(בתביעות הכספיות)

התובע והנתבע הקימו מיזם משותף לפיתוח וייצור של פנסי תאורה מבוססי טכנולוגית לד לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. לימים עלו יחסיהם על שרטון. התובע הגיש נגד הנתבע תביעה למתן חשבונות ותביעה כספית הנגזרת ממתן החשבונות; הנתבע השיב בתביעה כספית נגדית. ביום 25.1.2012 ניתן פסק-דין בתביעה למתן חשבונות (להלן פסק-הדין החלקי). עתה יש להכריע בתביעות הכספיות התלויות ועומדות בין הצדדים.

א. ההליך והצדדים לו

1. התובע מעצב תאורה להפקות קולנוע וטלוויזיה והנתבע צלם הפועל באותו תחום. בין בעלי-הדין התקיימה היכרות קודמת, גם אם רופפת ומקוטעת, על רקע עבודתם בתחום הפקות קולנוע וטלוויזיה בישראל. במאי 2006 או סמוך לכך חבר הנתבע לתובע, על-פי הזמנתו של האחרון, למיזם משותף שנסב על פיתוח ויצור פנסי תאורה מבוססי טכנולוגית לד לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה (להלן המיזם המשותף והפנסים). בסוף אוגוסט 2006, בחלוף מספר חודשי פעילות משותפת, התגלעה בין הצדדים מחלוקת שסופה שיצרה ביניהם נתק והולידה את הסכסוך דנן.

2. הרקע לחבירתם של בעלי-הדין למיזם המשותף, תרומתו של כל אחד מהם למיזם וחלקו בו ומהלך חייו של המיזם נדונו בהרחבה בפסק-הדין החלקי; אין צורך לחזור על שנאמר שם. אשר למבנה השותפות והעקרונות המוסכמים שביסוד כינונה ופעילותה, נקבע בפסק-הדין החלקי כך: התובע הביא למיזם המשותף את הרעיון והיוזמה לפיתוח הפנסים; עוד בטרם יצאה השותפות לדרך החל בצעדים לקראת פיתוח ראשוני של פנס בעל שש נורות לד (להלן פנס לד6). הנתבע התחייב להשקיע בהמשך הפיתוח השקעה ראשונית בסך 40,000 דולר (להלן כספי ההשקעה). נקבע שהעבודות הדרושות להמשך פיתוח וגיבוש המוצר עד לשלב הייצור תימסרנה לאנשי מקצוע מתחומי האלקטרוניקה והעיצוב המכני. ככל שיתחוור שנדרשת השקעה נוספת בפיתוח ישאו בה הצדדים בחלקים שווים. על-יסוד כללים מוסכמים אלה יחלקו הצדדים במיזם המשותף בשיעור שווה של חמישים אחוז לכל אחד מהם [פסק-הדין החלקי, חלק ג(3)(ב)].

3. התובע לא הגה את רעיון הפנסים יש מאין; הנתבע הצטרף למיזם המשותף לאחר שהתובע היפנה אותו לאתרי אינטרנט בהם הוצגו פנסי לד [חלק ג(2)(א) בפסק-הדין החלקי]. עניינו של התובע ושל המיזם המשותף אליו חבר הנתבע היה בפיתוח והתאמה של פנסים מבוססי טכנולוגית לד לתעשיה בה פעלו התובע והנתבע בתחום מקצועם [ר' גם פסק-הדין החלקי, חלק ג(3)(ג)]. אין מחלוקת שלתובע אין זכויות בקניין רוחני בפנסים, בין באלה שפיתח קודם לחבירתו לנתבע ובין באלה שפותחו תחת קורת הגג של המיזם המשותף [שם, בחלק ג(3)(ו) ובחלק ג(4)].

4. עדויות הצדדים לגוף התביעות הכספיות נשמעו ביום 22.4.2013 וביום 19.6.2013. לתמיכת התביעה העיקרית העיד התובע [תצהיריו סומנו ת/1, ת/2 ו-ת/3]. מן העבר השני של המתרס העיד הנתבע [תצהיריו סומנו נ/1 ו-נ/2]. עוד הגיש הנתבע תצהיר של רוכש הרכב שנקנה על-ידו עבור המיזם המשותף [נ/3]; התובע ויתר על חקירה של נותן התצהיר. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צוין אחרת.

ב. עילות התביעה העיקרית, פסק-הדין החלקי וגילוי החשבונות על-פיו

1. בכתב-התביעה שהוגש בפתיחת ההליך תבע התובע סך שהועמד על 200,000 ₪ בעילות של מתן חשבונות, עשיית עושר ולא במשפט, כספית וחוזית. בשלב מאוחר יותר של הבירור הותר לתובע לתקן את סכום התביעה ולהעמידו על 400,000 ₪ [החלטה מיום 9.8.2013]. אף לאחר שניתן פסק-הדין החלקי, ולאחר שהנתבע הגיש את תצהיר מתן החשבונות, לא ביקש התובע לתקן את התביעה וזו התנהלה על בסיס כתב-התביעה שהוגש ביום 3.6.2008.

2. אלו טענות כתב-התביעה שעל-יסודן התבקש צו מתן חשבונות: התובע פיתח שלושה פנסים, לד6, לד7 ו-לד55 (להלן פנסי המיזם); בספטמבר 2006 או סמוך לכך יצא הנתבע לתערוכה באמסטרדם, אליה נטל את פנסי המיזם ובמהלכה הציגם ללא ידיעתו וללא הסכמתו של התובע (להלן התערוכה); בדיעבד נודע לתובע כי בתערוכה יצר הנתבע קשר עם חברת ינירו האיטלקית (להלן ינירו), לה מכר את פנסי המיזם [סע' 18 ו-20 בכתב-התביעה].

אף שלטענת התובע הוגבל המיזם המשותף לפיתוח פנס מסוג אחד – לד6, ולא נועד לעסוק בשני הפנסים האחרים שבהם נשמרו מלוא הזכויות לתובע לבדו, נדחתה הטענה בפסק-הדין החלקי ונקבע כי הלכה למעשה עסקו הצדדים בפיתוח כל שלושת הפנסים במסגרת המיזם המשותף. בנוסף נדחתה טענת התובע כי הפנסים הובאו על-ידו למיזם במצב מוגמר כשהם מוכנים להפעלה וייצור [השוו סע' 9-7, 11.1, 13 ו-16 בכתב-התביעה לחלק ד' בפסק-הדין החלקי].

נובע מכך שכבר בהגשת התביעה הייתה ידועה טענת התובע כי הנתבע נטל את מוצרי המיזם ומכרם לינירו, באופן שהשליך על יכולתו של התובע לנסח את סעדיו בכל הקשור למתן החשבונות. בעדותו לפני ניסה התובע להתכחש לכך, אך היא לא עוררה אמון ועמדה בניגוד גמור לתשתית העובדתית שעליה נסמכה תביעתו מרגע הגשתה [עמ' 126 ש' 7-6].

3. התובע עתר לחייב את הנתבע ליתן חשבונות משלושה סוגים ביחס למכירת פנסי המיזם על-ידו: פירוט וחשבונות ביחס לכל המכירות של המוצרים, פירוט של כל התקבולים שהתקבלו במכירת המוצרים והצגת כל החוזים שנעשו ביחס למוצרים [סע' 24.1, 24.2 ו- 24.4 בכתב-התביעה]. בפסק-הדין החלקי התקבלה התביעה למתן חשבונות תוך חיוב הנתבע למסור את התיעוד והפירוט שהתבקשו בסעיפים הללו; עוד נקבע כי "התיעוד והפירוט יומצאו לתובע תוך 60 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין החלקי לנתבע. יתלווה אליהם תצהיר בו ינקוב הנתבע בכול המסמכים הנוגעים לתיעוד ולפירוט שהתבקשו המצויים, או שהיו מצויים, ברשותו או בשליטתו ושאותרו על-ידו לאחר חקירה ודרישה. ככל שיש בין המסמכים שהתבקשו כאלה שלא אותרו או שאינם עוד בחזקתו או בשליטתו של הנתבע, יבאר בתצהיר מתי יצאו מחזקתו ומה היה עליהם" [שם, חלק ח' סע' 2-1].

הנתבע הציג את התיעוד והפירוט שבחשיפתם חויב באמצעות תצהיר מתן חשבונות מיום 29.3.2012 (להלן תצהיר מתן החשבונות) שאלה עיקריו: ראשית, ההסכם היחיד בו התקשר הנתבע נערך בינו לבין ינירו ביום 2.4.2007 (להלן החוזה עם ינירו). החוזה עם ינירו צורף לתצהירו גילוי החשבונות; הוא נערך בין הנתבע באופן אישי לבין החברה האיטלקית Ianiro S.r.i.. שנית, החוזה עם ינירו עמד בתוקפו למשך חמש שנים, עד יום 2.4.2012, ללא אפשרות להאריכו. שלישית, הנתבע לא מכר מוצרים לאיש. רביעית, על-פי החוזה עם ינירו קיבל הנתבע תשלום בגין יעוץ בסך כולל של 12,000 אירו (להלן דמי הייעוץ), אך לא קיבל תמלוגים כלשהם ואף לא קמה לו זכות לקבלם שכן "המוצר היה מוצר מפסיד, כמעט ולא נמכר, והיקף ההוצאות שהוצאו לפיתוחו עלה עשרות מונים על ההכנסות המועטות שהכניס" [שם, בסע' 3]. הנתבע כפר בזכותו של התובע לחלק בדמי הייעוץ [שם, בסע' 4]. לתמיכת טענתו כי המוצרים שעליהם נסב החוזה עם ינירו לא נמכרו בהיקף מסחרי אלא בהיקף קטן של מוצרים בודדים, ואף זאת בעיקר לצרכי הדגמה, צירף הנתבע הודעת דוא"ל שנשלחה אליו מגב' פבריציה ינירו (להלן גב' ינירו), עמה עמד בקשר בכל הקשור לכריתת החוזה עם ינירו וביצועו [נספח ב' לתצהיר מתן החשבונות].

4. טענת התובע כי הנתבע הפר וביזה את פסק-הדין החלקי בכך שלא קיים במלואו את צו מתן החשבונות, אחת דינה להידחות. כמה וכמה טעמים לכך.

(א) בכתב-התביעה הגדיר התובע את הסעדים שביקש בכל הקשור למתן חשבונות; סעדים אלה לבדם ולא אחרים זולתם הוענקו בפסק-הדין החלקי. אף שהתביעה הוגשה מלכתחילה תוך ידיעה של התובע על-אודות עצם ההתקשרות בין הנתבע לבין ינירו, להבדיל מידיעת תוכן ההתקשרות ומהותה, לא צירף התובע את ינירו כנתבעת ולא ביקש צו למתן חשבונות נגדה אף שלא הייתה מניעה לעשות כן. יתרה מכך, התובע אישר שהתביעה הוגשה על-בסיס טענתו כי ראה את מה שלשיטתו היו מוצרי המיזם באתר של חברת ינירו; הדברים אינם מתיישבים עם טענתו כי רק הנתבע לבדו הוא בעל-דברו [עמ' 127 ש' 20-16]. גם לאחר שניתן תצהיר מתן החשבונות ותוכנו של החוזה עם ינירו נגלה לתובע לא ביקש הלה לתקן את כתב-התביעה בדרך של צירוף ינירו כנתבעת נוספת, באופן שיסלול את הדרך לקבלת תיעוד ממנה. סעד מתן החשבונות פועל וחל רק בציר היחסים שבין הצדדים הישירים להליך. הוא אינו עשוי לחייב את הנתבע ליתן חשבונות ולהציג מידע ופרטים שאינם בידיו אלא בידי צד שלישי. הדברים יפים דרך כלל; הם נכונים מקל וחומר שעה שהתנהלות התובע העידה על בחירה מודעת, שאינה מחויבת המציאות והדין, להימנע מצירופה של ינירו כצד ישיר להליך.

(ב) טענת התובע כי הנתבע לא קיים את פסק-הדין החלקי נסמכת על חירות שנטל לעצמו לקרוא אל-תוך פסק-הדין את מה שאין ולא הייתה כוונה שיהיה בו. פסק-הדין החלקי חייב את הנתבע להציג את החשבונות, המידע והפרטים שהתבקשו בכתב-התביעה לאחר שיקיים חקירה ודרישה במסמכיו הוא; פסק-הדין לא חייב את הנתבע לערוך חקירה ודרישה אצל צד שלישי, לרבות אצל ינירו. כבר הודגש שבעת הגשת התביעה ידע התובע על התקשרות של הנתבע עם ינירו שנסבה לטענתו על פנסי המיזם; אילו סבר שעומדת לו זכות לדרוש מהנתבע חשבונות, תיעוד ופרטים על-אודות מכירת מוצרים שנעשתה בידי ינירו על-בסיס התקשרות זו כי אז היה עליו לכלול סעד כזה בכתב-התביעה בלשון מפורשת וברורה. לא ניתן לקרוא סעד כזה לתוך כתב-התביעה באופן פרשני וממילא לא לסעד כזה של גילוי חשבונות כיוון פסק-הדין החלקי. כאשר חויב הנתבע לערוך חקירה ודרישה טרם מתן החשבונות כיוונו הדברים לחקירה ודרישה במסמכיו הוא ולא במסמכי צד שלישי [ר' גם החלטה על כך בעמ' 146]. למעשה, אף התובע אישר בעדותו לפני כי צו מתן החשבונות שעוגן בפסק-הדין החלקי נסב על מה שהיה מצוי ברשות הנתבע ובשליטתו ושאותר על-ידו לאחר חקירה ודרישה; בין מה שחויב הנתבע לגלות בפסק-הדין החלקי לבין טענת התובע כי הנתבע חויב לתת לו 'את כל מה שצריך' ארוכה הדרך [עמ' 126 ש' 14-8].

(ג) תצהיר מתן החשבונות קיים את פסק-הדין החלקי, כך בתוכנו וכך גם בהיקפו. הנתבע אינו נחשד בהסתרת מידע בשל כך שלא הציג תיעוד ונתונים שהתובע עצמו לא מצא לנכון לבקשם, וכפועל יוצא פסק-הדין החלקי לא נדרש אליהם. אילו סבר התובע באמת ובתמים כי תצהיר מתן החשבונות איננו מקיים אחר פסק-הדין החלקי כי אז היה עליו לנקוט בהליך מתאים: לבקש להעמיד את הנתבע לחקירה על תצהיר מתן החשבונות בטרם יוחל בבירור התביעה הכספית הנעוצה בחשבונות, לפנות בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט או למצער לעתור לתיקון כתב-התביעה כך שסעד מתן החשבונות יורחב ויחול על מסמכים שאינם בידי הנתבע אלא בידי ינירו ושלנתבע זכות לקבלם מכוח החוזה עמה. דבר מאלה לא נעשה מבלי שניתן לכך טעם [עמ' 126 ש' 29 עד עמ' 127 ש' 5]. מחדליו הדיוניים של התובע, שבנסיבות העניין יש לייחס להם משמעות מהותית, משליכים על יכולתו להישמע בטענה כי הנתבע לא קיים את פסק-הדין החלקי.

(ד) טענת התובע כי יכול היה לנסח את התביעה למתן חשבונות רק לאחר שהיו נמסרים לו חשבונות מסוימים, לאו טענה היא מהיותה מתעלמת מסדר הדיון והבירור של תביעה למתן חשבונות [עמ' 126 ש' 18-16]. תחילה מכריע בית-המשפט בשאלה אם התובע זכאי לקבל מהנתבע את החשבונות שביקש; לאחר מכן, אם הוכרעה השאלה בחיוב, מתבררת התביעה הכספית על-יסוד החשבונות שהציג הנתבע. כאמור, לאחר שהוגש תצהיר מתן החשבונות לא ביקש התובע לתקן את התביעה ולכלול בה סעדים נוספים בנושא מתן החשבונות. בעדותו לפני התחמק התובע מלהשיב אם בכתב-התביעה עתר לחשבונות ביחס לתקבולים ממכירות שנעשו על-ידי הנתבע או שמא כיוון לתקבולים ממכירות של צד שלישי; לבסוף אישר שכיוון לחשבונות שיצביעו על סכומי כסף שקיבל הנתבע, קרי, על התעשרות בפועל שהניבה לנתבע התקשרותו עם ינירו. טענת התובע כאילו לא גילה לו הנתבע את מלוא החוזים שנעשו על-ידו ביחס למוצרים נותרה סתמית וכוללנית ולא הובאה ולו גם ראשית ראיה לתמיכתה [עמ' 126 ש' 24-15].

5. תביעה למתן חשבונות מתבררת בשני שלבים. בשלב ראשון על בית-המשפט להכריע בשאלה אם זכאי התובע לקבל חשבונות מהנתבע. אם מתברר שזכות כזו עומדת לתובע ינתן צו שמורה על מסירת החשבונות שהתבקשו. בשלב השני של הבירור נדרש הנתבע לשכנע שמסר לבעל-דינו חשבונות נאותים ומספקים; אם ימצא שהדין עימו יהיה מקום להוסיף ולקבוע אם נושא הנתבע בחובת תשלום לתובע על-יסוד אותם חשבונות [ע"א 127/95 מועצת הפירות יצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ, פ"ד נא(4) 337, 345-344 (1997); רע"א 4862/11 אורט ישראל נ' Word ORT, פיסקה 16 (2011)]. יש לקבוע שהנתבע קיים את פסק-הדין החלקי בכל הקשור למתן חשבונות לא רק מן הפן הטכני-הפרוצדוראלי שנדון לעיל – קרי, מתן חשבונות והמצאת תיעוד ומידע על-פי אמות-המידה שנקבעו לכך בפסק-הדין החלקי, אלא גם מן הפן המהותי, זאת בשים לב לתוכן החוזה עם ינירו מחד גיסא ולעילות התביעה שעל-יסודן הוגש ההליך מאידך גיסא. במה הדברים אמורים?

(א) על העילות והטענות שביסוד התביעה העיקרית עמדתי בפסק-הדין החלקי. כך נאמר שם [בחלק א', סע' 3 ו-5]:

ביום 3.6.2008 הגיש התובע נגד הנתבע תובענה כספית בעילה חוזית ובעילה מדיני עשיית עושר ולא במשפט. עוד התבקש סעד של מתן חשבונות. לצרכי אגרה הועמדה התובענה על סך של 200,000 ₪. בקליפת אגוז נסבה התביעה העיקרית על טענה כי הנתבע חבר לתובע במעמד של משקיע לשם פיתוח ויצור פנסים שאת הרעיון העומד ביסודם הגה התובע; לאחר שהתגלע בין הצדדים סכסוך נטל הנתבע את המוצרים שפותחו במסגרת המיזם המשותף לעצמו, מכר אותם או זכויות בהם לחברה האיטלקית ינירו שעיסוקה ביצור פנסי תאורה מן הסוג הנדון כאן והכול תוך נישול התובע מזכויותיו בפנסים ומחלקו במיזם המשותף.

[...] התביעה הכספית העיקרית לא כומתה ולא פורטה בכל הקשור לסכומים שנתבעו בה. כך באשר לטענה כי הנתבע גרם נזק שביטויו בכך שהתובע נותר חייב סכומי כסף רבים בגין פיתוח וייצור הפנסים; כך גם באשר לטענה כי הנתבע הפר את ההסכם בין הצדדים והתעשר שלא כדין על חשבון התובע. ראשיתה ואחריתה של התביעה הכספית שבפי התובע בטענה שהנתבע חב לו סכומי כסף בשל עסקאות שעשה בפנסים באופן חד-צדדי, לאחר שיחסי הצדדים עלו על שרטון ומבלי ששיתף בפעולותיו ובתוצאותיהן הכספיות את התובע כחלקו בפנסים ובמיזם המשותף.

לשם הוכחת טענה לנזק שנגרם לתובע מחמת הפרת הסכם בינו לבין הנתבע לא נזקק התובע לחשבונות; הנזק הנטען, נזקו של התובע הוא וחזקה עליו שבאמתחתו כל הנתונים והפרטים הנחוצים להוכחתו. הסעד של מתן חשבונות נדרש כדי שיוכל התובע להוכיח את קיומה ושיעורה של ההתעשרות שצמחה לנתבע מהתקשרותו עם ינירו, היא ההתעשרות שעל-יסודה נתבע סעד בעילת עשיית עושר ולא במשפט.

(ב) סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט עוסק בזכיה שהפיק הזוכה, לו מיוחס מעשה התעשרות שלא כדין, בעולם המציאות. עסקינן בנכס, שירות או טובת הנאה שהתקבלה בידי הזוכה; בזכיה בפועל – ולא בזכיה בכוח או בפוטנציאל לזכיה שלא התממש ולא בשל לכדי זכיה ממשית.

בתביעה כספית שנגזרת מתביעה למתן חשבונות כזו שהגיש התובע, שעילתה עשיית עושר ולא במשפט, מוגבל התובע לרווח הממשי שצבר יריבו. התובע הודה בפה מלא כי לזכיה כזו, זכיה של ממש, כיוון בתביעתו; עניינו ברווח שהפיק הנתבע מהתקשרותו עם ינירו ובכספים שקיבל הנתבע כפועל יוצא של אותה התקשרות [עמ' 126 ש' 20-19]. אם היה הנתבע 'רשלן' בהתקשרות עם ינירו, בין שכרת עמה הסכם שלא מיצה את זכויותיו ובין שלא עמד על קיום זכויותיו החוזיות, אין התובע עשוי להיפרע מהנתבע בגדרה של העילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט; הדין מעמיד עילות אחרות שעשויות להקנות סעד במציאות כזו, אלא שהן לא נכללו בכתב-התביעה והוספתן לא התבקשה בהמשך. עילת תביעה שלא בא-זכרה בכתב-התביעה, לא ידרש אליה בית-המשפט אם הועלתה בשלב הגשת הסיכומים. הדברים יפים ביחס לכל העילות החדשות שנמנו בסיכומי התובע ולא הועלו בדרך-המלך, בכתב-התביעה; שני הצדדים התנגדו להרחבת חזית המחלוקת והובהר כי טענותיהם תוכרענה על-פי כתבי-הטענות שהוגשו בפתיחת ההליך.

