לפניי תביעה לקבלת פיצוי בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") וזאת בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת ילידת 16/11/1964, אלמנה ואם לשלושה, אשר נפגעה, כך על פי הנטען, בתאונת דרכים מיום 16/10/2008 בהיותה נוסעת ברכב אשר היה מעורב בתאונה (להלן: " הרכב", "התאונה").

ממקום התאונה פונתה התובעת באמצעות אמבולנס לבית החולים ברזילי באשקלון שם אובחן כי התובעת סובלת מרגישות בצוואר, משברים בצלעות 2-4,שבר סגור בעצם החזה, נוזל בחלל הבטן וחזה אוויר. בהמשך הועברה התובעת להמשך אשפוז בבית חולים תל-השומר בשל קרבה לאזור מגוריה. בבית חולים תל-השומר אובחן כי התובעת סובלת משבר יציב ללא תזוזה בקצה הלוחית עליונה של חוליה L1 בחלקה הקדמי. לטענת התובעת, בהמשך אובחן גם שבר קומפרסיה של הלוחית העליונה של חוליה D12 עם הנמכת גובה קלה של החוליה באספקט הקדמי ותזוזה קלה של פרגמנטים קדמיים בשולי הלוחית. התובעת אושפזה בבית חולים תל השומר עד ליום 29/11/08 ובהמשך הועברה לשיקום במוסד של קופ"ח למשך 3 ימים נוספים. סך ימי האשפוז בכל המוסדות בהם אושפזה מסתכם ב- 29 ימים.

אין חולק כי במועד התאונה לא היה לרכב המעורב התאונה ביטוח חובה ובשל היעדרו של כיסוי ביטוחי תקף לרכב הגישה התובעת תביעתה כנגד קרנית, וזו האחרונה שלחה הודעה כנגד צדדי ג' כמפורט להלן;

רקע כללי, הצגת הצדדים והסכמות שהושגו במהלך ניהול המשפט בנוגע לסוגיית החבות

1. צד ג' 1 וצד ג' 2 הינן אחיות. צד ג' 1, הגב' רבקה יעקוביאן ז"ל (להלן: " רבקה"), הייתה נהגת הרכב אותו שאלה מאחותה - צד ג' 2 (הגב' רחל באלאס) שהינה בעלת הרכב . צד ג' 3 , עזבון המנוח עזרא באלאס אשר היה במועדים הרלוונטים לתאונה בעלה של צד ג' 2 (נפטר זה מכבר ממחלה קשה) ועל פי הנטען בהודעה, הוא אשר התיר השימוש ברכב . בשם המנוח עזרא באלאס הוגש תצהיר של בנו, חיים באלאס, ואולם הצדדים הסכימו לוותר על חקירתו ובהמשך אף הודיעה קרנית על הסכמתה לדחות ההודעה כנגד צד ג' 3 ללא צו להוצאות.
2. צד ג' 4 הינו חבר קרוב של הזוג באלאס אשר הסכים כי הרכב ירשם על שמו ומשכך צורף כבעל דין להודעה בהיותו הבעלים הרשום של הרכב במועד התאונה, הגם שהרכב נרכש בכספי הזוג באלאס ושימש את צד ג' 2 ונמצא ברשותה ובהחזקתה.
3. במאמר מוסגר וברקע הדברים יצויין כי רבקה, נהגת הרכב, נפגעה אף היא בתאונה הנדונה ובשל כך הגישה בשעתו תביעה אישית הן כנגד קרנית והן כנגד הבעלים של הרכב ומתירי השימוש, הם צדדי ג' 2-4 בתביעה זו. תביעתה של רבקה הסתיימה בהסדר פשרה בינה לבין צד ג' 2 -4 כאשר התביעה כנגד קרנית נדחתה בהסכמה.
4. לפני כשנה לערך, בעיצומו של ניהול המשפט שארך שנים ארוכות (ולכך אתייחס בסוף פסק הדין), הלכה רבקה ז"ל לעולמה עוד בטרם הספיקה להעיד על תצהירה שהוגש בתובענה זו. בשל התפתחות זו ולנוכח הסיפור המשפחתי שנמצא ברקע התביעה בין צדדי ג' 1 ו- 2, שתי אחיות שאחת מהן הלכה לאחרונה לעולמה, ובהצטרף לעובדה כי תביעה זו כמו גם קודמתה (בין האחיות עצמן) גרמה לקרע משפחתי מלווה באמוציות קשות בצידו (ראה דבריו של מר חיים בלס בעמ' 69 לפרוטוקול), כבר בפתח ישיבת ההוכחות האחרונה, השכילו הצדדים להגיע להסכמות דיוניות שתייתרנה הצורך להכריע בסוגיות החבות בהודעה לצדדי ג' וכפועל יוצא בין צדדי ג' לבין עצמם. כפועל יוצא מהתפתחות זו, נתנה קרנית הסכמתה לדחיית ההודעה כנגד צד ג' 1 ללא צו להוצאות, וזאת לאחר שב"כ צדדי ג' 2 ו- 4 הצהיר לפרוטוקול כי מרשיו ישפו את קרנית על כל סכום שייפסק, ככל שייפסק, כי עליה לשלם לתובעת בתביעה העיקרית (ראה עמ' 73 לפרוטוקול).
5. במצב דברים זה, המחלוקת שנותר בין הצדדים הן בתביעה העיקרית והן בהודעה לצד ג', מתמקדת אך ורק בסוגיית גובה הנזק וזאת לנוכח העובדה כי קרנית לא כפרה בחבותה לפצות את התובעת, שכן אין חולק בדבר זכאותה של התובעת לתבוע את קרנית מכח חוק הפיצויים. (ראה הודאת קרנית בישיבת קדם משפט מיום 25/2/15 וכן בסעיף 1 לסיכומיה).
6. באשר לחזית שבין קרנית לצדדי ג'- וכפי שכבר צויין לעיל, במהלך המשפט הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן ההודעה כנגד צד ג' 1 ו- 3 נדחתה ללא צו להוצאות ומנגד הסכימו צדדי ג' 2 ו-4, לשפות את קרנית בגין כל סכום שייפסק כנגדה בתביעה העיקרית. (ראה עמ' 73 לפרוטוקול וכן סעיף 15 לסיכומי צד ג' 2,4).
7. יוצא, אפוא, כי סוגיית החבות באה על פתרונה כמפורט לעיל. במצב דברים זה, כל שנותר לפתחו של בית המשפט הוא לדון ולהכריע בסוגיית הנזק. גם בעניין זה יצויין כי בסיכומי התביעה צומצמה יריעת המחלוקת ביחס לזו שנפרשה בפני בית המשפט בעת שמיעת הראיות, עת התובעת זנחה טענתה לפגיעה בכושר השתכרות והפסדי השתכרות בצידה, טענה שהועלתה הן בכתב התביעה, והן בתצהיר עדותה הראשית ובשל כך אף נחקרה התובעת ארוכות בנושא זה במסגרת חקירתה הנגדית. משכך, הדיון בכל הנוגע לראשי הנזק של הפסדי השתכרות לעבר או לעתיד מתייתר ויפה שעה אחת קודם. כאן המקום לציין כי יש להצר על כך שהדבר לא נעשה כבר בפתח שמיעת הראיות, מה שעשוי היה לקצר עד מאד את משך החקירות ולחסוך זמן שיפוטי יקר ערך שהוקדש שלא לצורך, במסגרת בירור סוגיה זו בחקירות הנגדיות.
8. לנוכח האמור לעיל, הדיון להלן בגובה הנזק יתמקד בשלושה ראשי נזק הנתבעים בסיכומי התביעה: הוצאות רפואיות בכלל זה קנאביס רפואי, עזרת הזולת וכאב וסבל. ואולם, הדיון וההכרעה בעניינם נגזרים, מטבע הדברים, מהממצאים ושיעור הנכות הרפואית כפי שאלו נקבעו בחוות הדעת הרפואיות עליהן נחקרו מומחי בית המשפט ארוכות בבית המשפט כפי שידון להלן;

