צדדי ג' 1 . גבריאל בולישם

2. יוליה בולישם

3. אמבולנט שירותי אמבולנס בע"מ, ח.פ 511613077

4. מג'יס הנדסה ובנין (2007) בע"מ, ח.פ 514003466

בפני תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן – החוק).

רקע:

1. התובע נפגע לטענתו בתאונת דרכים ביום 8.12.08.

2. בעת הרלוונטית היה התובע עובד של חברת "אמבולנט שירותי אמבולנס בע"מ" (להלן – חברת אמבולנט).

3. לטענת התובע, התאונה ארעה בעת שנהג במסגרת עבודתו ברכב מסוג סיטרואן ברלינגו מ.ר. 7581256 שבבעלות מעסיקתו (להלן – הרכב).

4. אין חולק כי בעת התאונה לא היה לרכב ביטוח חובה בתוקף. לפי הראיות שהוגשו, ביטוח כאמור נערך ושולם רק ביום התאונה עצמה, כשעה לאחר התרחשותה. עוד עולה מהראיות, כי בעבר הוצאה תעודת ביטוח לרכב הנ"ל לתקופה המסתיימת ביום 30.11.08, ברם זו לא שולמה ולפיכך לא היתה בתוקף.

5. נוכח האמור, הגיש התובע את התביעה בגין נזקיו נגד קרנית. קרנית מצידה הגישה הודעה לצד ג' נגד מספר גורמים: חברת מג'יס הנדסה ובנין (1997) בע"מ שהרכב רשום על שמה (להלן – חברת מג'יס); חברת אמבולנט; גב' יוליה בולישם (להלן – יוליה); ומר גבריאל בולישם (להלן – גבריאל), לגבי כולם נטען בהודעה כי הם הבעלים ו/או מתירי השימוש ברכב. יצויין כי יוליה וגבריאל הם אחים, וחברת אמבולנט וחברת מג'יס הינן חברות בבעלות בני המשפחה. יוליה היתה בעלת מניות בחברת מגי'ס ועבדה בחברת אמבולנט, וגבריאל היה מנהל חברת אמבולנט.

6. התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. הועדה הרפואית של המל"ל קבעה כי לתובע נכות רפואית בשיעור 14.5%. נכות זו הינה נכות מחייבת על-פי דין בהליך דנן.

גדרי המחלוקת:

7. המחלוקת בין הצדדים הינה במספר מישורים. ראשית, בשאלה האם הוכח עצם אירוע התאונה נשוא התביעה. שנית, ובמידה והתשובה לכך בחיוב, האם התובע זכאי לפיצוי לפי החוק נוכח העובדה כי נפגע בעת שנהג ברכב ללא ביטוח חובה, כאשר המחלוקת מתמקדת בשאלת קיום תנאי סעיף 7א' לחוק. שלישית, בשאלת הנזק. רביעית, קיימת מחלוקת בין קרנית לבין הצדדים השלישיים האם עומדת לקרנית זכות חזרה נגד מי מהם.

8. אדון בשאלות האמורות להלן כסדרן.

אירוע התאונה:

9. התובע העיד כי התאונה אירעה בעת שנהג ברכב במסגרת עבודתו, לאחר שהתבקש על-ידי מעסיקתו לנסוע לבי"ח כרמל על מנת לחפש "לקוחות" פוטנציאליים (חולים) הזקוקים לשירותי הובלה באמבולנס, תחום עיסוקה של חברת אמבולנט. לטענתו, בעת שנסע ברחוב מסדה בחיפה בדרכו חזרה למשרד המעסיקה, לאחר שהאט את נסיעתו בסיבוב בשל חנית רכב במקום, רכב שנסע מאחוריו פגע בו (עמ' 8, ש' 29-30).

10. לטענת קרנית וצדדי ג', גרסתו של התובע איננה משכנעת ואין לתת בה אמון, תוך שהם מפרטים תמיהות שונות לגביה, כגון העובדה כי לא הוצגו עדויות של אחרים ביחס לתאונה, אי-הצגת תיעוד כלשהו מהמשטרה אודות התאונה, העובדה כי לא היו בידי התובע פרטים בדבר הרכב הפוגע, ועוד. לפיכך ומשמדובר בעדות יחידה של בעל דין, אין לטענתם לקבל את עדות התובע כבסיס להוכחת עצם התרחשות התאונה.

11. לאחר ששמעתי את עדות התובע ועל בסיס הראיות שהוצגו, אינני רואה לקבל טענות אלה. דעתי היא כי עלה בידי התובע להוכיח ברף הנדרש במשפט האזרחי את פגיעתו בתאונת דרכים כנטען. עדות התובע בעניין זה היתה מפורטת תוך התייחסות לנסיבות המדויקות של התרחשות הפגיעה ומקום התרחשותה. הגרסה אף היתה עקבית מלכתחילה, תוך שטענות התובע בדבר נסיבות הפגיעה תוארו על-ידו מיד לאחר האירוע וזמן רב לפני הגשת התביעה; עיון בתעודת חדר המיון של בית-חולים כרמל, בו התקבל התובע ביום האירוע בשעה 13:16, מעלה כי גרסתו הראשונית של התובע בעת קבלתו לטיפול רפואי היתה כי נפגע בתאונת דרכים בעת ש- "רכב נכנס בו מאחור", כגרסתו בעדותו בפני. גם בטופס למתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה שהוגש למל"ל (טופס 250), עליו חתומה המעסיקה, תוארו נסיבות הפגיעה באותו אופן. כפי שנפסק לא אחת, הגרסה הראשונה של הנפגע כפי שהושמעה מפיו בעת קבלת טיפול רפואי, הינה בעלת חשיבות בהערכת האוטנטיות והמהימנות של הגרסה בתביעה (ראו: ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 699; ת"א 1130/05 (מחוזי – חיפה) אבו סבית סאלם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2008) (פורסם במאגרים); ע"א 9592/06 (מחוזי ירושלים) עאצי נ' עאצי ואח' (פורסם במאגרים)). כך הדבר גם בענייננו.

לכך יש להוסיף, כי נראה ש"בזמן אמת" אף מעסיקתו של התובע לא ראתה לפקפק בהודעתו כי נפגע בתאונת דרכים במהלך העבודה. המעסיקה, אשר כיום מעלה תמיהות כאלה ואחרות ביחס לגרסת התובע, חתמה כאמור על טופס 250 ובו פירוט נסיבות הפגיעה עקב תאונת דרכים, ואף הזדרזה לערוך ביטוח חובה לרכב כשעה לאחר אירוע התאונה. התובע נעדר מעבודתו בעקבות הפגיעה ושב לעבודה לאחר תקופת מחלה. כל אותה עת לא ראתה המעסיקה להעלות נגדו כל טענה בדבר "ביום" אירוע תאונתי. דומני גם כי אין מידה רבה של סבירות והגיון בהנחה שלו היה התובע מעוניין לביים אירוע תאונתי על מנת לזכות בפיצויים, היה עושה כן דווקא ברכב מחוסר ביטוח.