(ג) במהלך בירור התביעה הכספית ניכר לא אחת שהתובע אינו מבין בטיב טענות כתב-התביעה, אף לא במחויבותו להן ובהיעדר יכולתו לסטות מהן כאוות נפשו. לצד הודאתו כי בתביעתו כיוון לרווח הממשי שהפיק הנתבע מהתקשרותו עם ינירו העלה טיעון חלופי שנסב על התעשרות הנתבע בכוח ולא בפועל. זו תמצית הטיעון, שעיקרו תביעה נגד 'המתעשר הרשלן': הנתבע כרת חוזה עם ינירו שהיה עשוי להניב לו זכיה מצופה; הנתבע לא עמד על זכויותיו כלפי ינירו ולא נטל אלא את דמי הייעוץ; אף-על-פי-כן זכאי התובע להיפרע ממנו כאילו התממשה הציפיה שהייתה לנתבע בכריתת החוזה עם ינירו וכאילו הניב החוזה רווח לצדדים לו – מבלי שיוגבל לרווח שנצמח לנתבע מאותו חוזה בעולם המציאות [עמ' 127 ש' 30-29]. טענה זו, לאו טענה היא והתובע אינו רשאי להישמע בה: ראשית, משום שהעילה בחוק עשיית עושר ולא במשפט אינה מכירה בהתעשרות כזו, שהיא תיאורטית ולא ממשית; שנית, משום שבדין המצוי אין לך תביעה שעילתה רשלנות של המתעשר שלא כדין שבגינה יחוב כלפי המזכה לפי התעשרות שהיה עשוי להפיק אלמלא רשלנותו, להבדיל מההתעשרות הממשית שהפיקו מעשיו בפועל; שלישית, משום שעילה כזו לא נכללה בתביעה והתובע מוגבל לעילות שנמנו בכתב-טענותיו.

(ד) אילו ביקש התובע להישמע בטענה כי בכריתת החוזה עם ינירו פעל הנתבע כשלוחו, כרת את החוזה ברשלנות או ביצע אותו ברשלנות ובכך הזיק לתובע, כי אז היה עליו לטעון את הדברים בכתב-התביעה ברחל-בתך-הקטנה. כזאת לא נעשה. אין בכתב-התביעה עילה מדיני השליחות או מדיני הנזיקין. אף אין בו טענה לרשלנות מצד הנתבע. הדין יוכרע על-פי התביעה שהוגשה ולא על-פי תביעה תיאורטית שלנתבע לא ניתנה הזדמנות אמיתית להתגונן מפניה ושבעטיה אף לא חויב ליתן חשבונות. מתן הזדמנות לתובע להיפרע מיריבו על-סמך טענות חדשות שלא נמנו בכתב-התביעה כרוך בפגיעה מהותית ביכולתו של הנתבע להתגונן מפני ההליך ולהביא ראיות לסתירת טענות בעל-הדין האחר [ע"א 397/68 וייס נ' ג'ורג', פ"ד כג(1) 402 (1969); רע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נ' משטה, פיסקה 7 (2013)]. שני הצדדים התנגדו להרחבת חזית ממין זה; היא לא הותרה לעת הבירור ובוודאי שאין לה מקום בשלב סיכום הטענות.

זאת ועוד, אף שדבר קיומה של התקשרות בין הנתבע לבין ינירו היה ידוע לתובע עוד טרם הגשת התביעה הוא בחר להימנע מנקיטת צעדים למניעת אותה התקשרות או לעיכובה; עניינו התמצה במתן הודעה לינירו על-אודות טענתו כי נתונה לו זכות במוצרי המיזם. התובע לא שקל לנקוט פעולה לשם מניעת מימושו של החוזה שנקשר בין הנתבע לבין ינירו [עמ' 121 ש' 19-10]. יש בכך גילוי דעת של התובע כי הלכה למעשה הסכין עם התקשרות זו. גם לאחר שנחשף התובע לתוכן החוזה לא העלה השגות נגדו ולא טען שהיה ביכולתו להתקשר בהסכם טוב ממנו. בלשונו של התובע: "[...] אינני יודע אם הייתי יכול להשיג הסכם טוב מזה שהשיג הנתבע עם ינירו, אם לאו. אני מוכן להסתפק בכספים המגיעים לי בהתאם להסכם המפר, אילו היה נחתם עם המיזם המשותף, במקום עם הנתבע לבדו" [סע' 41 ב-ת/1]. בכך גילה התובע דעתו כי הוא אינו מייחס לנתבע רשלנות ביחס לתוכן החוזה עם ינירו.

(ה) בד-בבד עם הגשת הראיות בתביעה הכספית מסר הנתבע לתובע המחאת זכות בגדרה המחה לתובע מחצית מכל זכויותיו כלפי ינירו על-פי החוזה שכרת עמה. הנתבע הצהיר כי הוא נכון לחתום על כל מסמך שיידרש על-מנת שהתובע יוכל לממש את המחאת הזכות [סע' 6 ב-נ/1 והודעת הנתבע מיום 7.4.2013]. התובע הודיע על הסכמתו לקבל את המחאת הזכות [סע' 1 ל-ת/3]. המחאת הזכות ניתנה על-ידי הנתבע מבלי שהודיע על כך קודם לינירו, באופן שמעיד דווקא על תום לבו של הנתבע ולא על תיאום מוקדם עם ינירו טרם המחאת מחצית מזכויותיו החוזיות לתובע [עמ' 159 ש' 8-5].

המחאת הזכות נותנת מענה לכל טענות התובע במישור מיצויו של החוזה עם ינירו על-ידי הנתבע: היא איפשרה לתובע לקבל מינירו תיעוד על-אודות ביצוע החוזה וההכנסות שהניב, כאילו דובר בפנייתו של הנתבע עצמו. היא איפשרה לתובע לתבוע מינירו מחצית מכל סכום שלנתבע עמדה זכות לקבל ממנה לפי החוזה, כאילו דובר בתביעה של הנתבע עצמו. על-יסוד המחאת הזכות רשאי היה התובע לבקש את צירופה של ינירו להליך דנן, בין דרך כלל ובין על-יסוד טענתו כי פניית באת-כוחו אליה לא הניבה תוצאה מספקת [סע' 4-2 ל-ת/3]. התובע נמנע מכך ללא טעם ממשי. אף בכך ניכרה העדפתו (שתידון גם בהמשך) לנהל את ההליך על-בסיס הנחות והשערות בעלמא ולא על-סמך נתונים ממשיים, על-בסיס טענות מסוג 'שמא' ולא על-סמך עובדות מבוררות.

(ו) בכל הקשור למתן החשבונות מסר הנתבע בעדותו את הדברים הבאים: לא שולמו לו תגמולים על-יסוד החוזה שחתם עם ינירו; במהלך השנים עמד הנתבע בקשר עם גב' ינירו ושמע מפיה שהפנסים שפיתחה ינירו על-פי החוזה לא נמכרו ועודם מצויים במחסני המפעל; הנתבע לא קיבל מינירו דוחות לגבי מכירות של פנסים שפותחו לפי החוזה ולא ביקש דוחות כאלה, אף שהיה זכאי לקבלם אחת לשישה חודשים, שכן לדבריו ידע שאין מכירות של מוצרים ולא ראה טעם לבקש דיווח על דבר שהיה שבידיעתו או לבדוק לשם כך את ספרי ינירו; בכל הקשור להיעדר מכירות של הפנסים נסמך הנתבע על מה ששמע מגב' ינירו ועל היכרותו עם שוק הפנסים מכוח עבודתו כצלם [עמ' 147 ש' 24-14; עמ' 148 ש' 13-1 ו-26; עמ' 157 ש' 11-1]. הנתבע הטעים שלא צירף אישור של רואה-חשבון על הכנסותיו שכן לא התבקש לכך בפסק-הדין החלקי ואף לא ראה בכך טעם שכן לא קיבל כסף בגין תגמולים עבור מכירות של מוצרי ינירו ואין ביכולתו להוכיח כסף שלא קיבל [עמ' 156 ש' 19-18].

בכל הקשור למתן המחאת הזכות לתובע אמר הנתבע כך: "[...] ברור לי שאין שם כסף, אם התובע חושב שיש שם כסף [...], אם הוא רוצה להשקיע בזה אנרגיה ולפנות, הנה אני ממחה לו [...] בימ"ש קבע בהחלטה שאני לא מסכים איתה אבל אני מכבד אותה [...] שיש לתובע חלק בזכויות [...] אתה טוען שמגיע לך חצי קח את החצי הזה, הנה זכויותיי אני מעביר אליך תבע אותו, יותר מזה אם תמצא שאני קיבלתי משהו זה כתוב בהמשך כל התביעה שלך גם כן" [עמ' 158 ש' 27-21]. הוסיף הנתבע והצהיר כי אם יתברר לתובע במסגרת הליך שינהל אל-מול ינירו כי טענות הנתבע בתצהיר מתן החשבונות אינן אמת וכי הוא קיבל מינירו תגמולים בשל מכירת פנסים, נתונה הסכמתו לכך שהתביעה תתקבל כמות שהיא [סע' 6 סיפא ב-נ/1].

(ז) עדותו של הנתבע בעניינים הללו עוררה אמון. חרף טענות התובע, שנטענו בעלמא ולא נתמכו ולו גם בראשית ראיה, לא התרשמתי כי הנתבע מסתיר דבר-מה או מבקש ליצור מצג שווא על-אודות התמורות שהניבה לו התקשרותו עם ינירו. כפי שיובהר בהמשך, לא עלה בידי התובע לסתור את תצהיר מתן החשבונות או את עדותו של הנתבע בעניינים הללו, אף לא עלה בידו להוכיח קיומן של מכירות שנעשו על-פי החוזה עם ינירו שהיה בהן כדי להקים לנתבע זכות לקבלת תגמולים. נובע מכך שבכל הקשור להתקשרות הנתבע עם ינירו ולזכיה הממשית שהפיק על-יסודה יש לקבוע שהפירוט והתיעוד שמסר בתצהיר מתן החשבונות היו מלאים ומספקים. טענות התובע ביחס למה שעשוי היה הנתבע לקבל על-פי החוזה עם ינירו ולא קיבל בפועל, שכאמור חורגות מגדר המחלוקת שעומדת להכרעה, נענו בשים לב למתן המחאת הזכות.

משניתנה המחאת הזכות על-ידי הנתבע, תוך הצהרה כי יחתום על כל מסמך שיידרש לתובע על-מנת לממשה, אין התובע עשוי עוד להישמע בטענה כי הנתבע מסתיר ממנו דבר-מה או מעלים ממנו רווח שהפיק מהתקשרותו עם ינירו. מחדלו של התובע, שנמנע מלצרף את ינירו להליך אף שראוי ומתבקש היה שיעשה כן ביותר מהזדמנות אחת – אם לא בהגשת התביעה אזי לאחר שהוגש תצהיר מתן החשבונות, ואם לא במועד זה אז למצער לאחר מתן המחאת הזכות – נותר תמוה ולא מוסבר; הוא פועל נגד התובע ומשליך על טיב טענותיו נגד הנתבע. תצהיר מתן החשבונות ולצדו המחאת הזכות נותנים מענה למלוא רוחב היריעה של טענות התובע הן באשר להתעשרות שנצמחה לנתבע מן החוזה עם ינירו הלכה למעשה והן באשר להתעשרות אפשרית, פוטנציאלית, לה היה הנתבע זכאי מבלי שהוא עמד על מימושה. בכך ניתן מענה לא רק לטענות כתב-התביעה אלא גם לטענות שלא נכללו בה, שהועלו בגדרה של הרחבת חזית ואינן עומדות להכרעה. נמצא אפוא שהנתבע יצא ידי חובת הגילוי שלשמו חויב במתן חשבונות למעלה מן הדרוש. הדבר נזקף לזכותו ואינו מתיישב עם טענות התובע להסתרה והעלמה של עובדות ונתונים, לא כל שכן הסתרה והעלמה הכרוכות בהפרת פסק-הדין החלקי ובביזויו.

(ח) משנמצא שהנתבע פעל בגילוי חשבונותיו כדין, ואין מקום לקבוע כי הפר את הצו שניתן נגדו בעניין זה או הסתיר דבר-מה בכוונת מכוון מבית-המשפט או מעיני הצד שכנגד, שב הנטל אל מגרשו של התובע – שהוא 'המוציא מחברו' – ועליו להוכיח את התביעה הכספית אשר נסמכת על החשבונות על כל פרטיה ודקדוקיה. כפי שיובהר בהמשך, התובע לא הצליח בכך אלא ביחס לסכום צנוע שבקבלתו הודה הנתבע מינירו.

ג. התביעה העיקרית: פנסי המיזם, התקשרות הנתבע עם חברת ינירו ופנסי ינירו

על-מנת להצליח בתביעה הכספית נדרש התובע להראות כי החוזה עם ינירו הניב לנתבע רווח וכי מדובר ברווח שהופק תוך שימוש בפנסים שפותחו על-ידי המיזם המשותף. להלן אעמוד על הפנסים שפותחו על-ידי המיזם המשותף, על חלקיהם של הצדדים בפנסי המיזם, על התערוכה בה השתתף הנתבע לשם הצגת פנסי המיזם, על תוכן החוזה שכרת הנתבע עם ינירו, על דמי הייעוץ שהניב החוזה לנתבע ועל פנסי ינירו שמהם ביקש התובע לגזור את זכותו לקבל מהנתבע תשלום שהוערך בסך של לא פחות מ- 3,233,486 ₪ והועמד לצרכי אגרה על 400,000 ₪ [ר' סע' 46 ב-ת/1].

1. כללי

התביעה העיקרית נסמכה על טענת התובע כי הוא זכאי לחלקו בפנסים שפיתחה השותפות ובהתאמה גם לנתח ברווח שהפיק הנתבע מן הפנסים אגב התקשרותו בגינם עם ינירו [ר' גם חלק ג(4)(א) בפסק-הדין החלקי]. כדי להצליח בטענה בשלב הדיון בתביעה הכספית נדרש התובע להרים את הנטל ולשכנע בראיות טובות כי פנסי המיזם המשותף והפנסים שבגינם זכאי הנתבע לתגמולים מינירו – אותם פנסים הם, כך שהמוצר שמכר הנתבע לינירו על-פי החוזה עמה, או שהופק בידי ינירו לפי החוזה (להלן פנסי ינירו), הם פנסי המיזם המשותף (להלן פנסי המיזם) או למצער פיתוח טבעי שלהם. על-מנת לבסס זיקה וקשר בין פנסי ינירו לבין פנסי המיזם אין די בהנחות והשערות; עסקינן בזיקה וקשר בעלי אופי עובדתי מובהק שיש להוכיחם בראיות בכמות ובאיכות הנדרשת כדי לצלוח את רף מאזן ההסתברויות.

ויודגש: לצרכי מתן פסק-הדין החלקי וצו גילוי החשבונות שנכלל בו לא נקבע אלא קיומה של זיקה לכאורית בין הפנסים שפותחו בחסות המיזם המשותף ועבורו לבין הפנסים שעמדו ביסוד התקשרותו המאוחרת יותר של הנתבע עם ינירו [פסק-הדין החלקי, חלק ז']. עוד הוטעם בפסק-הדין החלקי כי בתשתית העובדתית שניצבה ביסודו היה די כדי לבסס צו מתן חשבונות, לא פחות מכך אך גם לא יותר מכך: "השותפות הפיקה מוצרים בעלי ערך שלכאורה ניתן היה לממשו ולתרגמו למונחים כלכליים, דוגמת העסקת הנתבע כיועץ לינירו. בערך כלכלי לכאורי זה יש לתובע חלק המזכה אותו במתן חשבונות, מבלי שיהא בכך כדי להקדים את המאוחר ולקבוע את שוויו ושיעורו של חלק התובע בשלם שטיבו וגבולותיו טרם הובהרו וממילא גם לא נדונו ולא הוכחו" [שם, בחלק ז(ה)].

2. פנסי המיזם

על תוצרי פעילותו של המיזם המשותף בנקודת הזמן של פרוץ הסכסוך בין הצדדים, בשלהי חודש אוגוסט 2006 או בסמוך לכך, נקבע בפסק-הדין החלקי כך [שם, בחלק ד(4)]:

מן המקובץ עולה שבתקופה בה פעלו הצדדים בחסות המיזם המשותף היה התובע מעורב בהיבטים שונים של עבודת הפיתוח שנמסרה לצדדים שלישיים מומחים בתחומם, בהם קיפר מטעם אינטלימינד שעסק בפיתוח מעגלים אלקטרוניים לפנסים ודיסקין שנשכר לשם פיתוח מכני שלהם. מעורבות זו שעל טיבה, היקפה ותדירותה מלמדים מסמכים שהציג התובע אינה עולה בקנה אחד עם טענת הנתבע לפסיביות של התובע ולחוסר עניין שגילה במיזם המשותף ובפנסים שלשם פיתוחם נולד.

עוד נובע מהראיות שחרף פעילותו של המיזם המשותף משך תקופה קצרה בלבד, ממאי עד ספטמבר 2006, התקדמה בפרק זמן זה עבודת הפיתוח של הפנסים באופן ניכר וממשי תוך שהם הופכים מרעיון שבצדו ישום ראשוני, אותם הביא עמו התובע לשותפות, למוצרים בני קיימא. הדברים עומדים בעינם גם אם בנקודת הזמן שבה פרץ הסכסוך בין הצדדים טרם הושלם הפיתוח במידה כזו שדובר במוצרים מוגמרים המוכנים לייצור המוני.

כאמור, עסק המיזם המשותף בפיתוחם של שלושה פנסי תיאורה: פנס בעל 6 נורות שכונה לד6, פנס בעל 7 נורות שכונה לד7 ופנס בעל 55 נורות שלאחר מכן היה לפנס שבו 54 נורות (להלן לד54). לטענת התובע כי רק הפנס הקטן, לד6, נמסר למיזם המשותף בעוד שהזכויות בפנסים האחרים – לד7 ו-לד54 – נותרו במלואן בידו, לא נמצא ביסוס בראיות שהובאו; היפוכו של דבר הוא הנכון. ההתכתבות בין התובע לדיסקין אשר נסבה על פיתוח הפנסים תחת קורת הגג של המיזם נסבה במובהק על כל שלושת המוצרים. הדברים אמורים לא רק בפיתוח המכני שעליו הופקד דיסקין אלא גם בפיתוח האלקטרוני שנעשה אל-מול חברת אינטלימינד (להלן אינטלימינד) [פסק-הדין החלקי חלק ד' ור' במיוחד סע' 2(ג)-(ד) וסע' 3(ב) ו-(ד)].

גם טיוטות ההסכמים שמהם נלמדו תוכנה והיקפה של ההסכמה שגובשה בין הצדדים על-פה ואשר חלשה על פעילות המיזם המשותף ומטרותיו לא הוגבלו לפנס לד6 אלא נסבו על פנסי תאורה מבוססי טכנולוגית לד בלשון רבים [פסק-הדין החלקי, חלק ג(3)]. למבוקשו של התובע להגביל את מוצרי המיזם לפנס לד6 לבדו לא היה אפוא יסוד; למעשה נזנחה הטענה בשלב מאוחר יותר של הבירור, נוכח קביעותיו של פסק-הדין החלקי. עוד נקבע בפסק-הדין החלקי כי המיזם המשותף נטל את פיתוחיו הראשוניים של התובע ולקחם הלאה כברת דרך, ממוצר ראשוני-גולמי שנדרשו לו פיתוח אלקטרוני מראשיתו ועבודה מהותית ניכרת בתחום המכני – לרבות מן ההיבט של פיזור וסילוק חום שנוצר בעת עבודת הפנסים, למוצר שיש לו היתכנות במונחים של יצור ושיווק [פסק-הדין החלקי, חלק ד'].

3. חלקי הצדדים במיזם המשותף ובתוצריו

(א) לכל אחד מהצדדים נתון חלק שווה במיזם המשותף ובתוצריו בשיעור חמישים אחוז; כך נקבע בפסק-הדין החלקי ולתוצאה זו אף כיוונה ההתקשרות בין בעלי-הדין. המחלוקות הכספיות בין הצדדים, אין בהן כדי לגרוע מחלוקתם השווה בפירות המיזם ובתוצריו [פסק-הדין החלקי, חלק ה(1)(ב)ו-(ה); ר' גם בחלק ה(5)(ג)]. לו ביקש מי מבעלי-הדין לטעון, דרך כלל ולאחר שניתן פסק-הדין החלקי בפרט, כי ההתנהלות הכספית ביניהם שינתה מכללא את חלקיהם היחסיים במיזם ובתוצריו אזי היה עליו להגיש לשם כך כתב-טענות מתוקן; כזאת לא נעשה. יתרה מכך, בפסק-הדין החלקי נקבע כי בסכסוך בין הצדדים ובהתנהלותם לגביו לא היה כדי לגרוע מן ההסכמה שעל-יסודה נתכוננו יחסיהם – הסכמה שבגדרה הוענק לכל אחד מהם חלק שווה במיזם המשותף. על כן יוכרע הדין, גם בשלב זה, על-בסיס זכויות שוות של בעלי-הדין במיזם המשותף ובתוצריו [ר' גם עדות הנתבע בעמ' 145 ש' 17-14].

(ב) הפיתוח הראשוני של הפנסים, כפי שהיה טרם חבירתו של התובע לנתבע, היה בסיסי ונדרש להשקעה של סכומי כסף נוספים על-מנת לעשותו מוצר שעשוי להיות מותאם לייצור ושיווק בעלי אופי מסחרי. התובע חסר את המקורות הכספיים שנדרשו לצרכי הפיתוח ועל-רקע זה נזקק לשותף משקיע כנתבע [פסק-הדין החלקי בחלק ה(2)(ו) ובחלק ה(5)(ה)].