הנכות הרפואית וחקירת שני המומחים מטעם בהמ"ש על חוות דעתם

1. לבדיקת התובעת מונו שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט אשר בדקו את התובעת ונתנו חוות דעת בעניינה. הראשון, פרופ' אלכסנדר בלנקשטיין, מומחה בתחום האורתופדיה והשני, ד"ר ואלרי אלוש, מומחית בתחום הפנימי וראומטולוגיה. שני המומחים נחקרו על חוות דעתם בבית המשפט כפי שידון להלן;

א. חוות הדעת בתחום האורתופדיה

1. בחוות דעתו מיום 28/10/10 קבע פרופ' בלנקשטיין כי לתובעת נותרה נכות רפואית משוקללת בשיעור 11.8% המורכבת מהנכויות כדלקמן: 10% בגין הגבלה קלה בטווח תנועות עמ"ש מתני לכל הכיוונים מותאם לסעיף 37 (7)(א) לקובץ תקנות המל"ל. בנוסף קבע המומחה לתובעת 2% נכות בגין הגבלה קלה ביותר רק בחלק מטווח תנועות עמ"ש צווארי.
2. באשר לנכות שנקבעה בגין ע"ש מתני מציין המומחה ומדגיש כי נכות זו זהה לנכות שהיה קובע בגין שברים בחוליות, אך בהתאם לתקנות ביטוח לאומי קביעת אחוזי נכות בגין שברים בחוליות לפי ס' 37 (8)(א) נעשית רק כאשר אין הגבלת תנועות. מאחר והמומחה מצא בבדיקתו הגבלה כאמור, מצא לנכון לעשות שימוש בסעיף הרלוונטי להגבלת תנועות ע"ש מתני.
3. ב"כ התובעת שלח אל המומחה שאלות הבהרה. במסגרת התשובות לשאלות ההבהרה השיב המומחה כי נמצאה הגבלת תנועות בעמ"ש תחתון כמפורט בחוות הדעת ובהדמיה של ה-CT של עמ"ש מותני הודגם שבר זעיר של קצה הלוחית העליונה חוליה L1 בחלקה הדרומי. המומחה מסביר כי הממצא היה כמעט ללא תזוזה ולכן סיכם המומחה את אחוזי הנכות כאמור לעיל . עוד כותב המומחה כי "במידה והממצא של השבר בחוליה היה משמעותי יותר היה ניתן לשקול הערכה אחרת".
4. התובעת לא השלימה עם תשובת המומחה, שכן לשיטתה התובעת זכאית בנפרד לקביעת דרגת נכות הן בגין השברים בחוליות והן בגין הגבלת התנועה בע"ש מתני, וזאת ברוח החוזר של הלשכה הרפואית של המל"ל, אשר פורסם כחודש לאחר מתן חוות הדעת, ואשר ממליץ לתת נכות בגין שבר בחוליה במצטבר עם נכות בגין הגבלת בטווח התנועה שהותיר השבר. בשל כך זומן המומחה על ידי התובעת לחקירה על חוות דעתו.
5. לטענת התובעת יש לקבוע כי בתאונה סבלה משבר בשתי חוליות בעמ"ש מתני וגב תחתון ולכן יש מקום להוסיף נכות רפואית בשיעור 5% נכות בגין שבר בחוליה (D12ׂ) שכן אף המומחה בעצמו אישר בחקירתו הנגדית כי בדיקת ה- C.T מיום 27/10/08 (צורפה לתצהיר התובעת), מקנה נכות נוספת בשיעור 5%. מנגד, טוענת הנתבעת כי הממצא הנטען בחוליה D12 לא הודגם במיפוי עצמות ולא ניכר בבדיקה הקלינית של התובעת ואף בחקירת המומחה אישר זה האחרון כי אין המדובר בוודאות בממצא של שבר בחוליה ויתכן כי הממצא של מבנה דחיסה של החוליה אינו שייך לתאונה אלא על רקע מצב תחלואי של אוסטאופורוזיס.
6. מחקירתו של המומחה עלה כי בדיקות ה- C.T העלו כי ביחס לחוליהD12 נמצא ממצא מינימלי של הנמכת גובה החוליה בקצה הלוחית כמעט ללא תזוזה. ממצא מינימלי כזה אמנם מפוענח בבדיקת הסי.טי כשבר אולם בדיקת מיפוי העצמות בעניינו לא הדגימה כל שבר, הגם שאין זה אומר בהכרח כי אין שבר. בשל מצב דברים זה ולאור הממצא המינימלי הנ"ל, הסביר המומחה כי לא מצא לנכון לתת נכות הן בגין השבר והן בגין הגבלת התנועה. לפיכך לשיטתו העובדה כי קיימת חוסר קורלציה אך מחזקת את הטענה כי אין קביעה מפורשת והחלטית לגבי קיומו של שבר בחוליה D12.
7. ואולם, בהמשך חקירתו אישר המומחה כי אילו היה משתכנע כי אכן מדובר בשני שברים בשתי חוליות, דהיינו L1 וכן D12, חרף היעדר ההתאמה בין בדיקות ההדמיה (סיטי ומיפוי עצמות), אזי היה נעתר ומוסיף נכות בשיעור 5% בגין השבר בחוליה D12 . ראה דבריו בעמ' 29 לפרוטוקול:

"... ש. האם זה אומר שאתה מקנה נכות נוספת בגין השבר של 5% לכל הפחות?

ת. יש פה חוסר קורלציה בין חלק מהבדיקות זו עובדה. אם אצטרך לענות ספציפית על שאלתך ואני משוכנע שיש שברים בשתי חוליות אני חושב שזה כן מקנה נכות של 5%. לפי המסמכים שאתה מראה זה נכון ולפי המיפוי עצמות לא נכון.

ש. בתחילת עדותך אמרת שכשמבצעים סיטי בשאלה ספציפית הבדיקה מהימנה?

ת. במידה והאינפורמציה הזו מהימנה ואין טעויות בפרשנות דבר המצביע על ממצאים כפי שהוצגו בפני לעומת שבמיפוי לא הודגם ממצא ביחס לשתי החוליות, אז אקבל את דבריך..."

1. בהמשך חקירתו בתשובות לב"כ הנתבעת אישר המומחה כי הינו מקבל את הממצאים כפי שהוצגו לעיונו במעמד חקירתו על ידי ב"כ התובעת בקשר לחוליה D12. וראה דבריו בעמ' 34 לפרוטוקול:

" ש. היום גם אחרי כל השאלות שנחקרת ע"י חברי היית נותן את אותן נכויות שקבעת בחוות דעתך ללא שינוי?

ת. אמרתי לפני שעה וחצי שיש פה חוסר תיאום הפאזל לא תואם בדיוק בין הסיטי, לבין מיפוי עצמות מחד, והבדיקה הקלינית מאידך. הוצג בפני היום בחקירתי מסמך נוסף ע"י ב"כ התובעת המעיד על ממצא בחוליה D12 בשני המקרים המיפוי היה תקין, בחלק מהמסמכים זה כתוב, ברוב המסמכים זה לא כתוב. ברוב המסמכים מדברים על חוליה L1 ולא על D12 ובמיעוט מהמסמכים יש כן עדות על D12. התייחסתי לממצא הקליני ולממצאים המינימלים של חוליה L1 אני מקבל את המסמכים שהראו לי גם על הממצאים ב- D12..."

