לפני בית המשפט תביעה כספית על סך 2,294,809 ₪.

זהות הצדדים ורקע כללי:

1. חברת נ.ס.ח חלבי בע"מ (להלן: "התובעת") התקשרה עם רשויות מקומיות שונות לביצוע עבודות תשתיות ביוב ו/או תשתיות מים ובכלל זה בתחום המוניציפאלי של עירית אום אל פאחם, המועצה האזורית גלבוע ואבו סנאן (להלן: "המועצות" או "הרשויות המקומיות").

2. הנתבעת מדינת ישראל – הרשות הממשלתית למים וביוב (להלן: "הנתבעת") הינה תאגיד סטטוטורי שהוקם על פי דין ותפקידו, בין היתר, לממן ו/או לתקצב ו/או לנהל פרוייקטים בתחום הביוב והתשתיות של רשויות מקומיות שונות.

3. התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעת ע"ס 2,294,809 ₪, בטענה לאי תשלום כספים, בגין 3 פרוייקטים בתחום תשתיות הביוב, שביצעה התובעת באמצעות קבלן משנה בתחום המועצות, אשר הנתבעת מימנה חלק מתקציביהן. כעולה מכתבי הטענות, הנתבעת תומכת בפרוייקטי ביוב, על פי קריטריונים, כחלק מתמיכת המדינה במועצות אזוריות/תאגידים, בפיתוח תשתיות ביוב.

4. רשות או תאגיד המעוניינים בפיתוח תשתיות ביוב, מציגים את הצורך ותכנון הפרוייקט לועדה המתכנסת מטעם הנתבעת. לאחר אישור הפרוייקט מבחינה הנדסית הפרויקט נדון בוועדת ההשקעות אצל הנתבעת, המאשרת את התקציב. לאחר מכן התאגיד / הרשות המקומית מוציאה מכרז שבסופו נבחר קבלן. בשלב הבא פונה הרשות / התאגיד לנתבעת ומבקשת לאשרר את בחירת הקבלן במכרז (הנתבעת בודקת את תקינות המכרז וכי נעשה במסגרת התקציבית שאושרה). לאחר אישרור הקבלן נחתם בינו לבין התאגיד / הרשות המקומית הסכם לביצוע הפרוייקט.

5. בתובענה דנן לאחר זכיית התובעת במכרז, היא התקשרה עם קבלן משנה - חברת אמיר אדם למסחר בע"מ (להלן: "קבלן המשנה") לביצוע העבודות עבורה.

6. התובעת היתה מעורבת בפרוייקטים במהלך השנים 2008 ו 2009, שחלק מהם תוקצבו ע"י הנתבעת. מדובר על פרוייקט מספר 3209 באום אל פחם, פרוייקט 3148 באבו סנאן ופרוייקט 3412 במועצה האזורית גלבוע.

7. תחילה התובעת הגישה תביעה במסגרת ת.א. 915-03-10 נגד קבלן המשנה וגורמים הקשורים בו (להלן: "התביעה נגד קבלן המשנה") ובה דרשה פיצוי המגיע לה לטענתה בשל הפרת התחייביותיו של קבלן המשנה אליה. קבלן המשנה התחייב לבצע עבורה עבודות בתחום הבנייה, התשתיות ו/או הפיתוח ו/או הסלילה בפרוייקטים שונים המפורטים בתביעה. לטענת התובעת קבלן המשנה לא סיים ו/או לא השלים את מלוא העבודות לגביהם התחייב, גבה תשלומים ביתר, וביצע מעשה מרמה, תוך כדי שהוא משלשל לכיסו כספים שהיו מגיעים לתובעת. לשם כך, קבלן המשנה לא בחל בזיוף מסמכים על מנת שהכספים שמגיעים מהנתבעת יועברו אליו במקום לתובעת. על כן נתבע קבלן המשנה בתביעה כספית על למעלה מ – 2 מיליון ₪.

8. התביעה בת.א. 915-03-10 נגד קבלן המשנה הוגשה קודם לתביעה נגד הנתבעת בת.א. 50542-07-12. הדיון בשתי התובענות אוחד. בשלב ההוכחות הגישה התובעת בקשה לעיכוב התביעה נגד קבלן המשנה. התובעת בתביעה נגד קבלן המשנה ויתרה על שמיעת העדים מטעם הצדדים ועל חקירת המומחה שמונה מטעם בית המשפט בשתי התביעות. התובעת למעשה ויתרה על ההליך עצמו. משכך הורה בית המשפט על מחיקת התביעה נגד קבלן המשנה ועל כן נותר לדון בתובענה דנן בלבד, דהינו בתיק 50542-07-12.

טענות הצדדים:

9. התובעת טוענת כי במסגרת חוזי ההתקשרות בין הצדדים, הורתה התובעת לנתבעת להפקיד את כל התשלומים אך ורק לחשבונה בבנק לאומי לישראל בע"מ, בנק מס' 10, סניף בנק מס' 981 חשבון מספר 88800-00 (להלן: "חשבון התובעת"). חרף התחייבות זו של הנתבעת, נתברר לתובעת, במסגרת התובענה נגד קבלן המשנה כי הועברו כספים המגיעים לתובעת ישירות לקבלן המשנה ולא לחשבון התובעת.

התובעת טוענת כי הנתבעת הסתירה במזיד את העברת הכספים לצד ג' ו/או הטעתה את התובעת לחשוב שכל התקבולים בפרוייקטים מועברים אל התובעת כאשר בפועל שילמה כספים לצד ג' שלא כדין.

לטענת התובעת הנתבעת התרשלה בהעברת הכספים לחשבון התובעת ולחשבון זה בלבד. הנתבעת התעלמה מהוראות התובעת בעניין ו/או פעלה בניגוד לנהלי העבודה שלה עצמה, שעה שאישרה העברת כספים לצד ג'.לחלופין נטען כי הנתבעת התרשלה שעה שהעבירה הכספים לצד ג' מבלי לקבל מראש ובכתב את אישור התובעת להעברת הכספים ו/או מבלי שוידאה כי התובעת ו/או מי מטעמה שמוסמך לעשות כן, אישר את ביצוע ההעברות נשוא כתב התביעה.

סה"כ לא העבירה הנתבעת לתובעת סך כולל של 2,294,809 ₪ בגין הפרוייקטים נשוא התובענה דנן.

10. הנתבעת טענה כי שילמה את כל הסכומים אותם היא חייבת בגין הפרוייקטים מושא התובענה דנן. הכל בכפוף לביצוע בפועל של הפרויקטים ובהתאם להסכמים שנחתמו.

