אמורה להיות דווקנית ומצמצמת. מקום שבו יש ספק לגבי הפרשנות היא תפעל לרעת המבקש לנקוט בצעדים. רואה אני דמיון בין הפרשנות שננקטת לגבי פקודת בזיון בית המשפט לבין פסק דין שיש בו סנקציה כה חמורה כמו קנס יומי משמעותי. ברע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49, 60 התייחסה השופטת ארבל לפרשנות פסק דין לעניין צו לפי פקודת בזיון בית המשפט, בכותבה:

"פסק הדין או הצו שאת אכיפתו מבקשים צריך להיות ברור וחד משמעי. אין אוכפים מכוח פקודת הבזיון אלא צווים והחלטות שמובנם ברור ושאינם מאפשרים יותר מפירוש אחד. צו שאינו ברור וחד משמעי אין רואים בהפרתו משום ביזיון בית משפט... לעתים בית המשפט נדרש להליך של הוכחות על מנת לפרש את הוראות ההסכם כאשר לשונו אינה חד משמעית... עם זאת אין מקום להפוך את הדיון למשפט מחודש שיוגשו בו ראיות ויובאו עדויות מומחים על מנת לברר את כוונת הצדדים. מכל מקום הבירור צריך להניב קביעות ברורות שניתן לפעול על פיהן".

28. זאת ועוד: אם בטענת פרעתי, נטל השכנוע הוא, בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, על הטוען טענה זו, בטענה שפסק הדין איננו מזכה בזכייה אותה מבקש צד לבצע בהוצל"פ, הנטל יהיה על המבקש לבצע את פסק הדין בהיותו "המוציא מחברו"; יהא עליו לשכנע כי פסק הדין אכן מקים לו את הסעד שהוא מבקש לממשו בהליך ההוצאה לפועל.

29. סיכום ביניים: בהליך הפרשנות של הסכם הפשרה, יש לצאת מהנחה כי הסכם הפשרה התייחס רק לצינור המים, והכוונה בביטוי "החזרת מצב לקדמותו" היא להסיר את צינור המים ובכך, כמו גם בצעדים הנלווים - כיסוי התעלה, יישור השטח והחזרת העצים – יוחזר המצב לקדמותו. אין התייחסות לצינור שאולי הונח בקרקע ואין הצדדים יודעים עליו ואין התייחסות לפלישה עתידית.

30. יכולנו למעשה לסיים את דיוננו כאן. משלא הוכיח המשיב כי ההסכם כלל כל צנור אחר למעט צנור המים, ומשלא שכנע כי הכוונה היתה להחזרת מצב כך שלא יימצא בו כל צנור אחר מונח או צנור שיונח בעתיד, דין הערעור להתקבל. יתכן שאם היה מוכח כי צנרת הביוב הותקנה כבר במועד של הסכם הפשרה, והמשיב לא ידע עליה, היה מקום לטעון לחוסר תום לב מצדה של המועצה בטענה שהסכם הפשרה לא התייחס אליה. לפיכך, אדון בקביעתו של בית משפט קמא כי המערערת לא הוכיחה שצינור הביוב הותקן רק בשנת 2001 או 2001.

אקדים ואקבע כי לעמדתי טעה בית משפט קמא בקובעו, שלא על פי נטלי השכנוע והבאת הראיות ועל פי חומר הראיות בתיק, כי המערערת לא הוכיחה שצנרת הביוב לא עמדה בחלקה בעת עריכת הסכם הפשרה. להלן הנמקתי.

31. מוסכם עלי, כפי שקבע בית משפט קמא, כי על פי ההסכם הדיוני בבית המשפט המחוזי (השופטת שטופמן) המערערת לא היתה רשאית להגיש ראיות חדשות כאשר התיק חזר לרשם לדיון בטענת פרעתי. על אף זאת, דעתי היא כי המשיב לא הראה כי במועד שבו נחתם הסכם הפשרה היה בחלקה צינור הביוב.

32. אפתח בכך שסביר להניח, שלו היתה בקרקע צנרת ביוב, היה המשיב יודע עליה כבר בעת עריכת הסכם הפשרה וכי הוא היה מתייחס גם אליה בהסכם הפשרה ובעת הדיון המאוחר יותר בפני כב' השופטת סלע, כפי שבא לידי ביטוי בהחלטתה מיום 12/4/97. עמדתו של המשיב היתה כי צנרת הביוב הונחה יחד עם צנרת המים או בסמוך לה. שוב – כיצד אם כן לא טען נגדה בהזדמנויות שפורטו לעיל.