1. תשובתו זו של המומחה בהצטרף לתשובה שהשיב לחקירת ב"כ התובע בעמ' 29 לפרוטוקול, מביאני למסקנה כי המומחה קיבל את הממצא שהוצג לו במעמד החקירה בנוגע לחוליה D12 ועל כן יש להוסיף 5% נכות רפואית מעבר לזו שהעניק המומחה בחוות דעתו ולהעמיד את הנכות הרפואית המשוקללת האורטופדית על סך 16% (10%+5%+2%).

ב. חוות הדעת בתחום ראומטולוגיה (תסמונת פיברומיאלגיה):

1. בחוות דעת מיום 20/2/16 קבעה דר' אלוש (להלן: "המומחית") כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 40% בשל מחלת הפיברומיאלגיה לפי ס' 35 (1) ד'-ה' לתקנות המל"ל עם השפעה יותר מבינונית-קשה על כושר הפעולה הכללית הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בכאבים כרוניים, הפרעות שינה, הפרעה בריכוז ובזיכרון וחזרה של התסמינים הדכאוניים והחרדתיים. עוד קבעה המומחית בחוות דעתה כי התובעת עונה על הקריטריונים המצביעים על תסמונת הפיברומיאלגיה וכי ניתן לזהות שלושה טריגרים מרכזיים למצבה הנוכחי: דיכאון שאובחן בשנת 2000, תאונת דרכים קודמת מינואר 2008 והתאונה הנדונה בעקבותיה התפתחה תמונה מלאה של פיברומיאלגיה. מכאן כי המומחית ייחסה קשר סיבתי חלקי בין המחלה לתאונה הנדונה. עמ' 6 לחוות הדעת.
2. בנסיבות אלו, המומחית מייחסת מחצית מנכותה הרפואית הכוללת בקשר למחלה, לעברה הנפשי של התובעת אשר כאמור סבלה מדיכאון וחרדה על רקע ארועי חיים (נסיון התאבדות של בנה, גירושיה מבעלה ופטירת בעלה לשעבר ממחלת הסרטן) בהצטרף לתאונה קודמת (מ- 1/2008), בעוד שאת המחצית הנוספת, מייחסת המומחית לתאונת הדרכים מושא התביעה (בשיעור 20% נכות).
3. מבחינה תפקודית מציינת המומחית בחוות דעתה כי התובעת מתקשה בתפקוד היומיומי ומתקשה לנהל אורח חיים תקין וכי התובעת נאלצת להתמודד עם הסימפטומים של עייפות, כאבים קשים, הפרעות שינה, דיכאון וחרדה שמקשים על ניהול תקין של חייה וכי מדובר במצב כרוני המתאפיין בתקופות של החמרה והקלה לסירוגין. באשר לפרוגנוזה לעתיד מציינת המומחית כי אין לצפות לשיפור ניכר במצבה, אולם מנגד, במידה ותהיה במעקב ומטופלת, אין לצפות להחמרה משמעותית (אלא אם כן תחווה טראומה נפשית או פיזית נוספת). עמ' 7 לחוות הדעת.
4. המומחית זומנה לחקירה על ידי הנתבעת ונחקרה ארוכות על חוות דעתה. במהלך חקירתה ביקשה הנתבעת להוכיח כי יש לייחס את תסמונת הפיברומיאלגיה ממנה סובלת התובעת, רובה ככולה, למצבה הבריאותי והנפשי שקדם לתאונה מושא תביעה זו וזאת לנוכח העובדה כי התובעת הוכרה במל"ל כבר משנת 2005 במחלקת נכות כללית בנכות בשיעור 40% נכות פסיכיאטרית עם 75% אובדן כושר השתכרות ומקבלת קצבת נכות כללית מלאה מאז ועד היום, עובדה שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. ראה עדותה של התובעת בעמ' 36,40,49 לפרוטוקול . הנתבעת סומכת טענתה זו על הממצאים העולים מתיקה הרפואי השוטף בשנים שקדמו לתאונה המעידים על תלונות על כאבי שלד, עייפות כרונית, חוסר שינה וירידה במשקל עוד עובר לתאונה (צורף למוצגי הנתבעת ועמד לנגד עיני המומחית). עוד טענה הנתבעת כי התובעת נהגה בעת בדיקתה אצל המומחית בצורה מניפולטיבית מתוך רצון להשגת רווח משני עת ביקשה לייחס את כל תלונותיה לתאונה, הגם שקיימת זהות מוחלטת בין התלונות עובר לתאונה ולאחריה. על כן גורסת הנתבעת כי לכל היותר יש לייחס לתאונה הנדונה 5% בלבד מסך נכותה הרפואית בשל מחלת הפיברומיאלגיה.
5. מנגד גורסת התובעת כי יש לאמץ את קביעת המומחית כמות שהיא ולקבוע כי התאונה תרמה מחצית מהנכות הכוללת שנקבעה לתובעת בשל המחלה וזאת לאחר שהמומחית כבר ניכתה מסך הנכות הכוללת את החלק היחסי שיש לייחס לעברה הרפואי.
6. עיון בחקירתה של המומחית מעלה כי שיעור הנכות שנקבע על ידה, נעשה על פי אנמנזה מוטעית שהציגה התובעת למומחית לפיה, כביכול, עובר לתאונה התובעת הייתה מועסקת במעגל התעסוקה היצרני ולא היא. לשאלה מה הייתה הנכות הרפואית המוערכת של התובעת אילו ידעה המומחית כי התובעת לא עבדה לפרנסתה שנים ארוכות עוד קודם לתאונה, השיבה כי הייתה מפחיתה את הנכות הכוללת ל- 30% מתוכה מחצית מיוחסת לתאונה קרי 15%. ראה חקירתה בעמ' 86 לפרוטוקול:

"... כשאני קובעת נכות אני לוקחת בחשבון את הנכות התפקודית של כל אדם, במישור האישי התפקודי ואיך הוא מתפקד במישור המשפחתי. למשל עקרת בית האם היא מסוגלת לנקות לבשל ולתלות כביסה. במישור החברתי האם היא יכולה לצאת לבלות וכו' וכמובן במישור התעסוקתי. אז נכון שמי שעבד קודם ולא מסוגל לעבוד ברור שזה משפיע ואז אחוז הנכות גבוה יותר. אם אני יודעת שבן אדם לא עבד קודם ולא נפגעה פרנסתו אז הייתי לוקחת את בחשבון בקביעת הנכות..."

1. ובהמשך כאשר נשאלה המומחית בעמ' 86 לפרוטוקול:

ש. אם נצא מנקודת מוצא שהוכח בפני בית המשפט שהיא לא עבדה קודם והייתה באי כושר עבודה מוחלט, לכמה היית מורידה את הנכות שקבעת?

ת. יכול להיות שהייתי נותנת 30% נכות כי נפגעו התפקוד בשאר המישורים. הייתי מחלקת 50% מזה על חשבון העבר...".