לטענת הנתבעת העברת הכספים לחשבון הבנק של קבלן המשנה ולא של התובעת נעשתה בשיתוף ובידיעה מוחלטת של התובעת ו/או תוך מעשה זיוף ומרמה של קבלן המשנה.

לטענת הנתבעת התובעת התרשלה התרשלות רבתי ולא נהגה כפי שקבלן סביר ונבון היה נוהג בנסיבות העניין. התרשלותה מגיעה לאשם תורם מלא (100%).

לטענת הנתבעת מדובר כאן בניסיון ברור מצד התובעת להשיג כספים מהמדינה, אשר מהווה "כיס עמוק". קבלת התביעה תגרור תשלום בכפל עבור אותה העבודה : פעם לידי קבלן המשנה ופעם לידי התובעת. תוצאה זו אינה סבירה ומהווה "עשיית עושר ולא במשפט", ופגיעה חמורה באינטרס הציבורי.

לפיכך התבקש בית המשפט לדחות את התביעה.

11. בסיכומי התובעת נטען כי יש בטענות ההגנה של הנתבעת משום "הודאה והדחה" המעבירה את נטל השכנוע לשכמי הנתבעת. הנתבעת לא עמדה בנטל זה ועל כן דין התביעה להתקבל.

עוד טענה התובעת כי הוכח קיומו של הסכם בין הצדדים, אם בדרך של קיבול והצעה בהתאם לסעיף 5 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), ואם בדרך של התנהגות, סעיף 6 לחוק החוזים.

בסיכומים פורטה רשלנותה של הנתבעת בביצוע תפקידה כמי שהיתה אמורה לאשר את החשבונות במסגרת החוזים, לשלמם לקבלן ולפקח כי יגיעו לייעודם הנכון.

בנוסף, התובעת טענה כי קיימת חזקה הפועלת לרעת הנתבעת. הנתבעת נמנעה מלהביא לעדות עדה שהיתה ברשותה, הגב' הדר, אשר היתה לה ידיעה אישית על התרחשות האירועים שהובילו להעברת הכספים לחשבון קבלן המשנה ולא לחשבון התובעת. הימנעות הנתבעת נזקפת לחובתה.

התובעת הוסיפה וטענה כי הגנת הנתבעת מסתמכת על עדותו של נציג קבלן המשנה שהינו עד לא מהימן.

התובעת טענה כי אין להטיל עליה אשם תורם.

בסוף הסיכומים טענה התובעת כי יש לקבל התביעה וכן יש להורות לנתבעת לשחרר את כספי העיכבון המעוכבים אצלה בסך של 427,227 ₪.

12. בסיכומים מטעם הנתבעת, שבה הנתבעת וטענה, כי היא שילמה בגין הפרויקטים בהם זכתה התובעת את כל התשלומים שהיו צריכים להשתלם עפ"י המכרז וההסכם, שנחתם בין התובעת לרשויות המקומיות. הנתבעת הפנתה לעדות המומחה מטעם בימ"ש אשר חווה דעתו, כי הנתבעת שילמה את כל מה שהיה צריך לשלם בגין הפרויקטים מושא התביעה. לגישתה אף אם יתברר כי היא העבירה את הכספים ישירות לקבלן המשנה בשל מעשה רשלנות, דבר המוכחש על ידה, הרי שקבלת התביעה דנן תעמיד את התובעת במצב בו תתעשר על גבה ועל חשבונה של הנתבעת תוך עשיית עושר שלא במשפט.

הנתבעת שבה והדגישה כי בינה ובין התובעת אין יחסים חוזיים. הנתבעת חזרה על טענתה כי לתובעת אשם תורם בשיעור 100%.

הנתבעת טענה כי לא התרשלה. היא פעלה על פי הנהלים באופן רגיל, תוך עמידה בסטנדרטים הנהוגים. לטענתה יש גבול ליכולתה למנוע ולהגן על עצמה מפני הונאות פליליות, כפי שטענה התובעת בהליך אותו ניהלה נגד קבלן המשנה.

לנוכח האמור התבקש בית המשפט לדחות התביעה.

13. בתשובת התובעת לסיכומי הנתבעת, שבה התובעת על חלק מטיעוניה מעלה, תוך התייחסות לחלק מטענות הנתבעת בסיכומיה, בנוגע להעדר הסכם חוזי ישיר בין הצדדים ולרשלנות המיוחסת לנתבעת וכן לטענת הנתבעת לאשם תורם מצד התובעת. בסוף התשובה נטען כי הנתבעת לא התייחסה לטענות התובעת בעניין אי תשלום סכומי העכבון, ולכן יש לקבל את טענות התובעת בעניין ולפסוק לטובתה פיצויים עקב כך.

דיון

14. אין חולק כי הנתבעת שילמה בגין הפרוייקטים בהם זכתה התובעת את כל התשלומים שהיו אמורים להשתלם עפ"י המכרזים והחוזים מושא התובענה דנן. המומחה מטעם בית המשפט, רו"ח אבי כהן, הסביר והראה זאת בצורה מפורטת בחוות דעתו ובתשובותיו לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו. כן בעדותו בבית המשפט השיב כדלקמן: "אני מבהיר שהמדינה שילמה את כל הכספים שהיתה צריכה לשלם עבור הפרוייקטים בסך של 2,294,812 ₪...אם המדינה תצטרך לשלם שוב עבור הפרוייקטים האלה זה יהיה כפל תשלום. לא הבעתי עמדה האם המדינה שילמה לגורם הנכון או לא. זאת סוגיה משפטית..." (ר' עמ' 60 שורה 8 לפרוטוקול הדיון).

15. התובעת לא הוכיחה כי התשלומים היו אמורים להשתלם רק לחשבון התובעת, מבלי יכולת לשינוי פרטי החשבון במהלך ההתקשרות.

כמו בכל התקשרות יכול קבלן שזכה במכרז לבקש לשנות פרט זה או אחר בפרטים שמילא במכרז/ הסכם ראשוני, בין אם מדובר בכתובת, בין אם מדובר בדרכי התקשרות ובין אם מדובר בפרטי חשבון. התובעת לא הוכיחה כי שינוי מס' החשבון במקרה דנן היה בלתי אפשרי, או כי הבהירה לנתבעת כי זהו החשבון הבלעדי שאליו יש להעביר הכספים. משכך, אני דוחה את טענותיה כי עפ"י ההתקשרות בין הצדדים היה על הנתבעת להפקיד הכספים אך ורק בחשבונה של התובעת - חשבון מס' 88800-00.