33. בחקירתו הודה המשיב, כפי שכבר ציטטתי לעיל, כי במועד בו נחתם הסכם הפשרה, לא היה בשטחו קו ביוב (עמ' 22 ש' 23):

ש. כשהגשת את התביעה..

ת. עוד לא ידעתי אפילו שאתם עומדים להכניס קו ביוב. ראיתי סימנים של צנרת מים. לא ידעתי שאתם עומדים להניח קו ביוב".

מכאן עולה המסקנה כי הסכם הפשרה התייחס אך ורק לצינור המים.

34. במהלך שנת 2000 קיבל המשיב חוות דעת של אינג' יצחק שלו ממשרד השמאים פולונסקי. חוות הדעת ניתנה על מנת להעריך את הנזקים. כל מה שנדרש מהמומחה היה להעריך את נזקי הנחת צנרת המים. אין מילה על כך שהונחה גם צנרת ביוב. משמע שבשנת 2000 המשיב לא ידע על צנרת ביוב, ויש להסיק מכאן שבאותה תקופה היא עדיין לא הונחה.

35. לכאן יש להוסיף כי אל מול תצהיריהם של העדים מטעם המערערת, אשר העידו כי במועד הרלוונטי לא היה צנור ביוב בשטח אלא הוא הונח מאוחר יותר, לא הגיש המשיב כל ראיה סותרת. אפילו לא היתה המועצה רשאית להגיש לפני בית משפט קמא תצהירים אלו, עובדה היא שהם הוגשו והמצהירים נחקרו עליהם, ועובדה היא שהמשיב לא הביא כל ראיה שהיא להראות כי במועד של הסכם הפשרה או בסמוך לו הותקן בחלקה צנור הביוב.

36. אם אערוך סיכום ביניים, הרי הראיות שסקרתי עד הנה היו צריכות להוביל למסקנה כי המשיב לא הוכיח שצינור הביוב היה קיים בעת שנעשה הסכם הפשרה.

אתייחס עתה לקביעתה של השופטת קמא ש"השתק שיפוטי" מנע מהמערערת לטעון שצינור הביוב לא היה קיים בעת שנעשה הסכם הפשרה.

ההשתק השיפוטי והעדר אמון של בית משפט קמא בעדויות המערערת באשר למועד הנחת צינור הביוב.

37. קביעתו של בית משפט קמא, כי בענין חל השתק שיפוטי, איננה מקובלת עלי. כלל ההשתק השיפוטי נדון בפסיקה, ואביא כאן בתמצית את עיקריו. משמעותו הבסיסית היא שאדם אינו יכול לטעון טענה עובדתית או משפטית והיפוכה. נכתב בעבר כי הכלל הוא בתחום המוסר ותום הלב. ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005) נכתב:

"הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים... התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט".

לצורך הקמת ההשתק השיפוטי נדרשים סתירה או ניגוד של ממש בין הטענות השונות. אם אלו לא מתקיימים, אין טענה אחת משתיקה את האחרת (ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד חורי נ' חברת ארמון ההגמון (קטר אלמוטראן) בע"מ, פסקה לט לפסק דינו של השופט רובינשטיין).

38. לאורך כל כתבי הטענות מטעמה, טענה המערערת כי הסכם הפשרה איננו חל על צנרת מאוחרת, שאין צינור אחר שהותקן מטעמה בחלקה, אולם אם יש צינור כזה, הוא הותקן מאוחר יותר. כך טענה המערערת לפני הרשום יובל גזית (פרוטוקול דיון מיום 23/2/05) שאין בחלקה צינור וכי - אם יש - הרי אין הוא הצנור נשוא הסכם הפשרה. גם בית המשפט המחוזי בחיפה דן בת"א 581/98 בבקשה להפחית את הפיצויים. גם שם היה הדיון אך ורק בשאלת צינור המים. כך בטיעונה של המערערת לפני השופטת שטופמן, שאם מונח צינור בשטח, אין הוא הצינור אליו התייחס הסכם הפשרה. בהודעת הערעור בתיק שנדון לפני השופטת שטופמן, כתבה המערערת בסעיף 66:

"66. כיום, אין בידיה של המערערת כל מידע בדבר קיומו של צינור במקרקעי המשיב שהונח על ידי המערערת ואו מי מטעמה ואשר היה נשוא ההליכים, כך שטענתו של המשיב, בעל פה, בדבר קיומו של צינור תמוהה בלשון המעטה למען הזהירות ועל אף הבדיקות שבוצעו כאמור, תוסיף המערערת ותטען כי ככל שיתברר כי מונח צינור כלשהו במקרקעי המשיב שהינו צינור פעיל כטענת המשיב בעל פה, הרי שאין זה הצינור נשוא ההליכים ואין להסיק כל חבות שהיא של המערערת כלפי המשיב, הנובעת מהסכם הפשרה בגין צינור זה. המשיב נמנע מלהביא כל ראיה סותרת כאילו לא הוצא הצינור נשוא הסדר הפשרה ממקרקעיו, ויודגש כי נראה שאין המדובר בהימנעות מקרית, מאחר ובהתבטאויות בעל פה הרהיב והרחיב המשיב בנושא זה" :

משטענה המערערת כי אם יש צינור נוסף, הוא הונח מאוחר יותר, נראה כי אין להחיל עליה את כלל ההשתק השיפוטי. גם אם המערערת טענה בחוסר תום לב, שאין צינור ביוב בשטח בעת ההתדיינות בבית המשפט המחוזי בת"א (השופטת שטופמן), ואני אינני קובעת זאת, אין בכך כדי להקים נגדה השתק שיפוטי כאשר הוסיפה שאפילו יש צינור כזה, הוא הותקן מאוחר להסכם הפשרה.

הקביעה כי המערערת לא הוכיחה שצינור הביוב לא היה קיים בשטח בעת שנעשה הסכם הפשרה.

39. ההלכה היא, שערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, בעיקר אם הם מבוססים על התרשמות ומהימנות, אלא במקרים חריגים בהם נופל פגם היורד לשורשו של עניין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב (2) 582, 594; ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח (4) 749, 755 וכן פס"ד שניתן ביום 22/1/11 ברע"א 2146/08 עז' המנוח בושוויק מיכאל ז"ל נ' מרכז רפואי "בני ציון" (פורסם בנבו) ).

40. למרות הכתוב לעיל, סבורה אני כי בנסיבות, כאשר בית משפט קמא קבע, לעמדתי בטעות, שחל השתק שיפוטי וכאשר סבר בטעות כי נטל השכנוע הוא על המערערת, לא ניתן לקבל את פסיקתו, ככל שהיא קובעת ממצא עובדתי, שצינור הביוב היה מונח כבר בעת עשיית הסכם הפשרה. גם אם השופטת קמא לא האמינה לעדי המערערת באשר למועד שבו הותקן צינור הביוב, לאחר שנת 2001, לא היו לפניה ראיות לקבוע כי הצינור עמד בשטח כבר בעת עשיית הסכם הפשרה. כאמור המשיב לא העיד על כך. הוא לא הביא כל ראיה. אם נקבע כי עדויות המערערת באשר למועד התקנת צינור הביוב, אינן מהימנות, אין בכך כדי למלא את החסר מתי הותקן צינור הביוב. נטל השכנוע הוא על המשיב, שכן הוא המוציא מחברו.

41. לפיכך, יש, לדעתי לקבוע, שלא הוכח שבעת שנעשה הסכם הפשרה, צינור הביוב היה כבר מותקן בשטח.

לסיכום

42. בהתאם למסקנתי זו, יש לדעתי לקבל את הערעור ולקבוע כי הוכח שהסכם הפשרה לא התייחס לצינור הביוב וכי "החזרת המצב לקדמותו" בהסכם הפשרה לא כללה את הוצאת צנרת הביוב שבאותו מועד לא הותקנה עדיין בשטח המשיב וכי הוראות הסכם הפשרה לא התייחסו לפלישה עתידית, לאחר הסכם הפשרה, של המערערת לשטחו של המשיב.

43. מוצע לעמיתי להרכב, בשים לב לנסיבות – קיומה של צנרת ביוב בחלקתו של המשיב, שלא ברור אם הותקנה כדין - שלא לפסוק למערערת הוצאות על אף שזכתה בערעורה.

השופטת ברכה בר-זיו

אני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעה חברתי, השופטת ש. שטמר – אב"ד

השופט דר' עדי זרנקין:

אני מסכים לפסק דינה של חברתי, השופטת ש. שטמר – אב"ד.

הוחלט לקבל את הערעור. פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל. אנו קובעים שהמשיב אינו זכאי לפיצויים על פי הסכם הפשרה לאחר המועד בו צנור המים הוצא מחלקתו ביום, 14/1/1998, וכי המערערת מלאה אחר הסכם הפשרה, ופסק הדין שנתן לה תוקף של פסק דין. לפיכך "טענת פרעתי" מטעמה, מתקבלת.

אין צו להוצאות בערעור.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ד, 27 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.