א. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת קרן אניספלד) מיום 31.3.14, בתיק ת"א 1306-06-08, לפיו נתקבלה, בחלקה בלבד, התביעה העיקרית של המשיב (אבנעים) כנגד המערער (מורדוב), ביחס לסכום של 34,130 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד הגשת התביעה העיקרית (3.6.08) ועד מועד פסק הדין ואילו התביעה שכנגד, שהגיש המערער (מורדוב) כנגד המשיב (אבנעים) נדחתה במלוא סכומה.

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

המערער והמשיב הקימו מיזם משותף לפיתוח וייצור פנסי תאורה מבוססי טכנולוגיית לד לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. משעלו יחסיהם על שרטון, הגיש המשיב (אבנעים) תביעה כנגד המערער (מורדוב) למתן חשבונות וכן, תביעה כספית הנגזרת ממתן החשבונות.

המערער (מורדוב) השיב בתביעה כספית שכנגד.

ג. הדיון בהליך התקיים בפני בית משפט קמא בשני שלבים.

בשלב הראשון, דן בית משפט קמא בתביעה למתן חשבונות, במסגרתה צוין, כי המשיב (אבנעים) הוא מעצב תאורה להפקות קולנוע וטלוויזיה ואילו המערער (מורדוב), הוא צלם הפועל באותו תחום ושניהם חברו, כאמור כבר לעיל, למיזם משותף.

יחסי השותפים לא הוסדרו בחוזה שבכתב, והצדדים, שהייתה ביניהם היכרות קודמת, אם כי רופפת ומקוטעת, על רקע עבודתם בתחום הפקות קולנוע וטלוויזיה בישראל, התנהלו על יסוד הסכמה שגובשה ביניהם בעל פה.

בתאריך 25.1.12 ניתן פסק דינו החלקי של בית משפט קמא וזאת בתביעה שהגיש המשיב (אבנעים), למתן חשבונות. בית משפט קמא נעתר לתובענה למתן חשבונות והורה למערער (מורדוב) להמציא למשיב את התיעוד והפירוט, כפי שנקבע בפיסקה ח' של פסק הדין החלקי (עמ' 45).

ד. בהמשך ולאחר שמיעת הראיות, ניתן פסק דינו המשלים של בית משפט קמא בתביעות הכספיות שהוגשו. פסק הדין נשוא הערעור ניתן בתאריך 31.3.14. מדובר בפסק דין ארוך, מפורט ומנומק, שבו דן בית משפט קמא בהרחבה בכל מערכת היחסים שבין שני הצדדים, ובכל הטענות שהונחו בפניו על פי התשתית הראייתית שהובאה בפני בית משפט קמא.

ה. בית משפט קמא קבע, שעיקר טענת המשיב (אבנעים) הייתה שעל המערער (מורדוב) לשלם לו מחצית מן הזכייה שהפיק מכוחו של החוזה שכרת המערער (מורדוב) עם חברת "ינירו" האיטלקית, במסגרת תערוכה שהתקיימה באמסטרדם, ובהתאם להתקשרות זו בין המערער לבין חברת "ינירו", מכר לה המערער את פנסי המיזם (לד 6, לד 7 ו- לד 55), זאת לאחר שהמערער נטל עמו, לצורך התערוכה. את פנסי המיזם ובמהלכם הציגם, ללא ידיעתו וללא הסכמתו של המשיב.

ו. בית משפט קמא קבע, כי המשיב לא תקף את החוזה שנכרת בין המערער (מורדוב) לבין חברת "ינירו", אלא דווקא השתית על חוזה זה את תביעתו. לפי קביעת בית משפט קמא הוכח, שלא היה ביכולתו של המשיב לגרום לכריתתו של חוזה אחר טוב ממנו. יתר על כן, הלכה למעשה, אף לא נקט המשיב בכל פעולה לקידום פנסי המיזם בתקופה שבין המועד בו עלו יחסי הצדדים על שרטון (ספטמבר 2006) ועד להגשת התובענה (יוני 2008). מכך, הסיק בית משפט קמא, שטענת המשיב, כי בהתקשרותו של המערער עם חברת "ינירו", מנע ממנו המערער דבר שהיה ביכולתו של המשיב להשיג בכוחותיו – היא טענה חלשה, שאין בה ממש ודינה להידחות.

ז. בית משפט קמא קבע, כי המשיב לא הראה זכות לקבלת התגמולים להם טען, ולא הוכיח שביחס לחלק זה של החוזה נתונה לו זכות למתן חשבונות, ואף לא הוכח שהמערער קיבל תשלום כלשהו בעטיים. מאידך גיסא, שולמו למערער (מורדוב) דמי ייעוץ על ידי חברת "ינירו", על פני 12 חודשים, החל ממועד כריתת החוזה עם "ינירו" ואילך, ותשלומם הסתיים ביום 2.4.08. לפי קביעת בית משפט קמא, חלקו של המשיב בדמי הייעוץ (6,000 יורו) הסתכם ב – 34,130 ₪, ביום הגשת התביעה.

