הערעור ועיקר פסק דינו של בימ"ש קמא

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט אבישי רובס), שניתן בת"א 12618-03-10, ביום 31.10.14, לפיו נדחתה תביעה כספית שהגישה חברת סלים חלבי, חברה לעבודות עפר וסלילת כבישים בע"מ (להלן: "המערערת"), נגד חברת אלקטרה בע"מ (להלן: "המשיבה") ובה תבעה תשלום חוב בסך 2,491,860 ₪.

המשיבה העלתה טענת התיישנות, שהתקבלה על ידי בימ"ש קמא, בקבעו, כי העובדות המהותיות המגבשות את עילת התובענה התגבשו ביום 4.7.96, הוא היום בו קיבלה המערערת מהמשיבה מסמך שכותרתו "עבודות בדלית אל כרמל - כביש מע"צ - חשבון סופי" (נספח ח' לתצהירו של מר חלבי) (להלן: "החשבון הסופי"), המפרט את ההתחשבנות הסופית בין הצדדים, את סך התשלומים המגיעים למערערת ואת הקיזוזים שנערכו וכן את אופן ביצוע התשלום והתנאים לביצועו. בימ"ש קמא ציין, כי אין חולק שהסכום הנקוב בחשבון הסופי שולם לידי המערערת במלואו, בתאריכים 15.10.96 ו- 12.8.97.

בימ"ש קמא הוסיף ואמר, כי גם אם יניח, לטובת המערערת, כי הפרת ההסכם (הנטענת על ידי המערערת), התרחשה בעת ביצוע התשלום האחרון (12.8.97), הרי גם אז התיישנה התביעה, שכן כאשר צדדים קובעים מועד לקיומו של חיוב, מתגבשת עילת התובענה בהגיע אותו מועד. מאחר שהמערערת לא כפרה בכך שהתשלום האחרון (שלטענת המערערת אינו מכסה את כל המגיע לה) שולם במועד ולא טענה שהמשיבה אחרה בביצוע התשלום, הרי לכל המאוחר, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום 12.8.97, הוא המועד בו בוצע התשלום האחרון.

בימ"ש קמא דחה את טענת המערערת לפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו קיבלה לידיה מסמכים הנוגעים להתחשבנות בין המועצה לבין המשיבה, בקבעו, כי לא התמלאו התנאים הדרושים להחלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

לפיכך, קבע בימ"ש קמא, כי התביעה שהוגשה רק ביום 8.3.2010 בחלוף כ- 13 שנים מאז התגבשה עילתה, התיישנה.

2. בימ"ש קמא הוסיף ודן (למעלה מן הצורך, כדבריו), בטענות הצדדים בנוגע להתחשבנות ביניהם ומצא, כי גם לגופו של עניין לא הוכיחה המערערת, כי מגיע לה מהמשיבה סכום כסף כלשהו, מעבר לכספים ששולמו לה.

לאור מסקנתו, לפיה צדק בימ"ש קמא בקביעתו כי התביעה התיישנה, לא נידרש לפירוט חלק זה של פסק דינו ונציין רק את קביעתו של בימ"ש קמא, לפיה המערערת לא הוכיחה טענתה, כי מגיעים לה כספים נוספים מאת המשיבה ואף לא הוכיחה, כי מגיע לה סכום נוסף בסכום קרן של 51,147 ₪ (המגיע, בשערוך מיום 31.5.1990, לסך של 389,083 ₪), בגין ביצוע שכבת אספלט בעובי של 6 ס"מ במקום 5 ס"מ, היינו - שכבה נוספת, בעובי של 1 ס"מ (להלן: "שכבת האספלט הנוספת"). בימ"ש קמא קבע, כי המערערת לא הוכיחה דרישה כזו מצד המזמין ואף לא הוכיחה ביצוע בפועל של עבודה זו.

בימ"ש קמא דחה, אפוא, את התביעה, הן מחמת התיישנות והן לגופה, וחייב את המערערת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 55,000 ₪.

3. המערערת טוענת נגד כל קביעותיו של בימ"ש קמא, לרבות נגד החלטת ביניים של בימ"ש קמא, לפיה נדחתה בקשתה להביא עדים נוספים.