1. במקרה דנן, אין חולק כי התובעת המוכרת בנכות כללית כמי שאיבדה כושר עבודה בשיעור 75% על רקע נכות נפשית משנת 2005, לא עבדה ולא עסקה בכל עבודה מפרנסת עובר לתאונה. אין ספק כי טקסים דתיים כגון אירועים של הפרשות חלה מעת לעת בביתה בערבי שישי או תפילה בקברי צדיקים, אינם יכולים להיחשב כעבודה כמשמעותה במעגל התעסוקה המפרנסת, מה גם שהתובעת לא הניחה כל מסד עובדתי ראייתי בעניין זה ובשל כך, יש להניח, אף זנחה בסיכומיה טענתה להפסדי השתכרות לעבר או לעתיד, ובצדק זנחה.
2. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לאמץ את קביעת המומחית בחקירתה הנגדית מתוך הנחת המוצא כי התובעת דנן לא עבדה עוד קודם לתאונה, ולקבוע כי נכותה בגין מחלת הפיברומיאלגיה בקשר סיבתי לתאונה הינה בשיעור 15%.
3. באשר ליתר הטענות שהעלתה הנתבעת בסיכומיה לפיהן יש להוסיף ולהפחית הנכות ל- 5%- בשל עבר רפואי ובשל חפיפה עם הנכות האורטופדית, לא מצאתי לקבלן; באשר לחפיפה- המומחית נשאלה והשיבה על כך בשלילה בנימוק כי הפגיעה האורתופדית אינה חלק מהפיברומיאלגיה ובמקרה דנן, מתווספת אליה: "במקרה שלנו זה גם וגם" (ע"מ 85 לפרוטוקול). תימוכין לקביעה זו ניתן למצוא אף בחקירתו של פרופ' בלנקשטיין אשר אף הוא נשאל על כך בחקירתו והשיב כי יש חולים הסובלים גם מפיברומיאלגיה ובנוסף גם מבעיות אורתופדיות. אדרבא, לדבריו אדם הלוקה בתסמונת הפיברומיאלגיה ואשר במקביל סובל גם מנכות אורטופדית, הינו מועד ביתר שאת להחמרה עתידית בכל הנוגע לנכותו האורטופדית, ולדבריו: " אם תיקח אדם עם פגיעה אורטופדית ללא מחלת פיברו' ...השפעת הגיל תהיה יותר משמעותית על מי שיש לו פיברו, אני משיב שכן. אדם כזה הוא יותר "שור מועד" (ראה דבריו בעמ' 32 לפרוטוקול). באשר לטענה לפיה יש לייחס שיעור מופחת מכלל הנכות לתאונה על רקע העבר הרפואי- על כך השיבה המומחית בשלילה בעמ' 86 לפרוטוקול והריני מאמצת את הסברה בשים לב לעובדה כי כל התיעוד הרפואי עב הכרס בנוגע לתובעת היה מונח לנגד עיניה בעת הכנת חוות דעתה ונלקח בחשבון בעת חלוקת שיעור הנכות בין העבר הרפואי ואירועי החיים הסטרסוגניים שחוותה התובעת לבין התאונה הנדונה.
4. אשר על כן אני קובעת כי הנכות הרפואית המשוקללת של התובעת הינו בשיעור 25% במעוגל (11.8% אורתופדית ו-15% ראומטולוגית).

שלושת ראשי הנזק הנתבעים בסיכומי התביעה

א. הוצאות רפואיות, לרבות קנאביס רפואי, לעבר ולעתיד

1. הדיון להלן בראש נזק זה יחולק לשניים: טיפול תרופתי ופרה- רפואי, וכן טיפול בקנאביס רפואי בשל מחלת הפיברומיאלגיה, הכל בהתאם למסד הנתונים העובדתי כפי שנפרש בבית המשפט.

טיפול תרופתי וטיפול פרה- רפואי (פיזיוטרפיה, הידרותרפיה ושיעורי יוגה)

1. באשר לטיפול הרפואי והתרופתי, מציינת המומחית בחוות דעתה כי התרופות הרשומות בישראל לטיפול בפיברומיאלגיה אינן כלולות בסל הבריאות. הכוונה לתרופות בשם: ליריקה וסימבולטה. עלותן הממוצעת עבור שתיהן נעה בין 400-500 שקל בחודש תלוי במינון. עוד עולה מחוות דעתה של המומחית כי התובעת זקוקה לטיפולי הידרותרפיה שאף הם אינם כלולים בסל הבריאות ומוערכים על ידי המומחית בסך שנע בין כ-600-1000 ₪ לחודש. כן מומלץ לבצע פעילות גופנית בדמות שיעורי יוגה בעלות מוערכת בסך של כ-400 ₪ לחודש. עוד קובעת המומחית כי התובעת תיזקק לטיפולי פסיכותרפיה הכלולים חלקית בסל הבריאות. עמ' 7 לחוות הדעת. בחקירתה הוסיפה המומחית כי עלות חודשית של טיפול בקנאביס רפואי מגיע כיום לסך של כ- 300 ₪.
2. עינינו הרואות, אפוא, כי סכימת הסכומים כהוצאה חודשית בהתאם להמלצות המומחית כמפורט בחוות דעתה מגיע לסך של: 1,650 ₪. בתוספת של 300 ₪ קנאביס רפואי לחודש לפי הערכת המומחית בחקירתה הנגדית, מגיע הסכום החודשי לסך של 1,950 ₪. בכל מקרה, סכום זה נופל עשרות מונים מהסכום בו נקבה התובעת, בצורה סתמית ובעלמא, בסיכומיה, עת חישבה ראש נזק זה לפי 5,000 ₪ לחודש לעבר ולעתיד. מכאן כי חישובי התביעה בראש נזק זה נדחים על ידי מכל וכל.
3. דא עקא, לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובחקירת המומחית באתי למסקנה כי גם הסכום של 1,950 ₪ לחודש כעולה מחוות הדעת של המומחית, אינו יכול להיחשב כבסיס לחישוב ראש הנזק של הוצאות רפואיות. למסקנתי זו הגעתי מארבעה טעמים מצטברים: ראשית, עלות טיפול תרופתי בצוותא עם קנאביס רפואי הינו בבחינת הוצאה כפולה של טיפול רפואי חלופי. שנית, ממסכת הראיות עולה כי הלכה למעשה התובעת מעולם לא נטלה טיפול תרופתי שאינו כלול בסל הבריאות עליו המליצה המומחית (ליריקה וסימבולטה). שלישית, מרבית הטיפולים המשלימים הפרה-רפואיים עליהם המליצה המומחית, כלולים בסל הבריאות בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד- 1994 (להלן: "חוק ביטוח בריאות ממלכתי"). רביעית, על רקע נכותה הרפואית הנפשית במל"ל, התובעת מוכרת כחולה כרונית במסגרת קופת החולים בה חברה, מכבי שירותי בריאות, ועל כן משלמת השתתפות עצמית שאינה עולה על תקרה הקבועה בקופה ומקבלת החזרים מקופת החולים על חלק מהוצאותיה בגין רכישת תרופות. להלן אתייחס בהרחבה לטעמים שמניתי לעיל:
4. ראשית, באשר להוצאה הכפולה של הטיפול התרופתי- מחקירת המומחית כפי שצוטטה לעיל, מצינו כי אין לטפל בחולה במחלה הן בטיפול תרופתי והן בקנאביס רפואי. בכל מקרה, הטיפול הוא אחד מבין השניים. ראה דבריה בסוגיה זו בעמ' 82 לפרוטוקול:

"..יש שתי תרופות שרשומות לפיברומיאלגיה היום בארץ ליריקה וסימבלטה. אלא שתי התרופות הבודדות שקיימות בארץ ובעולם. הן רשומות בארץ ולא בסל התרופות. חברת התרופות לא ניסו להיכנס לסל השנה. מדובר בעלות של כמה מאות שקלים לחודש, עלותן משהו כמו 200 ₪ לחודש לכל אחת מהתרופות. לוקחים אחת מבין שתי התרופות אבל אפשר לשלב בין שתיהן.... זה תלוי במינונים, אם לוקחים רק תרופה אחת או שתיהן ביחד. אם היא לוקחת קנאביס קבוע לא לוקחים ליריקה וסימבלטה בו זמנית. בדרך כלל זה או התרופות או הקנאביס הרפואי. אציין כי למיטב ידיעתי עלות קנאביס רפואי הוא 300 ₪ לחודש נכון לעכשיו. אנשים שלוקחים קנאביס עדיין לוקחים טיפול תרופתי נוגד כאב, אבל בדרך כלל הוא כלול בסל" (הדגשה שלי- א.ב.)