טענת הודאה והדחה

16. התובעת טוענת כי הנתבעת הודתה באי ביצוע התשלום אליה, אך התגוננה בטענה כי התובעת היא שהורתה לה לשנות את אופן ביצוע התשלום הקבוע בחוזה. לגישתה טענת הגנה זו הינה מסוג "הודאה והדחה", המעבירה את נטל ההוכחה לשכמי הנתבעת.

17. טענת "הודאה והדחה" היא טענה בה "הנתבע מודה בכל העובדות אשר להן טען התובע ואשר הולידו את החוב, אך מדיח את התביעה, כביכול, על ידי הוספת עובדות אחרות אשר בגללן נפקע החוב" (אליהו הרנון, דיני ראיות (מהדורה חמישית, חלק א, תשל"ט), עמ' 201 (להלן - "הרנון"); ראה גם: יעקב קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה, (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד), עמ' 1530 (להלן - "קדמי"); יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין, 1995), עמ' 320 (להלן - "זוסמן"); ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז, 1000, בעמ' 1004).

מקום בו טוען הנתבע טענת "הודאה והדחה", מוטל עליו הנטל להוכיח את העובדות אשר יש בכוחן, לטענתו, לפטור אותו מהתביעה, שכן הודה הוא בעובדות להן טען התובע, עובדות אשר מגבשות את עילת התביעה.

כדי שניתן יהיה להגדיר טענה של נתבע כטענת "הודאה והדחה", נדרש כי הנתבע יודה בכל העובדות המגבשות את עילת התביעה, אך יטען כי מכוחה של עובדה אחרת יש לפטור אותה מהתביעה. מקום בו הנתבע אינו מודה בכל העובדות המהוות את עילת התביעה, אין טענת ההגנה שלו נכנסת תחת ההגדרה של "הודאה והדחה". כך, דרך משל, מובאת בספרות המשפטית ההבחנה בין שני המקרים הבאים: במקרה הראשון, התובע טוען כי הילווה כסף לנתבע, והנתבע מודה כי קיבל כסף בהלוואה מידי התובע, אולם טוען כי פרע את ההלוואה. מקרה זה הינו המקרה הקלאסי של טענת "הודאה והדחה", שבה, כאמור, עובר הנטל להוכיח כי ההלוואה אכן נפרעה - אל כתפי הנתבע (הרנון, שם; קדמי, שם). במקרה השני, התובע טוען כי הילווה כסף לנתבע, והנתבע מודה כי קיבל כסף מידי התובע, אולם טוען כי כסף זה ניתן לו כמתנה ולא כהלוואה. טענה כזאת איננה בגדר טענת "הודאה והדחה", שכן הנתבע הודה אומנם בטענה העובדתית של התובע כי הלה נתן לו כסף, אולם הוא לא הודה בעובדה - שגם היא חלק מעילת התביעה - שהכסף ניתן כהלוואה, אלא טען כי הכסף ניתן לו במתנה. במקרה כזה לא עבר נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע, ולכן על התובע להוכיח כי את הכסף נתן לנתבע כהלוואה ולא כמתנה (הרנון, שם; זוסמן, שם).

18. אני סבור כי המקרה דנן דומה יותר למקרה השני, מאשר למקרה הראשון.

העובדות המהוות את עילת התביעה של התובעת, לטעמה, הן שתיים:

האחת – התחייבות הנתבעת לשאת בנטל המימוני של העבודות שביצעה התובעת בפרוייקטים מושא התביעה, זה הוא הרכיב של ההתחייבות.

השניה - הפרת התחייבות זו על ידי הנתבעת, לטענת התובעת, בכך שלא העבירה את הסכומים לחשבון התובעת. זה הוא הרכיב של הפרת ההתחייבות.

הנתבעת מצידה חולקת על שני היסודות הנ"ל:

ראשית - באשר ליסוד ההתחייבות, לטענתה אין יחסים חוזיים בין הצדדים. שכן ההסכמים נחתמו בין התובעת ובין הרשויות המקומיות, כאשר הנתבעת עצמה שימשה צינור בלבד להעברת כספים לרשויות המקומיות.

שנית - באשר ליסוד הפרת ההתחייבות, הנתבעת טוענת כי העבירה את מלוא הכספים המגיעים לתובעת, וכי העברת חלק מהסכומים לחשבונו של קבלן המשנה, נעשתה בהסכמת ובידיעת התובעת. היות וכך לא היתה הפרה של ההתחייבות של הנתבעת כלפי התובעת.

מכאן אנו למדים כי הנתבעת אינה מודה בכל העובדות המגבשות את עילת התביעה כנדרש בפסיקה ובספרות, ועל כן לא מדובר בטענת הגנה מסוג "הודאה והדחה". לפיכך טענת התובעת בעניין זה נדחית.

כריתת חוזה בדרך של קיבול והצעה או בדרך של התנהגות

19. טוענת התובעת כי בשלושת החוזים שנחתמו בינה לבין הרשויות המקומיות בפרוייקטים מושא התובענה, הנתבעת אחראית לתקצוב ולמימון העבודות. הנתבעת מוגדרת בשלושת החוזים כבעלת האחריות לכך – התובעת מפנה לנספח 1 לתצהירו של מנהל התובעת – "מידע והוראות כלליות למשתתפים במכרז, פרק מבוא. התובעת ממשיכה וטוענת כי בהתאם להתחייבותה זו כל החשבונות שהוגשו ע"י התובעת במהלך ביצוע העבודות הוגשו לנתבעת (ולא לרשות המקומית), שתאשר את ביצוע התשלום על פיהם ושתשלם לתובעת את הסכום הנקוב בחשבון. אישור החשבון ע"י הנתבעת והסכמתה לבצע התשלום על פיו לתובעת, היוותה קיבול ע"י הנתבעת של ההצעה ומכאן הסכמה ליצירת הסכם ישיר בין התובעת לנתבעת בדרך של קיבול והצעה. לחלופין טוענת התובעת כי נכרת הסכם בהתנהגות בין הצדדים. בהקשר זה מפנה התובעת לטפסים שהוכנו ע"י הנתבעת בדבר יידוע הנתבעת על חשבון הבנק שברשות התובעת, כחלק מאישור התובעת ע"י הנתבעת (נספחים 1-3 לתצהיר מנהל התובעת), ולמכתבים של הנתבעת לתובעת בהם היא אישרה את התובעת כקבלן (נספח 4 לתצהיר מנהל התובעת ), ומכתבים בהם הודיעה על תשלום לתובעת (נספח 6 לתצהיר מנהל התובעת).