להלן, בתמצית, העובדות הצריכות לעניין

4. על פי הסכם מיום 7.7.1994, שנערך בין המשיבה לבין המועצה המקומית דלית אל כרמל (להלן: "המועצה"), קיבלה המשיבה על עצמה ביצוע עבודות להרחבת כביש ראשי מס' 672, בעלות של 2,684,274 ₪ (להלן: "העבודות" או "הפרויקט").

בעקבות כך התקשרה המשיבה עם המערערת בהסכם, לפיו תבצע המערערת את העבודות, כפי שהן נקבעו בהסכם שבין המשיבה למזמין, כקבלן משנה מטעם המשיבה. הוסכם, כי, התמורה שתשולם למערערת תיקבע לפי המחירים שסוכמו או יסוכמו בין המשיבה לבין המועצה, בניכוי רווח קבלני בשיעור של 10%.

המערערת טענה, בתביעתה, כי מגיע לה סך כולל של 3,896,957 ₪, שהוא הסכום ששילמה המועצה למשיבה, עבור הפרויקט, בניכוי רווח קבלני בשיעור 10%.

5. על פי החשבון הסופי שנמסר למנהל המשיבה, מר סלים חלבי (להלן: "מר חלבי") ביום 4.7.96, הסכום שנותר לתשלום למערערת הגיע לכדי סך של 2,493,065 ₪ בתוספת מע"מ. אין חולק שיתרת הסכום, על פי החשבון הסופי (לאחר הקיזוזים המפורטים בו), אשר הגיע לסך של 320,902 ₪ בתוספת מע"מ, שולם למערערת במלואו, בשני תשלומים.

6. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, לאחר דיון בבקשת רשות להתגונן, שהגישה המערערת, במסגרתו נחקר מר חלבי על תצהירו ניתנה רשות להתגונן, בהסכמת המשיבה.

הצדדים הגישו תצהירי עדויות ראשיות - המערערת הגישה תצהיר של מר חלבי ואילו המשיבה הגישה תצהירים של מר משה ליטבק, אשר שימש אצלה בתפקידי ניהול ושל מר מרדכי הוניג, אשר שימש כמנהל הפרויקט מטעמה.

7. בישיבת קדם המשפט, שהתקיימה ביום 25.10.12, אמר, תחילה, ב"כ המערערת, כי קיימים עדים שאינם בשליטת המערערת, כגון ראש המועצה לשעבר והגזברית, אולם בהמשך דבריו באותה ישיבה אמר: "אני מוכן להסתפק בתצהיר עדות הראשית שניתן על ידינו ואני מוותר על יתר העדים" (ההדגשה אינה במקור).

בסיום אותה ישיבה נקבעה ישיבת הוכחות ליום 22.2.13, תוך שנקצב פרק זמן של שעתיים לשמיעת כל הראיות.

8. ישיבת ההוכחות התקיימה, בסופו של דבר, ביום 11.4.13 ולאחר חקירתו של מר חלבי, ביקש ב"כ המערערת להתיר למערערת להביא, כעדים מטעמה, גם את גזבר המועצה ואת ראש המועצה הנוכחי. ב"כ המשיבה התנגד לבקשה, בהפנותו להצהרת ב"כ המערערת בישיבת קדם המשפט, לפיה הוא מוותר על הבאת עדים נוספים.

בימ"ש קמא דחה את הבקשה להזמנת עדים נוספים, וכן דחה את בקשת ב"כ המערערת לשחררו מייצוגה, והמשיך בשמיעת הראיות. לאחר חקירתו של מר ליטבק, נעתר בימ"ש קמא לבקשת ב"כ המערערת, אשר מיהר לדיון אחר שהיה קבוע לו לאותו יום בביהמ"ש המחוזי בנצרת ודחה את המשך שמיעת הראיות למועד אחר - 30.4.13, שאז נחקר מר הוניג על תצהירו.

9. ביום 17.4.13 הגישה המערערת בקשה לזמן את גזברית המועצה ואת מהנדס המועצה (להלן: "העדים הנוספים"), כעדים מטעמה, בנימוק, לפיו ממילא נדחה המשך שמיעת הראיות ויש לזמן עדים אלה, למען עשיית צדק.