לפיכך, בכל הקשור לדמי הייעוץ, נשוא החוזה שבין המערער לבין חברת "ינירו", התקבלה התביעה ונקבע, שהמשיב זכאי לקבל מן המערער סך של 34,130 ₪ בערכי יום הגשת התביעה (3.6.08).

ח. בית משפט קמא הוסיף ודן בתביעה שכנגד, שהגיש המערער (מורדוב), שעיקרה נוגע להשקעה הכספית של המערער במיזם המשותף ובאופן שימושו של המשיב בסכומים שהעמיד המערער לרשותו במסגרת זו.

בית משפט קמא ציין, כי אין מחלוקת על כך שהמערער העמיד לרשות המשיב, בראשית דרכו של המיזם המשותף, וכחלק מן ההשקעה לה התחייב המערער, סכומי כסף, וזאת בשתי דרכים: האחת, סכום מזומן של 25,000 ₪, שנמסר לידי המשיב, השנייה, פנקס המחאות שמסר המערער למשיב, ובאמצעותו יכול היה המשיב למשוך סכומים מתוך חשבון הבנק שפתח המערער על שם שני הצדדים.

אין מחלוקת על כך שמלוא הסכום בחשבון הופקד על ידי המערער בלבד.

ט. בית משפט קמא הוסיף, שהמשיב לא ידע לנקוב ולו גם בהוצאה אחת של המיזם, שמימן מכיסו, מרגע התקשרותו עם המערער ובמהלך פעילותם המשותפת. גם אין מחלוקת שהמשיב משך מן החשבון סכומי כסף שונים באמצעות פנקס ההמחאות שנמסר לו.

המערער טען, שהן הסכום המזומן והן הסכום שבחשבון, הועמדו לזכות המשיב על מנת שישמשו אותו לפעילות המיזם ולפיתוח הפנסים.

י. בית משפט קמא קבע, כי השקעת הסכום המזומן של 25,000 ₪ הוכחה על ידי המערער ובפסק הדין החלקי (בעניין מתן החשבונות) נקבע ממצא בדבר השקעתו של סכום זה על ידי המערער ומסירתו למשיב, תוך העדפת עדות המערער וקביעה, כי עדות המשיב בעניין זה לא עוררה אמון.

בית משפט קמא הוסיף, כי משיכת שני הסכומים המצטברים הנוספים: 47,000 ₪ + 2,720 ₪, הוכחה אף היא על ידי הצגת פנקס ההמחאות, ולרבות אישורו של המשיב כי הוא שמשך את הסכומים שצוינו בספחי ההמחאות, מתוך החשבון.

יא. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה האם הסכום שנדרש המשיב להחזיר (51,551 ₪) שימש אותו לצורכי המיזם המשותף בהתאם להסכמה שגובשה בין הצדדים בעת חבירתם למיזם, אם לאו.

יב. בית משפט קמא הגיע למסקנה שיש לדחות את התביעה שכנגד שהגיש המערער (מורדוב) ואין מקום לחייב את המשיב להחזיר סכום כלשהו למערער.

בית משפט קמא נימק זאת בכך, שכרטיס הכניסה של המערער למיזם המשותף היה על דרך של השקעת סכום של 40,000 דולר ארה"ב ואולם הלכה למעשה, לא הוכיח המערער אלא השקעת חלק מן הסכום, בסך של 123,000 ₪, בעוד שסכום ההשקעה המלא המובטח (40,000 דולר ארה"ב) אמור היה להסתכם, במועד בו חברו הצדדים למיזם המשותף (25.5.06), ב- 180,000 ₪.

בית משפט קמא סבר, שכל עוד לא הוכיח המערער השקעה של סכום זה במלואו, אין הוא זכאי להשבת דבר מה מבעל דברו שאליו חבר לפעילות המיזם המשותף.

הסכום שלגביו נקבע בפסק הדין החלקי, כי הוא שהושקע על ידי המערער הוא הסך של 123,000 ₪. המערער אינו זכאי להפחית מסכום זה בדרך של השבה, גם אם עשה המשיב שימוש בכספי ההשקעה, שחרג מגדרן של הסכמות הצדדים.