20. אין בידי לקבל טענה זו של התובעת. עובדתית ועפ"י הראיות שהונחו בפני, החוזים מושא התובענה דנן הינם בין הרשויות המקומיות – מזמינות העבודה – ובין התובעת – הקבלן שאמור לבצע את העבודות. הנתבעת אינה צד להסכמים אלו ואינה חתומה עליהם. הבהירה זאת נציגת הנתבעת , הגב' יפית כהן, שהדגישה בעדותה כי המדינה אינה צד לחוזה אלא משמשת צינור להעברת כסף בלבד (ר' עמד 71 שורות 22-25 לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.14). אף מנהל התובעת הודה בחקירתו בבית המשפט כי הוא חתם עם הרשויות המקומיות בלבד וכי "לא התקשרנו עם המדינה. לא היה לנו קשר עם המדינה" (ר' עמ' 64 שורות 8-14 לפרוטוקול הדיון מיום 28.6.17). מכאן שלא ניתן ליצור יש מאין, דהיינו לטעון לקיומו של קשר חוזי בין הצדדים כאשר עפ"י הראיות ועדויות שני הצדדים לא היו קיימים יחסים חוזיים בניהם. אף מנהל התובעת לא ראה ביחסים ביניהם יחסים חוזים ומכאן שעבור שני הצדדים לא היתה קיימת גמירות הדעת הנדרשת לכריתת הסכם חוזי בניהם.

לעניין גמירות הדעת הנדרשת ומאפייניה, מסכמת הפרופ ג' שלו בספרה דיני חוזים (דין, תש"ן) 91- 93 וקובעת כדלקמן:

"גמירת דעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. בניגוד לכוונה ליצור יחסים משפטיים שהיא מופשטת וכללית, גמירת הדעת היא מוגדרת וצריכה להיות מכוונת להתקשרות מסויימת עם צד מסוים...

מבחן גמירת הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה.

החוק אינו מסתפק בגמירת דעת בעלמא, אלא תובע השתקפות חיצונית שלה...אלו הם שני הצדדים לאותה דרישה: הצד הסובייקטיבי של ההחלטה גופה והצד האובייקטיבי של הבעת ההחלטה...

מבחן גמירת הדעת הוא אפוא מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא, כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או היעדרה של גמירת דעת".

בעניינו כוונת שני הצדדים כעולה מעדותם היתה, כי החוזה ייכרת בין התובעת ובין הרשות המקומית. הרשות המקומית היא שהזמינה את העבודה ופיקחה על ביצועה. מלבד העברת התשלום בפועל לתובעת, לנתבעת לא היתה אחריות ופיקוח על הפרוייקטים מושא התביעה, ועל כן אין לקשור אותה בהסכם עם התובעת אך בשל העובדה שהעבירה תשלומים לתובעת.

נוכח האמור אני קובע כי לא נתקיימו יחסים חוזיים בין התובעת והנתבעת. משכך, נדרש אני לשאלה האם היתה התרשלות מצד הנתבעת כלפי התובעת המזכה בפיצוי.

עוולת הרשלנות

21. התובעת טענה כי חובת הזהירות חייבה את הנתבעת להיזהר מפני ביצוע תשלום לחשבון אחר שאיננו לחשבון התובעת. מתוך הנסיבות עלתה אפשרות וחשד לזיוף, שכן מדובר בסיכון בלתי סביר שרשות סבירה, שמטרתה וייעודה לפקח כי הכספים שממומנים על ידה יגיעו לגורם הנכון , חייבת וצריכה לצפות. לטענת התובעת, הנתבעת התרשלה ולא נקטה ברמת הזהירות הנדרשת ממנה, לצורך מניעת הסיכון הבלתי סביר של ביצוע תשלומים לגורם שלישי שאיננו התובעת, ובכלל זה הסתפקה בפנייה שנשלחה אליה בפקס לצורך אישור שינוי החשבון, לא דרשה קבלת מסמכים מקוריים במסגרת הפנייה לשינוי החשבון. הנתבעת לא פנתה לסניף הבנק של התובעת לאמת נתונים ובדיקת זיהוי החשבון החדש, לרבות יצירת קשר טלפוני עם סניף הבנק בעניין, לא אימתה מול מנהל התובעת בסמוך לביצוע העברות כי הכסף הועבר, לא ווידאה כי התקבלה חשבונית מאת התובעת עבור ביצוע התשלום, לא שלחה מכתב לתובעת, בסמוך לביצוע העברות המיידע את התובעת כי התשלום הועבר אליה.

22. הנתבעת טוענת כי לא היתה התרשלות מצידה . היא פעלה בהתאם לנהלים, תוך עמידה בסטנדרטים הנהוגים במקרה של שינוי חשבון ע"י הקבלן הזכיין. זאת ועוד, לא הנתבעת היא הגוף שאמור לעקוב אחר החשבוניות שאמורות היו להתקבל מאת התובעת, כי אם הרשות המקומית.

23. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות , נחה דעתי כי לא היתה במקרה דנן התרשלות מצד הנתבעת. התובעת טענה שהנתבעת לא פעלה עפ"י הנהלים הנהוגים באשר לשינוי פרטי חשבון וביקשה להציג בעת חקירת הנציגה מטעם הנתבעת את ההוראות הרלוונטיות הנוגעות לעניין ושלטענתה לפיהם היה על הנתבעת לנהוג.

אציין כי אגף החשב הכללי במשרד האוצר הינו הגוף האחראי לכתיבה ולפרסום תקנון כספים ומשק של מדינת ישראל (להלן: "התכ"ם"), מתוקף חוק נכסי המדינה, התשי"א – 1951.
הוראות התכ"ם כוללות הנחיות אופרטיביות ומקצועיות המחייבות את משרדי הממשלה ואת יחידות הסמך השונות של משרדים אלו.

בהחלטת ביניים שניתנה במהלך המשפט, לא התרתי הגשת הוראות התכ"ם שכן התובעת לא צירפה את ההוראות לתצהיר העדות הראשית מטעמה ובכך לא איפשרה לנתבעת לקבל ההוראות מראש ולהגיב עליהן. התובעת לא הסבירה מדוע היא בחרה רק בשלב ישיבת ההוכחות להגיש מסמך זה, שהיתה יכולה להגיש בכל עת. אין מקום כי באמצע ישיבת ההוכחות יפתיע צד אחד את משנהו במסמך חשוב והכרחי (ר' עמ' 73 ועמ' 75-76 לפרוטוקול הדיון). משכך טענת התובעת כי הנתבעת לא פעלה עפ"י הנהלים הנהוגים והוראות התכ"ם לא הוכחו על ידה.

