בפני בקשתה של המבקשת, הנתבעת 2 בתיק שבנדון, להורות למשיבות לשלם סך כ-270,000 ₪ בגין "גרימת נזק תפעולי והאטת פעילות המבקשת", לאחר שהתביעה בתיק נדחתה, וכפי שנקבע בהחלטה על הטלת עיקול זמני על הכספים המגיעים למבקשת בהתאם לפסק הדין שניתן בתיק 1212/08.

יוזכר –

בכתב התביעה טענו המשיבות כי על המבקשת (ועל הנתבע הנוסף בתיק, מר שלמה קרן, בעל השליטה במבקשת) לפצותה בסך כ-1.6 מליון ₪ בגין נזקים שנגרמו בשל אספקת סחורה בטיב ובאיכות ירודים ואי אספקת סחורה שהוזמנה.

בין הצדדים התנהל הליך נוסף (ת"א 1212/08) (להלן: "התיק הנוסף") בו תבעה המבקשת (יחד עם חברה נוספת בשליטת מר קרן) עמלות שהגיעו להן, לטענתן, מן המשיבה 1 בגין פעילות עסקית שביצעה. בתיק הנוסף נקבע כי על המשיבה 1 לשלם לתובעות שם סך כ-200,000 ₪ (ממנו נקבע בערעור כי יופחת סך 3,000$).

ביום 7.6.15 ניתן פסק דינו של בית משפט זה (כב' הש' יעל טויסטר ישראלי).

מבין ארבע ההזמנות בקשר אליהן הוגשה התביעה נדחתה אחת התביעות מחמת מעשה בית דין, בקשר להכרעה שניתנה בתיק הנוסף; באשר להזמנה נוספת נקבע כי לא הוכח הנזק; באשר להזמנה שלישית – התקבלה התביעה באופן חלקי, ביחס לסך כ-6,000$ אותם קבע בית המשפט כי הבטיח מר קרן לשפות את המשיבות; וביחס להזמנה הרביעית – נדחתה התביעה מן הנימוקים שפורטו בפסק הדין.

ביום 10.7.14, כשנה לפני שהסתיימו ההליכים בתיק, הוציא בית המשפט צו עיקול זמני על הכסף שהופקד על ידי המבקשת בתיק הנוסף, וביום 16.12.14 – לאחר שהתקיים דיון בבקשה לביטול העיקול הזמני – הוחלט כי הוא יוותר על כנו. העיקול בוטל ביום 8.7.15, בהסכמת הצדדים, לאחר שניתן פסק הדין כאמור לעיל.

עתה, כאמור, עותרת המבקשת להורות למשיבות לשלם לה בגין נזקיה כפי שהתחייבו לעשות במסגרת כתב ההתחייבות שצורף לבקשה לעיקול זמני.

הבקשה הועברה לתגובת הצד שכנגד (על פי רישומי תיק בית המשפט ההחלטה על זכות התגובה נצפתה על ידי משרד ב"כ המשיבות ביום 14.7.15 ונשלחה במייל למשרדו למחרת) (גם בקשה למחיקת מר קרן מן הבקשה, אליה צורף בתחילה, נשלחה לב"כ המשיבות ונצפתה על ידי משרדו, כעולה מרישומי תיק בית המשפט – כל זאת בחודש אוקטובר 2015).

על אף האמור לעיל, המשיבות נמנעו מלהגיב לבקשה.

דיון

בימים אלו נדון מקרה דומה בבית המשפט המחוזי (חיפה), ובית המשפט (כב' הש' עפרה אטיאס) ניתח את הדין החל בסיטואציות מעין זו (ת"א 524/02 (חי') יהודאין נ' לבנשטיין; פורסם במאגרים – להלן – עניין יהודאין).

גם בעניין יהודאין נדחה רובה המכריע של התביעה שהוגשה, והמבקש עתר לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו לאחר שהוטל עיקול זמני.

בית המשפט המחוזי מציין כדלקמן:

צד בהליך, המבקש סעד זמני, נדרש להתחייב לפצות את הצד שהשני בגין כל נזק שעלול להגרם לו בשל מתן הצו הזמני, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת. לשם כך, עליו להמציא בטוחות מתאימות. כך נקבע בתקנות סדר הדין האזרחי.