יג. בית משפט קמא הוסיף וציין, כי בפסק דינו החלקי נאמרו דברים קשים על אודות האופן בו נהג המערער במשיב ואולם, בדרכי התנהלותו של המשיב, בכל הקשור לסכומים שאליהם ניתנה לו גישה בידי המערער, יש כדי להראות, כך קבע בית משפט קמא, שאף המשיב אינו חף מביקורת ובאופן זה, יש לחשוף את מלוא רוחב היריעה של המציאות, שעל רקעה פרץ הסכסוך בין השניים ונפרדו דרכיהם.

להתנהלותו של המשיב, במישור הכספי, יש ליתן, כך ציין בית משפט קמא, נפקות במישור יישוב החשבון בין בעלי הדין בכל הקשור לתרומתם למיזם המשותף ולחלקיהם בו.

יד. בית משפט קמא ציין, לאחר שסקר את התשתית הראייתית ואת טענות הצדדים, כי אין מנוס מלקבוע, שהמשיב נטל לעצמו שכר מכספי ההשקעה, ללא זכות, בניגוד להסכמה שגובשה בינו לבין המערער ושעל יסודה חברו למיזם המשותף, וכדברי בית משפט קמא בעמ' 47 לפסק דינו:

"בעשותו כן, שלח ידו בכספי ההשקעה שהעמיד הנתבע לרשותו מבלי שהיה זכאי לכך. הדברים מלמדים על טיב מהלכיו של התובע ביחסיו עם הנתבע – שותפו. הם נזקפים לחובת התובע ומשליכים על מידת האמון לה הוא זכאי. כפי שיובהר בהמשך, כך התנהל התובע גם בהתייחס לרכב המיזם".

טו. לעניין רכב המיזם, ציין בית משפט קמא, כי המערער מימן רכישת רכב למשיב, שנועד למטרות המיזם המשותף ולימים משעלו יחסי הצדדים על שרטון, החזיר המשיב את הרכב לסוכנות ממנה הרכב נרכש, והמערער מכרו. עצם מכירת הרכב ומחיר המכירה (15,000 ש"ח) הוכחו על ידי המערער בתצהירו של קונה הרכב.

המשיב טען, כי יש פער לא סביר בין המחיר בו נרכש הרכב (29,000 ₪) לבין מחיר מכירתו ואולם, בית משפט קמא דחה טענתו זו של המשיב, שלא נתמכה בחוות דעתו של שמאי מומחה, והוסיף, כי המשיב הוא שרכש את הרכב באמצעות סכומי ההשקעה שהעמיד המערער לרשותו, והמשיב כלל לא הביא ראייה שיהא בה כדי ללמד על כך שעלות רכישת הרכב הייתה 29,000 ₪ כטענתו.

טז. עוד ציין בית משפט קמא, כי המשיב השתמש בכספי השקעתו של המערער גם לשם טיפולים במוסך ולרכישת דלק, מבלי שהוגש על ידו תיעוד שיראה שהטיפול במוסך נדרש לרכב המיזם ולא לכלי רכב אחרים. הנטל בעניין זה רבץ לפתחו של המשיב, שלא ידע להסביר מדוע חשבוניות התדלוק נשאו, לא את מספרו של רכב המיזם לבדו, אלא גם מספרים של שלושה כלי רכב אחרים. לא ניתן הסבר מדוע יידרש המערער לממן בכספי ההשקעה הוצאות הכרוכות בכלי רכב אחרים שדבר אין בינם לבין המיזם המשותף.

יז. בית משפט קמא קבע, כי הוכח, שהמשיב חרג מגדרן של ההסכמות עליהן הושתת שיתוף הפעולה בינו לבין המערער ולא דקדק באופן שימושו בסכומים שהעמיד לרשותו המערער. בכך תרם המשיב תרומה מהותית לסכסוך בין הצדדים, שבעטיו נפרדו דרכיהם, סמוך למועד צאתו של המערער לתערוכה באמסטרדם ואולם, למרות זאת, כך הוסיף וקבע בית משפט קמא, אין המערער זכאי להשבה מן המשיב, הואיל וסך כל הסכומים שהוצאתם הוכחה על ידו לא עלתה על הסכום שלהשקעתו במיזם התחייב המערער.

יח. בית משפט קמא הוסיף וציין, כי בשלהי אוגוסט 2006, פרץ בין הצדדים הסכסוך, שיסודו בתלונת המערער על אופן שימושו של המשיב בכספי ההשקעה, אך למרות זאת, לא ביקש המערער למשוך את ידו מן המיזם, אלא דווקא להסדיר את יחסיו עם המשיב בהסכם כתוב.

בכך ראה בית משפט קמא ביטוי לעמדת המערער בזמן אמת, כי השגותיו ביחס לאופן שימושו של המשיב בכספי ההשקעה לא איינו את ההשקעה, אלא הן היו חלק מטענות הצדדים, במסגרת הסכסוך ביניהם.