1. שנית, עד היום טופלה התובעת בשתי תרופות הכלולות בסל הבריאות בשל תלונותיה על כאב כרוני ובגין מחלת הפברומיאלגיה: תרופת התרמדקס ותרופת אלטרולט. באשר לתרופת האלטרולט, ראה עדותה של המומחית בעמ' 91 לפרוטוקול: ".. אלטרולט היא תרופה מומלצת הנמצאת בסל ולא רשומה בהטוויה כתרופה לפיברו אבל אנו משתמשים בה למצבים אחרים של כאב כרוני גם כאב ראש כרוני וכאבים נוירופתים. אני בהחלט ממליצה להשתמש באלטרולט גם עבור חולי פיברו. אבל היא לא עוזרת לכולם. אני מתחילה איתה. אם היא טובה לא צריך לעבור לסימבלטה ולליריקה..." באשר לתרופת התרמדקס, העידה המומחית בחקירתה כי :" .. תרופות כמו תרמדקס יכול להתאים כטיפול נוסף אד-הוק אך לא כטיפול יסודי קבוע בתסמונת". ובענייננו, הגם שחלפו מאז התאונה ועד היום קרוב לעשר שנים, התובעת לא טופלה בתרופות הליריקה או הסימבולטה עליהן המליצה המומחית ואלו אף לא נרשמו לה על ידי רופאיה המטפלים, לא מן הנמנע בשל העובדה כי אלו אינן כלולות בסל הבריאות וכי קיימות תרופות אחרות הכלולות בסל שנמצאות בהתוויה רפואית למחלת הפיברומיאלגיה.
2. שלישית, טיפולי פיזיוטרפיה והידרותרפיה כלולים במסגרת הטיפולים שמעניקה קופת חולים לחבריה מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. זאת ועוד, מאחר והתובעת הנה נפגעת בתאונת דרכים, אין מקום להטיל את עלות המימון של הוצאות רפואיות על הנתבעת, בין היתר, לנוכח העובדה כי בהתאם לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, אשר נכנס לתוקפו ביום 1/1/2010, קצת למעלה משנה לאחר התאונה הנדונה, זכאית התובעת לקבל את כל ההטבות והזכויות הקיימות בסל הבריאות מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרבות שירותי פיזיותרפיה, הידרותרפיה, טיפולים תרופתיים ואמבולטוריים וכו'. ראה בעניין זה סעיף 22 לתוספת השניה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי שכותרתו: "מקצועות פארה-רפואיים" והוא כולל טיפולי פיזיוטרפיה. לכך הוסף את עדות המומחית אשר אישרה בעמ' 85 לפרוטוקול כי טיפולי הידרותרפיה הנם חלק אינטגרלי מטיפולי פיזיוטרפיה וניתנים על ידי מכבי שרותי בריאות. ודוק, החוק הנ"ל העביר את האחריות הביטוחית לטיפול הרפואי בנפגעי תאונות דרכים, מהמבטחים לקופות החולים. העברת אחריות זו כוללת את השירותים הרפואיים בהתאם לתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ולרבות השתתפויות עצמיות של הנפגע וכן את סל התרופות הכלול בצו שר הבריאות לפי סעיף 8(ז) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. משמעות האמור לעיל הינה כי האחריות במלואה עוברת מהמבטחת, או קרנית במקרה דנן, אל קופות החולים ואין לחייב את קרנית בגין טיפולים רפואיים או פרה-רפואיים הניתנים לנפגעי תאונות דרכים ואשר כלולים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי.
3. מצב דברים זה תואם את ההלכה הפסוקה מקדמת דנא בעניין ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 742 (30/4/97), אשר קבעה כי ניזוק בתאונת דרכים זכאי לקבל את מלוא הטיפול הרפואי הדרוש לו במסגרת קופת החולים בו הינו חבר, וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. הפן השני של הלכה זו מחייב את הניזוק למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית. ראה לעניין זה גם ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו (2) 456, 462 .
4. ומן הכלל אל הפרט; התובעת העידה כי אינה מבצעת טיפול פסיכותרפי ולדבריה: "זה לא עשה לי טוב" ואף אישרה כי אינה מבצעת כל טיפולי פיזיותרפיה ולא יוגה. יתרה מזאת, לטענתה טיפולי הפיזיוטרפיה אך החמירו את מצבה ולדבריה: " היום הפסקתי לקבל טיפולי פיזיוטרפיה. אמרו בגלל השברים אי אפשר לעשות...היום אני לא עושה כלום חוץ ממשככי כאבים" (ראה עמ' 54 לפרוטוקול). ברם, הימנעותה של התובעת מלבצע טיפולים אלו לא צריכה לעמוד לה לרועץ כל עוד קיימת המלצה של המומחית הרפואית באשר אליהם ולא מן הנמנע כי תפנה ותמצה בעתיד זכויותיה בקופת החולים כנפגעת תאונת דרכים ותעבור את הטיפולים להם זכאית. באשר לשיעורי יוגה- לא מצאתי לנכון "לתרגם" המלצה זו לפיצוי כספי שכן אף המומחית מאשרת בעדותה כי אין המדובר בטיפול רפואי, אלא בהמלצה לפעילות גופנית שניתן לעשותה גם בהליכה או כל פעילות גופנית אחרת. אדרבא, המומחית אף אישרה בחקירתה כי החוזק הראייתי של המלצה לטיפול ביוגה לחולי פיברומיאלגיה הינו נמוך יותר, הגם שציינה כי המלצה זו נכנסה להנחיות הרשמיות של טיפול משלים בחולים אלו. ראה חקירת המומחית עמ' 88-89 לפרוטוקול.
5. רביעית, התובעת אישרה בחקירתה כי הינה מוגדרת כחולה כרונית בקופת חולים ואף קיבלה על רקע זה החזרים של 2,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות בהן נשאה. בין יתר התרופות שנוטלת התובעת ואשר עבורן קיבלה החזר כספי מקופת חולים, כלולה גם תרופת התרמדקס שמקבלת התובעת עקב מחלת הפיברומיאלגיה. בנוסף, התובעת העידה כי נוטלת בתרופות כגון- אסיוול ואטרקס אופטלגין, בונדורמין (כדור שינה) אשר גם עבורן קיבלה החזר מקופת חולים. ראה עמ' 48 לפרוטוקול.
6. זאת ועוד, בהתאם לתע"צ שהגישה הנתבעת ערוכה וחתומה על ידי הסמנכ"ל לפיקוח על קופות חולים ושירותי בריאות נוספים (שב"ן) במשרד הבריאות, אליו צורף חוזר מס' 4/2016 מיום 14/7/16, עולה כי הסכום המקסימלי שגובה קופת חולים מכבי מחולה כרוני עבור דמי השתתפות מקסימליים, הינו בסך 298 שח לרבעון קרי כ- 100 שח לחודש. (נספח 12 למוצגי הנתבעת- עמ' 8 לחוזר סעיף 10.2).