בהחלטה מפורטת ומנומקת, שניתנה ביום 21.4.13, לאחר קבלת תשובת המשיבה, שהתנגדה לבקשה, דחה בימ"ש קמא את הבקשה. בימ"ש קמא ציין, כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר כנדרש וכי אין היא ממלאת אחר הדרישות להגשת בקשה מסוג זה. בימ"ש קמא הוסיף ואמר, כי מאז החלטתו מיום 11.4.2013 לא חל שינוי כלשהו במצב הדברים, אשר מצדיק שינוי ההחלטה ולא קיימים טעמים המצדיקים סטייה מהכלל לפיו יש להגיש ראיות לבית המשפט כמקשה אחת.

עוד ציין בימ"ש קמא, כי הוא לא מצא בבקשה הסבר כלשהו לדרך התנהלותה של המערערת ואף לא "טעם סביר והוגן לזימונם של עדים נוספים בשלב זה של ההליך" וכי המערערת מבקשת כעת לערוך "'שיפור מקצים' ... תוך התעלמות מהחלטות מפורשות של בית המשפט ומסדרי הדין והראיות".

עוד קבע בימ"ש קמא, כי "זימונם של עדים נוספים בשלב זה של הדיון, לאחר שהנתבעת כבר הגישה את תצהיריה ואחד מעדיה אף נחקר, מהווה פגיעה בזכויותיה הדיוניות ואין לאפשר זאת, בפרט לאור התנהלותה של התובעת ומחדליה" ודחה את הבקשה בקבעו, כי הוצאות הבקשה ייפסקו בסיומו של ההליך.

תמצית טיעוני המערערת

10. בראשית טיעוניו, טען ב"כ המערערת נגד החלטותיו של בימ"ש קמא שלא לאפשר למערערת להביא עדים נוספים מטעמה וכן קבל על כך שחקירתו את מר ליטבק נעשתה על ידו "בקצרה ובלחץ של זמן", על מנת שהוא יוכל להספיק להגיע לדיון אחֵר, שהיה קבוע לו בביהמ"ש המחוזי בנצרת ושעליו הודיע לשופט קמא עם סיום חקירתו של מר חלבי.

נטען, כי העדתם של העדים הנוספים הייתה דרושה לשם עשיית צדק וכי לא היה נגרם למשיבה כל נזק, שכן הבקשה לזמנם הועלתה עוד קודם לתחילת חקירת עדי המשיבה.

עוד נטען, כי זימון העדים הנוספים נדרש (חרף ההודעה על וויתור על עדים נוספים בישיבת קדם המשפט), בעקבות חקירתו של מר חלבי "אשר הותירה את הפרטים בנוגע לטיב היחסים בין הצדדים למועצה לוטים בערפל". נטען, כי מדובר בעדים שיש להם ידיעה אישית בנוגע ליחסים בין הצדדים ובנוגע לנסיבות העניין וכי הם אלו שהיו אחראים על סכומי הכסף שהועברו למשיבה.

11. בנוגע למועד בו נולדה עילת התביעה נטען, כי העילה נולדה רק ביום 6.12.07, הוא המועד בו קיבלה המערערת את המסמכים מהמועצה, אשר מהם נודע לה על העברת הכספים מהמועצה אל המשיבה.

נטען, כי יש להחיל על המקרה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן עד למועד הנ"ל נעלמו מהמערערת העובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכולה הייתה למנוע אותן.

עוד נטען, כי מכתב שכתבה המשיבה למר חלבי ביום 18.5.08 (נספח י' לתצהירו של חלבי), מהווה הודאה בחוב וכי, מכוח הודאה זו ובהסתמך על סעיף 9 לחוק ההתיישנות, יש להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות מיום המכתב - 18.5.08.

12. המערערת טוענת, שעל מנת לערוך חישוב של המגיע לה מאת המשיבה, היא פנתה פעמים רבות אל המשיבה וכן אל המועצה, על מנת לקבל פירוט של כל התשלומים ששילמה המועצה למשיבה, אך לא נענתה.