יט. בית משפט קמא חזר וקבע בסיכום דבריו כי במכלול הנסיבות שנטענו מנוע המערער מלעתור להשבת הסכומים מן המשיב כל עוד לא מלאה השקעתו של המערער במיזם המשותף.

בה בעת, אופן שימושו של המשיב בכספי ההשקעה של המערער, משתיק את המשיב מלטעון, כי אין למערער חלק שווה במיזם ובתוצריו.

כותב בית משפט קמא בעמ' 50 סיפא של פסק הדין: "שליחת ידו של המשיב בכספי ההשקעה מעידה כאלף עדים שהסכומים שמשך לכיסו לא נדרשו אותה עת לפיתוחן של פנסי המיזם, וממילא כי לא היה צורך בהשלמת השקעתו של הנתבע בהם".

כ. התוצאה הייתה, אפוא, כי תביעת המשיב התקבלה בחלקה ביחס לסכום של 34,130 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה העיקרית – 3.6.08) ואילו התביעה שכנגד, שהגיש המערער, נדחתה במלואה.

כא. שני הצדדים ממאנים להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא ומלינים הם בפנינו, כל אחד מנקודת מבטו, כמובן.

כב. המערער בערעור העיקרי (מורדוב), שהיה הנתבע בפני בית משפט קמא והתובע שכנגד, מלין על כך שחויב בתשלום מחצית דמי הייעוץ שקיבל מחברת "ינירו", למרות שאין בכתב התביעה של המשיב כל התייחסות ל"דמי הייעוץ" ולמרות שבית משפט קמא הגביל את המשיב בתחומי כתב התביעה, ולא היה מקום להתיר את הרחבת החזית.

גם לגופו של עניין, סבור המערער שחיובו בתשלום מחצית דמי הייעוץ, היה שגוי, שכן בית משפט קמא השתית את חיוב המערער בתשלום מחצית דמי הייעוץ על הקביעה, כי הידע שבגינו שולמו למערער דמי הייעוץ, הוא הידע שנרכש על ידי המערער במסגרת ההתקשרות עם המשיב ומהלכה.

כג. לטענת המערער, התערוכה אליה הוא נסע, עוד בתקופת ההסכם עם המשיב, איננה התערוכה שבה קיבלה חברת "ינירו" תשבחות על המוצר שפיתחה – שהוא מוצר שונה בעליל מזה שפותח במסגרת המיזם המשותף. התערוכה אליה נסע המערער עם המוצר שפותח במסגרת המיזם, ובמהלכה פגש את נציגי "ינירו", התקיימה בספטמבר 2006, פחות מחודש לפני סיום היחסים בין הצדדים.

לעומת זאת, התערוכה במהלכה הוצג המוצר שפותח על ידי חברת "ינירו", בסיועו של המערער כמייעץ, התקיימה בספטמבר 2007, שנה לאחר מכן.

כד. מכאן טענת המערער שאין כל קשר בין התערוכה הראשונה לבין התערוכה השנייה, שהיא התערוכה בה הוצג המוצר שפיתחה חברת "ינירו". זו התערוכה שבה נוצרה ההיכרות בין המערער לבין חברת "ינירו", וזו התערוכה שבה הוצגו תוצרי הפיתוח של חברת "ינירו". לכן, כך לטענת המערער, הנטל להוכיח זהות או אף רציפות, בין הידע של המערער, עם סיום יחסי השותפות, באוקטובר 2006 (הידע שצבר במהלך חיי המיזם), לבין הידע שצבר במהלך מחצית השנה שלאחר מכן – מוטל היה על המשיב. לטעמו של המערער, לא עמד המשיב בנטל זה, ולמשיב לא היו יד ורגל ברכישת הידע על ידי המערער בתקופה זו, אלא שמדובר בפיתוח של מוצר השונה תכלית השינוי מן המוצר שעמו יצא המערער לתערוכה הראשונה, בתחילת ספטמבר 2006. לכן, טוען המערער, שהיה על בית משפט קמא לדחות את תביעת המשיב גם ביחס לדמי הייעוץ.

כה. עוד טען המערער, כי שגה בית משפט קמא כאשר נמנע מלחייב את המשיב בהשבת כספים שנטל שלא כדין, ללא ידיעת המערער או הסכמתו, כשמדובר בכספים שיועדו למיזם ולפיתוח המוצר, ועשה בהם כבשלו, לצרכיו הפרטיים ואף הסתיר זאת במתכוון במשך תקופה ארוכה. למרות כל זאת, נמנע בית משפט קמא מלחייב את המשיב מלהחזיר את הכספים וזאת משום שהמערער התחייב להשקיע במיזם סך של 180,000 ₪ ובפועל השקיע כ- 123,000 ₪ בלבד.