הטיפול בקנאביס רפואי

1. בנוגע לטיפול בתרופת הקנאביס הרפואי, הגישו הצדדים בהסכמה שני מסמכים מטעם הרגולטור האמון על הסוגיה, קרי, משרד הבריאות. האחד, תע"צ של סמנכ"ל לפיקוח על קופות החולים ושב"ן במשרד הבריאות מיום 5/9/16, שם צויין בסעיף 4 לתע"צ בזו הלשון: "קנאביס אינו מופיע בסל ולא כלול בשירותי בריאות נוספים ולא ידוע לנו על סבסוד הקופה בנושא". השני, חוזר משרד הבריאות ממרץ 2013 (מס' נוהל 106) ממנו עולה כי קיימת התוויה לשימוש בקנאביס רפואי בתחום הכאב למטופלים הסובלים: "מכאב נוירופתי ממקור אורגני ברור, המטופלים במרפאת כאב מוכרת בתקופה של שנה לפחות לפני הגשת הבקשה, לאחר מיצוי אפשרויות טיפול מקובלות ובהמלצת מרפאת הכאב בה מטופלים ובצירוף שאלון מלא אשר ישמש ככלי למעקב אחר המטופל בהקשר של יעילות הטיפול בקנביס" (סעיף 3.2.3 לחוזר).
2. ומן הכלל אל הפרט; לתצהיר עדותה הראשית צירפה התובעת קבלות על רכישת קנאביס רפואי לתקופות קצרות וספורדיות ביחס לעשר השנים (כמעט) שחלפו מאז התאונה ועד חקירתה בבית המשפט: 6/2012 ועד 9/2013 (שנה וחודשיים), ובהמשך צירפה התובעת רישיון להחזקת ושימוש בקנאביס רפואי לתקופה נוספת של 20/11/16- 20/5/17 (חצי שנה). לשון אחר, מתוך תקופה של קרוב לעשר שנים, הציגה התובעת הרשאה לשימוש בקנאביס למשך תקופה של פחות משנתיים ימים ואף זאת לא ברצף. עינינו הרואות, אפוא, כי אין כל רצף של טיפול בקנאביס רפואי על פני השנים הרבות שחלפו מאז התאונה.
3. על רקע דברים אלו, גורסת הנתבעת כי לא ברור מהו אורך תקופה עליה המליצה המומחית על שימוש בקנאביס וממילא לא הוכח כי המלצה לשימוש בקנאביס ניתנה למותר חיי התובעת. עוד טוענת הנתבעת כי השימוש בקנאביס אינו מצוי בהתוויה למחלת הפיברומיאלגיה וכי מעדותה של התובעת עלה כי הטיפול בקנאביס אינו עוזר לה. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובעת צרפה קבלות רבות בגין רכישת הקנאביס שבחלקן חופפות.
4. מנגד, לטענת התובעת סוגיית הקנאביס והצורך של התובעת בטיפול זה, קיבלו משנה תוקף בעדותה המשלימה של התובעת הן לנוכח הרישיון לרכישת הקנאביס שקיבלה לאחרונה ממשרד הבריאות והן בשים לב לעובדה כי לאחרונה התקבל אישור מהפסיכיאטר המטפל הקובע כי במידה ורופא כאב ירצה לחדש רישיון לקנאביס, אין כל מניעה לעשות כן מבחינה פסיכיאטרית (ראה גם עדותה של המומחית בעמ' 92 לפרוטוקול). מכאן לשיטת התובעת, אין מניעה כי הרישיון יחודש מכאן ולהבא מעת לעת.
5. חרף חקירתה הארוכה של המומחית בסוגית הקנאביס הרפואי, לא התרשמתי מתשובה חד משמעית האם ביחס לתובעת דנן, בהיותה מאובחנת כחולת פיברומיאלגיה, יהא זה נכון להמשיך ולהשתמש בקנאביס רפואי ואם כן- למשך איזה פרק זמן. בחוות דעתה ציינה המומחית את העובדה, כפי שמסרה לה התובעת, שהינה מטופלת בקנאביס רפואי. אין המלצה פוזיטיבית לטיפול כזה בניגוד לטיפול תרופתי והטיפול המשלים עליו המליצה המומחית בצורה מפורשת בעמ' 7 לחוות דעתה. כאשר נשאלה על כך בחקירתה, השיבה המומחית בעמ' 89 לפרוטוקול בזו הלשון:

"... לעשות שימוש בקנאביס במסגרת מחקר זה קשה מאוד כי זה סם ולא תרופה. היה מחקר לפיברו בארץ לשימוש בקנאביס בתיאום עם משרד הבריאות והמחקר הזה הופסק מסיבות בירוקרטיות. מאחר והקנאביס לא בהטווייה של מחלת הפיברומיאלגיה. מכיוון שהתובעת כבר מטופלת בקנאביס ומכיוון שלפי הרישומים של תל השומר לא היה שיפור בטיפולים אחרים ויש המלצה לקנאביס אז סברתי שראוי להמשיך..." (הדגשה שלי- א.ב.)

1. לאור כל המקובץ לעיל, ובשים לב להמלצות המומחית, הריני פוסקת לתובעת בראש הנזק של הוצאות רפואיות לרבות השתתפות חלקית ברכישת קנאביס רפואי, ככל שזו תאושר לה מעת לעת, את הסכומים הבאים:
   1. לעבר- סכום גלובלי בשים לב לקבלות שצורפו לתצהיר עדותה הראשית סך של 15,000 ₪.
   2. לעתיד- סכום גלובלי של 100,000 ₪. סכום זה מגלם בחובו חישוב של כ- 400 ₪ לחודש עד תום תוחלת חיים (גיל 84 בעוד 31 שנה) הכולל: השתתפות בגין רכישת תרופות מעבר לזכאותה מקופת חולים בהיותה מוכרת בסטטוס של חולה כרונית, נפגעת תאונת דרכים. בנוסף, סכום זה מגלם בחובו נסיעות לקבלת הטיפולים בקשר לתאונה, וכן השתתפות של מחצית מעלות רכישת הקנאביס ככל שהרישיון לזכאות לשימוש בקנאביס יוארך לה מעת לעת בהמשך, גם אם לפרקים ולא בצורה רציפה ואשר עלותו כידוע אינה כלולה בסל הבריאות.

