רקע

1. בפניי תביעת שיבוב שהוגשה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "התובע" או "המל"ל) נגד הנתבעים 1-4 בעקבות תאונת עבודה בה נפגע מר פהים דבדוב (להלן: "הנפגע") ביום 1.5.2003.

הנפגע עבד באזור התעשייה בעיר שדרות בפירוק קונסטרוקציות מתכת לצורך העברת מבנה מפעל. הנפגע עלה במדרגות על הקונסטרוקציה עד להגעתו לגובה הצינור אותו היה עליו לחתוך. הצינור היה מחובר בכבלים למנוף שהיה מחובר למשאית. במהלך עבודת החיתוך וכתוצאה ממתיחה חזקה של הכבלים על ידי המנוף – חלקו של הצינור נמשך והנפגע הועף מהגובה והוטח בריצפה (להלן: "התאונה").

1. הנפגע הגיש תביעה לקבלת גמלת נכות מעבודה במל"ל ובמקביל הגיש תביעה נגד הנתבעים לקבלת פיצוי נזיקין לפי חוק הפלת"ד ולחילופין לפי פקודת הנזיקין (להלן: "התביעה העיקרית"). התביעה העיקרית נדונה בבית משפט השלום בנצרת (ת.א. 5740/06) וזו נסתיימה בפשרה שהושגה בין הצדדים ולפיה חברת הביטוח הכשרת היישוב (להלן: "הנתבעת 3") שילמה לנפגע פיצוי בסכום של 350,000 ₪.
2. בין התובע בענייננו ובין הנתבעת 3 נחתם הסכם שיבוב ובהתאם להסכם זה שלח התובע דרישה לשיבוב ביום 20.1.2010. דרישה זו סורבה בטענה כי האירוע אינו נחשב ל"תאונת-דרכים". סיווג התאונה כתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד תביא לכך שלתובע (מל"ל) קיימת עילת תביעה כנגד הנתבעים 1-3, אך אם המדובר בתאונת עבודה גרידא- אזי לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעת 1 ו\או 4 בלבד בעילה לפי פקודת הנזיקין.
3. משסירבה הנתבעת 3 להיענות לדרישת התובע לתשלום מכוח ההסכם ביניהם – הגיש התובע תביעתו זו כנגד הנתבעים בעילות חלופיות, קרי, לפי עילת הפלת"ד או לחילופין בהתאם לפקודת הנזיקין.

טענות הצדדים

השתק שיפוטי

1. התובע טען בסיכומיו (עמ' 2 רישא) כי הנתבעת 3 מושתקת מלטעון כי אין המדובר בתאונת-דרכים וזאת מכיוון שבפועל הודתה בחבותה בסיום התביעה העיקרית שהתנהלה כאמור בבית משפט השלום בנצרת, כשהגיעו הצדדים להסכם פשרה.

לדידו של התובע בעצם הפשרה שהושגה הרי שהנתבעת 3 לא כפרה בחבותה ומשהסכימה להסכם הפשרה אזי הודתה כי המדובר בתאונת-דרכים.

ב"כ התובע המלומד גם הפנה בסיכומיו (עמ' 2-3 סע' 6-12) לפסיקה רבה בה בתי משפט דחו טענות מסוג זה, כשסילקו חברות ביטוח תביעות שהוגשו נגדן בפשרה - מבלי להודות שהתאונה הייתה תאונת דרכים, אך תוך ניכוי גמלאות הביטוח הלאומי מן הפיצוי המגיע לנפגע - ולאחר מכן במסגרת תביעת השיפוי של המל"ל ניסו להתכחש לכך שהתאונה הייתה תאונת דרכים (כך למשל בת.א. (תל-אביב) 57391/05, המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח, ת.א. (י-ם) 12437/05 המל"ל נ' מדינת ישראל וענבל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 45; רע"א 8297/12 הפניקס הישראלי נ' המל"ל).