לטעמו של המערער, שגה בית משפט קמא בתוצאה שאליה הגיע בעניין זה, שכן כספים של המערער שנטל המשיב לידיו שלא כדין, אינם יכולים לבוא בחשבון במסגרת התחשבנות המיזם, ואין דינם כדין כספים שיש מקום לבחון את טיבם בקריטריונים של "השקעה" או "שימוש במסגרת המיזם". לכן, כך טוען המערער, היה על בית משפט קמא לחייב את המשיב להחזיר למערער את הסכומים אותם נטל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד נטילתם, ולכל המאוחר ממועד סיום היחסים 4.10.06 ועד התשלום בפועל.

כו. עוד מלין המערער על כך, שבית משפט קמא נמנע מלחייב את המשיב בהוצאות המשפט, חרף העובדה שתביעתו של המשיב לתשלום הסך של 400,000 ₪ נדחתה באופן גורף, תוך פירוט והרחבה באשר למחדלי המשיב והבהרה, כי, למעשה, לא היה סיכוי לתביעה מלכתחילה. עוד מוסיף המערער, כי, למעשה, באופן מהותי, נדחו טענות המשיב כמעט במלואן, ואילו טענות המערער, התקבלו כמעט במלואן.

לכן, עותר המערער, כי תביעת המשיב תידחה במלואה ויבוטל חיובו בתשלום מחצית דמי הייעוץ, ואילו התביעה שכנגד שהגיש תתקבל במלואה, וכי המשיב יחויב בהוצאות משפט משמעותיות, בהתאם להיקף ההליך שגזר על המערער.

כז. המשיב (אבנעים) הגיש ערעור שכנגד, בו נטען, שהיה על בית משפט קמא לחייב את המערער במלוא סכום התביעה העיקרית שהגיש המשיב כנגד המערער. לטעמו של המשיב, טעה בית משפט קמא טעויות יסודיות, שיש בהן כדי להשליך על כל הקביעות אשר בפסק הדין. לדעת המשיב שגה בית משפט קמא משקבע, שהמשיב היה חסר סיכוי להתקשר עם מאן דהוא וחברת "ינירו" בכלל זה, בחוזה מסוג החוזה שנכרת בין חברת "ינירו" לבין המערער. קביעה כזו, לטעמו של המשיב, אינה משקפת את המציאות וסותרת את העובדות שהוצגו בפני בית משפט קמא.

כח. עוד טוען המשיב , כי שגה בית משפט קמא, בהתייחסו לכל אורך פסק הדין, למועד כריתת החוזה בין המערער לבין חברת "ינירו", כאילו היה זה המועד הקובע בו החלה ההתקשרות, שכן ההתקשרות החלה, לפי הודאתו של המערער, ביום בו נפגשו השניים בתערוכה. קביעת המועד בו החלה ההתקשרות בין המערער לבין חברת "ינירו", משמעותית בנסיבות המקרה, מפני שעובדה זו מוכיחה, לדעת המשיב, את התנהלותו חסרת תום הלב של המערער ואת הכוונה שהייתה לו לרמות את המשיב, תוך תכנון הדברים מראש.

כט. עוד נטען בערעור שכנגד, כי שגה בית משפט קמא, משקבע שהיה על המשיב להוכיח כי פנסי "ינירו", שהניב החוזה בין המערער לבין חברת "ינירו", הם למעשה פירות שיש לזקפם לפעילות המיזם המשותף. נטל הוכחה זה צריך היה להיות מוטל על כתפיו של המערער.

המשיב מציין, שתחילה, הכחיש המערער את עצם התקשרותו עם חברת "ינירו", ועל פני כל עמודי כתב ההגנה שלו, לא ציין שהוא התקשר עם חברת "ינירו". רק במהלך המשפט ולאחר שלא היה מנוס, החל המערער להודות בכך שהוא אכן התקשר בהסכם עם חברת "ינירו" ואולם, במקביל, החל המערער לטעון, כי הנזק איננו הנזק הנטען על ידי המשיב.

טענתו זו של המערער היא, למעשה, בגדר "הודאה והדחה", כך שנטל ההוכחה רובץ על כתפי המערער, שהיה עליו להוכיח, כי לא היה בהתקשרות שבינו לבין חברת "ינירו" כדי לפגוע במשיב, אך המערער לא עמד בנטל הוכחה זה.

