כתב-האישום

1. כנגד הנאשם הוגש כתב-אישום הכולל שני אישומים והמייחס לו ביצוע שתי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 [להלן: "חוק העונשין"], שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין ושתי עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב – 1982.

2. מכתב-האישום עולה, כי במסגרת הליך פלילי אחר ובהחלטה מיום 26.2.09, שוחרר הנאשם בתנאים לרבות אי-יצירת קשר עם אשתו, המתלוננת, בין במישרין בין בעקיפין. ביום 9.6.09 ניתנה החלטה להקלה בתנאי השחרור והותר לו לצאת לעבודה, אך איסור יצירת הקשר עם המתלוננת נותר על כנו.

על-פי האישום הראשון, ביום 5.8.09, התקשר הנאשם לטלפון הנייד של המתלוננת ואיים עליה במילים: "אני אעשה לך בלגן... תיזהרי לשחק איתי עם הילדים...חסר לך שתתעסקי איתי...אם תשחקי איתי עם הנשמה של הילדים זה יעלך לך ביוקר...אני יראה לך מה זה לשחק עם הילדים" – הכל תוך הפרת התנאי הנ"ל שנקבע על-ידי בית-המשפט והטרדת המתלוננת.

על-פי האישום השני, הפר הנאשם בשנית את תנאי איסור יצירת הקשר עם המתלוננת בכך שביום 29.7.09 שלח הנאשם מסרונים רבים לטלפון הנייד של המתלוננת, ובשניים מהם איים עליה במילים: "אני יודע שאת בוגדת", "אני יטפל בבוגד".

התנהלות הנאשם וזירת המחלוקת

3. בטרם ניתוח העדויות, רואה אני לנכון לפרט את אופן ניהול ההליך על-ידי הנאשם. בתחילת המשפט, זכה לייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית ע"י עו"ד רויטל קוצר, ולאחר מכן על-ידי עו"ד קארין בן-עמי, אשר מסרה מענה בשמו לכתב-האישום (ישיבת יום 26.1.11, עמ' 3). בישיבת ההוכחות הראשונה ביום 26.4.11, עתרה עו"ד בן-עמי לשחררה מייצוג על רקע אי-שיתוף פעולה מצד הנאשם. מותב זה לא נעתר לבקשה (כאשר בין לבין העלה הנאשם טענות "פסלות" שונות), עו"ד בן-עמי עשתה ככל יכולתה על-מנת לסייע לנאשם בחקירת ע.ת. 2 ו – 4 (שוטרים) בעוד הנאשם בחר לצאת מאולם בית-המשפט (עמ' 9 לפרוטוקול). באותה ישיבה התייצבה המתלוננת למתן עדות, בהתאם לזימון, אך בסופו של יום נעתרתי לבקשה המשותפת שלא להעידה נוכח קשייה של עו"ד בן-עמי והיעדרות הנאשם מן האולם (עמ' 15). ביום 19.12.11 אמורה היתה להתקיים ישיבת הוכחות נוספת, כשנמסר כי עו"ד פיינבלט מייצג את הנאשם מטעם הסניגוריה הציבורית. המתלוננת התייצבה בשנית, אך הסניגור והנאשם לא התייצבו לדיון (עמ' 20). בתזכורת שהתקיימה לאחר מכן הוברר, כי הנאשם מיוצג באופן פרטי על-ידי עו"ד אבו-סנינה (אשר הגיש יפוי כוח), והתיק נקבע להמשך שמיעת ראיות. בבוקר יום הדיון של ה – 30.4.12 הוגשה בקשת דחיה מטעם הנאשם, אשר נדחתה על-ידי, ולמרות זאת הנאשם לא התייצב. הדיון התקיים כמתוכנן בנוכחות עו"ד אבו-סנינה, אשר חקר נגדית את כל עדי התביעה שהתייצבו (ע.ת. 7, 1) לרבות המתלוננת (ע.ת. 3). למרות העדרו של הנאשם שלא ברשות, נדחתה שמיעת פרשת ההגנה. במהלך תקופת הדחיה הוגשו בקשות רבות על-ידי הנאשם (לרבות זימון מחדש של עדי תביעה) אשר זכו להתייחסות בכתב וכן בישיבת יום 24.9.12, אליה לא התייצב עו"ד אבו-סנינה. לאחר שלא הגיעה כל תגובה מעו"ד אבו-סנינה, ניתנה החלטה חוזרת על מינוי סניגור ציבורי לנאשם. בסופו של יום, לאחר מספר בקשות של הנאשם אשר עמד על רצונו לייצג את עצמו, ובהסכמת התביעה, ניהל הנאשם את פרשת ההגנה ללא ייצוג וכן הגיש סיכומים בכתב.