1. ב"כ הנתבעת 1 המלומד טען בסיכומיו (עמ' 2 סע' 12) כי דעתו היא כדעת התובע ולדידו – הנתבעת 3 מנועה מלטעון כי התאונה אינה תאונת-דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. לדידו, משהסכימה הנתבעת 3 ליטול על כתפיה את תשלום הפיצויים לנפגע ואף הסכימה לדחיית התביעה נגד כל יתר הנתבעים – גם אם בפשרה עסקינן, הרי יש במעשיה אלו של הנתבעת 3 הודאה בחבות באופן מלא. משכך, ב"כ הנתבעת 1 סבור כי הכחשת האירוע כתאונת דרכים הינה טענה בחוסר תום-לב ועל טענה זו חלים דיני השתק.
2. מנגד, ב"כ הנתבעים 1-3 המלומדת אשר מייצגת בעניין עילת הפלת"ד (עמ' 2 סע' 7) כי טענת התובע לעניין השתק שיפוטי הינה הרחבת חזית אסורה ודין טענה זו להידחות. ב"כ הנתבעים ציינה כי התובע אומנם טען להשתק בסעיף 36 לכתב תביעתו, אך טענת השתק זו נוגעת להיעדר קשר סיבתי בין הגמלאות לבין נזקי התובע ולא לעניין סיווג האירוע כתאונת דרכים. בנוסף, לדידה הנתבעים 1-3 אינם טוענים בהליך זה טענה סותרת לזו שטענו בתביעת הנפגע. אלא, הם טוענים אותה טענה ממש, קרי – כי התאונה אינה תאונת דרכים ובעצם כך לא חלים דיני ההשתק על מקרה זה. ב"כ הנתבעים 1-3 הפנתה בעניין זה לרע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6), 625.

בנוסף, טענה ב"כ הנתבעים 1-3 (סע' 19) כי בהסכם הפשרה או בשטר הסילוק בתביעת הנפגע אין כל אזכור לתאונת דרכים אלא רק צוין שהמדובר בתאונת עבודה מיום 1.5.2003. משכך, הנתבעים לא הכירו בסיווגה של התאונה כתאונת דרכים וגם בשל כך דין טענת ההשתק להידחות.

תאונת-דרכים, האומנם?