הנתבע התחייב להשקיע בפיתוח הפנסים סכום כולל שווה ערך ל- 40,000 דולר בערכי יום 25.5.2006 כדי לרכוש חלק במיזם כשותף שווה לתובע [פסק-הדין החלקי, חלק ג(2)(א)]. בכל הקשור לשיעור השקעתו הממשי של הנתבע במיזם נקבע בפסק-הדין החלקי כי הלה השקיע פחות מהסכום לו התחייב; עד 4.10.2006 הסתכמה השקעתו המוכחת ב- 123,000 ₪ [שם, חלק ה(2)(א)-(ד)]. מדובר בקביעה סופית וחלוטה והיא אינה פתוחה לדיון ושינוי בשלב זה של הבירור; ראיות שניתן היה להביא על כך ולא הובאו במועדן, אין להתיר את הגשתן למפרע. בתביעה שכנגד או בראיות הנתבע אף לא ניתן ביטוי להוצאות קונקרטיות בהן נשא, לצרכי פיתוחם של פנסי המיזם, במועדים שהיו מאוחרים לנתק שחל ביחסי הצדדים. ממילא לא הוכח שהשקעתו במוצרי המיזם עד למועד צאתו לתערוכה – או בשלב מאוחר יותר, עד מועד כריתת החוזה עם ינירו – עלתה על סך של 123,000 ₪ בערכי יום 4.10.2006. אכן, בהסכם שחלש על יחסיהם של התובע והנתבע לא נקבע תאריך יעד להשקעת הסך של 40,000 דולר בידי הנתבע; קצב ההשקעה נועד להיות כקצב הפיתוח של הפנסים. עד לנקודת השבר ביחסי הצדדים, שהביא למעשה לנתק ביניהם ולסיום פעילותם במסגרת המיזם, לא השקיע הנתבע את מלוא הסכום לו התחייב.

זאת ועוד, מעדות דיסקין שנשמעה מטעם הנתבע בשלב הראשון של הבירור עלה שבמועד בו נפרדו דרכיהם של התובע והנתבע בשל הסכסוך הכספי ביניהם היו מקורותיו הכספיים של הנתבע מוגבלים; לכן נדרש הנתבע לגיבוש הבנות עם דיסקין לפיהן לא ידרש לפרוע את חוב המיזם המשותף לדיסקין על-אתר אלא ימיר את החוב בהבטחה לשיתוף פעולה עתידי עם דיסקין בהמשך הפיתוח של הפנסים, ככל שנסיעת הנתבע לתערוכה תעלה יפה [פסק-הדין החלקי, חלק ה(4)(ג)-(ד)]. לא הובאה ראיה על תשלום נוסף, שלא נכלל בסך של 123,000 ₪, ששילם הנתבע לאינטלימינד, לדיסקין או לצד שלישי אחר בגין פיתוח פנסי המיזם [ר' גם האמור על כך בחלק ה(4)(ג) סיפא בפסק-הדין החלקי]. הנתבע אישר בפה מלא שלא תבע סכומים שלשיטתו הושקעו לאחר שדרכיהם של הצדדים נפרדו על רקע הסכסוך שפרץ ביניהם [עמ' 154 ש' 15-13 וש' 26-23].

(ג) אינני מקבלת את טענת התובע כי אם היה מתחוור שהנתבע השקיע מעל לסכום שעליו התחייב, היה הוא מוסיף את היתרה כדי להשוות את סכום ההשקעה; יש היתכנות רבה יותר לגרסתו לפיה במצב כזה היה מסכים לשינוי חלקיהם היחסיים של הצדדים במיזם [עמ' 121 ש' 24-22]. בכל מקרה, בבסיס ההליך ניצבה הטענה – שבפסק-הדין החלקי הייתה לקביעה – כי לצדדים חלקים שווים במיזם המשותף; איש מהם לא תיקן את כתב-טענותיו בעקבות פסק-דין החלקי ולא ניהל את התביעה הכספית שהוגשה על-ידו על-בסיס טענה לחלק בשיעור אחר שאינו חמישים אחוז – לא התובע על-סמך טענה כי הנתבע השקיע פחות מ- 40,000 דולר ולכן חלקו של התובע במיזם המשותף עלה על מחצית ולא הנתבע בטענה כי השקיע מעל סכום זה ועל כן השקעתו דיללה את חלקו של התובע לפחות ממחצית הזכויות.

4. התערוכה באמסטרדם

(א) המחלוקת בין בעלי-הדין שהובילה לנתק ביחסיהם נולדה בשל טענת הנתבע כי התובע השתמש בכספי ההשקעה לא לצרכי המיזם המשותף אלא לצרכיו הפרטיים שאינם קשורים לפיתוח הפנסים; המחלוקת הייתה ידועה ועמדה בעינה כבר בסוף אוגוסט 2006. במציאות זו ניסו הצדדים לגבש נוסח מוסכם של הסכם שיסדיר את יחסיהם גם לעתיד לבוא, יחסים שהתכוננו על-בסיסו של הסכם שנכרת על-פה. הדברים נדונו בהרחבה בפסק-הדין החלקי ואין צורך לחזור על שנקבע שם [ר' בחלק ג(3)(ז)]. עם זאת יש להדגיש: גם במציאות זאת של מחלוקת וסכסוך היה ידוע לצדדים שהנתבע מתעתד לצאת לתערוכה באמסטרדם בחודש ספטמבר 2006, במסגרת פעילות המיזם ועל-מנת להציג בה את תוצרי פעילותו. הנתבע נבחר כמי שייצג את המיזם המשותף בתערוכה נוכח שליטתו בשפה האנגלית, שלא הייתה נחלתו של התובע. מטרת המיזם הייתה להציג בתערוכה אב-טיפוס של מוצר בר-קיימא [פסק-הדין החלקי, חלק ז(ב)].

מעדויות שנשמעו בחלק הראשון של הבירור, טרם מתן פסק-הדין החלקי, הצטיירה כוונה מוצהרת של בעלי-הדין למקד את מאמצי הפיתוח של הפנסים כך שניתן יהיה להציגם, לפחות בחלקם, בתערוכה [ר' עדות שירי שנדונה בפסק-הדין החלקי, בחלק ד(2)(ה), ועדות דיסקין, חלק ד(3)(א)-(ב) וחלק ה(4)(ב)]. טיוטת דיסקין שנדונה שם התייחסה אף היא באופן גלוי ומפורש לנסיעה צפויה של הנתבע לתערוכה. בפסק-הדין החלקי נקבע כי אף שטיוטת דיסקין לא נחתמה בסופו של דבר, תוכנה היה מקובל על שני הצדדים [שם, חלק ג(3)(ח)]. נובע מכך שגם במציאות של מחלוקת וסכסוך בין התובע לנתבע הייתה נסיעתו של הנתבע לתערוכה דבר-מה שהיה מוסכם על שני הצדדים, בגדר עניין ידוע וצפוי במסגרת פעילותו של המיזם המשותף.

(ב) כך נאמר בפסק-הדין החלקי על מטרת יציאתו של הנתבע לתערוכה ואופי נסיעתו אליה [שם, בחלק ז(ב)]:

הנתבע טען שנסע לתערוכה באמסטרדם ביום 6.9.2006 בידיים ריקות, מבלי שהציג בה דבר [ע' 96-95]. דיסקין סתר את הדברים הללו מניה וביה. לדבריו טרם נסיעת הנתבע לתערוכה בא עמו לאותו "הסכם פשרה" לפיו תשלום החוב לדיסקין ידחה והנתבע יציג בתערוכה את מה שפותח עד אותו שלב [ע' 71]. בהמשך הודה הנתבע שנטל עמו לתערוכה את החלק המתכתי של הפנס שפיתח דיסקין [ע' 95]. לשיטתו גם במועד זה, כשיצא לתערוכה, סבר שיוכל להמשיך בשיתוף פעולה עם התובע במסגרת המיזם, באופן ששומט את הקרקע תחת טענות הנטישה, ההיעלמות ואובדן העניין שייחס לתובע [ע' 96].  

אף מכך נובע שהשתתפות הנתבע בתערוכה לא הייתה מנותקת מפעילות המיזם המשותף ומן התוצרים שהפיק; היפוכו של דבר הוא הנכון: באותה תערוכה זכו הנתבע ודיסקין בציון לשבח בעניין שהיה קשור בטבורו למכניקה של פנסי המיזם, בהיבט של פיזור וסילוק חום. עמד על כך דיסקין בעדותו:

[...] מה שאני עשיתי פשוט לקחתי את הפרוספקט של החברה של הלדים וההספקים שאבי נתן לי והימרתי את שטח הפנים לשטח הפנים שדרוש ללדים שיפזר את החום על ידי זה שעשיתי ריבוי צלעות. [...] זה לא משהו ברמה של יצור אלא ברמה של תכנון טהור שעדין הוא מתגבש לאיזושהי של צורה של מוצר סופי אך הייתי צריך לתת פתרון איך אני מפזר את החום ופה טמון הרעיון שיותר מאוחר זכינו עליו בפרס הנתבע ואני. [...] צוינו לשבח בתערוכה באמסטרדם שכל שנה מציגים את המילה האחרונה בנושא תאורה, אני לא זוכר מתי זה היה, אני זוכר שתי תערוכות שהיו בתקופה שהייתי בקשר עם הנתבע צויינו לשבח העבודה צוינה לשבח על המקוריות בפתרון ואכן זאת המקוריות וגם בזכות המקוריות הזאת הצלחתי לרדת לשטח פנים שלא מקובל בספרות הטכנית [ע' 61; ההדגשה הוספה – ר' פסק-הדין החלקי בחלק ז(ג)].

(ג) הדברים יוצרים קשר של סיבה ומסובב בין פנסי המיזם לבין השתתפותו של הנתבע בתערוכה שאליה יצא לשם הצגתם, ובין ההישג לו זכה בתערוכה – בה הציג פיתוח שהניבה פעילות המיזם ובגינו זכו הוא ודיסקין בפרס הוקרה – לבין התקשרותו המאוחרת יותר של הנתבע בחוזה עם ינירו. הנתבע אישר את הדברים: "אני פגשתי את פבריציה באמסטרדם, בתערוכה, בבניין שבו היא הציגה את הפנסים שלה, חבר הכיר ביננו, קולגה שמכיר את שנינו, כך נוצרה ההיכרות ומזה התחיל בעצם להתגלגל המיזם המשותף הזה" [עמ' 165 ש' 9-7; ר' גם עמ' 170 ש' 23-8]. די בכך כדי לקבוע כי החוזה עם ינירו איננו מנותק מפעילותו של המיזם אלא דווקא תולדה שלו. קודם לחבירתו לתובע במסגרת המיזם המשותף לא הבין הנתבע בתחום בו עסק המיזם ואת הידע שלו בנושא צבר תוך כדי פעילותו אל-מול ספקי השירותים שהעסיק המיזם בפיתוח פנסיו; כך נקבע בעניין זה בפסק-הדין החלקי [בחלק ג(3)(ב)]:

עוד אישר הנתבע שבתקופה בה חבר לתובע לא התמצא בתחום הידע בו פעלה השותפות. ידיעותיו בתחום באו לו בהדרגה לאחר שהצטרף לתובע, נחשף לרעיונותיו והחל להתעמק בנושאים בהם התמקד המיזם המשותף [ע' 85]. לדבריו, "אבי פנה אליי עם הרעיון לעשות את הפנסים האלה, אני הסכמתי להמשיך ולפתח פנסים עם השקעה כספית, עם השקעה של זמן ומאמצים" [ע' 86].

אלמלא המיזם והידע שרכש בגדרו לא היה לנתבע ידע רלוונטי שימשוך את תשומת לבה של ינירו; כצלם לא היו לו יתרונות שהיקנו לו ערך-מוסף על-פני עשרות ומאות צלמים אחרים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, באיטליה ומחוצה לה [ר' על כך גם להלן בחלק ג(7)].

(ד) כפי שנקבע בפסק-הדין החלקי, תרומתו של דיסקין לפיתוח הפנסים נעשתה עבור המיזם המשותף ולא ניתן להחריגה מפעילותו של המיזם ולזקוף אותה לפעילות של דיסקין והנתבע שהייתה מנותקת מן המיזם. בכך שאותו ציון לשבח בתערוכה לא התבטא בגמול כספי אלא במוניטין ובפרסום שנלווה אליו, כעדות דיסקין שנשמעה מטעם הנתבע, אין כדי לשנות מן התמונה, נהפוך הוא; אלה הם המוניטין והפרסום שהיוו פלטפורמה להתקשרותם של הנתבע ודיסקין עם ינירו. אלמלא היה הנתבע בעל נגיעה למיזם המשותף, ואלמלא חשף בתערוכה את הישגי המיזם, לא היו מגיעים לכך. על כן נקבע בפסק-הדין החלקי כי "סופם של אותם פרסום ומוניטין ש'התגלגלו' לכדי התקשרות עסקית של הנתבע ודיסקין עם ינירו [...]" [פסק-הדין החלקי, חלק ז(ג)]. כפי שיובהר בהמשך נודעת לכך נפקות בדיון על חלקו של התובע בדמי הייעוץ ששילמה ינירו לנתבע על-פי החוזה ביניהם.

5. החוזה עם ינירו

(א) החוזה שנכרת ביום 2.4.2007 נערך בין ינירו לבין הנתבע באופן אישי; הוא נושא את הכותרת 'הסכם יעוץ' (Advisory Agreement). על-פי האמור במבוא לחוזה שכרה ינירו את שירותי הייעוץ של הנתבע לצרכי פרויקט במסגרתו תפתח אבי-טיפוס חדשים של פנסי תאורה מבוססי לד לתעשיית הטלוויזיה והקולנוע, ועל-מנת שהנתבע ייעץ לה לשם תכנון ופיתוח של פנסי לד6, לד7 ו-לד 55.

החוזה מבחין בין שתי תקופות שתהוונה מסגרת לפעילות הצדדים: התקופה האחת מיום 1.3.2007 עד יום 30.9.2008 (להלן השלב הראשון); התקופה השניה מיום 1.10.2008 ועד סיום החוזה ביום 2.4.2012 (להלן השלב השני). נקבע שלא ניתן יהיה להאריך את החוזה מעבר לתקופות הללו.

בשלב הראשון של ההתקשרות דן סעיף 3; אלה עיקריו: ראשית, נקבע שבתקופה שממרץ 2007 עד ספטמבר 2008 יגבשו הצדדים תכנית תעשייתית ושיווקית לשם פיתוח אבי-טיפוס לפנסים שעליהם נסב החוזה, תוך יצירת מסגרת כספית לייצור מסחרי של אבי-הטיפוס בהתחשב בין השאר בעלויות הכרוכות בכך באיטליה ובישראל. שנית, נקבע שתמורת הייעוץ שיספק הנתבע לינירו בשלב הראשון ישולם לו סכום של 12,000 יורו בצירוף מע"מ בשנים-עשר תשלומים, החל מיום החוזה. שלישית, נקבע שבנוסף יהא הנתבע זכאי לחמישים אחוז מהרווח הנקי שתפיק ינירו ממכירה מסחרית של אבי-הטיפוס אשר יופקו וייצורו במסגרת השלב הראשון (להלן התגמולים); כדי להוציא לפועל את זכותו של הנתבע לקבל תגמולים תדווח לו ינירו אחת לחצי שנה על הרווח שהפיקה ממכירת הפנסים שיוצרו על-פי הפיתוח שנעשה בשלב הראשון ונקבע מנגנון שבמסגרתו ניתנה לנתבע הזדמנות להשיג על היקף המכירות שעליו תדווח לו ינירו ולבדוק את כמות המוצרים שנמכרה.

סעיף 4 בחוזה עם ינירו נסב על מה שכונה לעיל השלב השני; עניינו ביצירת מסגרת תכנונית ותקציבית לפיתוח אבי-טיפוס חדשים ביחס לאלה שעליהם נסב השלב הראשון. בגין יעוץ של הנתבע לינירו בשלב זה נקבע שהנתבע יהא זכאי לתגמולים בטווח שינוע בין שלושה לחמישה אחוז מן המחיר בו ימכר כל אחד מן המוצרים שיפותחו בשלב זה. גם בהקשר זה הוחלו אותן הוראות בחוזה שזיכו את הנתבע בקבלת דיווחים עיתיים ובבדיקתם, כפי שנקבע ביחס לשלב הראשון.

(ב) טענות התובע בחלק זה של הבירור התמקדו הלכה למעשה בזכותו לקבל מחצית מדמי הייעוץ ששולמו לנתבע ומן התגמולים להם היה הנתבע זכאי על-פי החוזה עם ינירו, כל זאת על-יסוד טענת התובע כי שני שלביו של החוזה מומשו במלואם תוך שינירו פיתחה את אבי-הטיפוס שנדונו בכל אחד מסעיפי החוזה הרלוונטיים, יצרה אותם, שיווקה אותם, מכרה אותם בהיקף מסחרי ושילמה לנתבע תגמולים בגין תמורת המכירות הללו על-פי השיעורים שנקבעו בחוזה. התובע אישר כי אף שידע על קיומה של ההתקשרות בין הנתבע לינירו בשלב מוקדם, ואף שפנה לינירו בסמוך להגשת התביעה באמצעות בא-כוחו דאז, הדבר נעשה על-מנת לידעה שהתובע בעל זכויות במוצרי המיזם ולא הייתה כוונה לנקוט צעדים לשם מניעת פעולה של ינירו על-סמך החוזה עם הנתבע [עמ' 121 ש' 19-10].

עיון בחוזה מעלה שבניגוד לטענות התובע לא מכר הנתבע לינירו את פנסי המיזם, אף לא מידע שהיה שייך למיזם או זכויות במיזם, ולא הציג עצמו כלפי ינירו כבעל מוצר כלשהו בתחום התאורה שיהא בסיס לחוזה שנכרת בין הצדדים. עד כמה דלה הייתה בקיאותו של התובע בתוכנו של החוזה עם ינירו – הוא החוזה שממנו ביקש לגזור לעצמו זכות לתגמולים בסכום נכבד של 3,233,486 ₪ – יעידו דבריו עת נשאל אם ידוע לו שלפי החוזה הנתבע לא מכר מוצרים ואף לא התחייב למכור מוצרים; בלשונו של התובע: "מה יש לי להגיד? יכול להיות שאתה צודק. אבל הוא נתן להם את המיזם, עשה איתם איזשהו הסכם? הם אמורים למכור, לא הוא. ככה אני מבין את זה. עשה איתם הסכם" [עמ' 127 ש' 14-10]. עיון בחוזה אינו מצדד כלל ועיקר בטענות התובע על-אודות מכירת פנסי המיזם לינירו.

בכל הקשור להבנת החוזה נסמך התובע באורח בלעדי על עצתם והבנתם של אחרים; מידת שליטתו שלו באנגלית לא איפשרה לו להיוודע לתוכן החוזה באופן ישיר ובלתי-אמצעי. כך למשל טען התובע לזכות בתמלוגים בשיעור שבין שלושה לחמישה אחוז ממחיר המכירה ברוטו של מוצרי ינירו, מבלי שנתן דעתו לכך שהוראה זו בחוזה חלה על פיתוח אב-טיפוס חדש של מוצרים, ככל שיהיה כזה. קיים פער מהותי בין יומרתו של התובע להצהיר על תוכן החוזה ועל זכאותו לתגמולים על-פיו לבין הודאתו בחקירה הנגדית כי אין ביכולתו לקרוא את החוזה עם ינירו או להבינו [השוו סע' 19 ב-ת/1 לעמ' 124 ש' 21-18 וכן ש' 30 עד עמ' 125 ש' 12]. הפער מלמד על אמינות התובע, כמו גם על רצינות טענותיו; אין למצוא בתצהירו כל ביטוי לכך שהוא עצמו אינו יודע לומר דבר וחצי דבר על תוכן החוזה וכי הוא נסמך בעניין זה באורח מלא ומוחלט על קריאתם של אחרים בו ועל עצתם לגבי פרשנותו. בתוך כך אף לא ידע התובע שכל אחד משלביו של החוזה מתייחס לפיתוח אב-טיפוס נפרד של פנסים.

(ג) הנתבע עמד על כך שהסכום היחיד שקיבל מינירו על-פי החוזה התבטא בדמי הייעוץ אך לא בתגמולים כלשהם, אף פירט את הסיבות לכך. אלה עיקרי עדותו בעניינים הללו:

השלב השני של החוזה כלל לא הגיע לידי מימוש [עמ' 151 ש' 11-8]. בשלב הראשון פותחו פנסים על-פי תכנון חדש שנעשה עם ינירו 'החל מאפס' תוך שינירו משלמת במישרין לספקי שירותים שעסקו בתכנון ובפיתוח, ודיסקין ביניהם [עמ' 156 ש' 6-4].

הפנסים שפותחו במסגרת השלב הראשון שנדון בחוזה לא נמכרו מעולם בהיקף מסחרי ועודם מצויים במחסני ינירו. המכירות שהיו כללו יחידות ספורות ונעשו במסגרת מכירות פנימיות לספקים על-מנת שיוכלו לשווק את הפנסים. נוכח ידיעתו של הנתבע את מצב מכירות הפנסים לאשורו, על-בסיס שיחותיו עם גב' ינירו והיכרותו את שוק הפנסים, לא ראה טעם לדרוש מינירו דיווח תקופתי או לבדוק את ספריה מאחר שידע שאינו זכאי לקבל תגמולים לפי החוזה במצב של היעדר מכירות [עמ' 147 ש' 14 - עמ' 148 ש' 13; עמ' 148 ש' 26; עמ' 157 ש' 11-1; עמ' 161 ש' 10-7]. בעניינים הללו תאמה עדותו של הנתבע את הדברים שמסר בתצהירו [ר' ס' 3 ב-נ/1 ועדותו בעמ' 153 ש' 10-8]. בעדותו לפני שב הנתבע ואישר את שתיאר בתצהיר מתן החשבונות, דהיינו כי "המוצר היה מוצר מפסיד, כמעט ולא נמכר, והיקף ההוצאות שהוצאו לפיתוחו עלה עשרות מונים על ההכנסות המועטות שהכניס", ולכן לא קמה לנתבע זכות לקבלת תגמולים מינירו וכל ששולם לו היו דמי הייעוץ [סע' 3 בתצהיר מתן החשבונות ועדות הנתבע בעמ' 154 ש' 7-1].