4. בישיבת המענה (26.1.11) מסרה באת-כוחו דאז, עו"ד בן-עמי, כי הנאשם כופר במיוחס לו. עו"ד בן-עמי התייחסה לאישום הראשון וטענה כי לתביעה הוצגו תמלולים שביצע הנאשם שמעידים כי ההפך הוא הנכון. בנוסף, נטען כי הנאשם הגיש תלונות כלפי המתלוננת, וייתכן שבמהלך שמיעת הראיות תועלה טענת הגנה מן הצדק. לאחר מסירת המענה באשר לאישום הראשון, ביקש הנאשם להעלות דבריו באופן ישיר בפני כב' השופט גולדס (בתוארו אז כסגן הנשיאה) לפיהם הציעה לו התביעה "לסגור את התיקים" אם יתן גט למתלוננת, המשטרה "תופרת תיקים" והמתלוננת היא זו שמאיימת עליו.

5. בדומה למענה, זירת המחלוקת נותרה לא ממוקדת גם בסיכומיו הכתובים של הנאשם (אשר הגיש חוברת עבת כרס אליה צירף דיסקים ומסמכים אשר לא הוגשו כדין ו/או התקבלו כראיות במהלך המשפט). בסופו של יום, עותר הנאשם לזכותו מכמה טעמים: א. הנאשם לא עבר כל עבירה לאור העדר יסוד נפשי, כשאף המתלוננת תיארה כי צחקה לשמע איומיו; ב. הגנתו נפגעה היות ולא הועבר כל חומר החקירה במהלך זדוני ומכוון מצד התביעה; ג. המתלוננת היא שהתקשרה, איימה והפרה צווים, הונתה את בית-המשפט ואת הביטוח הלאומי בהצהרות כוזבות ללא כל תגובה מצד המשטרה ועל כן קמה לו טענת הגנה מן הצדק.

עדים וראיות

6. מטעם התביעה העידו יעל בר-אור (ע.ת. 2), חוקרת אלמ"ב בתחנת כפר-סבא, אשר חקרה את הנאשם (הודעה מיום 13.8.09, ת/1) ותיעדה במזכר את התנהגותו במהלכה (ת/2). כן העיד ערן יהודה (ע.ת. 4), אשר בעת הרלבנטית היה חוקר בתחנת כפר-סבא וגבה את עדות המתלוננת. לעד זה מסרה המתלוננת דיסק (ת/3) המתעד את איומיו הטלפוניים של הנאשם (יחד עם מזכר הכולל תמלול חלקי ת/3א). העידה איילת קווה (ע.ת. 7), לענין פעולות חקירה נוספת, לרבות סירובו של הנאשם למסור תמלולים ודיסקים (ת/6 – ת/8) וכן החוקר יניב הינדי (ע.ת.1) אשר היה ראש חוליית אלימות במשפחה בכפר-סבא וניהל תיק זה (באמצעותו הוגש מזכר ת/9, לענין פעולת חקירה מול אחיו של הנאשם). לבסוף, העידה המתלוננת (ע.ת.3), באמצעותה הוגשו אסופת מסרונים (ת/10) ומסמכים נוספים. כן הוגשו הפרוטוקולים המפרטים את ההוראות השיפוטיות אשר הופרו (ת/5 – ת/4).

7. הנאשם בחר להעיד להגנתו. כעדי הגנה נוספים העידו עו"ד קארין בן-עמי לענין המו"מ שהתקיים מול התביעה וכן מר אבי זוהר ומר יעקב בן יששכר לענין מגעיהם מול בני הזוג לאחר האירועים. הוגשו פרוטוקולים מדיונים שונים בבית-משפט זה ובבית-משפט לענייני משפחה (נ/1, נ/3) וכן תסקיר פקידת סעד לסדרי דין (נ/2).