ב. עזרת הזולת לעבר ולעתיד

1. הלכה פסוקה, כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. עקרון זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם בע"א 103/82, גדיר נ' מ"י, המאוזכר בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית הוצאת תמר), בע"מ 416 : "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיים היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". הלכה זו בה נדרש: "מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה" כדי לזכות בפיצוי חזרה על עצמה גם בעניין פלונית" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.2015).
2. ומן הכלל אל הפרט; אין חולק כי התובעת לא העסיקה כל עזרה בשכר בקשר לתאונה. מהראיות עולה כי עד 11/2015 התגוררה התובעת בביתה עם בני משפחה שסייעו לה וסעדו אותה (הבן, הבת, האחיינית הגיסה- עמ' 38 לפרוטוקול) והחל מ- 11/15 ועד היום מתגוררת התובעת אצל אחייניתה במטרה להשכיר את ביתה לאחר ששלושת ילדיה הבוגרים עזבו את הבית. בבית האחיינית לא נדרשת לעשות עבודות משק בית, מה גם שהאחיינית מעסיקה עוזרת בית (עמ' 53 לפרוטוקול).
3. כאמור, לגרסת התובעת כל בני משפחתה המורחבת סייעו לה, סעדו אותה והיו תמיד סביבה. במסגרת זו טוענת התובעת כי ביתה עברה לגור עימה לאחר התאונה. התובעת הביאה את בתה להעיד מטעמה, אך לא את האחיינית ולא את בניה, או כלתה, או גיסתה, אשר על פי הנטען סעדו אותה כל אותן השנים הסמוכות לתאונה. בתצהירה של בתה של התובעת, אורטל גרוס, היא מתארת מצב בו הפכה להיות העוזרת הסיעודית של אמה לאחר התאונה (סעיפים 4-7 לתצהיר). ואולם, בחקירתה הנגדית מצטיירת תמונה שונה ומורכבת יותר: מעדותה מצינו כי הבת עצמה הייתה בתקופות הרלוונטיות לענייננו, לאחר התאונה של אימה, במצב רפואי קשה למדי, אשר כלל אשפוזים ממושכים בבית חולים איכילוב בשנים שבין 2008-2010 במהלכן עברה טיפולים כימותרפיים וביולוגיים על רקע מחלת פרקים עם מעורבות פסוריאזיס (תסמונת ספו) שהתפרצה אצלה באותה תקופה, בעטיה מוכרת הבת בשיעור של 44% נכות כללית ובעטיה משתמשת הבת עצמה בקנאביס רפואי (עמ' 43-44, 56-57 לפרוטוקול). עוד העלתה חקירתה כי במקביל, ועל רקע מצבה הרפואי, עברה הבת הליך גירושין באותה עת ובין היתר מסיבה זו גם עברה לגור עם אימה. (עמ' 60 לפרוטוקול).
4. נסיון החיים מלמד והדעת נותנת כי במצב דברים זה, לא יכלה הבת לסעוד את אימה, בוודאי לא בהיקף לו גרסה בתצהיר עדותה הראשית שכן בעצמה נזקקה לעזרה מאסיבית. ראה עמ' 57 לפרוטוקול שם מודה כי כיום עוזרת פחות לאימה "כי אני לא יכולה בעצמי. אני עוזרת כל מה שאני יכולה". בנוסף, לפני שהתפרצה אצלה המחלה העידה הבת כי עבדה במקביל בשלושה מקומות עבודה כברמנית על מנת לסייע בפרנסת הבית, וגם מטעם זה השעות הפנויות לטיפול באימה היו מוגבלות מטבע הדברים.
5. כמו כן מעידה בתה של התובעת כי גם אחיה הקטן אשר נטען כי סעד את אימו התובעת, נזקק בעצמו לעזרה שכן ריצה עונש של שנת מאסר בכלא ומי שטיפל בתובעת זאת אשתו של הבן, כלתה של התובעת אשר כאמור כלל לא זומנה לעדות. לא היא ולא מי משני בניה. בנוסף, מעדותה של התובעת עולה כי העזרה עליה היא מכוונת הינה למעשה עזרה כלכלית שמקבלת מילדיה ולא עזרה סיעודית בפעולות היומיום. ראה דבריה בעמ' 50 לפרוטוקול:" כשנתקעתי הם עזרו לי באוכל, קניות", קרי אין המדובר בעזרה סיעודית מטעם הזולת, אלא תמיכה כלכלית בשל מצבה הסוציואקונומי של התובעת בהיותה נכה משוללת כושר השתכרות עוד עובר לתאונה וללא קשר אליה, המתפרנסת מקצבת נכות כללית בלבד.
6. זאת ועוד, מחקירתה של התובעת הסתבר כי סמוך לאחר התאונה עוד המשיכה לטוס לאומן וגם מטעם זה לא התרשמתי כי הייתה במצב שהצריך טיפול סיעודי צמוד בקשר לתאונה, לא אז ולא כיום.
7. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מתקופות אי הכושר וההחלמה הסמוכה לתאונה בהן נזקקה התובעת לעזרה, דווקא על רקע נכותה הקודמת בתחום הנפשי ובשים לב לתמונת המצב המשפחתית המורכבת כפי שהתבררה במהלך הראיות. לא מן הנמנע כי התובעת תיזקק לעזרה לפרקים גם בעתיד, על רקע מחלת הפיברומיאלגיה שהתפרצה, בין היתר, על רקע התאונה דנן. לאור כל המקובץ דלעיל, ולנוכח שיעור הנכות הרפואית המשוקללת בסך 25%, מצאתי לנכון לפסוק בראש נזק זה סכום גלובאלי לעבר של 30,000 ש"ח ולעתיד סך של 50,000 ₪.

ג. כאב וסבל

1. בהתאם לנכות רפואית בשיעור 25% בצירוף 27 ימי אשפוז, בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו- 1976, הנני פוסקת לתובעת פיצוי בשיעור 53,174 ₪.

אחוז מקדם ההיוון

1. לנוכח המסקנות אליהן הגעתי לעיל בדבר פיצוי גלובלי לגבי ראשי הנזק של הוצאות רפואיות ועזרת הזולת, על פניו אין צורך להידרש לסוגיית אחוז מקדם ההיוון, כפי שהעלתה התובעת לאחר הגשת סיכומים בכתב, במסגרת השלמת טיעון כמצטרף לסיכומים, אשר גרר אחריו, מטבע הדברים, התייחסות של הנתבעת וצדדי ג'. ראה שרשרת של הודעות, תגובות והתייחסויות של הצדדים לסוגיית אחוז ההיוון כפי שהוגשה לתיק לאחר שלב הגשת הסיכומים.
2. יחד עם זאת, ומאחר "ופטור בלא כלום" לא ניתן לאחר שהסוגיה הועלה על ידי הצדדים ונמצאת כעת במוקד הוויכוח המשפטי/כלכלי בקרב העוסקים במלאכה, אבקש לציין עמדתי; ההלכה פסוקה מקדמת דנא כי אחוז הריבית בנוגע להיוון פיצוי עיתי לו זכאי הניזוק בעתיד עימו עורכים את חישוב הפיצוי של הנזקים הכלליים עומד על 3%. ראה בעניין זה ע"א 130/75 זדה נ' בכר, פ"ד ל(1) 169, 171 (1975) וכן ע"א 130/76 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג(1) 589, 598 (1979) שם נקבע, על סמך חוות דעת כלכליות, כי היוון בשיעור של 3% משקף את "מצב העניינים החדש בשוק ההון... וזאת ללא קשר עם ניכוי הקצבאות של הביטוח הלאומי".
3. ביום 9.6.2016 פורסמו תקנות הביטוח הלאומי (היוון) (תיקון), התשע"ו-2016, ק"ת 1304, אשר שינו את שיעור הריבית על קצבאות שמשלם המל"ל ל-2% כאשר התיקון היה אמור להיכנס לתוקפו ביום 1.10.2016, אך נדחה בשנה, ונכנס לתוקף ביום 1.10.2017 (תקנות הביטוח הלאומי (היוון) (תיקון) (תיקון), התשע"ו-2016, ק"ת 2246).
4. על רקע התיקון לתקנות ההיוון והפחתת שיעור הריבית מועלית (כמעט) בכל תביעת נזקי גוף תלויה ועומדת טענה מטעם הניזוק לפיה יש "ליישר קו" עם התיקון בתקנות המל"ל ולהפחית את אחוז הריבית של מקדם ההיוון ל- 2%.
5. אינני שותפה לעמדה זו של התובעת וזאת מכמה טעמים:
6. ראשית, קיימת פסיקה מנחה של בתי המשפט המחוזיים אשר קבעו כי אין די בשינוי התקנות לשם שינוי ההיוון, אלא יש להניח תשתית ראייתית, בדמות חוות דעת כלכלנים, לפיה הפחתת שיעור ריבית ההיוון אכן תשיג את תכליתו של ההיוון בתביעות נזקי גוף. ראה (ת"א (מחוזי י-ם) 29349-12-12 ר' ר' נ' שירותי בריאות כללית (17.8.2016) (השופט א' דראל) שם הובאו חוות דעת כאמור מטעם הצדדים, המומחים נחקרו ארוכות ובתום דיון מעמיק שערך בהמ"ש, הגיע למסקנה כי לא הונחה תשתית ראייתית ברמה מספקת שיש בכוחה לסתור את החזקה בנוגע לאחוז מקדם ההיוון. ראה גם ת"א (מחוזי י-ם) 53143-09-12‏ ש' ב' נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול" (28.3.2017) (השופט א' דראל);
7. שנית, במקרה דנן, כלל לא הובאו ראיות כלשהן בנוגע לשינוי החזקה הנוהגת במחוזותינו מזה שלושים שנה, בדמות חוות דעת כלכליות. בעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת וולצקי בעניין ת"א (מחוזי ת"א) 43473-07-11 י' פ' ו' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקאות 84-82 (11.1.2018) שם קבעה כדלקמן:

".. אשר לטענת ההיוון- הטענה עלתה מבלי שהובאו בעניין זה ראיות וחוות דעת מומחים. בנסיבות הללו משטרם אמר בית המשפט העליון את דברו בסוגיה זו הרי שלא ראיתי לסטות מן ההלכה הנוהגת והחישובים ייערכו, גם אם באופן גלובלי, על בסיס מקדם היוון של 3%..."