אינני מוצאת כי התמיהות עליהן מצביעים קרנית וצדדי ג', מטות את הכף למסקנה בדבר חוסר מהימנות גרסת התובע באשר להתרחשות התאונה. אשר להיעדרם של עדים, התובע העיד כי לא הכיר איש מאלה שנכחו במקום התאונה, טענה סבירה כשמדובר בתאונה שאירעה ברחובה של עיר במהלך נסיעה, ואינני רואה כל סיבה לא לקבלה. זאת ועוד, התובע בחקירתו ציין כי גבריאל, מנהל אמבולנט, הגיע למקום התאונה ופינה אותו משם באמבולנס. הדבר מתיישב הגיונית עם העובדה כי כשעה לאחר התאונה ערכה המעסיקה ביטוח חובה לרכב, ומכאן שיודעה מיידית על האירוע. גבריאל עצמו, שהוא בעל דין, בחר לא להעיד מטעמו שלו, ובנסיבות אלה סבורני כי אין לבוא בטרוניה לתובע על שלא העידו כעד תביעה.

אשר לתמיהות בקשר לכך שהתובע לא ידע לספק פרטים אודות הרכב הפוגע והפגיעה שנגרמה לרכב, התובע העיד כי חש כאבים וסחרחורת מיד עם הפגיעה ונותר ישוב ברכבו עד שפונה, ותלונות כאמור אכן מצוינות ברשומה הרפואית. התרחיש הנ"ל כפי שתואר ע"י התובע הינו אפשרי וסבירותו לא נשללה. גם התהיה בדבר היעדר תיעוד משטרתי אודות התאונה איננה בעלת משקל מספיק לחובת התובע, כאשר התובע הסביר כי ניגש למשטרה זמן-מה לאחר התאונה, או-אז הסתבר לו שאין ביטוח ברכב ובנסיבות אלה לא השלים את הטיפול במישור ההודעה על התאונה אלא פנה לבירור העניין מול מעסיקתו. קרנית וצדדי ג' מפנים בנוסף לאי-התאמות כאלה ואחרות בעדות התובע בדבר מעשיו לאחר התאונה, ברם מדובר לטעמי בנקודות פריפריאליות שאינן עומדת בלוז הדברים, ואין להסיק מכך מסקנה בדבר חוסר מהימנות הגרסה.

12. מסקנת הדברים; אני מוצאת את גרסתו של התובע באשר לעצם התרחשות התאונה כמשכנעת ורואה לקבלה, וזאת לנוכח הנימוקים שפורטו לעיל.

האם זכאי התובע לפיצויים מכוח החוק:

13. נקודת המוצא בענייננו, לגביה אין מחלוקת, הינה כי התובע נהג ברכב שלא בוטח בביטוח חובה. בנסיבות אלה חל סעיף 7(5) לחוק , המוציא מגדר הזכאים לפיצויים על-פי החוק את מי שנהג ברכב ללא ביטוח. אלא ששלילה זו איננה מוחלטת והיא מסויגת בסעיף 7א לחוק הפלת"ד, הקובע כדלקמן:

"על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)."

14. זכאות התובע לפיצויים בעניינו מותנית, איפוא, בשאלה האם מתקיימים תנאי סעיף 7א לעיל, שהינם שלושה תנאים מצטברים: א. נהיגה בהיתר מהבעלים או המחזיק; ב. אי-ידיעה סובייקטיבית לגבי היעדר הביטוח; ג. סבירות אי-הידיעה. הנטל להוכחת התנאים הנ"ל מוטל על התובע.

התנאי הראשון – נהיגה ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו:

15. המחלוקת בעניין זה הינה בין שתי גרסאות קוטביות. האחת, גרסת התובע, לפיה הרכב בו נסע היה רכב מעסיקתו, שימש תדיר את העובדים של העסק ובכלל זה אותו, וכי עשה בו שימוש בהתאם להוראות העבודה שקיבל ממעסיקתו. השניה, גרסת יוליה בעדותה, לפיה מדובר ברכב של חברת מג'יס בה עבדה יוליה בנוסף לעבודתה בחברת אמבולנט, וכי הרכב שימש רק אותה עצמה. לטענת יוליה, הרכב לא שימש כלל בעבודת חברת אמבולנט, והתובע עשה בו שימוש ללא ידיעתה וללא רשותה.

16. במחלוקת זו אני מוצאת את גרסת התובע עדיפה על-פני גרסת יוליה, וזאת מהטעמים שלהלן.

ראשית, עדותו של התובע באשר לנסיבות השימוש ברכב נתמכת על-ידי שני עדים מטעמו, אשר עבדו בעבר בחברת אמבולנט, מר לורנס חורי ומר פייר חוא. שניהם העידו כי מדובר ברכב שנעשה בו תדיר שימוש על-ידי עובדי אמבולנט, ובהם התובע, לצורך ביצוע העבודה, כגון נסיעות לבתי חולים והתקנות של לחצני מצוקה. הם תיארו שגרת עבודה בה הרכב משמש לצרכי עבודה במהלך שעות העבודה ולפי הוראות בעלי המעסיקה או המוקדן האחראי על חלוקת העבודה. עדותם הותירה רושם מהימן, בפרט עדותו של מר פייר חורא אשר היתה עדות עניינית ביותר, ולא ניכרה בה כל הקצנה או מגמתיות. מחקירתם הנגדית של שני העדים הנ"ל עלה כי שניהם הגישו תביעות לבית הדין לעבודה לאחר סיום עבודתם בחברת אמבולנט למיצוי זכויותיהם במישור דיני העבודה, אולם אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לבסס מסקנה בדבר חוסר מהימנות של גרסתם בנקודה שבמחלוקת בענייננו (מה-גם שמי מהצדדים לא טען לכך בסיכומיו).

שנית, עדות התובע והעדים מטעמו מתיישבת היטב עם העולה מהראיות בדבר מאפייני הרכב הנ"ל. לעניין זה עולה הן מעדות התובע והן מעדות העדים מטעמו כי על הרכב היה רשום "רכב מוקד", וכן סמל ושם חברת אמבולנט ומספר טלפון של החברה (עמ' 8, ש' 10; עמ' 39, ש' 13-14 עמ' 41, ש' 14-18). יוליה בעדותה לא שללה זאת וכשנשאלה בעניין ידעה להשיב רק כי "אולי היתה פרסומת" (עמ' 32, 25). מאפיינים אלה של הרכב משתלבים הגיונית בגרסה כי מדובר ברכב ששימש בתחום עיסוקה השוטף של חברת אמבולנט.