ל. עוד נטען בערעור שכנגד, כי שגה בית משפט קמא משקבע, כי החוזה בין המערער לבין חברת "ינירו" נכרת ביום 2.4.07 שהוא המועד הרלבנטי לקביעת מחדליו של המערער. לטענת המשיב, המועד הרלבנטי הוא המועד בו החל המערער לנהל משא ומתן מול חברת "ינירו", דהיינו, היום בו נסע המערער לתערוכה, על חשבון השותפות, תוך הצגת מוצרים של השותפות, והכל בשעה שאין לו הסכם עם המשיב ולכל אחד מן השותפים 50% בשותפות.

כמו כן, טוען המשיב, שהיה על המערער, לכל הפחות, ליידע את המשיב, בדבר העובדה שהוא התקשר בהסכם מול חברת "ינירו", שכן באותה תקופה הייתה השותפות עדיין בשיאה.

לא. עוד טוען המשיב בערעורו שכנגד, כי שגה בית משפט קמא, בקביעתו כאילו היה המשיב באופן אישי חסר סיכוי להתקשר עם מאן דהוא, וחברת "ינירו" בכלל זה, בחוזה מסוג החוזה שנכרת בין חברת "ינירו" לבין המערער.

לטענת המשיב, אמנם, אין למשיב (תאורן במקצועו) ידע רחב בתחומים שונים, ואולם, את התחום בו הוא עוסק (תאורה), הוא מכיר מצוין, ובזמן התקשרותו עם המערער היה בידי המשיב מוצר ורעיון מעולה, אותו הוא בנה במו ידיו. מכאן, שלמשיב ידע נרחב בתחום התאורה, וכאשר יש בידי יזם מיזם טוב, לא ארוכה הדרך מלמצוא משקיע ולהתקשר בחוזים עם חברות שונות.

לטענת המשיב, ההתקשרות בינו לבין המערער, הייתה על בסיס עסקי בלבד, מתוך חשיבה של המערער לפיה, יש למשיב מוצר טוב בידיו, ולכן, שגויה קביעתו של בית משפט קמא שלא הייתה למשיב יכולת להתקשר בהסכם.

לב. בסיכום הדברים, עותר המשיב (אבנעים) לכך שהערעור שכנגד אשר הגיש, יתקבל, ותביעתו כנגד המערער, תתקבל במלואה.

לג. שני הצדדים הניחו בפנינו עיקרי טיעון מפורטים ותיקי מוצגים עתירי מסמכים.

בישיבת קדם ערעור שהתקיימה ביום 2.11.14 נתנו שני הצדדים את הסכמתם להעברת המחלוקת שביניהם לגישור, אך ניסיון זה, בסופו של דבר, לא עלה יפה ולפיכך, שמענו בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 23.6.15, את תמצית טענותיהם של באי כוח שני הצדדים.

לד. לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו החלקי של בית משפט קמא, בכל הנוגע למתן החשבונות, כמו גם לפסק דינו המשלים, ולאחר שעיינו בהודעת הערעור, בערעור שכנגד, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים, ותמצית הטיעון בעל פה שהועלה בפנינו בישיבת 23.6.15, מסקנתנו היא שיש לקבל חלקית את ערעורו של המערער, ואילו את הערעור שכנגד, שהגיש המשיב, יש לדחות.

לה. הלכה ידועה היא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות וממצאים שבמהימנות, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לה הייתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדויות שהובאו בפניה, ובכך יש לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור.

לו. אכן, גם לכלל זה יש, כמובן, יוצאים מן הכלל, אך לא זה המקרה שבפנינו.

בית משפט קמא צלל לעומק הראיות שהניחו בפניו הצדדים והוציא תחת ידו פסקי דין מנומקים ומפורטים, וכוונתנו לפסק הדין החלקי בעניין מתן החשבונות, ולפסק דינו המשלים. נראה בעליל, כי בית משפט קמא בחן היטב את כל הראיות שהובאו בפניו ודן בכל אחת מטענותיהם של הצדדים. מרבית הטענות שהועלו בפנינו במסגרת הערעור העיקרי והערעור שכנגד (זולת טענה אחת שאליה נתייחס להלן ואשר מחייבת את התערבותנו) מתייחסות לקביעות, ממצאים, ומסקנות עובדתיות של בית משפט קמא, בשעה שאין כל הצדקה לכך שערכאת הערעור תתערב בהם.

לז. למקרא הטענות שהעלו הצדדים, מתעורר הרושם כאילו טוענים הצדדים בפני הערכאה הדיונית באשר לקביעות ולממצאים אשר בתשתית הראייתית שהונחה בפני הערכאה הדיונית. והרי בכגון דא, לא תתערב ערכאת הערעור, ומה גם שלעיצומו של עניין, לא מצאנו פגם כלשהו בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא (כאמור, זולת מסקנה משפטית אחת המחייבת את התערבותנו).