על הפער בין הציפיה לכך שהחוזה עם ינירו יניב לו תגמולים בגין מכירה מסחרית של פנסים לבין המציאות לאשורה אמר הנתבע כך: "לא התבקשתי לצרף אישורים של רו"ח ואין לי מה להוכיח, אני לא יכול להוכיח כסף שלא קיבלתי, מה זה להוכיח כסף שלא קיבלתי, אין לי כסף שקיבלתי. [...] מה שמגיע לי מגיע לי איזשהו חלום שבנינו, שחשבנו שיכנסו כספים, בפועל לא נכנס כלום, יש לזה סיבות כמובן" [עמ' 156 ש' 22-18]. בתוך כך הסביר הנתבע שהתנגד למתן חשבונות לתובע שכן בשלב בו התברר הסעד של מתן חשבונות עדיין קיווה שהחוזה עם ינירו יניב לו תגמולים ועמד על דעתו כי תגמולים אלה הם פרי עמלו הבלעדי ולתובע אין זכות וחלק בהם [עמ' 160 ש' 24-14; ר' גם סע' 8 ב-נ/1].

(ד) הוסיף הנתבע וביאר שבפיתוח פנסי השלב הראשון השקיעה ינירו סכום של כ- 250,000 יורו; היקף ההשקעה, יחד עם המשבר הכלכלי העולמי שפרץ בשנת 2008, השליכו על מחיר השוק של הפנסים ופגעו ביכולתה של ינירו לשווקם בהצלחה [בעמ' 157 ש' 28-17]. בלשונו:

שוב אני אגיד פה משהו שכדאי שיהיה מובן, בשנת 2008 שהיינו מוכנים כמעט למכירה של הפנסים פרץ משבר עולמי כלכלי ששם את ינירו עם כל הייצור של הפנסים האלה ששם את כל הפרויקט הזה בהמתנה כזה שפשוט אין מכירות, איטליה במצב כלכלי קשה, אני בקשר יומיומי עם פבריציה, טלפונית ובמייל ויודע בדיוק מה המצב. פרויקט שאנחנו עובדים עליו גם אני וגם פבריציה היא משקיעה מאות אלפי יורו במוצר שאני עוזר לה בידע ובניסיון שלי כצלם שעובד ויודע מכיר את המוצרים. פרויקט שאנחנו משקיעים בו כל כך הרבה והוא מגיע למצב שאנחנו רוצים להוציא פנס לשוק ואנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים למכור פנס שעולה 2,000 יורו כאשר אנו יודעים שיש פנס מסין שעולה עשירית מחיר ויש משבר עולמי ופבריציה לא יכולה למכור. ברור לי גם במצב הזה שאין שום מכירות שיכולות לכסות השקעה כל כך גדולה, 200, 250 אלף יורו, הרי ברור לי שאני לא יכול לבוא ולדבר, זה לא מעניין הדוחות זה לא רלבנטי משום שאין סיכוי שזה מגיע למצב שזה מכסה איזושהי השקעה.

ציין הנתבע שגם מתוך היכרותו את תחום תאורת הצילום מכוח עבודתו ידע כי הפנסים לא נמכרו על-ידי ינירו בהיקף מסחרי: "אני צלם עובד מעל 40 שנה בשוק הזה, מכיר מלפני ומלפנים את השוק הזה, יודע לפני ולפנים מי עובד, מה עובד, אני עובד ומצלם בכל העולם עם חברות בינלאומיות, בשום חברה שעבדתי בה לא ראיתי את הפנס הזה, נקנו מספר זעום של פנסים כאלה זה אני יודע מפבריציה, בארץ אני יודע שהמשטרה קנתה אולי 2, 3 פנסים וזהו, זה מה שנמכר. גם אבי יודע את זה. לא הייתה שום סיבה לפנות לפבריציה ולבקש ממנה דוחות ואת המידע הזה בעוד שאני יודע מה המצב ולזרות לה מלח על הפצעים. [...] דיברתי עם מפיץ אחד בישראל זה המפיץ שאני מכיר, עם מפיצים אחרים לא דיברתי" [עמ' 158 ש' 13-6]. סיכם הנתבע את התייחסותו לזכות לתמלוגים שהניבה התקשרותו עם ינירו בזו הלשון: "[...] אני יודע שאני לא קיבלתי כלום, ידוע לי שחברת ינירו בקשיים בגלל הפרויקט הזה שהושקע בו סכומים כל כך גבוהים בחלקם, או חלק מהקשיים הם בגלל הפרויקט. וברור לי שאין שם כסף שקשור לפנסים האלה שמגיע לי" [עמ' 158 ש' 30 עד עמ' 159 ש' 2].

החוזה הגדיר את זכאות הנתבע לתגמולים בגין פנסי השלב הראשון כנגזרת של רווח נקי שתפיק ינירו במכירתם. לעלויות הפיתוח מחד גיסא ולהיעדר מכירות בהיקף מסחרי מאידך גיסא, עליהם עמד הנתבע בעדותו, יש כדי להשליך על יצירתו של רווח נקי מן הסוג שיקנה לנתבע זכות לקבל תגמולים מינירו על-פי החוזה.

(ה) אינני מקבלת את טענת התובע כי בחתימת החוזה עם ינירו מנע הנתבע מעצמו להוסיף ולייעץ למיזם המשותף [סע' 18 ב-ת/1]. ראשית, טענה כזו – לא בא זכרה בכתב-התביעה; על כן מנוע התובע מלהעלותה, בשים לב לכך שהנתבע עמד על כך שהבירור יוגבל למחלוקות כפי שהותוו בכתבי-הטענות (והוא הדין בהתנגדות התובע להרחבת חזית בהתייחס לתביעה שכנגד). התובע, חרף מאמציו הרבים לעשות כן, אינו עשוי להרחיב את חזית המריבה שעה שהוא נמנע מלתקן את כתב-התביעה, לאחר שניתן תצהיר מתן החשבונות או בכלל. שנית, אפילו התחייב הנתבע להעמיד לרשותה של ינירו שירותי יעוץ בלעדיים, אין מדובר בשירות שעמד בסתירה לתפקידו וחלקו במיזם המשותף – תפקיד שלא נשא אופי של יעוץ מקצועי אלא של שותף מממן. הדברים נקבעו בפסק-הדין החלקי ברחל-בתך-הקטנה. הם תואמים את הסכמות הצדדים שעל-יסודן הוקם ופעל המיזם המשותף [שם, בחלק ג(3)].

שלישית, לכל אורך הדרך ביקש התובע להחזיק במקל משני קצותיו תוך שהוא טוען דבר והיפוכו עד שנדמה שלא גמר בדעתו מה טיבן ותוכנן של טענותיו שביסוד ההליך. בכל הקשור לחוזה עם ינירו הצהיר התובע שהוא אינו משיג על תוכנו וטרונייתו היחידה הייתה על כך שהחוזה נחתם עם הנתבע לבדו ולא עם המיזם המשותף, באופן שפירות החוזה נותבו לנתבע ולא לשני הצדדים כאחד [סע' 41 ב-ת/1]. טענה זו סותרת מניה וביה את מבוקשו של התובע לקרוא תיגר על הוראת בלעדיות הייעוץ בחוזה עם ינירו (או על הסדרים אחרים שבו; ר' עמ' 150 ש' 27-24]. לא-זו-אף-זו, תוך ניסיון נוסף להרחבת חזית ולהעלאת עילות חדשות שלא בא זכרן בכתב-התביעה ביקש התובע לטעון שאף הוא זכאי למלוא סכום דמי הייעוץ ששולמו לנתבע לפי החוזה עם ינירו – כאילו נכרת החוזה גם עמו, זאת בנוסף לזכותו במחצית דמי הייעוץ שקיבל הנתבע לפי אותו חוזה [סע' 39 ב-ת/1]. לטענה זו אין יסוד. היא מעוררת תהיה: כלום באמת מבקש התובע להישמע בטענה כי הוראת בלעדיות הייעוץ בחוזה עם ינירו אינה תקינה ככל שמדובר בנתבע, אך אילו דובר בו עצמו – היא לא הייתה כרוכה בקושי ולא הייתה עומדת בניגוד להתחייבויותיו של התובע כלפי המיזם המשותף? אין צורך להכביר מילים על טענות מסוג זה, שהגיונן לוקה וכוח השכנוע הטמון בהן דל.

(ו) לבסוף, אין מנוס מלקבוע שהתובע באופן אישי היה חסר סיכוי להתקשר עם מאן דהוא, וינירו בכלל זה, בחוזה מסוגו של החוזה שנכרת בין ינירו לבין הנתבע. כבר נאמר בפסק-הדין החלקי שכל אחד מהצדדים גילה התנהלות שונה, תלוית אישיות ואופי, בכל הקשור לפיתוח מוצרי המיזם [חלק ה(5)(ה)]. בדרכו של התובע ניצבו חסמים משמעותיים שלא היו נחלתו של הנתבע: האחד, מחסום אישי שבא לידי ביטוי בהתנהלות מנומנמת, איטית ולא נמרצת, ובהיעדר שליטה בסיסית בשפה האנגלית שבעטיה אף נקבע בין הצדדים כי הנתבע לבדו יצא לתערוכה והתובע לא יצטרף אליו; השני, מחסום כלכלי שביטויו בכך שהתובע היה חסר יכולת לקדם את המיזם ממקורותיו ולכן נדרש לשותף משקיע מסוגו של הנתבע [פסק-הדין החלקי, חלקים ג(1)(ב), ג(1)(ה), ג(3)(ב)]. ודוק: אף חוזה בסיסי כזה שנכרת בין הנתבע לבין ינירו לא היה ביכולתו של התובע לקרוא ולהבין; התובע לא הרים את הנטל ולא הראה שהיה בכוחו להיות צד לחוזה מסוג זה או להתקשרות אחרת, בישראל או מחוצה לה, שתמצה את ערכם של פנסי המיזם.

לראיה, ביחס לפרק הזמן שבין המועד בו עלו יחסי הצדדים על שרטון – ספטמבר 2006, לבין המועד בו הוגשה התביעה – יוני 2008, לא הצביע התובע ולו גם על פעולה אחת ויחידה שנקט לשם המשך פעילותו של המיזם או למצער למיצוי ערכם של הפנסים שפותחו בו עד לנקודת הזמן בה נפרדו דרכיהם של הצדדים. יש בכך כדי ללמד שלתובע, בניגוד לנתבע, לא הייתה יכולת ממשית להיות צד ישיר לחוזה מסוג זה, שלא בחסות המיזם המשותף. גם בשל כך אין התובע עשוי להישמע בטענה כי הנתבע שלל ממנו זכות לדמי יעוץ או לשכר חוזי שהיה ביכולתו להשיג לעצמו. עדות התובע בעניינים הללו חשפה יומרה ריקה מתוכן: הוא אישר שכלל אינו יודע אם היה בכוחו לשמש יועץ לינירו, כשנשאל מה היה ביכולתו לתרום לינירו סירב לענות בטענה כי הוא מבקש להימנע מחשיפת סוד מקצועי, וסופו שביאר שאינו יודע איזו תרומה היה עשוי להשיא לינירו מכיוון שלא ראה את התוצר הסופי שהופק על-פי החוזה עימה [עמ' 136 ש' 26 עד עמ' 137 ש' 27; ר' במיוחד עמ' 137 ש' 7, 15-14 ו- 27-24].

(ז) נתתי אמון בעדותו של הנתבע לפיה לא הניב החוזה עם ינירו מכירה בהיקף מסחרי של פנסי השלב הראשון שפותחו בגדרו ולא הקים לו זכות לתגמולים מינירו בגין מכירה כזו, בין בדרך של תשלומים בפועל ובין בדרך של זכות לקבלת תגמולים שמסיבה כלשהי לא מומשה. עדות הנתבע בעניינים הללו הייתה עקבית ומפורטת וניכר שהיא גלויה וכנה. עדותו, לפיה כשל פיתוח הפנסים שלשמו חבר אל ינירו במובן זה שהפרויקט לא הפך מסחרי ולא הפיק רווחים שיקנו לנתבע נתח בהם באמצעות תגמולים כאלה שנקבעו בחוזה, נתמכה במכתב גב' ינירו שצורף לתצהיר מתן החשבונות. הנתבע חשף לא רק את הסיבות לכישלון המסחרי שידעה התקשרותו עם ינירו אלא גם את הטעמים בעטיים סבר שאין לתובע זכות בפירות להם קיווה בעת שהתקשר בחוזה עם ינירו – ולכן התגונן מפני התביעה למתן חשבונות.

(ח) כבר נאמר לעיל שהנתבע קיים את פסק-הדין החלקי בכל הקשור להצגת החשבונות והתיעוד בהם חויב. אילו סבר התובע, לאחר שהוגש תצהיר מתן החשבונות, כי יש להרחיב את צו מתן החשבונות ולהחילו גם על תיעוד נוסף – כגון מסמכי חשבון בנק של הנתבע, דיווחים עתיים שהיה הנתבע זכאי לקבל מחברת ינירו על-פי החוזה עמה ושלגביהם הצהיר הנתבע שהם לא נמסרו לו, או כל מסמך אחר – היה עליו להגיש על כך בקשה מתאימה טרם הבאת ראיות לגוף התביעה הכספית. התובע לא עשה כן ויש לתהות על התנהלותו זו, שאין מנוס מלקבוע שעלתה בקנה אחד עם רצונו לזכות בסעד על-סמך הנחות והשערות ולא על-בסיס עובדות מבוררות. חסרונו של תיעוד כזה או אחר שהנתבע כלל לא נדרש להציג בפסק-הדין החלקי, ושהתובע לא ביקש את גילויו לאחר שניתן תצהיר מתן החשבונות, אינו מקים חזקה ראייתית לחובת הנתבע.

הנתבע מסר לתובע המחאת זכות שמכוחה נסללה דרכו של התובע להתנהל במישרין אל-מול ינירו, בין לשם הגשת תביעה נגדה על-פי החוזה ובין לשם השגת תיעוד שישמש אותו בתביעה דנן נגד הנתבע. הנתבע הצהיר שעל-מנת שיוכל התובע לממש את המחאת הזכות הריהו נכון לחתום על כל מסמך שיידרש. אם בפניה סתם של בא-כוח התובע לינירו על-סמך המחאת הזכות לא היה כדי להועיל היה על התובע להתכבד ולצרף את ינירו להליך דנן או לנקוט נגדה בהליך עצמאי מתאים. אין בכך כדי להקנות לתובע זכות לסעד כלפי הנתבע או להראות באיזה שהוא אופן שהנתבע קיבל מינירו תגמולים לפי החוזה עמה שלא גולו בהליך זה. יש לשים אל לב שתלונת התובע הייתה על כך שהחוזה עם ינירו לא נחתם עם המיזם המשותף (קרי, עם התובע והנתבע גם יחד) אלא עם הנתבע לבדו. במתן המחאת הזכות לתובע היה כדי לתקן את המעוות ולהקנות לתובע חלק שווה בזכויות הנתבע כלפי ינירו לפי החוזה, במישור המהותי של זכות לתגמולים בהתקיים תנאי החוזה ובמישור הדיוני של קבלת דיווח ותיעוד בקשר עם אותה זכות לתגמולים.

התובע כלל לא התמודד עם פועלה של המחאת הזכות ועם השלכתה על עילתו ועל טענותיו נגד הנתבע; מדובר בהמחאה שיש לה תוקף מעין-קנייני בכל הקשור לזכויות הנתבע כלפי ינירו; התובע אינו עשוי לפתור אותה בטענה שאינו מאמין לנתבע. קשה להלום שהתובע יבקש להישמע בטענה כי ההמחאה נטולת תוקף ומשמעות בשל כך שאנשי ינירו "[...] לא ישבו איתי, כוס קפה, עניינים כל מה שצריך, הם לא סופרים אותי" [עמ' 130 ש' 17-12]. התובע אינו רשאי לעשות את התביעה דנן מנוף להעמדתו במצב טוב מזה שבו היה נתון אילו כרתה ינירו את החוזה עם הנתבע ועמו יחד, כאיש אחד. התביעה הכספית שהגיש גזרה את הסכום המגיע לו לשיטתו מן הסכומים שקיבל הנתבע מינירו. בהקשר זה יש בהמחאת הזכות מענה לכל טענותיו והשגותיו של התובע נגד הנתבע. לא הוכחה קנוניה בין הנתבע לינירו שמטרתה לעשות את המחאת הזכות פלסתר ולהדיר את התובע ממידע וזכויות מכוחה, בכוונת מכוון. טענה על היות הנתבע 'מתעשר רשלן' אינה עומדת לדיון והכרעה, לא מצד הדין ואף לא נוכח נוסחו של כתב-התביעה כפי שהוגש.

על-יסוד הדברים הללו יש לקבוע כי לא זו בלבד שהנתבע קיים את פסק-הדין החלקי בכל הקשור למתן החשבונות והמידע שבהם חויב אלא שגם מבחינה מהותית שוכנעתי – על-סמך עדותו המהימנה של הנתבע, שעמדה על מכונה ולא נסתרה ואף נתמכה במכתב ינירו שצורף לתצהיר מתן החשבונות – כי החשבונות שנתן ממצים, משקפים את המציאות לאשורה ואינם נגועים בהסתרת תגמולים שקיבל מינירו, או שהיה זכאי לקבלם, בהתאם לחוזה עימה [ע"א 85/83 פרופ' בניאל נ' תמ"י מכון למחקר ולפיתוח בע"מ, פ"ד מב(3) 606, 615-614 (1986)]. חרף השגות התובע על החשבונות והתיעוד שהציג הנתבע לא עלה בידיו לסדוק את עדות הנתבע או לקעקע אותה באיזה שהוא אופן. על כן יש לקבוע שהחשבונות שמסר הנתבע לפי פסק-הדין החלקי תקינים, והם שיהוו בסיס להכרעת התביעה הכספית.

(ט) לא-זו-אף-זו, אפילו נמצא כי הנתבע לא יצא ידי חובתו בכל הקשור למתן החשבונות, לא היה בכך כדי להעניק לתובע את הסעד המבוקש, קרי, חיוב הנתבע לשלם לו כאילו הוכח ששולמו לנתבע תגמולים ביחסיו עם ינירו.

הלכה היא ש"[...] הסעד שזכאי לו התובע בתביעה למתן חשבונות כנגד נתבע שהחשבון שהגיש אינו אמין הוא כפייתו של הנתבע להגיש חשבון נכון, ולצורך כך רשאי בית המשפט למנות רואה-חשבון מטעמו" [ע"א 1842/90 בר לב נ' רפופורט, פ"ד מח(5) 221, 230 (1994); להלן עניין בר לב]. עוד נפסק כי "[...] כאשר מדובר בתביעה למתן חשבונות - כישלון הנתבע ליתן חשבונות מהימנים, כשלעצמו, אינו מספק בסיס לחיובו בתשלום חלקו של השותף ברווחים, שהרי לא באה לפני בית המשפט ראיה מספקת לקביעתם. 'זכייתו' של התובע מכישלונו של הנתבע לעמוד בנטל השכנוע בדבר מתן חשבונות מהימנים מתבטאת בכך שבית המשפט נוקט צעדים הדרושים להבטחת הגשתם של חשבונות מהימנים, או, לפחות, לקביעתה של היתרה המתחייבת: בית המשפט מורה לנתבע לערוך את החשבונות מחדש על-ידי מומחה, או ממנה מנהל חשבונות או בעל מקצוע אחר להכנת החשבונות, ואפילו כונס נכסים במידת הצורך [...]. ולא למיותר יהיה להזכיר: בית המשפט אינו מחייב את הנתבע בתשלום סכום כלשהו כחלקו של האחרון ברווחים המשותפים, אלא אם כן הוכחו אלה להנחת דעתו, ואין נפקא מינה מטעם מי באו הראיות לעניין זה" [עניין בר לב, עמ' 235].

בענייננו לא ביקש התובע למנות רואה-חשבון או מומחה אחר לבדיקת חשבונות הנתבע, לא הגיש חוות-דעת מומחה מטעמו שתראה כי חשבונות הנתבע חסרים באיזה שהוא אופן ולא עתר למינוי מומחה מטעם בית-המשפט – בין בתכוף לאחר שהוגש תצהיר גילוי החשבונות ובין לאחר שנשמעו הראיות בתביעה הכספית והבירור בה נשלם.

(י) אכן, גם בהיעדר בקשה על כך מטעמו של תובע רשאי בית-המשפט ומוסמך ליזום מינוי מומחה מטעמו לבדיקת חשבונות הנתבע, אם מצא שיש יסוד להשגות התובע על מהימנותם של החשבונות שהוגשו. בענייננו לא נמצא יסוד כזה ואין טעם להכביר הוצאות על הצדדים במינוי מומחה שלא לצורך. עדותו המהימנה של הנתבע שנשמעה בשלב השני של הבירור, ההקשר הרחב שהציג לתמיכת גרסתו על-אודות נכונות החשבונות שהגיש ואף אותו מצאתי אמין ומניח את הדעת, ומתן המחאת הזכות לתובע – כל אלה מצדדים באימוץ חשבונותיו של הנתבע והצהרתו שאין בלתם. "עמד הנתבע בנטל השכנוע של מהימנות החשבונות שהגיש - תוכרע על פיהם תביעת התובע; לא עמד הנתבע בנטל האמור - יקבע בית המשפט, בבירור שיקיים על-פי הראיות שיוגשו לפניו - על-ידי הצדדים או מטעמו על-פי יוזמתו - מה הם החשבונות המהימנים או איזוהי היתרה המתחייבת, על-פי מידת השכנוע הנוהגת במישור האזרחי" [עניין בר לב, עמ' 236]. כפי שיובהר מיד בראיות התובע, שנועדו לקעקע את אמינות חשבונותיו של הנתבע ואת עדותו לגביהם, לא היה אלא כדי לחזק את גרסת הנתבע על-אודות היעדר זכאותו לתגמולים על-פי החוזה עם ינירו, כמו גם להיעדר ראיה לזכות של התובע בתגמולים הללו.