שלישית, גרסת התובע משתלבת עם המסמכים שצורפו ביחס להוצאת ביטוח החובה לרכב לאחר התאונה. כזכור, ביטוח כאמור נערך כשעה לאחר התאונה. אין חולק כי יוליה היא שפנתה בעניין זה לסוכנות הביטוח ("דני סוכנות ביטוח") (עדות יוליה, עמ' 30, ש' 19-20). אין אף חולק כי מדובר בסוכנות הביטוח באמצעותה בוטחו ברגיל רכבי אמבולנט (עמ' 30, ש' 27-28, עדות יוליה). באמצעות עובדת סוכנות הביטוח, שזומנה לעדות על-ידי קרנית, הוגשו מסמכים המלמדים על פניה לסוכנות לעריכת ביטוח לרכב הן על שם חברת מג'יס והן על שם חברת אמבולנט, ואכן תעודת הביטוח שהוצאה כוללת בשם המבוטח את שתי החברות הנ"ל ("מג'יס הנדסה ובנין ו/או אמבולנט שירותי אמבלנס"). סוכנת הביטוח העידה כי הוצאת תעודת הביטוח על שם חברת אמבולנט כאמור לעיל, נעשתה לפי בקשתה של החברה באמצעות יוליה (עמ' 24, ש' 17-21).

רביעית, עדותה של יוליה לא הותירה רושם אמין. יוליה לא ידעה לתת מענה מניח את הדעת לשאלה בדבר ציון שם חברת אמבולנט על הרכב, ותשובתה כי מדובר "בפרסומת" בלבד, איננה מתיישבת באופן סביר עם העובדה כי על הרכב היה רשום כאמור "מוקדן", ונראתה בגדר התחכמות גרידא. טענתה כי מדובר ברכב שבו עשתה שימוש בעבודתה בחברת מג'יס היתה כוללנית ביותר וללא פירוט מהו השימוש המדובר, תוך שנותרה עמימות רבה באשר ליחס בין עבודתה בשתי החברות הנ"ל (לטענתה – בו זמנית), שהן שתיהן חברות בבעלות משפחתה. יצויין כי יוליה בחקירתה טענה כי היא איננה בעלת מניות של חברת מג'יס וכי זו לא הוקמה על-ידה, אך הדבר סותר בעליל את המסמכים שהוגשו בעניין זה מטעם קרנית (נ/11-נ/14). אף התכחשותה של יוליה לפנייה מטעמה לעריכת ביטוח לרכב (לאחר התאונה) על שם חברת אמבולנט, איננה מתיישבת עם המסמכים שהוצגו ועם עדותה של סוכנת הביטוח, שהיא עדה אובייקטיבית וניטרלית לחלוטין, וככזו אין כל סיבה לפקפק בעדותה.

17. לנוכח כל המקובץ אני מקבלת את עדות התובע לפיה הרכב הועמד לשימושו על-ידי המעסיקה (חברת אמבולנט) במסגרת העבודה ולצורך ביצוע המטלות שהוטלו עליו על-ידי המעסיקה.

18. משעולה מהראיות כאמור כי חברת אבולנט היתה "המחזיקה" ברכב בעת שהתירה את השימוש בו לתובע, הרי שמתקיימת אחת החלופות שבסעיף 7א לחוק, ואין צורך להידרש למחלוקת בשאלה האם היתה גם "בעלת" הרכב, נוכח היותו רשום על שם חברת מג'יס.

התנאי השני – אי-ידיעה אודות היעדר ביטוח

19. תנאי זה עניינו היעדר ידיעה סובייקטיבית בפועל מצד הנפגע. התובע העיד כי הוא לא ידע שלרכב אין ביטוח. קרנית וצדדי ג' טוענים לסתירה בין האמור בסעיף 16 לתצהירו של התובע, לפיו תעודת הביטוח היתה מונחת בתא הכפפות ביחד עם יתר מסמכי הרכב אך התובע לא ידע כי לא שולמה וכי המועד המצוין בה הינו עד יום 30.11.08, לבין דבריו בחקירתו כי עובר לתאונה לא ראה כלל תעודת ביטוח ברכב (עמ' 9, ש' 23-25). אינני סבורה כי בפנינו סתירה של ממש. הן בתצהיר והן בחקירה עמד התובע על כך שהוא לא ידע שלרכב אין ביטוח תקף. בתצהיר נאמר כי רק בדיעבד הסתבר לו כי היתה קיימת תעודה לא משולמת וכי המועד שצויין בה קודם לתאונה. לא נאמר בתצהיר כי התובע ידע זאת עובר לתאונה לאחר שראה את התעודה, ולפיכך אינני רואה סתירה חזיתית בין הדברים.

20. אני רואה איפוא לקבל את עדותו של התובע, כי לא ידע שלרכב אין ביטוח חובה. אין כל טענה כי נאמר לתובע על-ידי גורם כלשהו שאין ביטוח לרכב, ונזכיר כי יוליה העידה כי היא עצמה לא ידעה שאין ביטוח כאמור. אוסיף כי ענייננו בהוכחת יסוד שלילי, ובהוכחת יסוד מעין זה כמות הראיות בה ניתן להסתפק הינה מלכתחילה פחותה מאשר בהוכחת יסוד חיובי.

התנאי השלישי – סבירות אי-הידיעה:

21. התנאי השלישי עניינו בחינת סבירות אי-ידיעת המשתמש בדבר היעדר ביטוח לרכב, והוא תנאי נורמטיבי. הדגש המהותי בעניין זה הוא בשאלת קיומו של אשם בהתנהגות הנהג, שיש בו כדי לשלול את תחולת החוק, בזיקה לשיקולים העומדים בבסיס הוראת סעיף 7 לחוק, שהינם טעמי תקנת הציבור ושיקולי הרתעה. שאלת הסבירות שבהתנהגות הנפגע נבחנת לאור מכלול נסיבות העניין הקונקרטי. בהקשר זה קבעה הפסיקה כי זיקת קרבה המתקיימת בין המשתמש למתיר השימוש, יש בה בנסיבות מתאימות להצמיח הסתמכות לגיטימית מצד המשתמש כי נערך ביטוח כדין לרכב, ולעקר יסוד של "אשם" מהימנעותו מלבדוק זאת בעצמו בטרם השימוש. וכך נפסק בעניין זה בע"א 2853/96 קרנית נ' פרח, פ"ד נג(1) 680:

"חובתו של בעל רכב היא חובה עיקרית וראשונית. זה דרכו של עולם, וכך נוהגות הבריות הלכה למעשה: כשם שבעל הרכב דואג להוצאתו של רישיון לרכב ורישיון נהיגה, כן דואג הוא - אמור הוא לדאוג - להוצאתה של פוליסת ביטוח לנהיגה ברכב. שונה מעמדו של הנוהג ברכב הזולת, שחובתו לביטוח היא חובה שניתן לסייגה כחובה משנית, חובה הטפלה לחובת הבעלים. שהרי אין זה נהוג ואין זה מקובל שהנוהג ברכב הזולת יוציא פוליסת ביטוח לנהיגתו. לא אחת נהגתי ברכב של ידידיי, ואינני זוכר כי אי-פעם שאלתי מי מהם אם הוציא פוליסת ביטוח על הנהיגה ברכב. גם לא שמעתי כי מי מידידיי שאל שאלה מעין-זו כשנהג ברכב של ידידו. בדוגמה אודות שני הידידים הנוסעים יום-יום מירושלים לתל-אביב, דרך העולם היא שכל אחד מן השניים מניח - כדבר המובן מאליו - כי האחר דאג להוצאתה של פוליסת ביטוח. כך, אני מניח, נוהגים הכל, והחוק ילך בעקבות החיים. "