התובעת טוענת להתרשלות, בכך שהנתבעת הסתפקה בפנייה שנשלחה אליה בפקס לצורך אישור שינוי החשבון, ולא דרשה קבלת מסמכים מקוריים. נציגת הנתבעת העידה ארוכות ונחקרה באשר לנוהל לשינוי מוטב. על פי עדותה, הספק נדרש להגיש בקשה לשנות מוטב ולצרף אליה צ'ק. היא הסבירה כי שינוי כזה לא יעשה ללא אסמכתא שמוגשת לנתבעת. בעת הרלוונטית לא היתה חובה להעביר מקור אלא הסתפקו בהעברת הפרטים בפקס. הנציגה העידה בהגינותה, כי בשל כך יתכן שקבלן המשנה יפקסס כביכול מאת הספק בקשה לשינוי המוטב בצירוף צ'ק שנחזה להיות צ'ק עם פרטי חשבונו של הספק, אולם הלכה למעשה הפרטים המודבקים/ המוטבעים על גבי הצ'ק הינם פרטיו של קבלן המשנה. הנציגה הוסיפה כי היום הנהלים שונו ולא מסתפקים בפקס אלא דורשים מקור. אשר למקרה הספציפי הנציגה הייתה משוכנעת כי מנהלה של התובעת היה מעודכן באשר לשינוי המוטב, ולראיה שלא פנה אליהם בתביעה בגין אי תשלום הכסף במשך שנה (!). רק לאחר כשנה בה לגישתו של מנהל התובעת לא שולם לו הכסף בגין הפרוייקטים נשוא התובענה, פנה אליהם לראשונה בבקשה לבדוק העניין (ר' עמ' 78 שורות 3-31 ועמ' 79 שורות 3-6 לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.17).

לאחר ששקלתי העניין אני בדעה כי בשעתו נהגה הנתבעת ללא התרשלות בנסיבות העניין, בנוגע לנוהל שינוי מוטב, ניתן היה להסתפק בשליחת הבקשה בפקס בצירוף צ'ק כאסמכתא בה מופיעים פרטי הספק. הנתבעת לא הייתה צריכה לצפות כי שליחת הבקשה בפקס תאפשר צרוף אסמכתא מזויפת. עצם הבקשה לצירוף אותה אסמכתא מהווה אמצעי בטחון להבטחה כי הספק מודע לשינוי חשבון המוטב. שוכנעתי כי הבקשה הוגשה בהתאם לנהלים שהיו נהוגים באותה עת. לנתבעת לא הייתה חובה באותה עת לנקוט באמצעי זהירות נוספים. כעולה מהראיות והעדויות בזמנים הרלוונטים לתביעה, הנוהל במקרה בו התבקש שינוי פרטי בנק היה קבלת מכתב על דף לוגו של הספק לשינוי חשבון הבנק כשמצורף צילום ספח שיק, (או) אישור מהבנק המעיד שהחשבון שייך לעוסק האמור, (או) מכתב מעו"ד המאשר את חשבון הבנק לספק. לא מצאתי כי נפל פגם, או כי הנתבעת התרשלה בקביעת נוהל זה. שוכנעתי כי הנתבעת עמדה על כך שהשינוי יעשה בהתאם לנהלים אלו. על כן סביר שלא יתכן כי השינוי בחשבון התובעת נעשה ללא בקשה של מנהל התובעת וללא העברה של ניירת מסודרת בעניין, ובכלל זה ספח צ'ק, או אישור אחר, המעיד כי הבקשה לשינוי הוגשה ע"י התובעת עצמה. בעניין זה אפנה לתשובות 22-25 לשאלון מאת קבלן המשנה אשר בהן טוען קבלן המשנה כי השינוי נעשה ע"י התובעת, בידיעתה ובהסכמתה. אשר לאי הגשת העתק מהבקשה לשינוי החשבון, אתייחס בהמשך.

התובעת טוענת כי הנתבעת התרשלה בכך שלא פנתה לסניף הבנק של התובעת לאמת נתונים ובדיקת זיהוי החשבון החדש, לרבות יצירת קשר טלפוני עם סניף הבנק. דרישה כזו מאת הנתבעת הינה דרישה לא סבירה. הנתבעת אינה צריכה להשקיע זמן ומשאבים בפנייה לבנק, לרבות פנייה טלפונית, לצורך אימות הפרטים. די להסתפק בבקשת התובעת והאסמכתא שצורפה אליה כדי לבצע את שינוי המוטב. זה הדין גם באשר לטענה, כי לא אימתה מול מנהל התובעת בסמוך לביצוע העברות כי הכסף הועבר. הנתבעת מבחינתה העבירה הכסף במועד לאחר אישור החשבון. אין זה מתפקידה "לרדוף" אחרי התובעת ולוודא כי התשלום הגיע. הנתבעת יצאה מנקודת הנחה, שהינה סבירה ומתקבלת על הדעת, כי אם הכסף לא היה מגיע ליעדו הייתה שומעת על כך מאת התובעת בזמן אמת. הנתבעת שמעה מהתובעת את הטענה כי הכסף לא הגיע ליעדו רק כשנה לאחר המועד בו בוצע התשלום. אם יש חוסר סבירות בהתנהלות כלשהי, אז היא מצד התובעת, אשר לא התריעה כי הכסף לא מועבר לחשבונה סמוך לאחר אישור החשבון.

אף טענת התובעת כי הנתבעת התרשלה בשל כך שלא וידאה לאחר כל תשלום שביצעה, כי תתקבל חשבונית מאת התובעת דינה להידחות. נציגת הנתבעת אשר העידה ועדותה נמצאה אמינה עלי, הסבירה כי מי שאחראית לעקוב אחר קבלת החשבוניות לאחר ביצוע התשלום הינה הרשות המקומית, המועצה או התאגיד, שכן הם מזמיני העבודה (ר' עמ' 72, שורות 2-8 לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.17).

מן האמור מעלה עולה כי לא הוכחה רשלנות מאת הנתבעת בביצוע תפקידה, ובכלל זה באופן ביצוע התשלום בגין הפרויקטים מושא התביעה לחשבון בו נעשה.