6. פנסי ינירו וזכות הנתבע לתגמולים בגינם

(א) עצם כריתתו של החוזה עם ינירו לא הניבה לנתבע אלא זכות לתשלום דמי יעוץ בסך של 12,000 יורו – דמי יעוץ שבקבלתם הודה הנתבע ואשר ידונו בנפרד. זכותו של הנתבע לקבל תגמולים מינירו הותנתה בכך שפנסי ינירו שיפותחו לפי החוזה ימכרו בהיקף מסחרי שיניב לינירו רווח. סכום התגמולים יגזר מן הרווח הנקי שתפיק ינירו ממכירה מסחרית של אבי-הטיפוס שיופקו וייוצרו במסגרת השלב הראשון. משמע, בטרם יזכה הנתבע בתגמולים על הפרויקט להשיא רווח שיעלה על הוצאות הפיתוח, הייצור והשיווק של הפנסים. הנתבע עמד על כך שלא היה זכאי לתגמולים מאחר שהוצאות הפיתוח והייצור היו גבוהות, השליכו על רווחיות הפרויקט ועל מחירי הפנסים שפותחו בגדרו, וביחד עם המיתון העולמי גרמו לכך שהפנסים כשלו מבחינה מסחרית ולא נמכרו אלא בכמויות מזעריות וזניחות שלא כיסו את הוצאות הפיתוח.

(ב) לא זו בלבד שלא עלה בידי התובע לסתור את עדות הנתבע, הוא לא הצביע על מכירות בקנה מידה מסחרי של הפנסים שפיתחה ינירו לפי החוזה. בהיעדר מכירה מסחרית מניבת רווח לא קמה זכות לנתבע לתגמולים. ודוק: הסעד הכספי אותו תבע התובע מהנתבע נסמך על הטענה כי לנתבע שולמו תגמולים על-פי החוזה עם ינירו. כדי להקים זכות של הנתבע לתגמולים הללו נדרש כי יתקיימו תנאי החוזה, דהיינו, כי פנסי ינירו שפותחו בגדרו של השלב הראשון הקבוע בחוזה ימכרו בהיקף מסחרי ויופק ממכירתם רווח נקי שיכסה את עלויות הפיתוח ומתוכו ועל-יסודו יגזרו תגמולי הנתבע. כדי להראות שזכותו החוזית של הנתבע לתגמולים קרמה עור וגידים והפכה מערטילאית לבת-פועל נדרש התובע להביא ראיה לכך שהתקיימו מכירות מסחריות של הפנסים על-ידי ינירו. קיומה של מכירת פנסים ברווח היא נדבך מנדבכי עילתו של התובע, שנסמך בעניין זה על הוראות החוזה עם ינירו.

התובע לא הביא ראיה לכך שאיזה משלביו של החוזה מומש, באופן שהוביל למכירה בהיקף מסחרי וברווח של פנסים והקים לנתבע זכות לתגמולים. הנטל בעניין זה רובץ לפתחו של התובע. חל כאן הכלל הרגיל לפיו נושא בעל-דין בנטל להוכיח כל טענה שמקדמת את עניינו ואחת היא אם תובע הוא או נתבע [ת"א (מח' חי') 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ, פיסקה 9 (14.2.2006)]. "תובע המביא דברו לפני בית-המשפט מבקש לזכות ביתרון או בהנאה שנקבעו לטובתו - בהלכה פלונית מהלכות המשפט המהותי. תוצאה זו, הזכות שהתובע טוען לה, מותנית בכך שנתקיימו העובדות המולידות את הזכות האמורה ('עילת התביעה'). [...] דיני הראיות קובעים את נטל השכנוע במשפט אזרחי בדרך כלל על יסוד העקרון, כי על בעל-הדין לשכנע את בית-המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה" [ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1005-1004 (1962)].

בעצם כריתת החוזה עם ינירו אין די כדי להצמיח לנתבע זכות לתגמולים; זכותו נגזרת מכך שיתקיימו מלוא התנאים שנמנו בחוזה בכל הקשור לפיתוח הפנסים, יצורם ושיווקם עד כדי מכירה שלהם בהיקף מסחרי. לא עלה בידי התובע להראות כי מלאו התנאים החוזיים שעל-פיהם יזכה הנתבע בתגמולים מינירו.

(ג) התובע התיימר להביא ראיות שיעידו על מכירה של פנסי ינירו [סע' 30-23 ב-ת/1]. לעניין זה נסמך התובע על אתרי אינטרנט שמוכיחים, לשיטתו, מכירה של פנסי ינירו, שימוש בפנסי ינירו והשכרה של פנסי ינירו במקומות שונים בעולם, מחירונים של פנסי ינירו והצגה שלהם בתערוכה בשנת 2011. אין באתרים הללו ובפרסומים שבהם כדי להניח תשתית שתלמד על מכירה של פנסים מן הסוג שיזכה את הנתבע בתגמולים לפי החוזה עם ינירו – ואת התובע בחלק מן התגמולים הללו במסגרת תביעתו נגד הנתבע. כמה וכמה טעמים לכך.

ראשית, פעילותה של ינירו בתחום הפנסים בכלל ובתחום הפנסים מבוססי טכנולוגיית לד בפרט לא נולדה ולא החלה בחתימת החוזה עם הנתבע בשנת 2007. הנתבע מסר שינירו עוסקת בכך מאז שנת 1956 בקירוב [עמ' 161 ש' 13-12]. אף התובע לא טען אחרת.

שנית, התובע אינו עשוי להיחשב כממציא תאורת הלד בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע. בעת שהחל להתעניין בפנסי לד, עובר לחבירתו לנתבע במסגרת המיזם המשותף, כבר היו בנמצא פרסומים באינטרנט על-אודות תאורה מסוג זה והתובע עצמו היפנה את הנתבע אליהם כדי לעניינו במיזם המשותף. ממצאים בעניין זה נקבעו בפסק-הדין החלקי ועמדתי עליהם לעיל.

לא היה בכך כדי למנוע מהתובע לטעון, בפה מלא ואגב בירור התביעה הכספית, כי הוא לא ראה פנסים אחרים מבוססי לד לפני שהחל בפיתוח פנסי המיזם ולא ידע על עצם קיומם של פנסים אחרים כאלה. כאשר עומת עם תיעוד ממנו עלה כי הוא היפנה את הנתבע לקיומם של פנסים כאלה ולכתבות בעניינם עוד טרם חבירתם למיזם המשותף נאלץ התובע לחזור בו מעדותו וסיפק הסבר שהיה מגומגם ולא אמין במובהק: "בלהט הקרב, פרח מזיכרוני אחרי הרבה זמן, אכן אני שלחתי אותו לאתרים בגלל שראיתי תמונות בכלל, לא ידעתי נתונים, שיראה. שכחתי, סליחה" [עמ' 145 ש' 17-5 בפרוטוקול הדיון מיום 22.4.2013]. כיצד זה עשוי אדם לשכוח אם הוא הממציא הראשון של מוצר טכנולוגי, בבחינת יוצר דבר-מה יש מאין, אם לאו? עדות התובע בעניין זה מלמדת כי הוא אינו ראוי לאמון וכי בניגוד לטענתו בסיכומיו, הפגם שבמבוקשו להציג את עצמו כבעל מעמד של ממציא הפנסים – פגם שאף הוא נדון בפסק-הדין החלקי – לא היה רגעי וחולף, אף לא נעשה בשוגג, אלא מהווה שיטה הנקוטה בידי התובע. זהו פגם שרובץ לפתחו של התובע ואין יסוד למבוקשו לתלות אותו בבא-כוחו הקודם לבדו [ר' חלק ג(4)(ב) בפסק-הדין החלקי וטענות התובע בסע' 74 לסיכומיו].

(ד) נובע מכך שאין יסוד לְקביעה, אף לא לְהנחה לכאורית, כי פנסי ינירו שפותחו במסגרת השלב הראשון של החוזה עם הנתבע הם-הם פנסי המיזם שפותחו במסגרת פעילותו, או פיתוח טבעי שלהם שיעשה את פנסי ינירו לתוצר המשך של פנסי המיזם. על-מנת להראות שקמה לו זכות בתגמולים בגין מכירת פנסים שפיתחה ינירו לפי השלב הראשון בחוזה נדרש התובע לשכנע – עוד בטרם ידרש לשאלה אם מלאו התנאים החוזיים לתשלום התגמולים – כי פנסי ינירו פותחו על-בסיס פנסי המיזם ותוך שימוש בידע שנצמח לנתבע ממעורבותו במיזם, ולא באופן עצמאי ובלתי-תלוי בתוצרים שהפיק המיזם המשותף. בטרם יטען התובע לזכות בתמלוגים היה עליו להוכיח זיקה וקשר בין פנסי ינירו לבין פנסי המיזם. הוכחה כזו לא הובאה על-ידו.

בפסק-הדין החלקי הוטעם כי די בתשתית העובדתית שתוארה בו "[...] כדי לבסס כדבעי את התביעה למתן חשבונות, זאת אף בהיעדר חוות-דעת מומחה המבוססת על השוואה בין פנסי ינירו לבין הפנסים שפותחו על-ידי המיזם המשותף ועבורו. לעת הזו חוות-דעת כזו אינה נדרשת וניתן להכריע בתובענה למתן חשבונות גם בהיעדרה" [שם, בחלק ז(ד)]. אין בכך כדי ללמד שלשם הרמת הנטל בכל הקשור לתביעה הכספית ולעצם זכותו לחלק בתגמולים לפי החוזה עם ינירו היה התובע פטור מלהציג חוות-דעת מומחה; אין מנוס מלקבוע שחוות-דעת כזו הייתה חיונית להצלחת טענותיו וחסרונה מצוי בעוכריו.

(ה) על-מנת להצליח בטענה כי פנסי ינירו הם פנסי המיזם המשותף או נגזרת מסתברת וטבעית שלהם, בבחינת דבר אחד הנובע מדבר אחר שקדם לו, נדרש התובע להציג חוות-דעת מומחה שתנתח את פנסי המיזם, תנתח את פנסי ינירו ותצביע על זיקה וקשר ביניהם – זיקה וקשר שעל-יסודם ניתן יהיה לקבוע כי פנסי ינירו שהניב החוזה עם הנתבע הם למעשה פירות שיש לזוקפם לפעילות המיזם המשותף, בין במלואם ובין בחלקם, כשיעור ההתאמה והזיקה בין פנסי ינירו לבין פנסי המיזם המשותף. כל עוד לא בוססו כדבעי זיקה וקשר בין פנסי ינירו לבין פנסי המיזם לא ניתן לראות בפנסי ינירו תוצר שהופק במסגרת השותפות שהתקיימה בין התובע לבין הנתבע.

דבר לא מנע מן התובע להגיש על כך חוות-דעת: בשלב הקודם של הבירור הוצגו מסמכים שהיו ברשותו, שנסבו על שלבי הפיתוח של פנסי המיזם, וניתן היה להביאם לפני מומחה על-מנת שיתרשם מן המוצרים שהופקו במהלך פעילות המיזם בסיועם של אינטלימינד, דיסקין ואחרים. אף לא הייתה מניעה שהתובע ירכוש סט של פנסי ינירו שכן לשיטתו הם מוצגים למכירה באתרי אינטרנט שונים שאליהם היפנה. השוואת אלה לאלה בחוות-דעת מומחה הייתה מאפשרת להיוודע אם יש ממש בטענת התובע לפיה היה החוזה עם ינירו נגוע בגזילת פנסי המיזם, או שמא צודק הנתבע בעדותו כי פיתוח פנסי ינירו החל מאפס ולא היה קשור לפנסי המיזם.

טענת התובע כי פנסי ינירו – פנסי המיזם הם, איננה טענה שצו מתן החשבונות חל עליה; מדובר בטענה שהיא חיצונית לצו מתן החשבונות ומהווה חלק עיקרי ונכבד בעילת התביעה הכספית שהגיש התובע. בהיעדר הוכחה לזיקה וקשר בין פנסי ינירו לבין פנסי המיזם אין לתובע כל זכות בתגמולים שהיה החוזה עם ינירו עשוי להניב לנתבע כפועל יוצא של מכירה מסחרית ברווח של פנסי ינירו. זאת ועוד, כל עוד לא הובאה ראיה על כך שפנסי ינירו אינם אלא פנסי המיזם, או לכל הפחות פיתוח טבעי ומסתבר שלהם, אין מקום להחיל את דיני השותפויות על פנסי ינירו ואין מקום לקבוע שביחס לפנסי ינירו היה הנתבע השותף הפעיל בניהול עסקי השותפות – כך שעליו הנטל להציג את מלוא המסמכים והחשבונות הנוגעים לעסקים הללו. לכך יהא מקום רק לאחר שהתובע ישכנע שפנסי ינירו הם תוצר שיש לראותו כנכס מנכסי המיזם המשותף. מדובר בעניין מובהק שבמומחיות, ועל כן נדרשה חוות-דעת מומחה שתשווה בין פנסי המיזם לבין פנסי ינירו ותקבע מה מידת הזיקה והקשר ביניהם. חרף האמור בפסק-הדין החלקי נמנע התובע מלהציג חוות-דעת כזו.

(ו) התובע אישר שבעצם ההפניה לאתרי אינטרנט שנזכרו בתצהירו אין די כדי לבסס זיקה וקשר בין פנסי ינירו לפנסי המיזם. לדברים נודע משנה תוקף בשים לב לאמור לעיל, קרי, כי פעילותה של ינירו בתחום הפנסים לא החלה בחוזה עם הנתבע, כי עוד קודם לפעילותו של המיזם המשותף היו פנסים מבוססי טכנולוגית לד דבר-מה מוכר ובר-קיימא שזכה לפרסום באתרי אינטרנט ובכתבות, וכי התובע אינו עשוי להיחשב לממציא של הפנסים הנדונים כאן או כבעל זכויות בקניין רוחני בהם. במצב דברים זה לא הייתה מניעה כי גורמים אחרים זולת התובע והמיזם המשותף יפתחו פנסי לד לתחום התאורה בקולנוע ובטלוויזיה באורח עצמאי, ללא תלות זה בזה. בעינה עומדת העובדה שהיה על התובע לבסס קיומו של קשר ענייני סיבתי בין פנסי ינירו שפותחו על-פי החוזה לבין פנסי המיזם.

התובע אישר שכלל אינו יודע אם הנתבע מכר את פנסי המיזם למאן דהוא: "ככה, אני לא יודע מי מכר מה. אני יודע היה מיזם, נסע לאיטליה שם נמכר, מי מכר למי, אני לא יודע וגם כנראה לא אדע לעולם" [עמ' 126 ש' 7-6]. התובע ביאר כי תביעתו נגד הנתבע נסמכת על הטענה כי נטל את פנסי המיזם "למקום אחר ועשה על זה כסף" [עמ' 129 ש' 4-3]. אף כאן ניכר חסרונה של חוליה מקשרת בין פנסי המיזם לבין הפנסים המוצגים באתר ינירו, באופן שילמד כי הזיקה ביניהם נעוצה בנתבע ובחוזה שכרת עם ינירו.

התובע אישר שהתביעה דנן הוגשה לאחר שראה את המוצרים באתר ינירו [עמ' 127 ש' 18]. התובע אישר שכלל לא ראה בעין, מעבר לצפיה באינטרנט, את המוצר הסופי שהופק על-פי החוזה עם ינירו ולכן אינו יודע אם היה עשוי להשיא לו תרומה כלשהי ואף אינו יודע לומר בידי מי הופק המוצר [עמ' 137 ש' 27-24]. על כך יש להקשות: כלום באמת סבור התובע שרק על-סמך תמונת פנסים באינטרנט ניתן לבסס טענה לזהות, או למצער לקשר וזיקה תוצאתיים, בין פנסי ינירו לבין פנסי המיזם? למעשה, התובע עצמו השיב על כך בשלילה. הוא אישר שהשוואה ממשית, רצינית, של פנסי המיזם ופנסי ינירו צריכה להיעשות לא על-סמך המראה החיצוני של הפנסים אלא על-בסיס המפרט הטכני של כל אחד מן המוצרים [עמ' 143 ש' 27 עד עמ' 144 ש' 4, עמ' 144 ש' 15-13 ו- 29-25].

התובע ביאר כי ידוע לו כיצד נפתרה בעיית פיזור החום בפנסי המיזם אך אין לו ידיעה על כך בכל הקשור לפנסי ינירו [עמ' 138 ש' 26-24]; בלשונו: "אני לא יודע. אתה כל הזמן מדבר על הפנס של ינירו, אתה לוקח את דורון לאיטליה כדי שיעצב פנס אחר בכלל, זה לא אותו פנס הראשוני אבל הוא על הבסיס שלו. [...] לקחו את דורון והפכו את זה, לא יודע עשה מזה שלושה פנסים, לא יודע, משהו אחר" [עמ' 139 ש' 7-3]. התובע אישר שאין לו כל ידיעה על-אודות מה שנעשה בפנסי המיזם, אם בכלל, לאחר שנפרדו דרכיהם של הצדדים: "[...] הפנסים היו אם אני לא טועה ב- 80% כבר גמורים. אם אחר כך הם בנו אלקטרוניקה אחרת או משהו אני לא יכול לדעת. [...] אני לא יודע, אני את הפנס לא ראיתי לא יודע מה שיפרו בו ואם שיפרו אותו בכלל ואם נגעו בו אז נגעו לא נכון. לדעתי המקצועית כמו שהוא היה במתכונתו הראשונה סיפק את הצרכים שלי כתאורן, זאת אומרת אני הייתי לוקח את הפנס הזה והולך איתו לעבודה" [עמ' 142 ש' 5-4 ו- 14-12].

התובע אישר שלא טרח לקרוא את המפרט הטכני של פנסי ינירו. עוד אישר שלא ניתן לקבוע אם פנסי ינירו זהים או אפילו דומים לפנסי המיזם המשותף מבלי לקרוא את המפרט הטכני של פנסי ינירו ומבלי להחזיק בהם פיזית לצרכי בדיקה והתרשמות מהם [עמ' 145 ש' 28-18 בפרוטוקול הדיון מיום 22.4.2013]. יש בכך כדי ללמד עד כמה רופפת וקלושה טענת התובע שביסוד התביעה, לפיה פנסי ינירו שאותם ראה באתרים באינטרנט הם-הם פנסי המיזם.

(ז) טענה לקיומה של זהות או למצער דמיון מהותי בין פנסי ינירו לבין פנסי המיזם היא נדבך מנדבכי עילת התביעה הכספית שהגיש התובע. כל עוד לא הרים התובע את נטל השכנוע לגבי טענה זו לא קמה זכותו לקבל מהנתבע חשבונות על-אודות תגמולים ששולמו לו (או שהיה זכאי לקבלם) בגין פנסי ינירו.

במתן פסק-הדין החלקי הלך בית-המשפט כברת דרך לטובת התובע, כפי שנעשה לא אחת בתביעה למתן חשבונות. אף שבשלב הראשון של הבירור לא הוכיח התובע זיקה וקשר בין פנסי ינירו לבין פנסי המיזם בראיה שהיא ממשית וישירה – ומאחר שבאותה עת היה טיב התקשרותו של הנתבע עם ינירו והיקפה בגדר נעלם – חוייב הנתבע במתן חשבונות. דא עקא, במתן צו לגילוי חשבונות אין כדי לפטור את התובע, למפרע, מעול ההוכחה שחל עליו על-פי דין כדי שיזכה בסעד בגינם של פנסי ינירו. בתשתית הראייתית שהוצגה בשלב הראשון של הבירור היה די כדי ליתן לתובע סעד של מתן חשבונות, תוך קביעה מפורשת שאין בכך כדי להעיד על זכות שעומדת לתובע 'בשלם' שבאותו שלב טרם הוברר טיבו. היה על התובע לדעת, ואין בכך משום הפתעה, שעליו להוכיח ברחל-בתך-הקטנה את טענתו על-אודות זיקה וקשר בין פנסי ינירו לבין פנסי המיזם על-מנת שיהא בעל מעמד לטעון לזכות בתגמולים בגין מכירה של פנסי ינירו. מדובר בעניין שבמומחיות ואין דרך להוכיחו אלא בחוות-דעת מומחה; התובע אינו עשוי להיחשב מומחה בתחום ולו גם בדוחק, וממילא העיד על עצמו שלא טרח לבדוק את פנסי ינירו ואף לא מצא לנכון לעיין במפרט הטכני שלהם כדי לעמוד על הדומה והשונה ביניהם לבין פנסי המיזם. בכל הדברים הללו יש כדי להאיר את טענות התובע לזכות בפנסי ינירו באור הנכון.