22. סוג יחסים שהפסיקה הכירה בו כעשוי להצמיח הסתמכות כאמור הינו יחסי עובד מעביד. כאשר עובד עושה שימוש ברכב שמעמיד לרשותו מעסיקו, קמה לו ככלל צפייה לגיטימית כי מעסיקו דאג לקיום ביטוח חובה לרכב, כחובתו על-פי חוק. הפסיקה הכירה בהקשר זה בקיום חזקה או הנחה בדבר היעדר אשם של העובד בנסיבות מעין אלה. ראו לעניין זה ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי (פורסם במאגרים) (2005), כדלקמן:

"ניתן לסבור, כי קיומם של יחסי עובד-מעביד מקים חזקה או הנחה בדבר סבירות ההימנעות מלחקור ולדרוש באשר לקיומו של ביטוח תקף המכסה את השימוש ברכב. גם יחסים של ידידות אמיצה עשויים להקים הנחה דומה. עם זאת, אין זו הנחה מכרעת, וודאי לא חזקה חלוטה; כך, למשל, יתכנו מקרים שבהם אף שמדובר בעובד, יהא עליו לחקור ולדרוש האמנם הרכב שהוא מתבקש לנהוג בו – מבוטח כדין. טלו מקרה שבו העובד חושד בכך שאין ביטוח – למשל עקב היכרות עם מעבידו, שאינו מקפיד בקיום חובותיו מן הדין – והוא בוחר לעצום עיניו ולא לבדוק האם חשדו – חשד-אמת הוא. במקרה זה, ובמקרים אחרים, עלול להישמט הבסיס מתחת להנחה האמורה."

וראו גם: עניין פרח לעיל, פסקה 18; רע"א 5679/97 קרנית נ' סבן (פורסם במאגרים) (1998).

23. יחסי עובד מעביד במסגרתם נמסר רכב לשימוש העובד, מקימים, איפוא, הנחה או חזקה בדבר סבירות התנהגות העובד אשר נמנע מלברר קיום ביטוח חובה תקף לרכב. אין מדובר בחזקה חלוטה אלא יש לבחון בכל מקרה את מכלול נסיבות העניין והנתונים הרלוונטיים.

24. כפי שקבעתי לעיל, בענייננו נמסר הרכב לשימוש התובע על-ידי מעסיקתו, ומכאן ההנחה הראשונית כי הימנעותו מלחקור האם דאגה המעסיקה לערוך ביטוח לרכב הנ"ל כחובתה, אינה חורגת מן הסביר. קרנית טוענת בעניין זה כי ענייננו בעובד שעשה שימוש קבוע ברכב, ובנסיבות אלה היה עליו לבדוק עצמאית את נושא הביטוח. מעדויות התביעה אכן עולה כי התובע עשה שימוש תכוף למדי ברכב; התובע טען אמנם כי לא עשה בו שימוש קבוע, ברם מעדות עד התביעה לורנס חורי, אשר עבד עם התובע בחברת אמבולנט, עולה כי ראה את התובע נוהג ברכב פעמים רבות, לדבריו "כמעט כל יום" (עמ' 36, ש' 21). העד הנוסף מטעם התובע, פייר חוא, תיאר אף הוא את התובע בתור האדם אותו ראה נוהג הכי הרבה ברכב הנדון (ש' 19-20). ניתן לפיכך לקבוע כי השימוש של התובע ברכב לא היה אקראי אלא בגדר שימוש שגרתי בעבודה השוטפת.

השאלה אם מדובר בשימוש אקראי או מתמשך ברכב הינה אכן בגדר אינדיקציה רלוונטית לבחינת סבירות התנהגותו של הנהג אשר נמנע מלברר קיומו של ביטוח. עם זאת, אין מדובר בנתון מכריע העומד כשלעצמו, אלא באחד ממכלול הנתונים הרבים שיש להביא בחשבון, ויש להעריך את משקלו בתמונה הכוללת. ראו לעניין זה האמור בספרו של ריבלין, לפיו - "אין גם להגביל את תחולתו של סעיף 7א' אך ורק למקרים בהם נטל המורשה את הרכב באופן חד פעמי. כל מקרה על פי נסיבותיו" (א' ריבלין. תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, תשע"ב – 2012), עמ' עמ' 526). לצד תכיפות השימוש יש לבדוק את מכלול הנסיבות לרבות את מערך היחסים הכולל במסגרתו התקיים השימוש, האם השימוש הוא בלעדי, עוצמת הזיקה של המשתמש לרכב מבחינת מטרות והיקף השימוש, קיומן של אינדיקציות "מחשידות" להיעדר ביטוח, וכד'.

מתכונת השימוש של התובע ברכב בנסיבות ענייננו, איננה מביאה לטעמי למסקנה כי התנהלותו בקשר לביטוח חרגה מאמת מידה סבירה. כפי שכבר צויין, ענייננו ביחסי עבודה וברכב שהתובע עשה בו שימוש במסגרת העבודה השוטפת ולפי הוראות המעסיקה. התובע הרבה להשתמש ברכב בעבודה, אך עולה בבירור מהראיות כי הרכב לא הועמד לשימושו הבלעדי, אלא במקביל עשו אף עובדים נוספים שימוש באותו רכב (עדות לורנס חורי, עמ' 36, ש' 29; עדות פייר חוא, עמ' 22-27). גם יוליה, שהינה אחותו של מנהל המעסיקה, עשתה שימוש ברכב הנ"ל. התובע השתמש ברכב רק במסגרת שעות העבודה ולצורך ביצוע מטלות נקודתיות בעבודה, תוך שהוא יוצא וחוזר עם רכב למשרדי המעסיקה, ואין מדובר ברכב שהיה "צמוד" אליו או עמד לרשותו לאחר שעות העבודה. התובע אף לא היה מופקד בצורה כלשהי על הטיפול והתחזוקה השוטפת ברכב. בהתחשב במכלול נתונים אלה זיקתו של התובע לרכב איננה בעלת עוצמה. לכך יש להוסיף כי הרכב עצמו איננו רכב חדש, וכי אין כל ראיה על אינדיקציה כלשהי שהיתה יכולה לרמז לתובע אודות בעיה בנושא הביטוח. על רקע כל האמור, אין לטעמי לראות אשם בהתנהלות התובע ובהנחתו והסתמכותו על כך שלרכב המעסיקה יש ביטוח כדין.

25. מסקנתי היא כי מתקיימים לגבי התובע תנאי סעיף 7א' לחוק. משכך התובע זכאי לפיצויים בגין פגיעתו בתאונה.

הנזק:

הפגיעה והנכות הרפואית:

26. לאחר התאונה התקבל התובע בבית חולים כרמל, שם נמצא כי הוא סובל מכאבים ומגבלות בתנועות הצוואר ורגישות בעמ"ש מותני. בבדיקת הדמיה נמצא ישור של הלורדוזיס הצווארית. התובע שוחרר לביתו.