1. התביעה טענה בסיכומיה (עמ' 4 סע' 21-23) כי התאונה שאירעה לנפגע הינה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. לדידה של ב"כ התובע החיבור של המנוף למשאית שמנועה היה דולק באותה עת, מביאה למסקנה כי המדובר בתאונת דרכים. ב"כ התובע הפנתה בעניין זה לרע"א 8061/95 יצחק עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532 (1996).
2. בנוסף התביעה טענה בסיכומיה (עמ' 5 ס' 28) כי המדובר, בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד והסיבה לכך נעוצה בעובדה כי המשאית הובאה לאתר בו אירעה התאונה לשם הובלת צינורות כמו הצינור שאותו ניסה הנפגע לחתוך, ועצם פעולת החיתוך מהווה שלב מקדמי לקראת נסיעת המשאית ולפיכך מקיימת את התנאי של "למטרות תחבורה" כתכלית תחבורתית הנדרשת בחוק הפלת"ד.
3. ב"כ התובע הפנתה לעדויות שנשמעו בפני בית המשפט באשר לקרות אירוע התאונה ולעובדה כי מנוע המשאית היה דלוק בזמן התאונה. כך למשל מחוו"ד של מר אשר אסבן מומחה מטעם הנתבעת 4 אשר קבע בחוות דעתו כי לא ניתן להפעיל את המנוף מבלי שמנוע המשאית יהיה מופעל.
4. הנתבעת 1 טענה בסיכומיה (עמ' 2 ס' 21-26) כי היא מסכימה עם עמדת התובע ולפיה מדובר בתאונת דרכים. ב"כ הנתבעת 1 סבור כי הנתבעת 3 נמנעה מלהגיש לביהמ"ש שתי ראיות קריטיות והכרחיות להוכחת טענותיה. ראיה ראשונה היא סירובה של הנתבעת 3 להביא לעדות את מנהל מחלקת התביעות מטעמה ע"מ שיסביר לביהמ"ש מדוע הגיע להחלטה להכיר באירוע כ"תאונת דרכים" ולפצות בלעדית את הנפגע בתביעה העיקרית. הראיה השנייה שהנתבעת 3 מנעה מביהמ"ש היא עדותו של מר מוסטפא חמדו כשעולה מתצהיר גילוי המסמכים שהתקבל מהנתבעת 3 כי מר מוסטפא חמדו היה עד לתאונה. ב"כ הנתבעת 1 הפנה בעניין זה לפסיקה המתייחסת למקרים בהם מעורב רכב דו תכליתי כמו משאית המנוף בענייננו אשר מלבד הייעוד התעבורתי שלו משמש גם לפעולות נוספות (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ' (3) 532).
5. הנתבעת 4 טענה בסיכומיה (עמ' 1 ס' 4) כי מחומר הראיות עולה באופן ברור וחד משמעית שמדובר בתאונת דרכים שחלה עליה חוק הפלת"ד וכי העובדה שהנתבעת 3 פיצתה את הנפגע תוך הכרה למעשה שמדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. ב"כ הנתבעת 4 סבור כי מובן מאליו שהנתבעת 3 לא שילמה מטוב ליבה את הפיצויים האמורים ועשתה זאת לאחר ששקלה היטב את המצב העובדתי והמשפטי.
6. מנגד, טען ב"כ הנתבעים 1-3 בסיכומיו (עמ' 5 ס' 27-30) כי כל טענה של התובע שאינה "ניצול הכוח המכני" של המנוף\המשאית הינה בגדר הרחבת חזית אסורה. ולפיכך סבורה ב"כ הנתבעים 1-3 המלומדת כי כל טענה של התובע שאינה מתייחסת לניצול הכוח המכני דינה להידחות.
7. לגופו של עניין בשאלת סיווג אירוע התאונה, ב"כ הנתבעים 1-3 הפנתה בסיכומיה (ס' 34-53) לעדויות שנשמעו בבית המשפט מהן עולה כי המנוף בזמן התאונה היה במצב סטטי וכי הגורם לתאונה הוא חיתוך הצינור ע"י הנפגע. ב"כ הנתבעים 1-3 טען כי המנוף שימש כתומך בלבד בצינורות שפורקו ובעצם לא מילא את ייעודו המקורי שהוא הובלת הצינורות ממקום אחד למקום אחר. עוד סבורה ב"כ הנתבעים 1-3 כי אין כל משמעות האם מנוע המשאית פעל והפנתה בעניין זה לעדותו של המומחה מטעם הנתבעים – מר בועז מוגילבקין (בעמ' 44 שורות 29-30 לפרוטוקול מיום 21.05.015).
8. ב"כ הנתבעים 1-3 הפנתה בעניין זה לפסיקה (רע"א 9147/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אורי צעיר ואח') בה נקבע כי במקרים כגון המקרה בענייננו ביהמ"ש קבע שלא התקיימה החזקה בדבר "ניצול הכוח המכני".
9. לאור האמור לעיל ב"כ הנתבעים 1-3 סבורה כי אם טענת התובע היא כי התאונה אירעה עקב ניצול הכוח המכני של המנוף אזי טענה זו דינה להידחות מכיוון שלדידה לא הכוח המכני של המנוף הוא זה שגרם לתאונה וזו לא אירעה עקב ניצול "הכוח המכני" של המנוף שהיה סטטי בזמן התאונה. לדידה של ב"כ הנתבעים 1-3 "תרומתו" של המנוף מסתכמת בכך שהוא תמך בצינור אותו חתך הנפגע ולפיכך לא היה מעורב שום כוח מכני בתאונה.
10. לאור האמור לעיל טענת ב"כ הנתבעים 1-3 היא כי בענייננו לא מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד אלא בתאונת עבודה "רגילה" בגינה לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעת 1 ו\או 4 בעילה לפי פקודת הנזיקין.