המערערת הגישה מכתב פנייה מיום 23.1.02, בו פנה מר חלבי במכתב אל המשיבה כדלקמן: "עד היום לא מסרתי את העבודה שביצעתי עבור המועצה המקומית לפי מכרז... בכביש 672. כמו כן, לא עשיתי חשבון סופי עבור העבודות הנ"ל. עורך דיני מסר לי כי בהיותי קבלן משנה של אלקטרה בע"מ במכרז הנ"ל, עלי לקבל את הסכמתכם לפנות למועצה בדרישה לערוך חשבון סופי. אני מבקשת את הסכמתכם בהקדם, או להתקשר אלי".

המערערת טענה, כי רק ביום 6.12.07 נערכה פגישה במועצה, במהלכה נמסרה לה אסופת מסמכים, ממנה למדה המערערת, שהמועצה שילמה למשיבה, עבור העבודות, סכום כולל של 4,329,954 ₪ (לא כולל מע"מ). לכן, לשיטת המערערת, היה על המשיבה לשלם לה סך כולל של 3,896,957 ₪, שהם הסכום הנ"ל, פחות 10%.

עם זאת, מסכימה המערערת, כי המשיבה שילמה לקבלני משנה אחרים, עמם התקשרה לשם ביצוע עבודות אחרות בפרויקט, סך כולל של 519,844 ₪.

13. עוד נטען, כי אין לראות בחשבון הסופי, שנשלח למערערת על ידי המשיבה ביום 4.7.96, חשבון סופי, ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות, מאחר שטבלת הקיזוזים נערכה רק ביום 6.8.96 ורק ביום 14.9.96 שלחה המשיבה למועצה אישור העדר תביעות.

כן נטען, כי ביהמ"ש קמא לא נתן משקל לעדותו של מר חלבי, לפיה חתימתו אינה מצויה על החשבון הסופי ולפיה הוא דחה את החשבון הסופי ופעל לקבלת חשבון סופי "נכון" וכן לכך שהמערערת מעולם לא חתמה למשיבה על מסמך העדר תביעות.

14. לגופם של החשבונות, נטען כי בוצעו על ידי המשיבה, שלא כדין, קיזוזים של כספים אשר שולמו, לדברי המשיבה, לקבלנים אחרים וכי לא ניתן להבין מהחשבון הסופי, כיצד חושב הסכום הכללי אשר, לטענת המשיבה, מגיע למערערת.

כן נטען, כי היה על בימ"ש קמא לחייב את המשיבה לשלם למערערת, עבור ביצוע שכבת האספלט הנוספת, סכום נוסף בסך נומינלי של 51,147 ₪ (המגיע, בשערוך מיום 31.5.1990, לסך של 389.083 ₪).

תמצית טיעוני המשיבה

15. המשיבה טוענת, כי צדק בימ"ש קמא בקביעתו לפיה התביעה התיישנה. לשיטתה - יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו התקבל החשבון הסופי אצל המערערת.

כן נטען, כי צדק בימ"ש קמא בקבעו, כי גם לגופו של עניין כַּשלה המערערת בהוכחת תביעתה ובחיובה של המערערת בהוצאות המשפט (אשר טרם שולמו).

16. המשיבה מפנה לקביעות עובדה ומהימנות, שנקבעו על ידי בימ"ש קמא נגד המערערת וטוענת, כי המערערת מבקשת שערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בימ"ש קמא, ללא שקיים בסיס או נימוק המצדיק התערבות שכזו.

17. לעניין ההתיישנות נטען, כי המועד בו התגבשו העובדות המזכות את המשיבה בסעד של קיום חיוביה של המערערת כלפיה, היינו - מועד ההפרה הנטענת, הוא, כנטען בתביעת המערערת, המועד בו הגיעו למערערת סכומים, אשר לטענתה לא שולמו. מאחר שהחשבון הסופי נמסר לידי מר חלבי, ביום 4.7.96, כ- 14 שנים עובר להגשת התביעה, התיישנה התביעה. המשיבה מפנה לדברי מר חלבי בחקירתו, לפיהם הוא לא דרש את הכסף סמוך לקבלת החשבון הסופי, מאחר שהוא התרגז על המשיבה, שלא נתנה לו את מה שמגיע לו וטוענת, כי כעס זה אינו מהווה טעם מספיק לעצירת מניין תקופת ההתיישנות.