27. התובע היה נתון במעקב רפואי ממושך בקופת חולים, במהלכו התלונן על כאבים ומגבלות בצוואר ובגב, קיבל טיפול תרופתי לכאב לרבות זריקות וולטרן ועבר טיפולי פיזיוטרפיה. בדיקות דימות שנערכו לתובע הצביעו מספר בלטי ובקעי דיסק בחוליות הצוואריות ובעמ"ש מותני.

28. הועדה הרפואית של המל"ל קבעה כי לתובע נכות בשיעור 14.5% כתוצאה מהתאונה. זו מורכבת מנכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי, ונכות בשיעור 5% בגין הגבלה קלה של תנועות עמוד שדרה מותני (לאחר ניכוי 50% בגין מצב רפואי קודם). נכות זו הינה נכות מחייבת על-פי דין בהליך זה.

הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות:

29. התובע טוען כי יש לפסוק לו פיצוי בגין ההפרש בין הכנסתו עובר לתאונה לבין הכנסתו כיום. לטענתו, לפני התאונה הוא לא סבל מבעיות תפקודיות והתמיד משך שנים בעבודתו בחברת אמבולנט, ואילו בעקבות פגיעותיו בתאונה הוא לא יכול היה להמשיך בעבודתו ונאלץ להתפטר עקב מגבלותיו. התובע טוען כי הוא מוגבל מאוד בתפקוד, איננו מסוגל לעבוד בכל עבודה המצריכה מאמץ גופני, הרמת משקל כבד או ישיבה ממושכת, ולפיכך הוא נאלץ לעבוד במשרה חלקית בלבד בהכנת אוכל בפיצריה עבור שכר חלקי ונמוך. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי בגין ההפרש בין הכנסתו ערב התאונה להכנסתו כיום, או לחילופין כי יש לקבוע כי נכותו התפקודית גבוהה בהרבה מנכותו הרפואית.

30. קרנית וצדדי ג' טוענים, מנגד, כי לתובע לא נגרמה פגיעה תפקודית של ממש עקב התאונה. הנכות הרפואית שנגרמה לו בתאונה היא קלה בלבד. לתובע מצב רפואי קודם עקב תאונת דרכים שעבר בשנת 1999 בגינה נגרמו לו מגבלות בגב. עוד הם טוענים כי הרקע להפסקת עבודתו של התובע היה חילוקי דעות בינו לבין מעסיקתו ולא מגבלותיו הגופניות.

31. לצורך הערכת הנכות התפקודית של התובע יש לבחון את מכלול נסיבות העניין ובכלל זה הנכות הרפואית, קורותיו של התובע לפני ואחרי התאונה, גילו של התובע ויתר נתוניו.

32. בענייננו עולה מהראיות כי עובר לתאונה עבד התובע שנים רבות בחברת אמבולנט. לפי תלושי השכר שצירף התובע, שכרו הממוצע בחודשים שקדמו לתאונה עמד על סך 4,872 ₪, ובשערוך להיום (הצמדה בלבד) – 5,454.

33. אשר למהות העבודה, התובע הצהיר כי הוא עבד כמוקדן וכעוזר נהג אמבולנס, וכי במסגרת תפקידו האחרון היה מסייע בהרמת חולים דבר שהוא לא יכול היה להמשיך לעשות עקב פגיעתו. אלא שמעדויות שנשמעו, ובפרט עדי התביעה, מתקבלת תמונה שונה. העד לורנס חורי העיד ביחס לעבודתו של התובע כי: "הוא היה כל מיני, היה תורן מוקד, היה איש שיווק וגם לפעמים היה מקפיץ את העוזרים שלנו, החובשים, לכתובת וזהו" (עמ' 36, ש' 18-19). תמונה דומה עולה מעדותו של העד פייר חוא, אשר השיב לשאלה במה עבד התובע כך: "בתור מוקדן, היה מחלק כרטיסי ביקור בבתי חולים והיה עובד על רכב שהיה לפעמים ... למשל אם אני הייתי בבית חולים כרמל והיה נהג אחר שצריך עזרה ברחוב מסוים, והתובע היה מקפיץ אותי לנהג האחר כדי לעזור לו, עם הרכב שהיה רשום עליו פיקוד" (עמ' 41, ש' 8-10), ובהמשך העיד: "... אני לא אמרתי שהתובע היה מתעסק בלחצני מצוקה. הוא היה מוקדן ומחלק כרטיסים" (עמ' 43, ש' 14-15).בנקודה זו השתלבה עדותם של עדי התביעה עם עדותה של יוליה אשר ציינה ביחס לעבודת התובע כי: "בשעות הבוקר היה עובד סוכן בבתי חולים ובשעות הצהריים היה יושב במוקד. זה היה הסידור הקבוע" (עמ' 27, ש' 3-4).

עבודת התובע עובר לתאונה כללה, איפא, עבודה חלקית בתור מוקדן במשרדי המעסיקה, ועבודה חלקית בביצוע משימות של שיווק וחלוקת כרטיסי ביקור של המעסיקה בבתי החולים, וכן בסיוע בהסעות של עובדים אחרים. הרכיב הפיזי בעבודות אלה לפי מהותן איננו דומיננטי. אף אין מדובר בעבודה הכרוכה בישיבה ממושכת רצופה ללא הפסקה.

34. לאחר התאונה הכיר המל"ל לתובע בתקופת אי-כושר של שלושה חודשים, ולאחריה נקבעו לו נכויות זמניות כדלקמן: נכות זמנית בשיעור 30% מיום 11.3.09 עד יום 30.9.09; נכות זמנית בשיעור 20% מיום 1.10.09 עד יום 31.3.2010. נכותו הצמיתה נקבעה החל מיום 1.4.10.

35. בפועל שב התובע לעבודה בחברת אמבולנט ביוני 2009. בחודש דצמבר 2010 התפטר מעבודתו.

36. לטענת התובע, במשך כשנה לאחר התפטרותו הוא לא עבד כלל וקיבל דמי אבטלה. החל מאוקטובר 2011 הוא החל לעבוד במשרדה חלקית בפיצריה בעבור שכר של כ- 2,000 ₪ בחודש. מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי הפיצריה היא בבעלות אחותו והוא מתגורר בסמוך אליה.

37. כאמור לעיל, התובע טוען כי הירידה החדה בשכרו נובעת כולה מהתאונה ומבקש כי יפסק לו פיצוי בגין הפער שבין הכנסותיו לפני ואחרי התאונה, או כי ייקבע כי נכותו התפקודית גבוהה בהרבה מנכותו הרפואית. אינני רואה לקבל איזה מטענות אלה. לטעמי, לא הוכח באופן משכנע דיו כי בשל התאונה לא יכול היה התובע להמשיך בעבודתו בחברת אמבולנט וכן לא הוכח כי כושר ההשתכרות שלו במומו מתמצה בסך כ- 2,000 ₪ לחודש.