מעתה אמור: התובע לא הניח תשתית ראייתית מינימלית שתעיד על כך שאת פנסי ינירו יש לזקוף באיזה שהוא אופן לפעילותו של המיזם המשותף. מכיוון שכך אין לראות בפנסי ינירו תוצר שהפיקה השותפות בין הצדדים. הפועל היוצא מכך הוא שאת פעילותו של הנתבע בכל הקשור לפיתוח פנסי ינירו אין לראות כפעילות של המיזם המשותף, שלגביה ולגביה בלבד על הנתבע ליתן חשבונות או פירוט לתובע. ודוק: נכונותו של הדין להפוך את נטל הראיה ולהחילו על מי שהיה השותף הפעיל והמנהל חלה בהתייחס לאותם עניינים שלגביהם הוכח שהם חלק מפעילות השותפות; בעניינים אחרים חל הכלל הרגיל לפיו התובע הוא 'המוציא מחברו' ועליו נטל הראיה [ת"א (מח' י-ם) 1131-95 אליהו נ' ישראל-פור (2010)]. על-מנת שיועבר הנטל למגרש הנתבע, באופן שהוא ידרש להציג חשבונות ותיעוד בהתייחס לפיתוח, לייצור ולמכירה של פנסי ינירו במסגרת השלב הראשון בחוזה, נדרש התובע להביא תחילה ראיה לכך שפנסי ינירו הם נגזרת של פנסי המיזם. בהיעדר ראיה כזו לא זו בלבד שלא הוכחה עצם זכאותו של התובע לחלק בתגמולים הקשורים בפנסי ינירו אלא שהנתבע אינו נושא בחובה להציג תיעוד וחשבונות לגביהם. למעלה מן הצורך, אף לא הוכח כי מלאו התנאים שעל-יסודם יהא הנתבע זכאי לתגמולים האמורים מינירו.

(ח) מעדות התובע עלה שאין באמתחתו מידע על מכירה בפועל של פנסי ינירו, כזו שתזכה את הנתבע בתגמולים לפי החוזה עם ינירו. התובע אישר שפנסי ינירו לא נמכרו בארץ והטעים כי אם היו מכירות כאלה היה יודע עליהן מכוח קשריו בתעשיה [עמ' 121 ש' 9-1].

התובע אישר שהוא מכיר את ההסדר בגדרו ספקים מקבלים לידיהם מוצרים ומציעים אותם למכירה אך ההתחשבנות ביניהם לבין היצרן נעשית רק על-בסיס מכירה בפועל של המוצרים ולא על-בסיס הצעתם למכירה על-ידי הספק. לדבריו, הוא נסמך על ההנחה כי מתכונת הקשר העסקי בין ינירו לבין ספקיה שונה אך לא עשה ניסיון לפנות למי מהספקים שלאתר שלהם היפנה כדי לברר אם פנסי ינירו המוצעים על-ידם למכירה נמצאים בידיהם – או שמא יוזמנו על-ידם מינירו רק על-בסיס הזמנה קיימת מלקוח נתון [עמ' 128 ש' 29-16]. בהקשר זה מסר הנתבע כי "אתרי האינטרנט שמוכרים את הפנסים זה אתרים של ספקים או דילרים שעובדים עם פבריציה או לצורך העניין עם מפעל ינירו, מוכרים ציוד שונה של ינירו, בין השאר גם את הפנסים האלה, במסגרת הניסיון לשווק את הפנסים האלה הם מפרסמים אם זה כתבות או חומר פרסומי" [עמ' 148 ש' 18-15; ר' גם סע' 3 ב-נ/1].

התובע לא השכיל להתמודד עם הטענה כי אם הנתבע אינו זכאי לתגמולים על-פי החוזה עם ינירו אזי גם לתובע אין זכות כזו, בגדרה של התביעה דנן, ואישר שתביעתו נסמכה על הנחה לזכאות של הנתבע לתגמולים לפי החוזה [עמ' 128 ש' 7-1]. התובע אישר שאין באמתחתו ראשית ראיה לכך שלנתבע שולם מינירו, על-פי החוזה או בכלל, סכום שעלה על דמי הייעוץ שבקבלתם הודה הנתבע [עמ' 135 ש' 16-14].

התובע הסתבך באמירת דבר והיפוכו עת נדרש לבאר אם לטעמו הנתבע מסתיר ממנו דיווחים שקיבל מינירו, אם לאו, וסופו שאישר שאין בפיו טענה להסתרת דו"חות בידי הנתבע. עדותו, גם בעניין זה, לימדה שהוא אינו נסמך אלא על רצף של הנחות והשערות [עמ' 135 ש' 30-17 והשוו במיוחד ש' 21 וש' 28].

(ט) על-יסוד הנחה בעלמא להיות פנסי ינירו גלגול של פנסי המיזם – הנחה שלא הוכחה, ועל-יסוד הנחה בדבר מכירה מסחרית של פנסי ינירו בהיקף שזיכה את הנתבע בתגמולים – שאף היא לא הוכחה, טען התובע שחלקו בתגמולים שקיבל הנתבע מינירו, או שהוא זכאי לקבלם, מגיע כדי סך של 3,233,486 ₪. תחשיב התובע בעניין זה רצוף קשיים מהותיים; הבולטים שבהם ידונו להלן.

הסעד הכספי שנתבע הוגבל לאירועים שהתרחשו והקימו זכויות לתובע כלפי הנתבע עד יום הגשת התביעה, 3.6.2008. סכום התביעה שהועמד על 200,000 ₪, הוא לבדו תוקן והוגדל ל- 400,000 ₪. פרק הזמן שעליו נסבה התובענה לא תוקן ונותר כשהיה על-פי כתב-התביעה המקורי שהוגש בפתיחת ההליך. בכתב-התביעה נתבע סעד בגין סכומים שקיבל הנתבע עד למועד הגשתו, בלשון עבר. אין למצוא בתביעה בקשה לסעד בהתייחס לסכומים שיקבל הנתבע בזמן עתיד. בכך לא היה כדי למנוע מן התובע לכלול בתצהירו תחשיב שמתייחס לפרק זמן של חמש-עשרה שנה, מחתימת החוזה עם ינירו באפריל 2007 ועד שנת 2022 [סע' 46(יז) ב-ת/1]. כתב-תביעה איננו מסגרת פתוחה שניתן להוסיף עליה טענות כהנא וכהנא, כטוב בעיני התובע. לא בא מפיו של התובע נימוק שיבאר כיצד מתיישב התחשיב עם טענות כתב-התביעה או עם תוכן החוזה עם ינירו.

בכתב-התביעה לא התייחס התובע אלא לשלושה פנסים – לד6, לד7 ו-לד55. אף-על-פי-כן נסב תחשיבו גם על מכירה של אביזרים נלווים [סע' 46(טו)-(יז) ב-ת/1]. התובע לא ידע לבאר מדוע אין בתביעתו זכר לדרישה כספית שנסבה על אביזרים נלווים, אף לא השכיל להצביע על בסיס איתן לדרישתו בעניין זה וניכר מעדותו שהוא אינו בקיא בנתונים שביסוד התחשיב שנכלל בתצהירו [עמ' 137 ש' 28 עד עמ' 138 ש' 9]. אף כאן מנוע התובע מלתבוע סעד בגין עניין שלא נזכר בכתב-התביעה.

התחשיב שהציע התובע כבסיס לקבלת התביעה הכספית נסמך על אומדן לפיו זכאי המיזם המשותף לתגמולים מינירו על-בסיס החוזה, לעבר ולעתיד, בסך כולל של 979,844 אירו. מסכום זה ביקש התובע לעצמו סך של 646,697 יורו המהווים ששים וששה אחוזים במיזם המשותף. הדרישה לוקה בכך שהיא מתעלמת מקביעת בית-המשפט לפיה חלקו של התובע במיזם הסתכם בחמישים אחוז – תוך דחיית טענתו לחלוקה מוסכמת בינו לבין הנתבע של 60% לתובע ו- 40% לנתבע; היא מתעלמת מכך שאין בכתב-התביעה עתירה לחרוג מחלקי הצדדים במיזם המשותף כפי שנקבעו בהסכם שעל-פיו קם המיזם ופעל [סע' 46(יז)-(יט) ב-ת/1]. יתרה מכך, התחשיב המוצע נסמך על היכרותו של התובע את שוק פנסי התאורה [סע' 46 רישא ב-ת/1]. עצם היותו של התובע תאורן, לא כל שכן תאורן שהעיד על עצמו שעבודתו במקצועו אינה רצופה מזה שנים, אינה עושה את התובע לבר-סמכא בכל הקשור לעריכת אומדן מהסוג שביקש לכלול בתצהירו [עמ' 120 ש' 30-29]. כך למשל לא נדרש התובע כלל לשאלת ההיוון של סכומים שחלקו בהם ישולם לו על-אתר שעה שלנתבע אין הם מגיעים אלא בזמן עתיד. אף בעניין זה, לשם עריכת אומדן בעל משקל וערך, נדרשה חוות-דעת של מומחה בתחום – אלא שזו לא הוגשה.

אין באמור כדי למצות את הקשיים בתחשיב התובע שעליו הושתתה תביעתו הכספית.

(י) נובע מכך שבכל הקשור לתביעה הכספית שיסודה בטענת התובע לזכות וחלק בתגמולים שנזכרו בחוזה עם ינירו, לא זו בלבד שלא הוכח שמלאו תנאי החוזה שהיה בהם כדי לזכות את הנתבע בתגמולים על-פיו, ולא זו בלבד שנמצא כי התחשיב שהגיש התובע בעניין זה לוקה באורח מהותי ואינו עשוי לבסס מתן סעד, אלא שהתחוור שהתובע לא הניח תשתית ראייתית מספקת שתעניק לו סעד של מתן חשבונות ביחס לתגמולים. משלא הובאו ראיות בכמות ובאיכות הדרושה לשם ביסוס זיקה וקשר בין פנסי ינירו שפותחו בשלב הראשון של החוזה לבין פנסי המיזם – ובשים לב לכך שבפסק-הדין החלקי ניתן סעד של מתן חשבונות על-סמך תשתית ראייתית לכאורית בלבד וביחס לחוזה שתוכנו היה אותה עת בגדר נעלם – יש לקבוע למפרע שהתובע אינו זכאי לקבל מהנתבע חשבונות ונתונים ביחס לתגמולים. שונים היו פני הדברים אילו הוכח – כטענת התובע בשלב הראשון של הבירור – כי החוזה שנערך בין הנתבע לינירו ביטא עסקה שבגדרה מכר הנתבע את פנסי המיזם לינירו. דא עקא, משהוצג החוזה הוברר שלא זו היא העסקה שנרקמה בו; על כן עמדה בעינה חובתו של התובע להוכיח זיקה וקשר בין פנסי ינירו לבין פנסי המיזם. הוכחה כזו לא הובאה, ודאי לא כזו שתצלח את הרף התחתון של מאזן ההסתברויות.

הדברים משליכים על טענת התובע כי הנתבע לא הציג דוחות כספיים של חברת ינירו וכי יש לזקוף זאת לחובתו [עמ' 159 ש' 30-24; סע' 7 ב-נ/1]. מן הבחינה הדיונית פסק-הדין החלקי לא חייב את הנתבע להציג מסמכים כאלה ואילו מן הבחינה המהותית לא קמה לתובע זכות לחייב את הנתבע בהצגתם.

הדברים משליכים גם על טענת התובע כי ינירו מציעה את פנסיה למכירה באמצעות חברות אחרות שקשורות אליה או כי היא נקטה הליכים לשם רישום פטנט ביחס לפנסיה [עמ' 161 ש' 16 עד עמ' 164 ש' 21]. כל עוד לא הוכיח התובע זכות מהותית לקבל חשבונות מהנתבע ביחס לתגמולים אין בטענות הללו כדי לסייע לו. ראשית, גם בהקשר זה שב הנתבע ועמד על כך שפנסי ינירו שיוצרו לפי החוזה תוכננו 'מבראשית ברא', ללא קשר לפנסי המיזם [עמ' 164 ש' 21-17]. שנית, טענת התובע כי "בקשת הפטנט מבוססת לכאורה" על פיתוחיהם של התובע, הנתבע ודיסקין שנעשו ביחס לפנסי המיזם טעונה היא כשלעצמה הוכחה בחוות-דעת מומחה, אלא שחוות-דעת על כך לא הוצגה [עמ' 163 ש' 14-13]; אין זו טענה שהתובע עשוי להוכיחה בהבל-פה. שלישית, בקשת הפטנט שאליה ביקש התובע להתייחס לא נכללה בראיותיו.

את טענת התובע לפיה מתקיימת ידיעה שיפוטית על-אודות הליכי רישום פטנט במדינה זרה אין לקבל; פסק-הדין אליו היפנה התובע אינו מצדד בכך. הגשת בקשה לפטנט במדינה זרה, בשפה זרה ותחת דין זר אינה עניין שעשוי לבסס ידיעה שיפוטית [ראו ע"א 941/05 אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב נ' חברת הכרם בע"מ, פ"ד סע(3) 350, 372-370 (2006) והשוו: אליהו הרנון דיני ראיות 45-39 (מהדורה רביעית, 1985); רע"א  5577/08 בנק הפועלים בע"מ נ' פסגות גליל גולן - אגש"ח בע"מ (28.10.2008); רע"א 9728/04 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, פ"ד נט(3) 760, 767-766 (2005)]. עצם קיומה ותוכנה של בקשה למתן פטנט המוגשת במדינה זרה אינן מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אינן בגדר עובדה ברורה הידועה לכל אדם סביר גם ללא עיון במקורות כלשהם, אינן בגדר עובדה שניתנת לבירור וקביעה מדויקת באמצעות היזקקות מהירה ונוחה למקורות שאינם שנויים במחלוקת ואף אינן בגדר עניין הנכלל ב'דין' – שהרי דין זר טעון הוכחה בבית-משפט בישראל כאילו היה עובדה [ע"א 5664/93 כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נא(4) 114, 121-120 (1997) וההפניות שם].

(יא) ביום 25.6.2013, לאחר שתם הבירור העובדתי וניתן צו להגשת סיכומים, הגיש התובע 'בקשה להגשת ראיות מפריכות', בגדרה עתר להתיר לו להגיש ארבעה מסמכים חדשים שלא הוגשו קודם לכן: פלט מאתר חברת ינירו שהודפס ביום 10.3.2913, פלט מאתר חברת ינירו אינטרנשיונל שהודפס ביום 17.4.2013, פלט מאתר משרד הפטנטים האירופי שהודפס ביום 17.4.2013 ואשר מתייחס לבקשה לרישום פטנט ביחס לפנס לד54, ופלט מאתר משרד הפטנטים האירופי, אף הוא מתאריך 17.4.2013, שמפרט את מצב הטיפול בבקשה לרישום הפטנט. הנתבע התנגד לבקשה וביקש לדחותה. בהחלטה מיום 30.6.2013 נקבע כי החלטה בבקשה תינתן בפסק-הדין, והצדדים יהיו רשאים לטעון לגופה במסגרת סיכומיהם; ככל שהבקשה תיענה בחיוב יהא פסק-הדין חלקי ויקבע מועד נוסף להבאת הראיות שעליהם נסבה הבקשה טרם מתן פסק-הדין הסופי.

התובע ביקש להציג את הראיות הנוספות על-מנת להזים את עדותו של הנתבע: לשיטתו יש במסמכים שעליהם נסבה הבקשה כדי להפריך את עדות הנתבע לפיה הפסיקה ינירו למכור פנסים עוד בשנת 2012, אף כדי להראות שינירו היא חברה פעילה אשר שילמה אגרה שנתית בגין בקשת הפטנט שהגישה.

דין הבקשה להידחות. כל הראיות הנוספות שבהגשתן מעוניין התובע נועדו לבסס את טענתו כי הוא זכאי לתגמולים לפי החוזה מינירו, מכוחה של זכות הנתבע לאותם תגמולים. דברים שנאמרו לעיל מלמדים שהתובע כשל בהוכחת זכות מהותית שלו ביחס לפנסי ינירו, אף כשל בהוכחת זכות לקבל מהנתבע חשבונות ביחס לפנסי ינירו המזכים את הנתבע בתגמולים לפי החוזה בינו לבין ינירו. בראיות הנוספות אין כדי להשלים את שהחסיר התובע בראיותיו; לו ביקש התובע להשלים את שהחסיר במסכת ראיותיו בשלב זה של הבירור היה נדחה, שכן אין מדובר בראיות הזמה המותרות בהגשה – בכפוף לשיקול-דעת בית-המשפט – לפי תקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי. על כן אין בראיות הנוספות כדי לקדם את הבירור במאום, ואין טעם בהארכת הבירור לשם הגשת ראיות שאין להן נפקות בהכרעת ההליך.

1. דמי הייעוץ

שונים פני הדברים באשר לדמי הייעוץ ששולמו לנתבע על-ידי ינירו לפי החוזה, בסך כולל של 12,000 יורו ומע"מ; באלה על הנתבע לחלוק עם התובע, כחלקיהם במיזם המשותף.

(א) הנתבע עמד על כך שהסכום היחיד שקיבל מינירו היה דמי יעוץ בסך 12,000 יורו [סע' 3 לתצהיר מתן החשבונות, סע' 1 ב-נ/1]. קבלת דמי יעוץ בסכום זה עולה בקנה אחד עם תוכנו של החוזה עם ינירו. בעניין זה לא חלק התובע על חשבונות הנתבע; השגותיו נסבו רק על זכאות הנתבע לתגמולים מינירו על-פי החוזה.

(ב) לעיל דובר בזיקה שהתקיימה בין פעילות המיזם המשותף לבין נסיעת הנתבע לתערוכה, כמו גם בין השתתפותו בתערוכה לבין התקשרותו בחוזה עם ינירו. פיתוח הפנסים שנמסר לדיסקין נעשה עבור המיזם המשותף במסגרת פעילותו. לתובע ולנתבע חלקים שווים במיזם ובתוצריו. אותם תוצרים סללו את הדרך לעבודה של דיסקין עבור חברת ינירו [פסק-הדין החלקי בחלק ה(4)(ד)]. לפי עדותו של דיסקין יצא הנתבע לתערוכה לשם הצגת הפנסים על-יסוד אותה הסכמה שגובשה ביניהם בדבר המרת חוב המיזם לדיסקין במתן דריסת רגל לו בהמשך הפיתוח של תוצרי המיזם [שם, חלק ה(4)(ה)]. עדותו זו של דיסקין, עד הנתבע ומי שחבר לנתבע לשם השלמת הפיתוח של הפנסים בפרוץ הסכסוך בין הנתבע לתובע, משליכה על מבוקשו של הנתבע לנתק בין פעילות המיזם המשותף ותוצריו לבין העסקתו על-ידי ינירו בתפקיד יועץ.

(ג) נוכח הדברים האמורים לעיל, בשים לב לכך שלתערוכה – בה נוצר הקשר הראשוני בין הנתבע לגב' ינירו – לא הגיע הנתבע כצלם מטעם עצמו אלא כנציג של המיזם המשותף ועל-בסיס הידע שרכש אגב פעילות המיזם ובעטיה, אין לנתק בין פעילות המיזם לבין מבוקשה של ינירו לשכור את שירותיו של הנתבע כיועץ ונכונותה לשלם לו דמי יעוץ עבור שירותיו. הנתבע טען שהתשלום האמור ניתן לו בעבור ידע שלו, לרבות כזה שנרכש במהלך התקופה שעבד עבור ינירו על-פי החוזה [עמ' 166 ש' 5-4]. אין בידי לקבל טענה זו. במועד בו נכרת החוזה, אפריל 2007, לא היה לנתבע ידע שנצבר במהלך עבודתו עבור ינירו ועל כן לא בגין ידע כזה נקבעו דמי הייעוץ בחוזה; מדובר בתשלום עבור ידע שהביא עמו הנתבע ושהיה נחלתו במועד בו נכרת החוזה. אף אין בידי לקבל את טענת הנתבע כי הידע שבעטיו הבחינה בו ינירו, ראשיתו ואחריתו בהבנתו בפנסי תאורה במעמדו כצלם, מהיותו 'משתמש קצה' בלשונו, שאמור להבין בתאורה ובפנסים ועל-בסיס זה יכול היה לתרום לינירו מהידע שלו ומניסיונו בתחום [עמ' 166 ש' 16-1]. כמשתמש קצה אין הבנתו וידיעותיו של הנתבע עולות על אלה של עשרות ומאות צלמים אחרים הפועלים בתעשיה, מוכשרים ומנוסים לא פחות ממנו; הנתבע הודה בכך [שם, ש' 25-24].

(ד) אפילו קיבלתי את טענת הנתבע כי לא הציג בתערוכה את פנסי המיזם בכללותם, בתצורה של אב-טיפוס – ובשים לב לכך שכבר נקבע שאת הגוף המתכתי של הפנסים שפיתח דיסקין עבור המיזם נטל הנתבע עמו לתערוכה – החוליה המקשרת בין הנתבע לבין החוזה שכרת עם ינירו היא הידע שהניבה לו התנסותו במסגרת המיזם המשותף – ידע שלא היה נחלתו קודם לכן. בזכות ידע זה, ולא בזכות עבודתו של הנתבע כצלם, זכו הוא ודיסקין בפרס בתערוכה – פרס שסלל את דרכם להתקשרות עם ינירו. בין השיטין הודה בכך הנתבע: "[...] צלם בדרך כלל מצלם ואצלי גם היה רצון ליצור משהו שהוא נוסף, משהו שאני משתמש בו בזמן שאני עובד מתוך הרצון שלי ליצור והכסף ששמתי וחשבתי שיכול להיות לזה גם פרי כספי" [עמ' 166 ש' 28-26]. ההשקעה הכספית היחידה שהוכחה ככזו שביצע הנתבע נכון למועד יציאתו לתערוכה והתקשרותו עם ינירו היא השקעתו במיזם המשותף; מאחר שבמועד נסיעתו לתערוכה ראה הנתבע את יחסיו עם התובע ככאלה שמוצו ובאו על סיומם ברי שביקש להציל את השקעתו ולנתב אותו לסיכוי לרווח – אם לא במסגרת המיזם המשותף אזי במסגרת התקשרות עם ינירו [עמ' 167 ש' 20-9]. אין בכך כדי לנתק בין דמי הייעוץ בהם זכה הנתבע מכוח החוזה עם ינירו לבין פעילות המיזם המשותף; נהפוך הוא.