לח. התובענה העיקרית שהגיש המשיב (אבנעים) כנגד המערער בפני בית משפט קמא, התקבלה בחלקה בלבד, במובן זה שהמערער חויב לשלם למשיב את הסכום של 34,130 ₪, נכון ליום 3.6.08 (בגין דמי הייעוץ ששילמה חברת "ינירו" למערער (מורדוב)), ואילו כל שאר חלקי תביעתו של המשיב, נדחו.

באשר לתובענה העיקרית, סבורים אנו, שיש לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא לפי תקנה 460(ב) של תקנות סדר הדין האזרחי – התשמ"ד-1984, שכן, בכל הנוגע לתובענה העיקרית, אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין. הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בה טעות שבחוק.

פועל יוצא מן האמור לעיל הוא, שדין הערעור שכנגד , שהגיש המשיב – להידחות, וכך גם יש לדחות אותו חלק של הערעור העיקרי, המתייחס לחיובו של מורדוב בתשלום הסך הנ"ל של 34,130 ₪ למשיב, בגין דמי הייעוץ, וכך אנו אכן מחליטים.

לט. שונה עמדתנו בכל הנוגע לתביעה שכנגד שהגיש המערער (מורדוב) כנגד המשיב, בגין הכספים שנטל המשיב מכספי המיזם המשותף בסכום של 51,511 ₪, בערכי קרן.

נדגיש ונבהיר, על מנת שהדברים יהיו ברורים מעבר לכל ספק, שהתערבותנו, בסוגיה זו, איננה מבוססת על התערבות בקביעות עובדתיות או בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. אדרבא, התערבותנו בכל הנוגע לכספים אלה, מבוססת דווקא על הקביעות והממצאים המפורטים והברורים של בית משפט קמא בפסק דינו המשלים, אלא שסבורים אנו, כי שגגה נפלה בעניין זה בלבד, במסקנה המשפטית שאליה הגיע בית משפט קמא, בנושא זה.

מ. מתוך קביעותיו וממצאיו של בית משפט קמא, עולה, באופן ברור, כי המערער (התובע שכנגד בפני בית משפט קמא) היה השותף המממן והמשקיע במיזם המשותף שבין הצדדים. אין מחלוקת שהמערער הוא שהעמיד לרשות המשיב, בראשית דרכו של המיזם המשותף, וכחלק מן ההשקעה לה התחייב המערער, סכומי כסף, הן על דרך של סך מזומן (25,000 ₪) והן על דרך של מסירת פנקס המחאות למשיב, והתוצאה הכוללת של הסכומים שנמשכו על ידי המשיב, שלא לצורכי המיזם המשותף, מסתכמת ב- 51,551 ₪. לפי קביעתו הברורה של בית משפט קמא, נאסר על המשיב להשתמש בסכום המזומן ובסכום שבחשבון הבנק (שנועד לצורך המיזם המשותף), לכל מטרה שאינה מקדמת במישרין את המיזם ואת פיתוח פנסי התאורה שבגדרו.

מא. בית משפט קמא קבע, חד משמעית, שהמשיב נטל לעצמו שכר מכספי ההשקעה, ללא זכות, ובניגוד להסכמה שגובשה בינו לבין המערער, ושעל יסודה חברו למיזם המשותף, ובעשותו כן, שלח את ידו בכספי ההשקעה שהעמיד המערער לרשותו מבלי שהיה זכאי לכך.

מב. למרות האמור לעיל, הגיע בית משפט קמא למסקנה לפיה, אין המערער זכאי לקבל השבה מן המשיב, הואיל וסך כל הסכומים שהוצאתם הוכחה על ידו (51,511 ₪ בערכי קרן), לא עלתה על הסכום שלהשקעתו במיזם התחייב המערער. דהיינו, המערער התחייב להשקיע במיזם המשותף סכום השווה בערכו ל – 180,000 ₪, בעוד שבפועל, השקיע המערער במיזם המשותף רק חלק מן הסכום, דהיינו 123,000 ₪.

מג. לטעמו של בית משפט קמא במכלול הנסיבות שתוארו לעיל, מנוע המערער מלעתור להשבת סכומים מן המשיב, כל עוד לא מלאה השקעתו במיזם המשותף, וזאת, חרף העובדה, כי בית משפט קמא מציין, ש:

"שליחת ידו של התובע בכספי ההשקעה מעידה כאלף עדים שהסכומים שמשך לכיסו, לא נדרשו אותה עת לפיתוחם של פנסי המיזם וממילא, כי לא היה צורך בהשלמת השקעתו של הנתבע בהם" (עמ' 50 סיפא של פסק הדין).

מד. למסקנה משפטית זו של בית משפט קמא אין בידינו להצטרף.