24. התובעת טענה בכתב התביעה שהוגש נגד קבלן המשנה, כי קבלן המשנה זייף את חתימת מנהל התובעת על גבי ממסכים שונים ו/או מילא את פרטי חשבונו בהוראות לביצוע התשלומים, בהציגו מצג כאילו מדובר בחשבון התובעת (ר' עמ' 5 לכתב התביעה בתביעה נגד קבלן המשנה).

לעומת זאת בתביעה דנן, התובעת טוענת שהנתבעת התרשלה בכך שהעבירה הכספים לקבלן המשנה למרות שלא הייתה רשאית לכך.

טענת הזיוף בתביעה נגד קבלן המשנה מחלישה למעשה את טענת התובעת כעת להתרשלות מצד הנתבעת. הנתבעת למעשה לא הייתה מודעת למעשה המרמה (אם אכן היה כזה) מצד קבלן המשנה, וכי היא מעבירה את הכספים לחשבון שאיננו חשבונה של התובעת. לא ניתן היה לצפות מהנתבעת, בזמן הרלוונטי, כי תאתר "בזמן אמת" את מעשה הרמייה ותמנע אותו.

לתובעת עצמה נודע, לטענתה, על מעשה הזיוף של קבלן המשנה בשלב מאוחר מאוד. אם היא עצמה לא איתרה הדבר במועד, לא ניתן לצפות מהמדינה כי "תעלה" על מעשה הרמייה מיד עם התרחשותו.

משכך הם פני הדברים, המסקנה המתבקשת הינה כי לא הייתה התרשלות מצד הנתבעת. למעלה מן הצורך, אציין כי לתובעת אשם תורם בשיעור ניכר, כמפורט להלן.

למען הסר ספק, אין באמור בסעיף זה להוות קביעה שאכן היה מעשה מרמה מצד קבלן המשנה.

אשם תורם:

בבחינת החומר שבפני עולה כי התובעת התרשלה במספר היבטים ולא התנהלה כמצופה מקבלן סביר בנסיבות העניין. רשלנותה התורמת מגיעה לכדי 100%:

25. התובעת התקשרה עם קבלן המשנה, ללא ידיעתה של הנתבעת וללא קבלת רשות מראש ובניגוד גמור לתנאי סעיף 2.4 למכרז/ חוזה.

עפ"י ההסכם שנחתם בין התובעת לרשויות המקומיות, חל איסור על העסקתו של קבלן משנה אלא אם מתקיימים 2 תנאים מצטברים:

1. היות קבלן המשנה קבלן רשום בפנקס הקבלנים (סעיף 2.4 להסכם).
2. אישור כתוב ומפורש מאת המהדס לשמש כקבלן משנה [סעיף 2.4(2)(א) להסכם].

שוכנעתי כי במקרה דנן, קבלן המשנה לא היה קבלן רשום וכי לא היה לו סיווג קבלני רשמי כלשהו, והעסקתו בוצעה ללא קבלת אישור. בכך פעלה התובעת בניגוד להוראות החוק [תקנה 2 לתקנות רישום קבלנים (ערעור מהימנות והתנהגות בניגוד למקובל) תשמ"ט – 1988] והפרה את ההסכם.

מכאן שהתובעת התרשלה ונהגה שלא כפי שקבלן סביר ונבון היה נוהג בנסיבות העניין. התובעת התקשרה עם קבלן משנה מבלי ליידע את מזמין העבודה, לא בחרה בקבלן שעומד בדרישות ההסכם והחוק ולא דאגה לאישור העסקתו בכתב. זאת ועוד, יתכן ואם היתה מיידעת את הנתבעת או את מזמין העבודה – הרשות המקומית – על קיומו של קבלן משנה, היה הדבר מסכל את שינוי פרטי חשבון התובעת לפרטיו של קבלן המשנה.

26. התובעת התרשלה בכך שישבה בחוסר מעשה בזמן שהכסף עבור ביצוע העבודות ב 3 הפרויקטים מושא התובענה, אינו מועבר אל חשבונה במועד, אלא פנתה בעניין רק כשנה לאחר מכן. לו הייתה התובעת מיידעת את הנתבעת זמן קצר לאחר חלוף המועד לתשלום על כך שהכסף לא הועבר לחשבונה, היה ניתן לגלות כי נעשה שינוי של המוטב ללא ידיעת התובעת כנטען. עם הגילוי היה ניתן לשנות את פרטי החשבון חזרה לפרטי התובעת ולהקטין את הנזק הנטען לתובעת. אולם התובעת "נזכרה" לפנות לנתבעת ולברר אי תשלום של למעלה מ 2 מיליון ₪ רק לאחר שנה מהמועד בו התשלום היה אמור להתבצע. בעניין זה מפנה אני לעדותה של נציגת הנתבעת:

"...איך יתכן ש 7 חשבונות עוברים לספק אחר ואותו קבלן שהיה מגיע לו הכסף לא טרח להגיד שלא הגיע הכסף לחשבון. קבלן שמגיש לי חשבון אחרי שבועיים הוא שואל מתי התשלום...

...לא יתכן ששמונה, תשעה, עשרה חודשים שהקבלן לא מקבל כסף ולא בא בטענות...

..כמו שלא יתכן שהיום כל כך הרבה חודשים הקבלן עצמו לכאורה לא ידע שזה אמור לעבור לקבלן המשנה רק פנה אלינו אחרי שנה. נכנסתי לתמונה רק אחרי שנה כי רק אחרי שנה שהוא פנה התחלתי לבדוק כי לא ידעתי על כך לפני כן.

...נסח לא ידע. ידעתי אחרי שנה. קבלן שלא מקבל כסף פונה לרשות המים ושואל היכן הכסף שלו. הפניה נעשתה לאחר שנה...אני נכנסתי לתמונה אך ורק לאחר שנה שפתאום פנה אלי קבלן ואמר איפה הכסף שלי. מה קרה במשך שנה? איפה שנה שלמה...

...אם מישהו פונה אלי ואומר שלא קיבל את הכסף אחרי יום הייתי בודקת ועוצרת את זה..."