(ה) מן המקובץ עולה שדמי הייעוץ להם זכה הנתבע במסגרת החוזה עם ינירו שולמו לו עבור ניסיון וידע שצבר במסגרת המיזם המשותף ומכוחו. מדובר אפוא בדמי יעוץ שלתובע חלק שווה בהם. אפילו היו פנסי ינירו שתוכננו ויוצרו על-פי החוזה שכרת הנתבע עמה מוצר שונה לחלוטין מפנסי המיזם כטענת הנתבע – וכאמור, התובע שעליו נטל השכנוע בעניין זה לא הרימו ולא הראה אחרת – דמי הייעוץ בהם זכה הנתבע לפי אותו חוזה הם פרי עבודתו של המיזם המשותף ולתובע זכות שווה בהם. הם מזכים את התובע במחצית מדמי הייעוץ שהניב החוזה עם ינירו לנתבע; לעניין זה אין נפקא מינה אם כונה הסכום ששולם לנתבע בחוזה עם ינירו כך או אחרת, אף לא אם הוצג כתשלום אישי לנתבע בגין ידיעותיו וכישוריו.

בהקשר זה יש להבחין הבחן היטב בין דמי הייעוץ לבין פנסי ינירו; דינם אינו דין אחד ועל כן גם תוצאת ההתדיינות לגביהם שונה מעיקרה. דמי הייעוץ שולמו לנתבע בגין 'יש' קיים שהיה נחלתו במועד התקשרותו עם ינירו, אותו יש לזקוף למיזם. לעומת זאת פנסי ינירו שעליהם נסב השלב הראשון בחוזה לא היו בגדר 'יש' קיים אלא דבר-מה שיש לתכנן, להפיק ולייצר על-פי החוזה מתוך מבט צופה פני עתיד. בהיעדר ראיות שתקשורנה בין פנסי ינירו לבין פנסי המיזם אין לראות בפנסי ינירו מוצר שמקיים זיקה וקשר למיזם המשותף.

(ו) דמי הייעוץ שולמו לנתבע על-פני שנים-עשר חודשים, החל ממועד כריתת החוזה עם ינירו ואילך. לפי החוזה עם ינירו הסתיים תשלומם ביום 2.4.2008. התביעה דנן הוגשה ביוני 2008. חלקו של התובע בדמי הייעוץ, 6,000 יורו, הסתכם ב- 34,130 ₪ ביום הגשת התביעה. הנתבע ישלם לתובע סכום זה, 34,130 ₪, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (3.6.2008) עד יום פסק-הדין.

1. לסיכום חלק זה

עיקר טענת התובע הייתה שעל הנתבע לשלם לו מחצית מן הזכיה שהפיק מכוחו של החוזה שכרת עם ינירו. למקרא טענות התובע נהיר וגלוי שלכך כיוון לא רק בעילת עשיית עושר ולא במשפט אלא גם בגין נזק שסבל לשיטתו מחמת התנהלות הנתבע [ר' למשל סע' 5, 6, 23, 45 ו-46 ב-ת/1]. לשון אחר, הסעד הכספי שנתבע הוא אחד, בין שמדובר בעילה החוזית ובין שמדובר בהתעשרות שלא כדין. התובע לא תקף את החוזה שנכרת בין הנתבע לינירו אלא דווקא השתית עליו את תביעתו. הוכח שלא היה ביכולתו של התובע לגרום לכריתתו של חוזה אחר, טוב ממנו, בשל חסמים שהשליכו על התנהלותו והשפיעו על סיכוייו להיות צד לחוזה כזה. הלכה למעשה אף לא נקט התובע כל פעולה לקידום פנסי המיזם בתקופה שבין המועד בו עלו יחסי הצדדים על שרטון (ספטמבר 2006) ועד להגשת התביעה (יוני 2008), במה שמלמד על חולשת טענתו כי בהתקשרו עם ינירו מנע ממנו הנתבע דבר-מה שהיה ביכולתו של התובע להשיג בכוחותיו וביכולותיו הוא [סע' 39 ב-ת/1]; אין ממש בטענה זו, היא לא הוכחה ודינה להידחות. עילות אחרות זולת פיצויים בשל הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט לא נטענו בכתב-התביעה וחריגה מהן, באופן שאליו כיוונו סיכומי התובע בהרחבה, אינה אפשרית. ממילא לא היה באותן עילות כדי לשנות מן התוצאה: בסופו של יום הצהיר התובע שהוא נכון להסתפק בחלק שמגיע לו מתוך הסכומים שקיבל הנתבע על-פי החוזה עם ינירו [סע' 41 ב-ת/1].

בכל הקשור לתגמולים הנדונים בחוזה עם ינירו – דין התביעה הכספית להידחות. התובע לא הראה זכות בתגמולים הללו, לא הראה שביחס לחלק זה של החוזה נתונה לו זכות למתן חשבונות, וממילא לא הוכח שהנתבע עצמו קיבל תשלום כלשהו בעטיים. בכל הקשור לדמי הייעוץ הנדונים בחוזה – מתקבלת התביעה, והתובע זכאי לקבל מהנתבע סך של 34,130 ₪ בערכי יום הגשת התביעה.

ד. התביעה שכנגד: הוצאות המיזם והתנהלות התובע בחשבון המשותף

נותרו להכרעה טענות הצדדים בגדרה של התביעה שכנגד, שעיקרה בהשקעה הכספית של הנתבע במיזם המשותף ובאופן שימושו של התובע בסכומים שהעמיד הנתבע לרשותו במסגרת זו.

1. כללי

מעמדו של הנתבע במיזם המשותף היה מעמד של שותף מממן ומשקיע. התביעה שכנגד נסבה על טענות הנתבע באשר לאופן שימושו של התובע בסכומים שהעמיד הנתבע לרשותו, לצרכי פיתוחם של פנסי המיזם. התביעה שכנגד הוגשה בשתי עילות; האחת, השבת סכום משוערך של 74,696 ₪ (66,013 ₪ בערכי אוקטובר 2006) – לגביו נטען שהוא הועמד לתובע בידי הנתבע למטרות המיזם המשותף אלא שהתובע נטלו ללא קשר לפיתוח פנסי המיזם ועשה בו שימוש לצרכיו האישיים, ללא זכות ובאופן שחרג מהסכמת הצדדים. לעת הבירור הועמד סכום זה על 51,511 ₪ בערכי קרן, לאחר שהוברר כי בתחשיב שפורט בכתב-התביעה לא נכלל סך של 15,000 ₪ שקיבל הנתבע במכירתו של הרכב ששימש את המיזם המשותף, ואין מחלוקת שיש להפחיתו מסכום התביעה [ר' תצהירו המתקן של הנתבע, נ/2]. העילה השניה בתביעה שכנגד כיוונה לפיצוי הנתבע בסך 30,000 ₪ בשל כך שהתובע הפר את חובת תום-הלב, נטל מכספי המיזם לכיסו, נמנע מלשתף פעולה בקידום המיזם המשותף והתחמק מתשלום לספקים שהועסקו עבור המיזם בפיתוח הפנסים. בשלב השני של הבירור, ובשים לב לממצאי פסק-הדין החלקי, זנח הנתבע את התביעה בעילה זו ולמעשה נותרה לבירור רק הטענה לפיה נטל התובע מכספי ההשקעה של הנתבע סכומים שהוא לא היה זכאי להם. אף בהתייחס לתביעה שכנגד, כבהתייחס לתביעה העיקרית, הועלתה התנגדות להרחבת חזית המחלוקת; על כן מנועים הצדדים לחרוג מן הפלוגתות שנוסחו בכתבי-הטענות.

1. מימון המיזם המשותף וגדר המחלוקת

(א) אין מחלוקת שהנתבע העמיד לרשות התובע, בראשית דרכו של המיזם המשותף וכחלק מן ההשקעה לה התחייב הנתבע, סכומי כסף – זאת בשתי דרכים: במסירת סך מזומן של 25,000 ₪ לידי התובע ובמסירתו של פנקס המחאות לתובע, באמצעותו היה ביכולתו למשוך סכומים מתוך חשבון מס' 037394 בבנק הפועלים שפתח הנתבע על שם שני הצדדים (להלן החשבון). אין מחלוקת על כך שמלוא הסכום בחשבון הופקד בידי הנתבע; התובע לא תרם לו במאום [עמ' 124 ש' 17-15]. התובע לא ידע לנקוב ולו גם בהוצאה אחת של המיזם שמימן מכיסו מרגע התקשרותו עם הנתבע ובמהלך פעילותם המשותפת [עמ' 133 ש' 24-22]. אף אין מחלוקת שהתובע משך מהחשבון סכומי כסף שונים באמצעות פנקס ההמחאות שנמסר לו; פנקס ההמחאות הוצג במקורו כשהוא כולל ספחיהן של ארבע-עשרה המחאות שבהן נעשה שימוש [הפנקס סומן נ/3 בשלב הראשון של הבירור; להלן פנקס ההמחאות]. פרטי הספחים בפנקס מולאו בכתב-ידו של התובע והוא ציין בהם גם את תאריכי ההמחאות שמשך על החשבון [עמ' 121 ש' 31-25, עמ' 122 ש' 3-1].

הנתבע גרס שהסכומים הללו (להלן הסכום המזומן והסכום בחשבון) הועמדו לרשות התובע על-מנת שישמשו אותו לפעילות המיזם ולפיתוח הפנסים. כדי להראות שהתובע עשה בהם שימוש לצרכי המיזם המשותף נדרש התובע להציג לנתבע קבלות בגין ההוצאות בהן חייב את החשבון באמצעות ההמחאות, כמו גם בגין אופן שימושו בסכום המזומן. עמדת הנתבע הייתה כי אין בפיו טענה ביחס לכל סכום שלגביו יציג התובע תיעוד שילמד כי נעשה בו שימוש לצרכי המיזם המשותף ומטרותיו.

(ב) תחשיב הנתבע שביסוד התביעה שכנגד נסמך על עמודת 'חובה' ועמודת 'זכות' ביחס לסכום המזומן ולסכומים שמשך התובע מהחשבון באמצעות פנקס ההמחאות. בעמודת החובה נכללו הסכום המזומן והסכומים שמשך התובע מהחשבון באמצעות ההמחאות; בעמודת הזכות נכללו סכומים שבגינם הציג התובע תיעוד שקשר בין ההוצאה לבין המיזם המשותף, כמו גם התמורה שקיבל הנתבע במכירת הרכב שנרכש קודם לכן עבור המיזם מכספי ההשקעה. להלן ריכוז של הנתונים הצריכים לעניין:

ההפרש בין עמודת החובה לבין עמודת הזכות, 51,511 ₪ בערכי קרן (אוקטובר 2006), הוא הסכום שנדרש התובע לשלם לנתבע בגדרה של התביעה שכנגד.

(ג) הנתונים המספריים בטבלה לעיל, הם כשלעצמם, אינם במחלוקת ולמצער יש לקבוע שהם הוכחו כדבעי. השקעת הסכום המזומן (25,000 ₪) הוכחה על-ידי הנתבע בעדותו שנשמעה בשלב הראשון של הבירור [ר' פסק-הדין החלקי, חלק ג(2)(א)]. בפסק-הדין החלקי נקבע ממצא בדבר השקעתו של סכום זה על-ידי הנתבע ומסירתו לתובע, תוך העדפת עדות הנתבע וקביעה כי עדות התובע בעניין זה לא עוררה אמון [שם, חלק ה(2)(ב)]. עוד נקבע שם כי הסכום המזומן נמסר לתובע למטרת המשך הפיתוח של הפנסים, היא המטרה לשמה בא המיזם המשותף לעולם.

משיכת שני הסכומים המצטברים הנוספים שנמנו בעמודת החובה, 47,000 ₪ ו- 2,720 ₪, אף היא הוכחה, בהצגת פנקס ההמחאות ובאישורו של התובע כי הוא שמשך את הסכומים שצוינו בספחי ההמחאות מתוך החשבון. יתרה מכך, התובע אישר שכל שבע ההמחאות אשר הסתכמו בסך של 47,000 ₪ ביטאו סכומים שמשך מתוך החשבון [עמ' 133 ש' 31-28].

הוצאת סך של 8,209 ₪ על-ידי התובע מתוך כלל הסכומים שהעמיד הנתבע לרשותו, לצרכיו של המיזם המשותף ותוך שהתובע הציג לנתבע חשבוניות שקושרות בין מרכיבי ההוצאה לבין פעילות המיזם, אינה במחלוקת. התובע הוא שסיפק לנתבע תיעוד שעל-יסודו הכיר הנתבע בסכום זה כהוצאה שנזקפה לפעילות המיזם.

מכירת הרכב שנרכש בכספי ההשקעה לצרכי פעילותו של המיזם המשותף וקבלת סך של 15,000 ₪ על-ידי הנתבע במכירת הרכב הוכחו בעדות הנתבע על כך, שלא נסתרה, ובתצהירו של רוכש הרכב, מר ניסים בלום, שהוגש מטעם הנתבע ושעל חקירה עליו ויתר התובע [נ/3, עמ' 176 ש' 4-3; ר' גם עמ' 174 ש' 16-15]. התובע העלה השגות באשר למחיר המכירה של הרכב אך לא היה בהן אלא כדי לערער את אמינותו שלו; הן תידונה בהמשך, לעת הדיון ברכב המיזם ובהוצאות הקשורות בו.

(ד) המחלוקת בין הצדדים לא נסבה אפוא על הנתונים המספריים 'היבשים' שעליהם נסמך תחשיב הנתבע שביסוד התביעה שכנגד אלא על השאלה אם הסכום שנדרש התובע להשיב, 51,551 ₪ (להלן הסכום במחלוקת), שימש אותו לצרכי המיזם המשותף בהתאם להסכמה שגובשה בין הצדדים בעת חבירתם למיזם, אם לאו [ר' גם הצהרת בא-כוח הנתבע בעמ' 173 ש' 28-25].

יאמר מיד: מצאתי שיש לדחות את התביעה שכנגד, במובן זה שאין מקום לחייב את התובע בהשבת סכום כלשהו לנתבע. טעמו של דבר בכך שכרטיס הכניסה של הנתבע למיזם המשותף היה בהשקעת סך של 40,000 דולר, אלא שהלכה למעשה לא הוכיח הנתבע אלא השקעת חלק מן הסכום בסך של 123,000 ₪. סכום ההשקעה המלא, 40,000 דולר, נגזר משערו של הדולר במועד בו חברו הצדדים למיזם המשותף, 25.5.2006. הוא מסתכם על כן בסך של 180,000 ₪. כל עוד לא הוכיח הנתבע השקעה של סכום זה במלואו אין הוא זכאי להשבת דבר-מה מבעל-דברו שאליו חבר לפעילות המיזם המשותף. הסכום שלגביו נקבע בפסק-הדין החלקי כי הוא שהושקע על-ידי הנתבע הוא הסך של 123,000 ₪; הנתבע אינו זכאי להפחית מסכום זה בדרך של השבה, אפילו עשה התובע שימוש בכספי ההשקעה שחרג מגדרן של הסכמות הצדדים.

יחד עם זאת נודעת חשיבות לדיון שיובא להלן, שעיקרו בשאלת אופי ותכלית שימושו של התובע בסכום במחלוקת. ראשית, בפסק-הדין החלקי נאמרו דברים קשים על-אודות האופן בו נהג הנתבע בתובע; בדרכי התנהלותו של התובע בכל הקשור לסכומים שאליהם ניתנה לו גישה בידי הנתבע יש כדי להראות שאף התובע אינו חף מביקורת– ובכך לחשוף את מלוא רוחב היריעה של המציאות שעל-רקעה פרץ הסכסוך בין הצדדים ונפרדו דרכיהם. שנית, להתנהלותו של התובע במישור הכספי יש ליתן נפקות במישור ישוב החשבון בין בעלי-הדין בכל הקשור לתרומתם למיזם המשותף ולחלקיהם בו. לבסוף, לדיון נודעת חשיבות בהערכת מהימנות הצדדים, כמו גם בפסיקת הוצאות השלב השני של הבירור.

1. משיכת משכורות על-ידי התובע

(א) בפסק-הדין החלקי נקבע שטיוטת הסכם שניסח הנתבע בתאריך 30.8.2006 [נ/5 שם], אף שלא נחתמה, ביטאה את תוכנו של ההסכם שגובש בין הצדדים על-פה בראשית דרכו של המיזם המשותף ושהתווה את חלקיהם, זכויותיהם וחובותיהם בו [שם, בחלק ג(3)(ג)-(ד)]. זה לשונו של ההסכם שניסח הנתבע:

בסביבות חודש מאי 2006 פנה אבי אבנעים לאופיר מורדוב בהצעה להשקיע ביוזמה שפיתח סביב רעיון אשר הגה בעניין יצור פנסי תאורה מבוססי טכנולוגית LED. אופיר הסכים להשקיע 40,000 $ ובכך להיות שותף מלא (50% 50%) ביוזמה. הכסף אשר השקיע אופיר שימש ומשמש להמשך היישום של היוזמה הראשונית. מעבר להשקעות הראשוניות של אבי ואופיר ביוזמה, ימשיכו אבי ואופיר, לשאת באופן שווה, בכל ההתחייבויות וההשקעות הנדרשות.

משמע, נקבע בין הצדדים שכספי ההשקעה שכללו את הסכום המזומן ואת הסכום בחשבון ישמשו את פעילות המיזם שביטויה בפיתוח הפנסים. במסירת הסכום המזומן לתובע ובמתן זכות משיכה לתובע מתוך החשבון הוענקה לתובע גישה לכספו של הנתבע שהושקע במיזם והכול למטרה מסוימת, מוגדרת וידועה היטב. מכוחה של הסכמה זו, כמו גם מתוך מסירת כספי הנתבע לידיו הנאמנות של התובע, נאסר על התובע להשתמש בסכום המזומן ובסכום בחשבון לכל מטרה שאינה מקדמת במישרין את המיזם ואת פיתוח הפנסים בגדרו.

(ב) לטענת התובע, בסך של 47,000 ₪ שמשך מהחשבון באמצעות פנקס ההמחאות נכללו גם שתי משכורות שנטל לעצמו, כל אחת בסך 10,000 ₪; לשיטתו הוסכם בינו לבין הנתבע כי המיזם המשותף ישלם לתובע משכורת חודשית שזה סכומה והתובע נטל את הסכומים לפי הסכמה זו [סע' 11 ב-ת/2]. אין לקבל טענה זו.

בפסק-הדין החלקי נקבע תוכנה וגדרה של הסכמת הצדדים שעל-יסודה הוקם ופעל המיזם המשותף. הסכמה זו לא כללה תשלום משכורת בסכום כזה או אחר לתובע. ודוק: לפי אותה הסכמה נועדה השקעתו של הנתבע לשמש להמשך הפיתוח של הפנסים בו החל התובע קודם לכן. במציאות בה נדרשו להמשך הפיתוח סכומי כסף נוספים, במציאות בה חסר התובע כל יכולת להשקיע סכומים אלה ממקורותיו הוא ולכן נדרש לשותף משקיע כנתבע, במציאות בה הסיכוי לעשות את פנסי המיזם מוצר בר-קיימא היה לוט בערפל, אין לראות מה טעם ישמשו כספי ההשקעה של הנתבע לתשלום משכורת חודשית לתובע. ואומנם, הנתבע הצהיר שלא זו בלבד שלא סוכם על משיכת משכורת בידי השותפים למיזם אלא שנקבע ביניהם כי מלוא כספי ההשקעה ינותבו לפיתוח הפנסים [נ/1 בסע' 16]. משיכת משכורת על-ידי התובע מתוך כספי ההשקעה שהעמיד הנתבע לרשות המיזם המשותף הייתה טעונה הסכמה ברורה ומפורשת; הסכמה כזו לא הוכחה כלל ועיקר. אף לא הוכחה טענת התובע כי מרצו ועתותיו הושקעו במיזם המשותף באורח מלא ובלעדי, באופן שעשה אותו זכאי ליטול שכר לעצמו מכספי המיזם שהעמיד לרשותו הנתבע.

(ג) בשלהי אוגוסט 2006, בעת שכבר פרץ בין הצדדים סכסוך נוכח טענות הנתבע למשיכת כספים על-ידי התובע לצרכיו הוא וללא קשר לפעילות המיזם, הוחלפו בין הצדדים טיוטות הסכמים – מתוך ניסיון, שלא צלח, לעגן את הסכמותיהם שגובשו קודם לכן על-פה במסמך בכתב. אחת הטיוטות הללו נוסחה על-ידי הנתבע; אין בה זכר למשכורת לה זכאי התובע מכספי ההשקעה במהלך פעילותו של המיזם המשותף. בפסק-הדין החלקי נקבע שהתובע לא הצביע על עניין קונקרטי בטיוטת ההסכם שלא תאם את דרישותיו ולא ידע לבאר מדוע לא חתם עליה [שם, חלק ג(3)(ג)]. היעדר כל אזכור לזכאות של התובע למשכורת במסמך זה אומר דרשני ואינו מתיישב עם טענתו כי משיכת שכר על-ידו שיקפה הסכמה שגובשה בינו לבין הנתבע.

גם בטיוטת הסכם מאוחרת יותר שהציע דיסקין ושגם היא לא חרגה, לשיטתו של התובע, מן ההסכמות שגובשו על-פה בינו לבין הנתבע בעד כינונה של השותפות ביניהם, לא נזכרה זכות שניתנה לתובע למשוך משכורות מכספי ההשקעה [פסק-הדין החלקי, חלק ג(3)(ז)-(ח)]. כאמור שם, בעת שנוסחו אותן טיוטות כבר הייתה ידועה טענתו של הנתבע כי התובע עשה שימוש לא מורשה בכספי ההשקעה וניצלם לצרכיו הפרטיים. במציאות זו, לו היה ממש בטענת התובע כי ניתנה לו התחייבות של הנתבע לשלם לו משכורת, חזקה עליו שהיה נותן לה ביטוי גלוי בטיוטות שהוחלפו בין הצדדים או לכל הפחות מבאר בהליך דנן שלא חתם על הטיוטות הללו בשל כך שנושא זכאותו למשכורת לא הוסדר בהן. כאמור, התובע לא הצביע על חסר בטיוטות ההסכמים, בין זו שערך הנתבע ובין זו שהכין דיסקין. חסרונו של נושא המשכורת בטיוטות פועל לחובת התובע ומלמד כי עניין זה לא נכלל בגדרה של ההסכמה שעליה הושתתה פעילותו של המיזם המשותף.