עוד נטען, כי גם אם מבחינת המערערת, החשבון הסופי לא היה חשבון נכון, או לא היה חשבון סופי, עדיין יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו היה על המשיבה לשלם למערערת את המגיע לה ומועד זה חל בשנת 1996.

18. נטען עוד, כי יכולה הייתה המערערת להגיש למשיבה, חשבון סופי מטעמה וכי גם אם טענתה לפיה לא היו בידיה כל המסמכים הייתה נכונה, יש לבחון את אשר יכולה הייתה המערערת לדעת ולא את אשר ידעה בפועל. אלא, שהמערערת עצמה, חרף טענתה לפיה היא פנתה פעמים רבות למשיבה ולמועצה בבקשה לקבל מסמכים, הציגה פנייה אחת בלבד, מיום 23.1.02 - 6 שנים לאחר קבלת החשבון הסופי ואף לא הוכיחה כי פנייה זו אמנם נשלחה למשיבה והתקבלה אצלה.

כן נטען, כי המערערת יכולה הייתה לנקוט בכל האמצעים הנדרשים על מנת לקבל את כל המסמכים שלטענתה חסרו לה (טענה המוכחשת על ידי המשיבה), לרבות פנייה לביהמ"ש, עוד בשנת 1996 וכי גם בשנת 2007, לאחר שלטענתה היא קיבלה את המסמכים, היא ישבה בחיבוק ידיים ולא עשתה דבר.

19. באשר למכתב מיום 18.5.08 נטען, כי אין בו כל הודאה בחוב כלשהו למערערת, אלא מדובר במכתב המופנה אל המועצה ובו מוותרת המשיבה על כל סכום המגיע לה מידי המועצה, ולכן צדק בימ"ש קמא בקבעו, כי מכתב זה אינו מאריך את תקופת ההתיישנות, אשר הסתיימה עוד בשנת 2004.

20. לגופו של עניין נטען, כי צדק בימ"ש קמא בקבעו, כי המערערת לא הצליחה להוכיח תביעתה ולא הוכיחה כי מגיעים לה כספים נוספים.

המערערת לא הוכיחה שהיא ביצעה עבודות נוספות על אלו בהן הכירה המשיבה ועל אף שהיא הודתה שהיא לא ביצעה את כל העבודות בפרויקט וכי חלק מהעבודות בוצעו על ידי קבלנים אחרים, היא דורשת תשלום, שאינו מגיע לה, עבור כל העבודות שבוצעו בפרויקט.

21. לעניין שכבת האספלט הנוספת טוענת המשיבה, כי היא מעולם לא קיבלה הנחייה לבצע שכבת אספלט נוספת וממילא לא קיבלה תשלום עבור עבודה כזו. היא לא הייתה נוכחת בישיבה בה עלתה אפשרות זו והתכנון להגדיל את עובי שכבת האספלט לא תורגם להנחיה ולא הועברה אליה כל דרישה לביצוע.

22. לעניין הבקשה להזמנת עדים נוספים טוענת המשיבה, כי היה למערערת די והותר זמן (כחצי שנה), בין ישיבת קדם המשפט לבין ישיבת ההוכחות, על מנת לחזור בה מוויתורה על הבאת עדים, בנוסף על מר חלבי, אלא שהיא בחרה לבקש זאת רק לאחר חקירתו של מר חלבי.

נטען, כי לא היה דבר בחקירתו של מר חלבי שיצדיק זאת, שכן לא הועלתה בחקירתו כל עובדה חדשה או מפתיעה ולא הוצג כל מסמך חדש וכל רצונה של המערערת היה לערוך "מקצה שיפורים", לאחר עדותו של מר חלבי.

עוד נטען, כי בבקשתה הנוספת, שהוגשה לאחר ישיבת ההוכחות הראשונה, ביקשה המערערת לזמן את מהנדס המועצה (אותו כלל לא ביקשה לזמן קודם לכן), ללא שהציגה נימוק של ממש לזימון העדים הנוספים.

כן נטען, כי, ממילא, לא היה בעדויותיהם של העדים הנוספים כדי להועיל למערערת מאחר שלא היה בעדותם דבר אשר יכול היה להתגבר על מחסום ההתיישנות העומד בפני המערערת.