ראשית, כפי שצויין לעיל, מהעדויות עולה כי עבודתו של התובע בחברת אמבולנט לא התאפיינה ברכיב פיזי דומיננטי. בכך שונה התמונה מזו שהצטיירה בתצהיר התובע, בדבר עיסוקו בהרמת חולים בהיותו עזר לנהג אמבולנס. הדבר אף שונה מהנתונים שצויינו במסמכים הרפואיים שצירף התובע, שבחלקם הומלץ כי הוא יעבוד בעבודה חלקית ומוגבלת. כך, בהפניה לרופא תעסוקתי מיום 9.3.09 מאת אורתופד קופת החולים (ד"ר יון) שטיפל בתובע, נרשם "נראה לי כי ראוי להגבילו בעבודה כנהג אמבולנס שכן עבודה זו כרוכה בטלטול ניכר וסחיבת משאות כבדים" (חלק מנספח ה' לתצהיר התובע). משעולה כי המצג שהוצג בפני הגורמים הרפואיים באשר לטיב עבודתו של התובע, הינו שונה מזה שהתברר מהעדויות שנשמעו, הרי שממילא המשקל שניתן לייחס להמלצה שניתנה בדבר המגבלות הנדרשות בעבודתו, הינו מוגבל. נזכיר גם כי התובע שב לעבודה לאחר היעדרות של כשישה חודשים, ובמשך חודשים ארוכים ביצע את אותה עבודה בה עבד עובר לתאונה עד שהתפטר מיוזמתו. בנסיבות שפורטו, לא שוכנעתי כי התובע נאלץ להתפטר מעבודתו בשל חוסר יכולתו לבצע את העבודה בשל מגבלותיו.

שנית, מעדותו של התובע עלה כי ברקע התפטרותו עמד סכסוך כספי בינו לבין המעסיקה. התובע נשאל בחקירתו האם הפסיק את עבודתו בשל מגבלותיו, והשיב:

"... זו אחת הסיבות העיקריות. היו גם סיבות שקשורות למשהו כספי.

ש. הייתה לך הרעת תנאים בעבודה?

ת. כן, לא שילמו לי פנסיה וזו הרעת תנאים מבחינתי"

(עמ' 16, ש' 4-7).

התובע העיד אמנם בהמשך כי הסיבה העיקרית להתפטרותו היה מצבו הרפואי, ברם מתשובתו הנ"ל ניתן ללמוד כי ברקע הדברים עמדה במידה לא מבוטלת מחלוקת כספית בינו לבין מעסיקתו.

שלישית, אף שברי בעיני כי לפגיעה שהוסבה לתובע יש השלכה תפקודית, לא שוכנעתי כי בנתוני הפגיעה מדובר בהגבלה שיש בה להצדיק ירידה כה דרמטית כנטען בתפקודו ובהשתכרותו של התובע, באופן שיכולת ההשתכרות שלו מתמצית בסך כ- 2,000 ₪ לחודש בלבד. התובע לא הציג ראיות אודות ניסיונות כלשהם מצדו למצוא עבודה הולמת למיצוי כושר השתכרותו. טענתו בדבר המגבלות הקשות בתפקודו לא התבססו אלא על עדותו שלו בגדר עדות יחידה וללא תימוכין אובייקטיביים מספקים. אינני מוצאת כאמינים את תיאוריו של התובע בדבר ההשלכה התפקודית הנרחבת של הנכות הנ"ל, וסבורני כי יש בהם מידה לא מבוטלת של הגזמה, והם אינם מתיישבים עם מהות הנכות שנקבעה לתובע, שהינה נכות בגין הגבלות קלות בתנועות הצוואר והגב. החלטת התובע לעבוד בעבודה חלקית ביותר ובשכר כה נמוך בעסק של אחותו, אף אם היא נוחה עבורו, איננה יכולה להיחשב לטעמי משום פעולה סבירה במסגרת חובתו להקטין את נזקיו, ואין לגלגל זאת על כתפי הנתבעת.

רביעית, מהראיות שהוגשו עולה כי לתובע פגיעה קודמת בגב עקב תאונת דרכים משנת 1999, בגינה הוא היה במעקב רפואי ממושך של מספר שנים, התלונן על קשיים תפקודיים וכן על פגיעה ביכולת העבודה (ראו: מסמך רפואי מיום 13.12.04; מסמך רפואי מיום 5.4.06, מוצג נ/2). הדבר עולה אף מקביעת המל"ל שהפחית כאמור את הנכות עקב התאונה נשוא דיוננו בשל מצב קודם. אין מדובר "בגולגולת דקה", כטענת התובע, שכן הפגיעה לא היתה חבויה אלא באה לידי ביטוי בפועל (ראו: רע"א 1005/14 פלוני ואח' נ' פלוני ואח' (פורסם במאגרים) (2014). קיומה של פגיעה קודמת שאיננה קשורה לתאונה, אף היא בגדר נתון שיש לבחון בבואנו להעריך את השפעתה של התאונה נשוא ענייננו ביחס לתפקודו העכשווי של התובע.

38. התובע נפגע בהיותו בן 36 וכיום הוא בן 43. הנכות שנגרמה לו היא נכות אורתופדית. התובע איננו בעל הכשרה מקצועית מיוחדת או השכלה גבוהה, ונראה כי היצע העבודות שהוא יכול להשתלב בהן הוא מוגבל למדי וסביר שהן כרוכות במידה כזו או אחרת של עבודה פיזית, כך שהנכות ממנה הוא סובל יש בה כדי להגבילו בהשתכרותו. עם זאת, מהטעמים שפורטו לא ראיתי לקבל כמהימנה את טענתו של התובע בדבר היקף ועוצמת ההשלכה של הפגיעה על תפקודו בפועל. סבורני כי נכון יהיה במכלול הנסיבות ובהיעדר אינדיקציות מהימנות אחרות, להעריך את הנכות התפקודית שנגרמה לתובע בשיעור הנכות הרפואית, וכך גם את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו כתוצאה מהתאונה, ולהעמידם על שיעור של 14.5%.

הפיצוי בגין הפסד שכר לעבר:

39. כפי שצויין לעיל, המל"ל הכיר לתובע בתקופת אי-כושר של שלושה חודשים ולאחר מכן נכויות זמניות. התובע שב לעבודה בפועל בחודש יוני 2009, כחצי שנה לאחר התאונה ובמהלך תקופת הנכות הזמנית שנקבעה במל"ל. צדדי ג' צירפו מסמך של רופא תעסוקתי מיום 15.3.09 (ג/1), בו נקבע כי התובע "כשיר לחזור לעבודתו בהגבלה של טלטול משאות כבדים, כלומר ללא הרמת מטופלים". כפי שקבעתי לעיל, שגרת העבודה של התובע כלל לא כללה הרמה של מטופלים, ולפיכך בעקרון היה בידו לחזור לבצע את עבודתו בתום תקופת אי-הכושר שנקבעה במל"ל. בנסיבות אלה גם אין להסיק היעדר כושר לעבודה מאישורי המחלה שצירף התובע מאותה תקופה, אשר הוצאו על-ידי האורתופד המטפל בקופת חולים (ד"ר יון) אשר בפניו כאמור הוצג מצג בדבר היותו של התובע עוזר נהג אמבולנס שעבודתו "כרוכה בטלטול ניכר וסחיבת משאות כבדים" (מסמך רפואי מאת ד"ר יון מיום 9.3.02, מצוי בנפסח ה' לתצהיר התובע), מצג שאיננו משקף נכונה את עבודתו.