(ר' עמ' 70 שורות 26 – 28 לפרוטוקול הדיון, עמ' 78 שורות 9-10, עמ' 79 שורות 6-8, שורות 25-26, שורות 30-31 לפרוטוקול הדיון, עמ' 80 שורות 5-6 לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.17)

עדותה של הנציגה מקובלת עלי. שוכנעתי כי אכן התובעת ישבה באפס מעשה ופנתה רק לאחר שנה לנתבעת, בטענה כי לא הועברו לה הכספים בפרויקטים מושא התובענה. יש בכך משום התנהלות רשלנית של התובעת אשר גרמה לכך שהנזק הנטען יגדל לכ – 2 מיליון ₪. לו היתה פונה התובעת במועד, אזי נציגת הנתבעת היתה יכולה לעצור התשלומים לקבלן המשנה מידית ולמזער הפגיעה הנטענת. אשמת התובעת במקרה זה היא ברורה ובשיעור ניכר המגיע עד לכדי 100%.

27. לקבלן המשנה היו שיקים של התובעת ולהיפך. היה בכך כדי להקל על ביצוע מעשה המרמה מצד קבלן המשנה, אם מעשה כזה אכן נעשה. ראה עדותו של מר כרמי מקלדה:

"ש. הכסף מרשות המים הועבר לשני חשבונות של אמיר אדם. אחד בקרית אליעזר והשני בדלאית אל כרמל.

ת. נכון

ש. האם לנגיב היו שני מספרי החשבון האלה.

ת. בטח. אפילו נתתי לו צילומי שיקים לחשבונות האלה...".

(עמ' 84 שורות 34-35 לפרוטוקול הדיון ועמ' 85 שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.17).

וכן עדותו של מנהל התובעת:

"ש. לאמיר אדם יש חשבון שלך.

ת. ש לו שיקים. כל יום נתתי לו ציקים.

ש. לך יש חשבון של אמיר.

ת. אני יכול לדעת מהשיקים שלו".

(עמ' 65 שורות 16-19 לפרוטוקול הדיון מיום 28.6.17).

28. בנסיבות אלה התובעת הייתה צריכה לנקוט משנה זהירות ולעקוב אחר העברת הכספים בהתאם לעבודות שנעשו. התובעת לא עשתה זאת במשך שנה שלמה. למרות שידעה, או הייתה צריכה לדעת, שהנתבעת מעבירה כספים בהתאם לחשבונות שהוגשו ואושרו. יש בכך רשלנות רבתי מצד התובעת. הדעת נותנת שהעברת הכספים לחשבונות של קבלן המשנה נעשתה בידיעת ובהסכמת התובעת. אין הסבר אחר להתנהלות התובעת. לעניין זה אני מפנה לחקירת נציגת הנתבעת שהעידה כי לא יתכן שהתובעת לא היתה ערה שהכספים לא מועברים לחשבונה, שכן מיד היתה אמורה להידלק אצלה נורות אזהרה:

"אני עובדת במשרד ממשלתי מעל 20 שנה, חושבת בימים האחרונים מנסה להבין איך יתכן שמעבירים סכום כסף לקבלן משנה, איזה מקריות, איך יתכן ש – 7 חשבונות עוברים לספק אחר ואותו קבלן שהיה מגיע לו הכסף לא טרח להגיד שלא הגיע כסף לחשבון. קבלן שמגיש לי חשבון אחרי שבועיים הוא שואל מתי התשלום...".

(ר' עמ' 75 לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.17).

לפיכך, אני מוצא כי אשמתה התורמת של התובעת לקרות הנזק הינה בשיעור 100%.

סוגיות בדיני הראיות - אי העדת עד, הצגת מסמכים נדרשים, חסיון

29. התובעת טוענת כי הנתבעת לא העידה עד רלוונטי, דבר הפועל לחובתה. מדובר בגב' הדר גל, שלה ידיעה אישית בקשר לתשלומים שבוצעו. כן לא הוגשו כראיות מסמכים שנערכו על ידה בתהליך בירור או חקירה פנימית שנעשתה ע"י הנתבעת. התובעת מפנה לפסיקה בנוגע למשמעות של אי הבאת עד רלוונטי.

כעולה מעדותה של נציגת הנתבעת, מי שהייתה אחראית על חשבונה של התובעת ועל עדכון השינוי בפרטי החשבון הייתה הגב' הדר גל, אשר נחקרה בעניין במסגרת חקירה פנימית שביצעה הנתבעת. נציגת הנתבעת העידה שהיא נכנסה לתמונה רק לאחר שהתובעת פנתה בטענה כי לא שולמו לה הכספים המגיעים לה מאת הנתבעת(ר' עמ' 80 שורות 10-13 ועמ' 71 שורות 1-7 לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.17). על חומר החקירה הפנימית מוטל חיסיון ועל כן לא ניתן היה לעשות שימוש במידע זה במסגרת התביעה דנן. סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע התשנ"ח – 1998, פוטר את הרשות הציבורית ממסירת מידע, בין היתר בדבר דיונים פנימיים והתייעצויות בין עובדיה ובדבר חוות-דעת שניתנו לצורך קבלת החלטה. לפיכך, אין בכך לשמש לחובת הנתבעת.

30. אשר לאי העדת עד רלוונטי, אכן לפי הפסיקה הדבר יוצר הנחה שדברי העד שלא בא לבית המשפט ומסר גרסתו, פועלים לחיזוק גרסת הצד שכנגד. אולם מדובר בהנחה בלבד, הנתנת לסתירה והדורשת בחינה לאור מכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט.

במקרה דנן, שקילת הנתונים האחרים שהובאו בפני בית המשפט מובילה לתוצאה לפיה בית המשפט אינו נזקק לעדה בכדי לקבוע האם השינוי נעשה בידיעת והסכמת התובעת. בפני בית המשפט מצויים מספיק נתונים אחרים לקביעת ממצא פוזיטיבי בסוגייה זו. אי כך בנסיבות העניין אין לזקוף את אי העדת העדה לחובת הנתבעת. ובמה דברים אמורים?

בענייננו העיד קבלן המשנה כי הכספים נשוא התביעה הועברו אליו בהסכמת מנהל התובעת וכי לאחר העברת הכספים לחשבונו היה אמור קבלן המשנה להעביר אל התובעת כ 2.5% מכלל הכספים שהועברו אליו (ר' עמ' 84 לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.17 וכן ר' תשובותיו לשאלון). בנוסף עולה מן העדויות כי התובעת ישבה באפס מעשה משך כשנה מהמועד בו היו אמורים להשתלם לחשבונה הכספים ולא עשתה מאומה. רק לאחר שנה פנתה לנתבעת בטענה כי לא הועברה לידיה הכספים המגיעים לה בגין ביצוע העבודות נשוא התביעה. עוד עולה מכתב התשובה שהוגש ע"י התובעת עצמה בתובענה נגד קבלן המשנה (ר' נספח ז לסיכומי הנתבעת, סעיף 9), כי התובעת הודתה כי הסכימה שקבלן המשנה יהיה בקשר ישיר עם מזמני העבודה ויבצע בעין את הגביה מהמזמינים.