דיון וקביעת ממצאים

8. אין מחלוקת באשר לאמור בחלק הכללי של כתב-האישום, המבסס קיומו של איסור יצירת קשר עם המתלוננת במועדים הרלבנטיים לכתב-האישום, כפי שהדברים עולים בפרוטוקולים ת/4, ת/6, והחלטותיו של כב' השופט גדול.

9. בבסיס ראיות התביעה עומדת עדות המתלוננת (ע.ת.3), רבקה שמעון, מי שהיתה אשתו של הנאשם במועדים הרלבנטיים. המתלוננת תיארה בעדותה מסכת קשה ומתמשכת במהלך שנים שכללה השפלות יומיות, עלבונות, קללות ואלימות מילולית מצד הנאשם כלפיה וכלפי ילדיהם המשותפים. ההתנהגות הבעייתית של הנאשם הסלימה במהלך 13 שנים, המתלוננת תיארה כי עזבה את הבית שמונה פעמים וחזרה כל פעם בהתערבות רבנים אשר ניסו לסייע ולהביא לשלום בית. הצעד הראשון שנקטה בו היה פתיחת תיק גירושין בשנת 2009 בעקבות מקרה אלימות שהתרחש. במסגרת אותו תהליך שעברה, תיארה כי פנתה למשטרה ביום 13.8.2009, אז למעשה התלוננה, בין השאר, אודות אותה שיחה מאיימת המתוארת באישום הראשון (פרוטוקול ישיבת 30.4.12 עמ' 29 שורות 6 – הסוף).

10. בעדותה תיארה בכנות, כי באותה עת היו בין השניים שיחות טלפון רבות, אך בשיחה זו הצליחה להקליט אותו ולהדגים את מה שעברה באותה התקופה "תוססת" כלשונה (פרוטוקול עמ' 30 שורה 7). תיארה עוד, כי פנתה למשטרה אך כעבור מספר ימים, בין השאר, משום ששוחחה עם מספר בני משפחה ורב על רקע התלבטותה אם להגיש תלונה שכן לא רצתה לפגוע בנאשם (פרוטוקול, סוף עמ' 30).

11. ואכן, ע.ת. 4, החוקר ערן יהודה (כיום דובר מרחב השרון) העיד, כי באותו היום הגיעה המתלוננת לתחנה ומסרה לו דיסק, ת/3, המתעד את השיחה המאיימת המפורטת באישום 1 אשר התרחשה ביום 5.8.09. ייאמר עוד, כי באותה חקירה מסרה לו המתלוננת אסופת מסרונים (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 3 – 5), אשר בסופו של יום הוגשו באמצעות המתלוננת (ת/10).

12. האזנה לדיסק ת/3 מעלה כי אכן במועד האמור, נשמע הנאשם מאיים במילים המפורטות באישום הראשון תוך שהוא משמיע הערות משפילות וקללות כלפי המתלוננת. בין השאר, נאמר על-ידי הנאשם: "אני אעשה לך בלגן...תיזהרי לשחק איתי עם הילדים...חסר לך שתתעסקי איתי...הבנת? אם תשחקי איתי עם הנשמה של הילדים זה יעלה לך ביוקר....הגוף שלך מלא שערות מגעילה...אשה רעה זבל, מסריחה...לא תקבלי גט עד שלא יהיה לי כל מה שאני רוצה, חבל לך על הזמן...אני אראה לך מה זה לשחק עם הילדים, זבל, זה מה שאת...אני אטפל בכם אחד אחד..."

13. בעדותה בבית-המשפט תיארה המתלוננת את הפחד שאחז בה כשאיים כי יגיע אליה ויראה לה "מה זה". הוסיפה, כי שיחות רבות כללו איומים, אך האמינה לאיומים אלו שכן באותה התקופה הרגיש חסר-אונים, לא פעל בשיקול-דעת, ועל כן החליטה להגיש תלונה כדי להרגיש מוגנת (פרוטוקול עמ' 30 שורות 18 – 22).