דיון והכרעה

23. לאחר שעיינו בתיק קמא, בטיעוני הצדדים בכתב ובתיקי המוצגים שהוגשו על ידם וכן שמענו את טיעוניהם בפנינו, בישיבה שהתקיימה ביום 7.7.15, הגענו למסקנה כי יש לדחות את הערעור.

24. בראש ובראשונה יש לדחותו מאחר שהתביעה הוגשה שנים רבות לאחר חלוף תקופת ההתיישנות בת 7 השנים, החלה על תביעות מסוג זה, ללא שהמערערת הראתה עילה שבדין, להארכת תקופת ההתיישנות.

דיני ההתיישנות נועדו לאזן בין האינטרסים המנוגדים של בעלי הדין; האינטרס של התובע הפוטנציאלי לתבוע זכויותיו, אל מול האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי להיערך להגנה על זכויותיו הוא ולתחום את משך התקופה, שמעבר לה הוא לא יהיה חשוף עוד לאימת תביעה משפטית ולא יהיה מחויב בשמירת ראיותיו. כן נועדה ההתיישנות לשרת גם את אינטרס הציבור לאפשר לערכאות השיפוט לעסוק בענייני ההווה ולא לשקוע בעניינים שזמנם חלף. ראו: ע"א 10591/06 - רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ ואח', (ניתן ביום 12/07/2010) (להלן: "עניין יפרח"); ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 558 (1984). בפרשנות דיני ההתיישנות יש גם ליתן את הדעת לזכויות היסוד ובכללן - זכות הגישה של הפרט לערכאות ולתוצאה הקשה של הצבת מחסום דיוני העלול להביא לשלילת זכות מהותית.

25. הוראות חוק ההתיישנות קובעות מועדים נדחים לתחילת מניין התקופה ובכך מאריכות, למעשה, את תקופת ההתיישנות. הוראות אלה, על תנאיהן וסייגיהן נועדו, גם הן, להשגת האיזון הנדרש.

על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות מתחיל מניין תקופת ההתיישנות "ביום שבו נולדה עילת התובענה". בהתייחס למניין תקופת ההתיישנות נקבע, לא אחת, כי היום בו נולדה עילת התובענה, הוא היום בו היה מצוי בידי התובע "'כוח תביעה קונקרטי', שפירושו, אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, ככל שהתובע יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי והביסוס המשפטי של תביעתו" (ראו עניין יפרח הנ"ל). כן ראו: ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, (ניתן ביום 22.6.2008); ע"א 7589/13 - establishment adoka נ' מכון ויצמן למדע, (ניתן ביום 08/06/2015).

26. כאמור, בענייננו מבקשת המערערת להסתמך על סעיפים 8 ו- 9 לחוק ההתיישנות, בטענה כי מכוח כל אחד מסעיפים אלה, יש לדחות את תחילת מניין תקופת ההתיישנות.

בדין דחה בימ"ש קמא את ניסיונותיה של המערערת להיבנות מסעיפים 8 ו- 9 לחוק ההתיישנות בקבעו, כי המועד בו נולדה עילת התביעה בענייננו הוא המועד בו נמסר החשבון הסופי לידי מר חלבי וכי לא התמלאו התנאים להארכת תקופת ההתיישנות, בציינו, בין היתר, כי: "כקבלן משנה, היה על חלבי להגיש לאלקטרה חשבונות לאישור בגין העבודות שביצע, ולא להיפך" וכי "במידה ומר חלבי לא היה שבע רצון מחישוביה של אלקטרה, יכול היה להגיש מחדש חשבון משלו, על פי הנתונים שבידיו, כמי שביצע את העבודות (כפי שעשה גם בנוגע לחשבונות קודמים)...".

27. מר חלבי עצמו אישר בחקירתו, כי הוא קיבל לידיו את החשבון הסופי עוד בשנת 1996 (ביום 4.7.96), אך טען, כי החשבון לא היה מקובל עליו. עוד אישר מר חלבי, בחקירתו, כי היו בידיו אסמכתאות לעבודות שביצע, דפי מדידה וכו' וכי הוא ידע אילו עבודות המערערת ביצעה, אך לא הסתכל על החשבון. לדבריו, לאחר קבלת החשבון הסופי הוא לא בא למשיבה בדרישה לתשלום נוסף "בגלל שאני התרגזתי מהם שלא נתנו לי את מה שמגיע לי" (עמ' 18 לפרוטוקול בימ"ש קמא).