דיון והכרעה

השאלות העומדות בפני בית-המשפט

1. עסקינן בשתי שאלות עקרוניות, ראשית האם יכולה הנתבעת 3 בשלב זה לטעון שלא מדובר בעילה לפי חוק הפלת"ד וזאת לאחר ששילמה פיצוי לנפגע בהתאם להסכם פשרה שהושג בתביעה העיקרית והאם צודק התובע באומרו כי המדובר בדיני ההשתק וכי הנתבעת 3 מנועה בשלב זה מלכפור בחבותה לשיבוב התובע מכוח ההסכם ביניהם. שנית, מתעוררת השאלה האם אירוע התאונה בה נפגע התובע בהליך העיקרי עולה לכדי תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד ובעצם זה חבה הנתבעת 3 בתביעת התובע לשיבוב והחזר הכספים ששולמו לנפגע ע"י התובע, או שמא מדובר בתאונה שאינה עולה כדי תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד ולפיכך קיימת עילת תביעה לפי פקודת הנזיקין.
2. תורת ההשתק השיפוטי הנוהגת בשיטתנו, קובעת כי בעל דין שטען טענה בהליך אחד, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר ולטעון טענה הפוכה. יצויין כי אין הכרח להראות שאותו בעל דין זכה במשפט הקודם וגם אם טענתו לא התקבלה, אינו רשאי לטעון, בשל כללי ההשתק השיפוטי, טענה מנוגדת לאותה עמדה בה נקט במסגרת הליך קודם (רע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי).
3. ב"כ התובע טען בסיכומיו (עמ' 4 ס' 19-20) כי הסכם הפשרה מקים השתק בפני הנתבעת 3 לטעון בשלב זה כי לא מדובר בעילה לפי חוק הפלת"ד. זאת גם לאור הרווח בו זכתה הנתבעת 3 בהליך הקודם עקב הקטנת סכום הפיצוי בגין ניכוי התשלומים שנעשו ע"י המל"ל. מנגד, ב"כ הנתבעים 1-3 טען בסיכומיו (ס' 7-13) כי אין לקבל את טענה זו משתי סיבות: ראשית, כי טענת ההשתק היחידה שעלתה בכתב התביעה עניינה בקשר הסיבתי בין הגמלאות לנזקי התובע עקב האירועים מושא התביעה, בשונה מטענת השתק בדבר סיווג האירוע כתאונת דרכים או לאו, מכאן לטענת ב"כ הנתבעים 1-3 המדובר בהרחבת חזית אסורה. שנית, לא התקיימו התנאים להחלת דוקטרינת ההשתק השיפוטי משום שהנתבעים לא טענו כי הן חבות באחריות לקרות התאונה, וכן כי לא הוכרעה בבית הדין קמא שאלת סיווג האירוע כתאונת דרכים.
4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בפסיקה המחייבת והמנחה בסוגיה זו, אני מסכים עם עמדת התביעה ולפיה הנתבעת 3 מנועה מלהעלות טענה בדבר היעדר חבותה וסיווג האירוע כתאונת דרכים. הטעמים לכך הם:
   • מהיכרותי עם חברות הביטוח בתיקי חבות המופיעים בפני נטייתן הטבעית היא, לכפור בחבותן ולמזער הוצאותיהן בתשלום פיצויים לניזוקים. קל וחומר כאשר המדובר במקרה גבול כזה היכול להשתמע לשתי פנים מחד, תאונת דרכים, ומנגד, אירוע שאינו תאונת דרכים. אולם בתיק שבפני נראה כי בחרה הנתבעת 3 שלא לכפור בחבותה בהליך העיקרי שהתקיים בבית משפט השלום בנצרת עת שילמה פיצוי לנפגע בסכום לא מבוטל של 350,000 ₪ (אשר לכל הדעות אינו מהווה "ערכי מטרד"). לאור האמור סבורני כי כוונת הנתבעת 3 הייתה הודאה בחבות ותשלום שנראה סביר בעיניה ע"מ לסלק תביעתו של הנפגע.
   • דין טענת התובע בעניין ההשתק השיפוטי להתקבל גם מהסיבה שהנתבעים "נהנו" מניכוי תגמולי המל"ל. בת.א (ת"א) 5391/05 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח נקבע כי כאשר חברת הביטוח סילקה את התביעה בפשרה מבלי להודות בחבותה היא מנועה מלהכחיש במסגרת תביעת המל"ל שהאירוע היה תאונת דרכים. לראייתי, סביר שהנתבעת 3 הסכימה לקחת על עצמה את האחריות המלאה לפיצוי הנפגע, עקב המידע שהיה ברשותה, שהובילה להאמין כי קיים סיכוי רב כי בית המשפט בהליך העיקרי יקבע כי אכן מדובר בתביעה לפי חוק הפלת"ד, וכי סכומי הפיצויים במסגרת תביעה שכזו במידה והייתה מתגבשת, עולים על הסכום אותו היה עליה לשלם במסגרת הסכם הפשרה. לפיכך, שיקולים אלו הובילו אותה לפצות את הנפגע אף ללא הכרעה פוזיטיבית בשאלת סיווג התאונה כתאונת דרכים.
   • איני מקבל את עמדת ב"כ הנתבעת 3 לפיה על מנת להחיל את דיני ההשתק השיפוטי ישנו הצורך הבסיסי בטעינת טענה שנסתרה לאחר מכן בהליך אחר. בעניין זה אני רואה בהתנהגותה של הנתבעת 3 עת שילמה פיצויים לנפגע כטוענת לחבותה ולסיווג התאונה כתאונת דרכים כאמור לעיל.
   • גם הטענה על שינוי חזית והרחבת היריעה אינה מקובלת עלי ונימוקי התביעה בעניין בדין יסודם.
5. אך גם אם לא הייתי מקבל את טענת ההשתק, הייתי מגיע לאותה תוצאה שכן לדידי גם לגופו של עניין הצדק עם טיעוני התביעה ונתבעת 4 שאכן המדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד.

סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, תשל"ה-1975 קובע כדלקמן:

"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;"

1. עיקר המחלוקת בענייננו נסובה סביב השאלה האם אירוע התאונה בעטיו נגרמו לנפגע נזקי גוף נופל תחת הגדרה זו כתאונת דרכים. התובע סבור כי המדובר בתאונת דרכים, שכן המנוף החזיק את צינורות המתכת אותם חתך הנפגע ובהיותו מחובר למשאית שמנועה פעל באותה העת. מנגד, טענה ב"כ הנתבעים 1-3 כי בהיות המנוף המדובר סטטי וכל "תפקידו" היה לתמוך בצינורות הברזל אזי השימוש במנוף חרג מייעודו המקורי והאירוע אינו עולה לכדי תאונת דרכים.
2. לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי במוצגים ושקלתי את טענות הצדדים, דעתי היא כדעת התביעה מהטעמים הבאים:
   • מהעדויות שנשמעו בפני עולה התמונה ולפיה מטרת פירוק הצינורות הייתה לשם העברתם ממקום למקום ולכן מתממש ייעודו המקורי של המנוף, ככלי למטרות תחבורה כנדרש במסגרת הגדרות חוק הפלת"ד. בנוסף, נראה כי פעולת חיתוך הצינור רלוונטית לענייננו וניתוק זה הכרחי לשם נשיאתו למקום אחר ולתכלית זו נעשה השימוש במנוף על גבי המשאית.
   • בהסתכלותי על תכליתו של חוק הפלת"ד אני מוצא כי האירוע בענייננו נכנס לגדרי הסיכון התעבורתי אליו התכוון המחוקק. יש לראות בפירוק הצינור בכוונה להעבירו ממקום למקום כאירוע הנחשב לסיכון תעבורתי ומהלך פירוק הצינור מהווה שלב בשרשרת פעולות הכרוכות לשם שינועו של הצינור ממקום למקום.
   • בעניין זה אינני מקבל את טענת נתבעת 3 ולפיה בהיות המנוף סטטי אין לראות את האירוע כתאונת דרכים כשם שאין לראות ברכב חונה כסייג להחלת חוק הפלת"ד על מקרה בו היה הרכב מעורב בתאונת דרכים.
3. מהמקובץ לעיל אני מקבל את תביעת המל"ל וקובע כי הנתבעת 3 מנועה מלטעון נגד חבותה בתיק שבפני ובנוסף אני מוצא כי האירוע בגינו נפצע הנפגע עולה לכדי תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. לאור כל זאת, יש לקבל את תביעת המל"ל ועל הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה הוכח כדבעי משוערך להיום.
4. בנוסף תשלם הנתבעת 3 לתובע את הוצאות המשפט וכן שכר טרחה בשיעור של 15.4%. בנוסף, תשלם הנתבעת 3 שכר טרחה והוצאות משפט לנתבעות 1 ו- 4 בשיעור של 25,000 ש"ח לכל אחת.

ניתן היום, י"ד טבת תשע"ו, 26 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.