14. באשר למסרונים תיארה המתלוננת, כי הביאה רק מקצת מהמסרונים אשר שלח הנאשם. לטענתה, הטלפון שלה לא יכול היה להכיל את הכמות של כל המסרונים המטרידים והמאיימים. בהתאם להנחיית המשטרה, ניגשה לחברת סלקום, אשר הוציאו ממכשיר הנייד שלה את המסרונים שהיו במכשיר. אסופת המסרונים ת/10 כוללת מסרונים שנשלחו ממכשיר הנייד של הנאשם במהלך כשלושה חודשים – יולי עד אוקטובר 2009. בשניים מהמסרונים (ממוספרים 50, 51), השמיע הנאשם את דברי האיום המפורטים באישום השני: "אני יודע שאת בוגדת", "אני אטפל בבוגד".

15. עיון בהודעתו של הנאשם (ת/1) מאפשר להבין את טענותיו העובדתיות של הנאשם ביחס לאישומים, מבין שלל טענותיו שלא נגעו לעובדות האירועים. בחקירתו מסר, כי המתלוננת היא זו שהתקשרה אליו; בנוסף, קיימת לטענתו קביעה של כב' השופט גדול לפיה הותר לו להתקשר למתלוננת כדי לקיים הסדרי ראייה, ובבית-המשפט הוסיף כי התכוון ל"פן המשפטי" של הדברים. הכחיש כי איים על המתלוננת וטען כי היא זו שמאיימת עליו, אם כי אישר כי הוא והמתלוננת הינם הדוברים בת/3. לענין כתיבת המסרונים מסר, כי למרות הצו, שלח הודעות כתובות לפלאפון אך לצורך תקשורת על הילדים, וכי ייתכן ואחיו הוא ששלח את המסרונים נשוא האישום השני (50, 51 בת/10) מכיוון שהפלאפון שלו נמצא לעיתים קרובות ברשות אחיו.

16. יצוין בהקשר זה, כי אחיו של הנאשם לא הובא כעד הגנה. בנוסף, מזכר שהוגש בהסכמה באמצעות החוקר יניב הינדי (ע.ת.1) - ת/9 - מעיד על כך, כי סוגיה זו נחקרה על-ידו. כפי שעולה מהמזכר ומעדות החוקר, הרי ששוחח עם אחיו של הנאשם, אשר מסר כי כלל אינו משתמש בטלפון של אחיו.

17. שוכנעתי מעבר לנדרש, כי התביעה הוכיחה את כל המיוחס לנאשם מעבר לספק סביר. כאמור, בבסיס ראיות התביעה עומדת עדות המתלוננת והראיות שהוצגו באמצעותה. התרשמתי מאישה אמינה, אשר אכן חוותה מסכת קשה ומתמשכת על פני שנים על רקע התנהגותו של הנאשם אותה תיארה. המתלוננת הסבירה ותיארה בכנות את השתלשלות האירועים אשר הביאו אותה להתלונן כנגד הנאשם בגין איומים והטרדות אשר התרחשו מספר ימים לפני כן, בעוד צו איסור יצירת הקשר עומד בעינו. המתלוננת נותרה עקבית בגרסתה לאורך כל עדותה, גם בשעה שנחקרה נגדית על-ידי עו"ד אבו-סנינה, וניכר כי לא היתה מעוניינת בהעצמת האירועים ולעיתים אף גוננה על הנאשם.

18. עצם קיום השיחה ושליחת המסרונים במועדים הנקובים– 5.8.2009,29.7.09, מהווים הפרה של צו איסור יצירת הקשר. עיון בפרוטוקולים שהוגשו (ת/4, ת/5) מעלה שאין כל זכר לטענתו של הנאשם לפיה הותר לו ליצור קשר ישיר עם המתלוננת לצורך הסדרי הראייה עם הילדים. יתרה מכך: תכני השיחה הטלפונית אשר תועדה בדיסק ת/3 (כשהנאשם עצמו אישר כי הינו אחד הדוברים) ואמירותיו של הנאשם אינם יכולים להתפרש אלא כאיום בוטה כלפי המתלוננת. טענתו כי התכוון לאמירות ב"פן המשפטי" הינה טענה אבסורדית ושקרית אשר נסתרת מתוכן הדברים ומאופן אמירתם כפי שהדברים עולים בצורה ברורה תוך האזנה לדיסק.