שקלול הנתונים הללו מוביל למסקנה אחת ברורה, כי שינוי פרטי החשבון והעברת הכספים לחשבונותיו של קבלן המשנה נעשה בהסכמה ובידיעה של התובעת.

31. לא הוצגה בפני בית המשפט הבקשה לשינוי פרטי החשבון, שבהתאם אליה שונו הפרטים לחשבונו של קבלן המשנה. נציגת הנתבעת העידה כי היא סמוכה ובטוחה שהוגשה בקשה, וכי השינוי נעשה לאחר שנשלחה לנתבעת אסמכתא, בעניין ואולם מסיבה שאינה ידועה לה הוא אינו ברשות הנתבעת כיום ובלשונה: "הנוהל זה להגיש שיק, צילום בקשה של אותו ספק קבלן להעביר לפרטים אחרים. משוכנעת שאני או מי מטעמי לא היה עושה זאת ללא אסמכתא. זה שאין את המסמך זה הקלף שיש לכם. ידוע שהמסמך הזה לא נשמר ולא יודעת מאיזה סיבה...לגבי שינוי – נעשה בהסכמה, באסמכתא אין לי צל של ספק שנעשה ועבר. המסמך לא נמצאת מאיזה שהיא סיבה..." (עמ' 78,שורות 17-23 לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.17).

שוכנעתי כי אכן השינוי נעשה על סמך בקשה שהוגשה לשינוי פרטי החשבון. השיהוי הניכר בפנייה לנתבעת ולאחר מכן בהגשת התביעה (כ – 3 שנים לאחר קרות המעשה הנטען), גרמו לנזק ראייתי לנתבעת ולקושי בהוכחת טענה זו. אי לכך בנסיבות אלו אי הצגת המסמך האמור לא נזקף לחובת הנתבעת.

העכבונות

32. התובעת טוענת כי לא שוחררו לטובתה סכומי העיכבון בגין הפרוייקטים מושא התובענה, בסך כולל של 304,084 ₪ (קרן). הנתבעת בכתב ההגנה הסבירה כי לאחר כל חלק בביצוע ואישור הגורם המקצועי, מועבר תשלום לקבלן, כאשר מסכום זה היא מנכה 10% כדמי פיקדון/עיכבון (כיום מנכים 5%). סכום זה מעוכב אצל הנתבעת עד סיום הפרויקט, ועד לאישור סופי של השלמת כל העבודה. רק בסוף ביצוע הפרוייקט - משחררת הנתבעת את יתרת הכספים. סכום זה נועד למקרה של חילוקי דעות, בעיות , פגמים בביצוע, או אי השלמת העבודה.

נציגת הנתבעת התייחסה לטענת התובעת לשחרור סכום העכבון, והסבירה כי במקרה דנן אין עכבונות שצריך לשחרר לתובעת. בפרוייקט המועצה האזורית גלבוע אין חשבון סופי שכן הקבלן עזב באמצע ולא סיים ועל כן אין זכות לשחרור כספי העכבון, מה גם שהקנס גבוה מסכום העיכבון. בפרוייקט של אבו סנאן הייתה חריגה גדולה בעבודות והנתבעת נדרשה להשלים את התקציב ולכן גם כאן אין זכות לשחרור הפיקדון (ר' עמ' 70 שורות 9-25 לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.17).

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, אני מוצא שהתובעת לא הוכיחה כי מגיע לה החזר בגין סכומי העכבון. התובעת לא הוכיחה כי אכן העבודות הושלמו ב – 3 הפרויקטים, ומשכך לא הוכח התנאי הבסיסי לשחרור העיכבונות.

סיכום

33. מחומר הראיות עולה כי הנתבעת שילמה את כל התשלומים שהיו צריכים להשתלם במסגרת הפרוייקטים מושא התובענה (ר' לעניין זה חוו"ד של המומחה מטעם בית המשפט). קביעה כי על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים האמורים תגרום לתשלום כפל מצד הנתבעת בגין אותם פרוייקטים, פעם לקבלן המשנה ופעם לתובעת.

34. התובעת לא הוכיחה קיומם של יחסים חוזיים בינה ובין הנתבעת – לא יחסים ישירים באמצעות חתימה על הסכם בין הצדדים ולא מכוח סעיפים 5 ו – 6 לחוק החוזים המקימים יחסים חוזים בדרך של הצעה וקיבול או בדרך של התנהגות הצדדים.

35. התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת התרשלה בחובותיה כלפי התובעת ו/או במילוי תפקידה כגורם מממן בפרויקטים מושא התביעה. נחה דעתי כי הנתבעת פעלה בצורה סבירה ותקינה בנסיבות העניין.

36. מחומר הראיות שהונח בפני עולה כי התובעת התרשלה ולא נהגה כפי שקבלן סביר וזהיר היה נוהג. האשם התורם מצד התובעת הינו בשיעור 100%. יתרה מזו, הדעת נותנת שהתובעת ידעה והסכימה לכך שמשלב מסוים כספי הפרוייקט מועברים ישירות מהנתבעת לקבלן המשנה.

36. התובעת לא הוכיחה את זכותה לשחרור כספי העיכבונות.

38. קבלת התביעה תביא למצב שאינו מניח את הדעת:

הנתבעת תשלם בגין אותם הפרוייקטים והעבודות פעמיים – פעם אחת במסגרת הסכומים שכבר הועברו ישירות לקבלן המשנה, ופעם נוספת תשלם לתובעת במסגרת התובענה דנן.

יתרה מכך, קבלת התביעה תהווה עשיית עושר ולא במשפט מצד התובעת. גם לגישתה לא מגיעים לה כל כספי התמורה בגין ביצוע העבודות, כי אם עמלה של 2.5% מהתשלום (בנוסף להחזרי הוצאות שטענה). מכאן שאין הצדקה לשלם לה את הסכום המפורט בכתב התביעה.

קבלת התביעה כנגד הנתבעת תביא לפגיעה באינטרס הציבורי. זאת מאחר והמדינה תשלם פעמיים סכומים גבוהים מאוד על אותן עבודות, דבר שאינו סביר בנסיבות המקרה.

38. מכל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

תוצאה

39. התביעה נדחית.

40. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪ בלבד.

התשלום ייעשה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ח, 08 מאי 2018.