(ד) תימוכין לכך שמשיכת משכורות לעצמו מהסכום בחשבון נעשתה בידי התובע ללא זכות אמיתית יש לראות בכך שבכל הקשור לנטילת המשכורות ולאופן רישומן בפנקס ההמחאות לא נהג התובע בשקיפות וגילוי כלפי הנתבע אלא ניסה דווקא להסוות את התכלית שלשמה משך מהחשבון סך של 10,000 ₪ בשני חודשים עוקבים.

כאמור, באמצעות פנקס ההמחאות משך התובע שתי משכורות מהחשבון, כל אחת מהן בסך 10,000 ₪: בהמחאה 001 מיום 19.6.2006, הראשונה בפנקס, ובהמחאה מס' 008 שתאריכה 13.7.2006. בספחים לא צוינו הסכומים כמשיכת משכורת; תחת זאת כינה אותם התובע 'פיתוח פנס' ו'משכנתא' [סע' 12 ב-ת/2; ר' גם פנקס ההמחאות].התובע לא היה עקבי באשר לתאריכי משיכת המשכורות: מצד אחד טען שהדבר נעשה בחודשים מאי ויוני 2006; מצד שני אישר שהמשיכה נעשתה בשתי המחאות שתאריכיהן אינם עולים בקנה אחד עם גרסתו בתצהיר [השוו סע' 12 ב-ת/2 לעמ' 122 ש' 24-15 ור' גם עמ' 132 ש' 20-14]. עדות התובע בכל הקשור למשיכת המשכורות בלטה בעמימותה [עמ' 122 ש' 14-4]. לו באמת הוסכם בינו לבין הנתבע כי הוא יהא זכאי למשכורת בסכום זה או אחר אין לראות מדוע לא נרשם 'משכורת' בספחי ההמחאות ומה טעם נדרש התובע להסוות את מהות הסכומים שמשך באמצעותן. טענת התובע כי דווקא הרישום 'משכנתא' באחד הספחים הרלוונטיים מעיד על גילוי נאות אינה מניחה את הדעת; היא מתיישבת עם מנהגו הפתלתל של התובע בסכומים שנמסרו לידיו הנאמנות ולאו דווקא עם יושרה, כנות והגינות כלפי הנתבע-שותפו. יתרה מכך, לא היה בפיו הסבר להסוואת הסכום הראשון שנטל כמשכורת כ'פיתוח פנס', באופן שמתיישב עם ניסיון להציגו כהוצאה שנדרשה לפיתוח הפנסים.

(ה) התובע לא ידע לבאר מדוע לא כלל את המשכורת בדיווח שהעביר לנתבע על הוצאותיו. בדיווח הראשון ששיגר התובע לנתבע ובו פירוט הוצאות המיזם שבהן נשא כלל גם תשלום לעסק בשם כומפניקס תקשורת ואלקטרוניקה בע"מ בסך 982 ₪; מדובר בסכום שעליו הציג התובע חשבונית לנתבע והוא נכלל בהתאמה בסכום של 8,209 ₪, קרי בתשלומים בהם נשא התובע מכספי ההשקעה למטרות המיזם [ר' נספחים ד' ו-ח' ב-נ/1; להלן התשלום לכומפניקס]. החשבונית לכומפניקס נושאת תאריך 29.6.2006. נובע מכך שהדיווח הראשון בדבר הוצאותיו שהעביר התובע לנתבע הוכן ונשלח לא קודם ליום 29.6.2006, שאם לא כן לא היה התובע עשוי לכלול בו את התשלום לכומפניקס. המשכורת הראשונה נמשכה על-ידי התובע מהחשבון בתאריך 19.6.2006; לו ניטלה בדין ובזכות פשיטא שהיה על התובע לאזכר אותה בדיווחו האמור לנתבע, אלא שהוא לא עשה כן. באותו דיווח לא נכלל סך של 10,000 ₪ שהוסווה כ'פיתוח פנס' ונמשך הלכה למעשה לכיסו של התובע.

רק ביום 16.9.2006, זמן ניכר לאחר שניטלו המשכורות, נתן להן התובע ביטוי בדיווח מסכם שהגיש לנתבע [השוו נספח ד' ב-נ/1 לנספח ח' ב-ת/2]. עדותו של התובע על כך הייתה מופת של גמגום והתפתלות ולא סיפקה הסבר ממשי לחסרונו של דיווח לנתבע על נטילת המשכורות בזמן-אמת, בהזדמנות הראשונה שבה נמסר לנתבע דיווח על הוצאות התובע ואופן שימושו בכספי ההשקעה [סע' 14 ב-ת/2 ועמ' 130 ש' 20 עד עמ' 132 ש' 20]. על הדיווח הראשון ששיגר לנתבע בגין הוצאותיו, ובאופן תמוה ולא מוסבר נעדר אזכור של המשכורת הראשונה שמשך קודם לכן, אמר התובע כך: "כמו שאתה רואה אין על זה תאריך, יכול להיות שכן היה משכורת יכול להיות שזה סתם חשבון וזה הלך לפח [...] יכול להיות שהשיקים יצאו אחרי, לא יודע" [עמ' 131 ש' 18-16]. מדובר בעדות נטולת ערך, בה כפר התובע במשקלו של דיווח שמסר הוא עצמו לנתבע; אין בה התמודדות אמיתית עם הפער המהותי בין טענתו של התובע כי היה זכאי למשוך משכורת בידיעת הנתבע לבין טיב מעשיו ומהלכיו של התובע בכל הקשור למשיכת אותה משכורת.

(ו) התובע לא כפר בחובתו למסור לנתבע דין וחשבון על-אודות אופן שימושו בסכום המזומן ובסכום בחשבון ובתוך כך להציג חשבוניות בגין סכומים שמשך [עמ' 134 ש' 4-1]. התובע אף מסר לנתבע חשבוניות בגין מקצת מן ההוצאות שלהן טען [בסכום מצטבר של 8,209 ₪]. מתן הסכום המזומן לתובע והענקת זכות גישה לתובע לסכום בחשבון כשמדובר בכספי ההשקעה של הנתבע, והקביעה כי התובע רשאי לעשות שימוש בסכומים הללו רק לצרכי פיתוח הפנסים במסגרת פעילותו של המיזם, מחילה על התובע חובה להציג לנתבע אסמכתא שתקשור בין כל סכום שהוציא לבין המיזם ופעילותו. התובע לא הרים את הנטל ביחס לחלק הארי של הסכום שהועמד לרשותו בידי הנתבע. אף שלטענתו יש אסמכתות בגין מלוא הסכום במחלוקת, הן לא הוצגו על-ידו מבלי שניתן לכך טעם או הסבר.

בעל-דין שנמנע מהצגת ראיה שיש ביכולתו להביאה מבלי שנתן לכך טעם מבורר מוחזק כמי שהיה בהצגת הראיה כדי לתמוך דווקא בגרסת הצד שכנגד [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)]. הדברים יפים בענייננו ופועלים לחובת התובע. ריכוזי הוצאות שערך התובע אינם עשויים להיחשב אסמכתא מספקת לטיבו ומטרתו של השימוש שעשה בכספי ההשקעה באין לצדם חשבוניות או תיעוד לתמיכת שיעור ההוצאה, מטרתה וזיקתה למיזם המשותף [נספח ח' ב-ת/2 ונספח ד' ב-נ/1]. מבוקשו של התובע להסתמך על דיווחים שהוא עצמו ערך משול לניסיונו של אדם להרים עצמו כשהוא מושך בשערות ראשו. הדברים יפים ביתר שאת משהוברר כי דיווחי התובע על הוצאותיו ורישומיו בפנקס ההמחאות לקו בחוסר דיוק, בהסתרה ובהסוואה, ונוכח המשקל הזעום שהתובע עצמו יחס לדיווח שמסר לנתבע בעדותו שצוטטה לעיל.

אין מנוס מלקבוע שהתובע נטל לעצמו שכר מכספי ההשקעה ללא זכות, בניגוד להסכמה שגובשה בינו לבין הנתבע ושעל-יסודה חברו למיזם המשותף; בעשותו כן שלח ידו בכספי ההשקעה שהעמיד הנתבע לרשותו מבלי שהיה זכאי לכך. הדברים מלמדים על טיב מהלכיו של התובע ביחסיו עם הנתבע-שותפו; הם נזקפים לחובת התובע ומשליכים על מידת האמון לה הוא זכאי. כפי שיובהר בהמשך, כך התנהל התובע גם בהתייחס לרכב המיזם.

1. רכב המיזם

(א) הנתבע מימן רכישת רכב לתובע, רנו קנגו מ.ר. 2965829, שנועד לשמשו למטרות המיזם המשותף (להלן רכב המיזם). לימים, משעלו יחסי הצדדים על שרטון, החזיר התובע את הרכב לסוכנות שממנה נרכש, והנתבע מכרו. עצם מכירת הרכב ומחיר המכירה, 15,000 ₪, הוכחו על-ידי הנתבע כדבעי בתצהירו של קונה הרכב, מר ניסים בלום [נ/3].

התובע ויתר על חקירה נגדית של קונה הרכב, שתצהירו הוגש מטעם הנתבע; אף-על-פי-כן ביקש להישמע בטענה כי יש פער לא סביר בין המחיר בו נרכש הרכב, 29,000 ₪, לבין מחיר מכירתו. טענה זו, אין לשעות אליה. ראשית, היא לא נתמכה בחוות-דעת של שמאי מומחה. שנית, התובע הוא שרכש את הרכב באמצעות סכומי ההשקעה שהעמיד לרשותו הנתבע. מכאן שהתובע עשוי היה לממן את קנית הרכב בשני אופנים: מתוך הסכום המזומן שקיבל מהנתבע בסך 25,000 ₪ או במשיכת מזומן מהחשבון באמצעות פנקס ההמחאות. התובע לא הביא ראיה שתלמד שעלות רכישת הרכב הייתה 29,000 ₪, כטענתו. הנתבע ביאר שבעניין זה הוא חי מפי התובע ולא קיבל אסמכתא – זיכרון-דברים, ספח המחאה או מסמך אחר – שתעיד כי זה היה מחיר הרכישה של הרכב [עמ' 172 ש' 18-16, 22, 28-27; עמ' 173 ש' 2-1]. אסמכתא כזו לא הציג התובע גם לעת הבירור; כל שהיה בידו הוא ספח המחאה יחידה על סך 10,000 ₪ ששימשה, לטענתו, למשיכת מזומן לשם תשלום לבעל הרכב ברכישתו [עמ' 122 ש' 25 עד עמ' 123 ש' 2, עמ' 123 ש' 21-10 ו- 31-27].

התובע לא ידע לבאר מנין נטל את ההפרש בסך 19,000 ₪ לשם קנית הרכב, אף הטעים כי לו היה מוצא בניירותיו זיכרון-דברים בעניין זה לא היה מציגו כראיה. בתוך כך לא ידע התובע לאשר באופן אמין שמימן את ההפרש מתוך הסכום המזומן שקיבל מהנתבע; עדותו בעניין זה נשזרה בביטויי 'יכול להיות' ו'לא זוכר' לרוב [סע' 18 ל-ת/2, עמ' 122 ש' 25 עד עמ' 123 ש' 14]. על כן מנוע התובע לטעון לפער בין מחיר הרכישה של הרכב לבין מחיר המכירה שלו, בניסיון להציג את הנתבע כמי ששלשל לכיסו במכירת הרכב סכום גבוה מזה שבקבלתו הודה. מדובר בהאשמה שאינה של מה בכך אך לתמיכתה לא הביא התובע דבר זולת הנחות, השערות וטענות בעלמא. דווקא התובע הוא שנדרש להראות שהשתמש בכספי ההשקעה לשם רכישת רכב בסך של 29,000 ₪, אלא שהוא לא עשה כן. בכספו שלו רשאי אדם לנהוג כאוות נפשו; לא כן בכספי זולתו שהופקדו בידיו. גם בחלוף השנים מצופה מהתובע שיוכל להציג תיעוד שילמד מה עשה בכספי הנתבע שאליהם ניתנה לו גישה. ביחס לחלק הארי של הסכום המזומן והסכום בחשבון לא הציג התובע תיעוד כזה.

(ב) התובע השתמש בכספי השקעתו של הנתבע גם לשם טיפולים במוסך 'רקפת' ולרכישת דלק; דא עקא, לא הוגש על-ידו תיעוד שיראה שהטיפול במוסך, בעטיו משך ארבע המחאות בסך מצטבר של 2,720 ₪, נדרש לרכב המיזם ולא לכלי רכב אחרים; הנטל בעניין זה רובץ לפתחו של התובע. התובע אף לא ידע לבאר כיצד ומדוע חשבוניות תדלוק שאותן 'גלגל' על הנתבע נושאים לא את מספרו של רכב המיזם לבדו אלא גם מספרים של שלושה כלי רכב נוספים, תוך שחלק מהחשבוניות נסבו על רכישת בנזין וחלקן האחר – על רכישת סולר. מרגע שנרכש רכב ספציפי עבור המיזם ונמסר לשימושו של התובע היה על התובע לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע ידרש הנתבע לממן בכספי ההשקעה הוצאות הכרוכות בכלי רכב אחרים שדבר אין בינם לבין המיזם המשותף; הסבר כזה לא ניתן. עדות התובע לא הציעה גרסה סדורה אלא דווקא אמירת דבר והיפוכו: "[...] זה כלי רכב אחד. לא יכול להיות שיהיו 4 כלי רכב כשהיו לי רק שניים, אחד של המיזם, קנגו, אחד היה סיטרואן סקסו ואם היו עוד שניים אז זה ממש מינורי, זה לא היו סכומים גבוהים זה בטח מכוניות של הבן, לא הבן סליחה חברים אבל הרכב העיקרי היה הקנגו כי הסיטרואן הלך לו המנוע ובכלל זה קנינו את הקנגו" [עמ' 134 ש' 31-28]. וכי מדוע ידרש הנתבע לממן דלק לחבריו של התובע? לתובע הפתרונים. הוא היה מנוע מלעשות שימוש בכספי ההשקעה לכל מטרה שאינה מקדמת במישרין ובמובהק את פעילות המיזם, ואחת היא מה היקפה. ניכר שהתובע לא דקדק בכך.

הנתבע שלל אפשרות כי אחד מארבעת כלי הרכב שהתובע רכש בכספי ההשקעה דלק עבורם היה רכבו שלו שהושאל לתובע לפרק זמן מוגבל בן כעשרה ימים, וביאר כי על-גבי קבלות התדלוק שהציג התובע לא הופיע מספר הרישוי של רכבו [עמ' 171 ש' 18-10]. עוד הטעים כי היקף נסיעותיו של התובע לצרכי המיזם היה דל וזניח, באופן שהשליך על זכותו לזקוף ריבוי הוצאות בגין הרכב ואת הטיפולים בו לחובת הנתבע, באמצעות כספי ההשקעה [עמ' 171 ש' 26-24, עמ' 172 ש' 3-1]. התובע אף לא פירט את תדירות והיקף שימושו ברכב לצרכי המיזם.

1. לסיכום חלק זה

(א) הוכח אפוא שהתובע חרג מגדרן של ההסכמות שעליהן הושתת שיתוף הפעולה בינו לבין הנתבע ולא דקדק באופן שימושו בסכומים שהעמיד לרשותו הנתבע, כך בלשון המעטה. בכך תרם התובע תרומה מהותית לסכסוך בין הצדדים שבעטיו נפרדו דרכיהם סמוך למועד צאתו של הנתבע לתערוכה באמסטרדם.

(ב) כבר נאמר לעיל שאף-על-פי-כן אין הנתבע זכאי להשבה מהתובע שכן סך כל הסכומים שהוצאתם הוכחה על-ידו לא עלתה על הסכום שלהשקעתו במיזם התחייב. לתוצאה זו תימוכין נוספים. בפסק-הדין החלקי ניתנה הדעת על כך שבטיוטת ההסכם שערך הנתבע לחתימת הצדדים לא ניתן ביטוי לטענותיו, שכבר היו ידועות, בדבר אופן שימושו של התובע בכספי ההשקעה. כך נאמר שם [בחלק ג(3)(ה)]:

לו היה ממש בטענת הנתבע כי החתימה על ההסכם הוכשלה בשל כך שהתובע עשה שימוש בכספי ההשקעה לצרכיו הפרטיים, הרי שצריך היה לתת לכך ביטוי גלוי ומפורש בטיוטת ההסכם שערך אך יום קודם לכן, ביום 30.8.2006 [הוא נ/5 שנזכר לעיל]. ודוק: לשיטתו של הנתבע פרץ הסכסוך בין הצדדים באוגוסט 2006 בשל כך שביקש מהתובע קבלות על סכומי כסף שהוציא התובע מהחשבון המשותף כדי לוודא שאלה אכן שימשו לפיתוח הפנסים ולא למטרה אחרת. התובע, מן הצד האחר, ביקש לחתום עם הנתבע על הסכם תוך שהוא מתחמק, כך לטענת הנתבע, מלהציג קבלות שהתבקשו. במצב דברים זה ניתן היה לצפות שבטיוטת ההסכם שערך הנתבע תבוא התייחסות גלויה לסוגיה זו תוך מתן פתרון לה שאינו כרוך בהכרח בהקצנת המחלוקת וסיום דרכה של השותפות (כגון בדרך של קביעת מנגנון לדילול חלקו של התובע במיזם המשותף בגין כל סכום שיימצא שנטל מהחשבון המשותף לצרכים שאינם קשורים בפיתוח המוצרים). דא עקא, בהסכם שניסח הנתבע אין זכר לנושא. ניכר פער ממשי בין התנהלות הנתבע "בזמן אמת" לבין המציאות שניסה לצייר בעדותו, באופן שמשליך על מהימנות גרסתו.

בשלהי אוגוסט 2006 פרץ בין הצדדים הסכסוך שיסודו בתלונת הנתבע על אופי שימושו של התובע בכספי ההשקעה [שם, חלק ג(3)(ז)]. אף-על-פי-כן לא ביקש הנתבע למשוך את ידו מן המיזם אלא דווקא להסדיר את יחסיו עם התובע בקשר אליו בהסכם כתוב. יש בכך ביטוי לעמדת הנתבע בזמן-אמת, דהיינו, כי השגותיו ביחס לאופן שימושו של התובע בכספי ההשקעה לא איינה את ההשקעה אלא הייתה חלק מטענות הצדדים במסגרת הסכסוך ביניהם.

(ג) בכך שחשבוניות בגין כספי ההשקעה הוצאו, לבקשת הנתבע, על-שם חברה בבעלותו של הנתבע, גמא אומגה בע"מ, אין כדי להקנות לתובע טענה נגד הנתבע. מדובר בכספי השקעה של הנתבע והוא היה רשאי וזכאי לקזזם במסגרת פעילותו בחברה האמורה; אם עשה כן שלא כדין, ולא הוכח שכאלה הם פני הדברים, עליו ליתן את הדין על כך במישור יחסיו עם רשויות המס ולא כלפי התובע. ממילא לא הלין על כך התובע בזמן-אמת ואף לא תבע החזר מהחברה גמא אומגה, שאינה בעלת-דין בהליך דנן ושאישיותה המשפטית נפרדת מזו של הנתבע [עמ' 167 ש' 23-21, עמ' 168 ש' 10-3, עמ' 170 ש' 4-3]. טענות התובע בעניין זה היו בגדר הרחבת חזית שהנתבע התנגד לה [עמ' 168 ש' 16 עד עמ' 169 ש' 31].

(ד) במכלול הנסיבות שתוארו לעיל, מנוע הנתבע לעתור להשבת סכומים מהתובע – כל עוד לא מלאה השקעתו במיזם המשותף; בה בעת אופן שימושו של התובע בכספי ההשקעה של הנתבע משתיק את התובע מלטעון כי אין לנתבע חלק שווה במיזם ובתוצריו. שליחת ידו של התובע בכספי ההשקעה מעידה כאלף עדים שהסכומים שמשך לכיסו לא נדרשו אותה עת לפיתוחם של פנסי המיזם, וממילא כי לא היה צורך בהשלמת השקעתו של הנתבע בהם. אילו קיבלתי את התביעה שכנגד כי אז צריך היה להידרש לשאלה מה חלקו של הנתבע ומה זכותו בדמי הייעוץ שקיבל מינירו – דמי יעוץ שעל זיקתם למיזם המשותף עמדתי לעיל, שכן קבלת התביעה שכנגד, משמעה שהשקעתו של הנתבע במיזם תפחת אף אל מתחת לסך של 123,000 ₪ ותרחק עוד יותר מסכום ההשקעה שעליו התייחב בחבירתו של התובע.

ה. סיכומם של דברים

התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה, ביחס לסכום של 34,130 ₪ שיישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה העיקרית (3.6.2008) עד יום פסק-הדין – וישולם לתובע בידי הנתבע תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין. סכום שלא ישולם במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד יום התשלום בפועל.

התביעה שכנגד נדחית במלוא סכומה.

בפסק-הדין החלקי חוייב הנתבע בתשלום הוצאות ושכ"ט לתובע בסך של 25,000 ₪. מצאתי שאין מקום לעשות צו להוצאות מעבר לכך: טעמו של דבר בפער הניכר בין הסכום שתבע התובע בהליך העיקרי לבין הסכום בו זכה על-סמך הראיות שהובאו, כמו גם בפסול שנפל בהתנהלות התובע בכל הקשור לשימושו בכספי ההשקעה שהעמיד הנתבע לרשותו לצרכי המיזם המשותף. בגין החלק השני של הבירור ישא אפוא כל אחד מהצדדים בהוצאותיו.

פנקס ההמחאות [נ/3 במקורו] מועבר למשמורת בכספת בית-המשפט; מגישו רשאי לפנות למזכירות על-מנת לקבלו לידיו.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט אדר ב תשע"ד, 31 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.