19. הדברים נכונים גם לגבי האיומים המפורטים באישום 2, אשר הופיעו מבין המסרונים הרבים ששלח הנאשם למתלוננת באותה תקופה. כשבוחנים את תוכן האיומים בהקשר של המסכת המתמשכת שתוארה, הדפוס האובססיבי שהפגין הנאשם כלפי המתלוננת, בעיצומה של אותה תקופה סוערת בה תיארה חשש אותנטי מפניו– הרי שכל אדם סביר היה תופס את הדברים כדברי איום (ראו: רע"פ 11043/04 לידני נגד מדינת ישראל (16.3.05) בסעיף 3 לפסק-הדין; רע"פ 2038/04 לם נגד מדינת ישראל פורסם בפד"י ס(4) 95 (2006), בסעיף 31 לפסק-הדין).

הערות אחרונות לפרשת ההגנה

20. ככלל רואה אני לנכון לציין כי אל מול הראיות החד-משמעיות של התביעה, עמדה עדות נאשם פתלתלה, מתחמקת ושקרית בהמשך להתנהלותו לאורך כל שלבי ההליך.

21. עדי ההגנה שהובאו לא נגעו כלל לזירת המחלוקת העובדתית, ואף לא תרמו לביסוס טענותיו האחרות של הנאשם הנוגעות ל"אכיפה בררנית" ו/או טענות הקשורות ל"הגנה מן הצדק", להן לא הניח תשתית עובדתית בסיסית.

22. בהקשר זה ייאמר, כי עדי התביעה - החוקרים איילת קווה (ע.ת.7) ויניב הינדי (ע.ת.1) – תיארו באופן מקצועי את התנהלות המשטרה בעניינו של הנאשם מול המתלוננת.

כפי שעולה מהמזכר ת/8 ומעדותה של החוקרת איילת קווה, הרי שביום 20.8.09, גבתה ממנו עדות פתוחה (אשר לא הוגשה לבית-המשפט) לגבי קלטות ותמלילי השיחות שטען שישנן ברשותו המוכיחים כי המתלוננת היא זו שמאיימת עליו. הנאשם סירב למסור את התמלולים ואת הקלטות, מסר כי ישנם 40 כאלו ברשותו, מתוכם מעוניין למסור רק 7 – אך לבסוף לא המציא לחוקרת דבר (חקירה נגדית לסניגור, פרוטוקול עמ' 26 שורות 13 – 15).

החוקר יניב הינדי, אשר היה ראש חוליית אלימות במשפחה במשטרת כפר-סבא באותה עת וניהל את תיקי המשפחה, תיאר גם הוא את ההתנהלות המקצועית של המשטרה אל מול הנאשם. על-פי עדותו, היו עשרות תלונות מצד הנאשם, כשרובן היו על בסיס הקלטות של הנאשם את המתלוננת. המשטרה נכחה כי הוא "מנסה למשוך אותה במילים" ולכן רוב התיקים נסגרו. החוקר הינדי הוסיף ותיאר כי הנאשם היה אובססיבי, דיווח על כל תנועה של המתלוננת, ויותר מאשר האלימות הפיסית - נקט כלפי המתלוננת בדרכי התעללות נפשית. הנאשם היה מגיע באופן יומיומי לתחנה, מתקשר אין-ספור פעמים, ועד היום פונה אליו בקריאות כשהוא פוגש בו בבית-המשפט (פרוטוקול עמ' 27, שורות 15 – 24). במהלך חקירה נגדית הדגיש, כי כל תלונה נחקרה לגופא – על אף שההתרשמות היתה שהנאשם מטריד את המתלוננת (ראו בפרוטוקול עמ' 28 שורות 7 – 16, והדוגמאות הקשות שתיאר החוקר), כשבכל תיק תועדו הסיבות הענייניות לסגירה.

סיכום

23. לאור כל המפורט לעיל אני קובעת, כי התביעה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את כל המיוחס לנאשם מעבר לספק סביר. אשר על כן, מרשיעה את הנאשם בביצוע שתי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין ושתי עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב – 1982 כמפורט בשני האישומים הכלולים בכתב-האישום.

ניתנה היום, ב' ניסן תשע"ג , 13 מרץ 2013, במעמד הנוכחים.