40. נוכח האמור אני פוסקת לתובע פיצוי בגין הפסד שכר מלא לעבר למשך שלושה חודשים בסך 18,000 ₪ (כולל ריבית מאמצע התקופה).

לתקופה שלאחר מכן אני פוסקת לתובע פיצוי בגין אובדן שכר חלקי בשיעור 30% כשיעור הנכות הזמנית במל"ל וזאת למשך שלושה חודשים נוספים (עד חזרתו לעבודה ביוני 2009), כך שהפיצוי עומד על סך 5,000 ₪ (כולל ריבית מאמצע התקופה). סה"כ הפיצוי לתקופה האמורה עומד על 23,000 ₪ (מעוגל).

41. מיוני 2009 עד דצמבר 2010 חזר התובע לעבוד בחברת אמבולנט. החל מיום 1.4.10 נקבעה נכותו כצמיתה בשיעור 14.5%. אין כל טענה כי שכרו פחת בתקופת עבודתו זו. אולם התובע הציג אישורי מחלה שניתנו לו לחודשים ספטמבר עד נובמבר 2010 (כולל) והוא תובע פיצוי בגין אובדן מלוא השכר בחודשים אלה. כפי שצויין לעיל, מהנתונים עולה כי עבודת התובע לא היתה כרוכה בהרמת מטופלים או מאמץ פיזי דומה, ומכאן שיש קושי לתת משקל מלא לאישורי המחלה שניתנו לו על-ידי הגורמים הרפואיים המטפלים אשר בפניהם הוצג מצג בדבר סוג זה של עבודה. בנסיבות אלה אני פוסקת פיצוי בגין הפסד שכר חלקי בלבד לתקופה זו למשך שלוש חודשים לפי הנכות התפקודית שנקבעה ובצירוף ריבית, בסך מעוגל של 3,000 ₪.

42. מדצמבר 2010 ועד היום, תקופה של 57 חודשים, יש לפסוק פיצוי בגין הפסד שכר חלקי לפי בסיס השכר ערב התאונה ונכות תפקודית של 14.5%, הפיצוי הוא: 5,454X14.5%X57 = 45,000 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 46,000 ₪.

43. סה"כ הפיצוי בגין אובדן שכר לעבר הוא 72,000 ₪.

הפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד:

44. בהתאם לבסיס השכר, הנכות התפקודית ובמקדם ההיוון עד לגיל הפרישה של התובע, הפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד יעמוד על סך 162,000 ₪.

הפסד פנסיה:

45. החל מיום 1.1.08 עומד בתוקפו צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957. הצו מחייב כל מעסיק לבטח עובדיו בביטוח פנסיוני, על-פי שיעורי ההפרשות הקבועים בו. אובדן הפרשות המעביד לפנסיה משקף הפסד נוסף שנגרם לתובע. לענייננו, לשנות הפסד השכר לעבר של התובע, אעמיד את הפיצוי על 10% בגדר הערכת ממוצע הפרשות המעביד לפי השיעורים הקבועים בצו לשנים הרלוונטיות, כהצעת הנתבעת, כך שהפיצוי הוא בסך 7,000 ₪.

46. הפסד הפנסיה בגין אובדן השכר לעתיד הינו בשיעור 12% מסכום הפיצוי, ועומד על סך 19,000 ₪ (מעוגל).

47. סה"כ ההפסד בגין פנסיה – 26,000 ₪.

כאב וסבל:

48. בנתוני המקרה הפיצוי בגין כאב וסבל הוא בסך 30,000 ₪ להיום.

עזרת צד ג':

49. אין חולק כי התובע לא העסיק עזרה בשכר לאחר התאונה. גם לא הובאו עדויות חיצוניות בדבר העזרה לה נזקק בפועל. עם זאת, בשים לב לנתוני הפגיעה והנכות, סביר כי התובע נזקק לעזרה מוגברת של בני משפחה כטענתו, והוא עשוי להזדקק לעזרה נקודתית בעתיד ביחס לחלק ממטלות הבית הכרוכות בהרמה או מאמץ מיוחד. אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרה בסך 20,000 ₪ להיום.

הוצאות:

50. התאונה הוכרה על-ידי המל"ל כתאונת עבודה והתובע זכאי לשיפוי בגין הוצאותיו מהמל"ל. עם זאת, בנתוני הפגיעה והטיפולים הרפואיים, סביר כי לתובע נגרמו הוצאות עודפות שאינן מכוסות על-ידי המל"ל כגון בגין נסיעות. בנסיבות העניין אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין הוצאות בסך כולל של 5,000 ₪.

סיכום הנזק:

סה"כ הנזק הוא כדלקמן:

בגין הפסד שכר לעבר – 72,000 ₪.

בגין הפסד השתכרות לעתיד – 162,000 ₪.

בגין הפסד פנסיה – 26,000 ₪.

בגין כאב וסבל – 30,000 ₪.

בגין עזרת צד ג' – =20,000 ₪.

בגין הוצאות – 5,000 ₪.

סה"כ: 315,000 ₪.

51. מסכום זה יש להפחית את תשלומי המל"ל ששולמו לתובע הכוללים דמי פגיעה בסך 13,372 (לאחר שיערוך להיום) וגמלת נכות בסך 42,328 (לאחר שערוך), ובסה"כ – 55,700 ₪. אין להפחית דמי אבטלה ששולמו לתובע שכן לתקופה רלוונטית נפסק פיצוי בגין אובדן שכר חלקי בלבד.

52. היתרה בסך 259,000 ₪ (מעוגל) היא הפיצוי לו זכאי התובע.

ההודעה לצדדי ג':

53. ההודעה לצדדי ג' הוגשה כאמור כנגד חברת מגי'ס, חברת אמבולנט, גבריאל ויוליה.

54. חברת מגי'ס לא הגישה כתב הגנה. בנסיבות אלה, וכבקשתה של קרנית, ההודעה כנגדה מתקבלת בהיעדר הגנה.

55. אשר לחברת אמבונלט, כפי שקבעתי לעיל היא היתה מחזיקת הרכב והתירה את השימוש לתובע. לפיכך זכאית קרנית לחזור אליה מכוח סעיף 9(א)(3) לחוק, ודין ההודעה כנגדה להתקבל. משמדובר במחזיקת הרכב, אין הכרח להכריע בשאלת הבעלות ברכב, כאשר לעניין זה טוענים צדדי ג' כי בעלת הרכב הינה חברת מג'יס בלבד, שכן הרכב רשום על שמה. אציין עם זאת, כי לטעמי אין קושי לקבוע כי חברת אמבולנט היתה הבעלים של הרכב או למצער היתה גם היא בעלת הרכב. כידוע, הרישום במשרד הרישוי איננו קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי (רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא (4) 464, 473). הראיות בענייננו מלמדות כי אמבולנט החזיקה ברכב ועשתה בו שימוש נמשך, שוטף ויום-יומי לצרכי עסקה. באמצעות יוליה פעלה החברה להוצאת ביטוח לרכב ושמה צויין כאחד מבעלי הביטוח בתעודת הביטוח של הרכב. המסקנה העולה מהראיות כי חברת אמבולנט נהגה ברכב מנהג בעלים לכל דבר ועניין. נתונים בדבר הסכמות כלשהן ככל שהיו בין חברת מג'יס (הבעלים הרשום) לבין חברת אמבולנט בקשר לשימוש ברכב הנ"ל, הינם בידי צדדי ג', ברם לא הוצגה כל ראיה או עדות בעניין. בנסיבות כפי שפורטו, נותרת בעינה המסקנה הסבירה ביותר כי הרכב היה בבעלות חברת אמבולנט.