1. שלישית, סוגיה זו תלויה ועומדת בימים אלו לפתחו של בית המשפט העליון. במסגרת זו, מונתה ועדה מטעם המדינה, אשר ביקשה להצטרף להליך לנוכח השלכות הרוחב שעשויות להיות לשינוי ההלכה, ככל שיחול שינוי כזה, הן על שוק הביטוח והן על תקציב משרד הבריאות הממן את עלויות תביעות הרשלנות הרפואית (מוסדות הרפואה הציבורית). משכך ועד למתן פסק דינו של בית המשפט העליון, דומני שיש לדבוק בהלכה המנחה של בתי המשפט המחוזיים המשמרת נכון לעת הזו את ההלכה הקיימת.

ניכוי תשלומים תכופים

1. אין חולק כי לתובעת שולמו שני תשלומים תכופים כדלקמן: האחד בסך 5,000 ₪ והשני בסך 15,000 ₪ המשוערכים להיום בסך של כ- 22,000 ₪ (במעוגל) אותם יש לנכות מסכום הפיצוי הסופי.

סיכום ראשי הנזק

1. כאב וסבל 53,174 ₪.
2. תרופות וקנאביס רפואי 115,000 ₪
3. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 80,000 ₪
4. סה"כ: 248,174 ₪
5. ניכוי שני תשלומים תכופים 22,000 ₪-
6. סה"כ 226,174 ₪

חוסר מידתיות בניהול ההליך והוצאות משפט

לקראת סיום בתיק זה לא ניתן להימנע מהתייחסות לאופן ניהול התובענה; תיק זה מתנהל בבית המשפט קרוב לשמונה שנים, במהלכו התקיימו 10 ישיבות מתוכן שתי ישיבות הוכחות במהלכן נחקרו באריכות שני מומחים רפואיים. במסגרת ראיות הצדדים הוגשו מאות רבות של עמודי מוצגים, תיעוד רפואי, נהלים של משרד הבריאות ואף מאמר רפואי, באופן שאינו מידתי ואינו הולם את שוויה וגודלה של התביעה וראשי הנזק שעל הפרק הדורשים הכרעה. ראה בעניין זה רע"א 615/11 סופר מדיק נ' אנטון הובנר (27/3/11, פורסם בנבו).

החקירות הנגדיות התארכו עד מאד, נוהלו בטונים צורמים, תוך הפרעות חוזרת ונשנות מצד התובעת למהלך התקין של ניהול דיוני שמיעת הראיות. החקירות נוהלו בצורה בלתי מידתית כאשר הערה אחרונה זו מופנית לשני הצדדים גם יחד.

אם לא די בכך, התביעה העלתה לאורך כל הדרך טענות בנוגע לראשי נזק של הפסדי השתכרות אשר התבררו כטענות סרק ובשל כך אף נזנחו בשלב הסיכומים ואולם, כאמור לעיל, בעטים הוארכו החקירות עד מאד סביב סוגיית ההשתכרות או ליתר דיוק- היעדרה, מקום שניתן וצריך היה לייתר בירור טענות אלו ובכך לחסוך בזמן שיפוטי יקר ערך. לא זו בלבד, אלא שהתובעת מסרה מידע זה למומחית הראומטולוגית בעת בדיקתה במרפאתה. ראה עמ' 5 לחוות הדעת:" חזרה לפעילות מלאה ולעבודה כעצמאית עד 2008". מידע זה הטעה את המומחית לסבור כי בשל התאונה ומחלת הפיברומיאלגיה בה לקתה בעקבותיה, נפלטה התובעת ממעגל העבודה, וכפועל יוצא, על בסיס הנחת מוצא זו, הועמדה נכותה הרפואית בחוות הדעת. רק לאחר חקירה מאומצת של המומחית בסוגיה זו, נאותה המומחית לחזור בה משיעור הנכות שקבעה על סמך אנמנזה שגויה שמסרה לה התובעת. ראה הדיון לעיל בסוגיה זו. כל ההתנהלות הזו הייתה יכולה וצריכה להיחסך, מה שהיה מקצר את בירור העובדות וניהול המשפט ואולי אף מיתר את חקירת המומחית.

לא זו אף זו, בתום הדיון ולאחר הגשת הסיכומים, העלתה התביעה, על דעת עצמה וללא נטילת רשות, טענות בדבר שינוי אחוז ההיוון, הגם שהדבר כלל לא נטען ולא הוברר בשלב ניהול המשפט ובהתעלם מן העובדה כי לא הוגשו כל ראיות מטעם התביעה בנושא.

זאת ועוד, גם ניסיון לקיים דיון ענייני בפשרה בתום הראיות ולאחר "שגבולות הגזרה" היו נהירים וברורים לכל הצדדים המעורבים, נתקל בחומה בצורה ונדחה על ידי התובעת כלאחר יד מאחר והתובעת עמדה בדווקנות על ניהול התובענה עד תומה, בבחינת "ייקוב הדין את ההר".

בסיכומים שהגישה התובעת, נקבה בסכומים המגיעים לגבול הסמכות העניינית של בית משפט זה, הגם שאין בינם לבין המסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט כל קשר ולו מקרי.

לאור האמור לעיל, ולאחר ששקלתי בדבר, באתי למסקנה כי התובעת ניהלה את התביעה בצורה בלתי מידתית, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט והשחתת זמן שיפוטי יקר שלא לצורך, שהינו כידוע משאב ציבורי יקר ערך המופקד בידיו הנאמנות של בית המשפט לטובת כלל ציבור המתדיינים. משכך ובהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט לפי תקנה 512 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא מצאתי לנכון לפסוק לתובעת הוצאות משפט. ראה גם ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 12 עמ' 671 והפסיקה המוזכרת שם.

בעניין זה יפים דבריו של כב' השופט זילברטל ברע"א 646/14 אשטרום חברת קבלנות בע"מ נ' ניו קופל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 9 (8.5.2014).

"גם מימוש זכות דיונית צריך להיעשות על-פי עקרון המידתיות, במידה שאינה עולה על הנדרש במכלול הנסיבות ( ... ). חריגה ממשית מעקרון המידתיות עלולה במקרים מסוימים לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ועילה לחיוב בהוצאות, אף לאוצר המדינה, שכן מהלך כאמור גורם לעומס מיותר על מערכת המשפט ולפגיעה באותם מתדיינים המנהלים הליכים לגיטימיים והממתינים ליומם בבית המשפט, כשהטיפול בעניינם משתהה ונדחה נוכח הצורך לעסוק בהליכי סרק. זו המשמעות האמיתית של הביטוי השחוק 'זמנו היקר של בית המשפט', שלאמיתו של דבר הוא זמנו היקר של ציבור המתדיינים ולא של בית המשפט, שאינו אלא נאמנו של ציבור זה, וזמנם של אותם בעלי דין נמסר כפקדון בידיו ואין הוא רשאי למחול בשמם על השחתתו לשווא..."

לא בלי ספקות, איני עושה צו להוצאות לטובת אוצר המדינה.

משכך, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ד' אדר תשע"ח, 19 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.