עמדת בית המשפט העליון היא כי הזכות לגבות הנזקים נתונה רק במקרה בו התביעה נדחתה במלואה. ברע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ (פ"ד נד (5) 638, 648), אליו מפנה בית המשפט המחוזי בעניין יהודאין, נקבע:

"...נתבע שהתביעה נגדו נדחתה, הופסקה או נמחקה, או שצו העיקול שניתן נגדו בוטל, יוכל להיפרע על נזקיו מן התובע על יסוד ההתחייבות והערובה, אף אם בהגישו את הבקשה להטלת העיקול נהג התובע בסבירות ובתום-לב. לעומת זאת נתבע שהפסיד במשפטו לא יוכל להיבנות מן ההתחייבות ומהערובה, אף אם בבקשתו להטלת העיקול פעל התובע בחוסר תום-לב, או ברשלנות, ואף אם שיעור הנזקים שהעיקול הסב לו עולה על גובה הסכום שנפסק לחובתו בסיום המשפט. לנתבע כזה אין התקנות מספקות מענה. משתיקת התקנות, כשלעצמה, לא ניתן להסיק כוונה ליצירת הסדר שלילי. שתיקתן תוכל להתפרש כהסדר שלילי רק אם הגשמת תכליתן החקיקתית של התקנות מחייבת פירוש זה (ראו: על"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב-יפו [פורסם בנבו], בעמ' 404 ורע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ [פורסם בנבו], בעמ' 453).

דעתי היא, כי להגשמת תכליתן של התקנות ולשלילת זכות הנתבע לסמוך את תביעתו על דין אחר אין ולא כלום. אמת נכון הדבר, שהתקנות מסדירות את זכותו לפיצוי בגין נזק שהסב לו העיקול רק של נתבע שהתביעה נגדו נדחתה או שצו העיקול שניתן נגדו פקע, ואינן מסדירות את זכותו לפיצוי של נתבע אשר ניזוק מן העיקול בנסיבות אחרות. אך להבחנה זו יש טעם. טעמה נעוץ בתנאים הנדרשים ליצירת חבותו של התובע. התקנות מסדירות רק את המקרים שבהם דבר חבותו של התובע לפצות את הנתבע, מכוח ההתחייבות שהפקיד כתנאי לקבלת צו העיקול הזמני, מוכרע על-פי תוצאות ההליך המקורי שהתקיים בין הצדדים, ואינו תלוי בהוכחת יסודותיה של עילה נזיקית, חוזית או אחרת. מכאן אין נובע, כי במקרים אחרים שבהם נגרם נזק מעיקול, לא יהיה ניתן לחייב את התובע לפצות את הנתבע על נזקיו, אלא שקיום חבותו של התובע תלויה בהכרעת השאלה אם עובדות המעשה שבגדרו הוטל העיקול ונגרם הנזק, מקימות לנתבע עילת תביעה נגד התובע, על-פי הדין המהותי שעליו מבסס הנתבע את תביעתו." (ההדגשה בפסק דינה של כב' הש' אטיאס בעניין יהודאין – א.ר.).

מכאן, מסקנת בית המשפט המחוזי היא כי

"מדבריו אלו של כב' השופט מצא, עולה כי מקום בו התביעה התקבלה (גם אם בחלקה), ולא נדחתה במלואה, תרופתו של מי שניתן כנגדו צו עיקול, היא הגשת תביעה בגין רשלנות ו/או חוסר תום לב, ולא פיצוי בגין הנזק שנגרם לו מכח הערבון שהופקד" (פסקה 40 להחלטת כב' הש' אטיאס).

במקרה דנן, כאמור, התקבלה התביעה באופן חלקי (ולמעשה – רק בגין חלק מזערי מסכום התביעה המקורי; כפי שהיה גם בפרשת יהודאין הנזכרת לעיל) ולא נדחתה במלואה.

משכך, אין אני נדרש לבחון את חישוב הנזקים שפורטו בבקשה, שכן גם בהעדר תגובה מן המשיבות אין מקום לקבל את הבקשה נוכח עמדת בית המשפט העליון כפי שהוצגה לעיל.

יחד עם זאת, בהעדר תגובה לא מצאתי גם ליתן צו להוצאות, והבקשה נדחית ללא צו כאמור.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י' כסלו תשע"ו, 22 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.