56. אשר להודעה נגד גבריאל, קרנית בסיכומיה למעשה חזרה בה ממנה ככל שייקבע כי הרכב היה בבעלות חברת אמבולנט, וכך קבעתי. מכל מקום, אין יסוד בחומר הראיות המצביע על היות גבריאל משום בעלים או מחזיק של הרכב.

57. אשר ליוליה, אף את ההודעה נגדה אין לדעתי לקבל. נראה כי אין חולק שיוליה איננה הבעלים של הרכב, וברי כי אין בעובדה כי היא בעלת מניות בחברת מגי'ס כדי לבסס טענה להיותה בעלת הרכב. אשר להיותה מחזיקת הרכב ומתירת השימוש בו, מפנה קרנית לעדותה של יוליה לפיה הרכב היה בשימושה הבלעדי. אולם סבורני כי לא ניתן לראות בדברים הנ"ל בסיס לקבלת ההודעה. ראשית, כפי שפורט בהרחבה לעיל, לא ראיתי לקבל את גרסתה העובדתית של יוליה באשר לזיקתה לרכב. גרסה זו, שהועלתה על-ידי יוליה בניסיון להדוף את טענות התובע בדבר זכאותו לפיצויים על-פי החוק, לא היתה אמינה כלל ועיקר. על-פי העובדות כפי שהוכחו וכפי שקבעתי לעיל, החזקה ברכב היתה של חברת אמבולנט אשר העמידה אותו לשימוש עובדיה בביצוע מטלותיהם בעבודה, ולא בחזקתה האישית של יוליה. שנית, הפסיקה קבעה כי על מנת לבסס זכות חזרה אל נושא משרה בתאגיד לפי סעיף 9(א)(3), על קרנית להוכיח כי פעולתו בקשר לרכב לא נעשתה בקפסיטי שלו כאורגן החברה גרידא. ראו לעניין זה פסה"ד של בית המשפט המחוזי בעניין אגמי לעיל (ת"א (י-ם) 1021/95 אגמי נ' קרנית ואח' (פורסם במאגרים) (2003), בו נקבע כדלקמן:

"בסעיף 1 להודעה לצד שלישי נטען כלפי שני הצדדים השלישיים, כי הם הבעלים או המחזיקים. גם מבחינת פורמלית ההודעה אינה מנסה אפוא להרחיב את בסיס האחריות אל עבר האשם או אל עבר דיני הרמת מסך ההתאגדות. סעיף זה בהודעה הוכחש על-ידי הצדדים השלישיים (סעיף 2 לכתב ההגנה כלפי ההודעה). פשיטא שעל הנתבעת היה להוכיחו. לית-מאן-דפליג שעלה בידיה לעשות כן כלפי החברה. לא כן כלפי המנהל באופן אישי. הוא אינו הבעלים של הרכב ואף לא הוכח שהחזיק בו, שלא בקפסיטי כאורגן של החברה. ואכן, גם התובע העיד כי למעשה הוא התקשר עם החברה: "חברה גדולה ורצינית העוסקת בהובלות ובעבודות עפר" (סעיף 2 לתצהירו בהליך קביעת החבות). אין צריך להוסיף כאן ולהרבות במילים אודות המחיצה המשפטית הקיימת בין האורגן לבין התאגיד עצמו. אף שהתאגיד פועל על-פי מוחו של האורגן, החבויות הן נפרדות (ראו כיום בפרק הראשון לחלק השלישי בחוק החברות, תשנ"ט1999-). על הנתבעת הוטל אם-כן לשכנע, כי גם צד ג'(1) נכנס אל גדר המחזיק, שלא במעמדו כאורגן. דא-עקא, הוכחה לכך – אין" (ההדגשה הוספה).

ערעור על פסה"ד נדחה ע"י בהמ"ש העליון, תוך שלעניין דחיית ההודעה נגד מנהל החברה בעל הרכב, נקבע כדקלמן:

" בית המשפט הכיר בחובתה של המשיבה 2 לשפות את קרנית בהתאם להוראת סעיף 9(א)(3) לחוק הפיצויים, הקובעת זכות חזרה על "בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א". המערערת סבורה כי זכות החזרה עומדת לה גם כלפי המשיב 3; לא מצאתי ממש בטענה זו. זכות החזרה מתוחמת לפי הוראות סעיף 9 לחוק הפיצויים, ועל כן, במקרה שבפנינו, היה על המערערת להצביע על בעלות או החזקה של המשיב 3 במשאית. בית המשפט המחוזי קבע, כי הבעלות במשאית היתה של המשיבה 2 – מכאן זכות החזרה כלפיה – ואילו לגבי המשיב 3, כך נפסק, לא הוכח כי פעולותיו חרגו מכובעו כאורגן בחברה. המערערת אינה מגלה עילה להתערב בקביעה זו. בית המשפט קמא הדגיש כי אין בקביעה זו כדי להביע דעה באשר לאפשרות של המערערת לנקוט בהליך מתאים אחר על-מנת להרים את מסך ההתאגדות."

גם בענייננו לא הוכחו נתונים המצביעים על פעולה של יוליה החורגת ממעמדה ותפקידה בחברת אמבולנט. לעניין האחרון אף יצויין כי לפי העדויות שנשמעו, מעמדה של יוליה בחברת אמבולנט היה של עובדת, והיא לא היתה מנהלת החברה (עדות התובע, עמ' 11, ש' 17-18; עדות לורנס חורי, עמ' 37, ש' 27-30; עדות פייר חוא, עמ' 42, ש' 16-21).

סיכומם של דברים:

58. התביעה נגד קרנית מתקבלת. אני מחייבת את קרנית לשלם לתובע פיצויים בסך 259,000 ₪ ₪ בצירוף האגרה ששולמה משוערכת להיום, וכן שכ"ט עו"ד בסך 13% מהפיצוי שנפסק ובצירוף מע"מ.

59. ההודעה לצד ג' נגד חברת מגי'ס ונגד חברת אמבולנט (צדדי ג' 3 ו-4) מתקבלת. אני מחייבת את הצדדים הנ"ל ביחד ולחוד לשלם לקרנית כל סכום בו חויבה לפי פסה"ד.

60. ההודעה לצד ג' נגד גבריאל ונגד יוליה (צדדי ג' 1 ו- 2) נדחית.

61. נוכח חלוקת התוצאה ביחס להודעות לצדדי ג' שהיו מיוצגים, אינני רואה לעשות צו להוצאות ביחסים בינם לבין קרנית.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, ה' אלול תשע"ה, 20 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.