פשיטא, שהמערער (מורדוב) השקיע את כספיו (123,000 ₪) במיזם המשותף של פנסי התאורה.

נעלה מכל ספק, שהסכומים שנטל המשיב (51,511 ₪ בערכי קרן), לא שמשו לצורך המיזם המשותף והמשיב לא היה רשאי בשום פנים ואופן למשוך כספים אלה, וברי, שנטילתם של הכספים על ידי המשיב, נעשתה ללא ידיעתו של המערער וכמובן, שללא הסכמתו.

נטילת הכספים על ידי המשיב למטרותיו הפרטיות, וללא כל קשר למיזם המשותף, מובילה לתוצאה אחת בלבד, ולפיה על המשיב להחזיר כספים אלה למערער.

מה. לא נעלמה מעינינו, כמובן, קביעתו של בית משפט קמא, לפיה היה על המערער להשקיע במיזם המשותף, לפי המוסכם בין הצדדים, סך של 180,00 ₪ והוא השקיע רק 123,000 ₪, אך אין בכך כדי לתת גושפנקא כלשהי למשיב ליטול לרשותו כספים מתוך המיזם המשותף, למטרותיו הפרטיות, ללא ידיעתו וללא אישורו של המערער.

נזכיר, כי הצדדים לא קבעו מועד להעברת מלוא סכום ההשקעה לחשבון המיזם המשותף, כי לא נטען שחסרו כספים לכיסוי הוצאות המיזם וכי יחסי הצדדים ארכו כשמונה חודשים בלבד ועלו על שרטון בעיקר בשל שליחת ידו של המשיב בכספים. בנסיבות אלה ספק אם, בכלל, היה על המערער להשלים את מלוא סכום ההשקעה.

לכן, בנקודה זו בלבד, סבורים אנו ששגגה נפלה במסקנה המשפטית אליה הגיע בית משפט קמא, הואיל והיה מקום לקבל את התביעה שכנגד ולחייב את המשיב לשלם למערער את הסכום של 51,511 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל ממועד סיום היחסים שבין הצדדים (4.10.06) ועד לתשלום בפועל.

מו. לעניין הוצאות המשפט, נציין, כי בפסק הדין החלקי מיום 25.1.12 (בעניין מתן החשבונות) חייב בית משפט קמא את המערער לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000 ש"ח. בפסק הדין המשלים, שבו נתקבלה התביעה העיקרית של המשיב באופן חלקי בלבד, ואילו התביעה שכנגד של המערער נדחתה בשלמותה, החליט בית משפט קמא שלא לחייב את המערער בהוצאות מעבר לסך של 25,000 ש"ח, שחויב לשלמם בפסק הדין החלקי, וזאת נוכח הפער הניכר בין הסכום שתבע המשיב בהליך העיקרי לבין הסכום בו זכה על סמך הראיות שהובאו, וכן נוכח הפסול שנפל בהתנהלות המשיב, בכל הקשור לשימושו בכספי ההשקעה שהעמיד המערער לרשותו לצורכי המיזם המשותף.

לפיכך, קבע בית משפט קמא, כי בגין החלק השני של הערעור (פסק הדין המשלים), יישא כל צד בהוצאותיו.

מז. עתה משהחלטנו להתערב בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא בכל הנוגע לתביעה שכנגד, שהגיש המערער, סבורים אנו שיש מקום לחייב עתה את המשיב לשלם למערער שכר טרחת עורך דין בגין ההליך.

מח. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן:

1. אנו מקבלים חלקית את ערעורו של המערער (מורדוב) ומחייבים את המשיב (אבנעים) לשלם למערער את הסכום של 51,511 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק, ממועד סיום היחסים שבין הצדדים (4.10.06) ועד הפירעון המלא בפועל.

2. אנו דוחים בשלמותו את הערעור שכנגד שהגיש המשיב (אבנעים).

3. אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכר טרחת עורך דין בסכום של 12,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק על שכר הטרחה, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, גם ישלם המשיב למערער את השווי הכספי של אגרת הערעור.

4. אנו מורים למזכירות בית המשפט להחזיר למערער (מורדוב) באמצעות בא כוח המערער (עו"ד גתאי ברלל) את הפיקדון שהפקיד המערער בבית המשפט להבטחת הוצאותיו של המשיב בערעור.

5. אנו מורים למזכירות בית המשפט להעביר לידי בא כוח המערער (עו"ד גתאי ברלל) את הפיקדון שהפקיד המשיב בבית המשפט לצורך הערעור שכנגד וזאת על חשבון סכום שכר הטרחה שהמשיב חויב בו על פי פסק דיננו.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של הצדדים.

ניתן היום, י"א תמוז תשע"ה, 28 יוני 2015, בהעדר הצדדים.