קביעתו של בימ"ש קמא, לפיה היו בידי המערערת נתונים על מנת להגיש חשבון נגדי ואף לשם הגשת תביעה מטעמה, עוד בשנת 1996, היא קביעה עובדתית, המבוססת היטב בראיות שהובאו בפניו ואין כל עילה להתערב בה.

בנוסף, המערערת לא הראתה כי פנתה למשיבה או למועצה, לפני המכתב מיום 23.1.02 (שאף לא הוכח שהתקבל אצל המשיבה), בדרישה לקבל מסמכים כלשהם וגם לוּ הייתה מראה כי פנתה והוּשבה ריקם, לא היה בכך כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, שכן יכולה הייתה המערערת לפתוח בהליכים משפטיים, כגון בתביעה למתן חשבונות, ובתוך תקופת ההתיישנות ולמעשה - החל מקבלת החשבון הסופי, שהתקבל אצלה עוד בשנת 1996.

28. סעיף 8 לחוק ההתיישנות לא נועד להאריך את תקופת ההתיישנות לתובע הישן על זכויותיו, אלא להגן על תובע אשר, מסיבות שאינן תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, לא היו ידועות לו עובדות מהותיות המהוות את עילת תובענה.

המערערת לא הוכיחה בבימ"ש קמא, כי העובדות המהוות את עילת התובענה, נעלמו ממנה ובוודאי שלא הוכיחה שהן נעלמו ממנה מסיבות שאינן תלויות בה, או כי אף בזהירות סבירה לא יכולה הייתה למנוע מצב בו העובדות הרלבנטיות לצורך הגשת התביעה אינן מצויות בידיה, כדרישת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. למעשה - מתשובותיו של מר חלבי, בחקירתו בביהמ"ש עולה ההיפך מכך.

כפי שציין בימ"ש קמא, גם אם ננקוט בגישה מקלה כלפי המערערת ונקבע, כי עילת התובענה נולדה במועד בו שולם לה התשלום האחרון - 12.8.97, לא יהא בכך כדי להועיל למערערת, שכן מיום זה ועד הגשת התביעה, שהוגשה בשנת 2010 עברו כ- 13 שנים.

29. בצדק דחה בימ"ש קמא גם את ניסיונה של המערערת לסמוך על מכתבה של המשיבה אל המועצה, מיום 18.5.08 (נספח י' לתצהירו של מר חלבי), אשר נכתב על ידי המשיבה בעקבות פנייתה של המערערת אליה, ובו ציינה המשיבה כי:

"במידה וימצא כי מגיע תשלום בגין 1 ס"מ עובי אספלט ו/או בכל סעיף אחר בעבודה המצוינת לעיל (עבודה אשר הסתיימה זה מכבר). אזי חברת אלקטרה מאשרת בזאת את העברת התשלום ישירות למר סלים חלבי - חברה לעבודות עפר וסלילת כבישים בע"מ" (ההדגשה אינה במקור).

לא ניתן לראות במכתב זה הודאה בביצוע שכבה נוספת של אספלט ואף לא הודאה בחוב כלשהו של המשיבה למערערת. כל שיש בו, הוא הסכמה של המשיבה, כי ככל שהמועצה תמצא כי מגיע תשלום נוסף כלשהו בגין שכבה נוספת של אספלט או בגין עבודה אחרת כלשהי שבוצעה בפרויקט, אין למשיבה התנגדות כי המועצה תעביר את התשלום ישירות לידי המערערת.

כפי שקבע בימ"ש קמא, בהתבססו על שורה של פסקי דין אליהם הפנה, כי מכתב זה, אשר הוצא למעלה מעשור לאחר סיום הפרויקט ולאחר סיום ההתחשבנות בגינו ומסירת החשבון הסופי לידי מר חלבי, אינו עונה על תנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שרק בהתמלאם ניתן לקבוע כי קיימת "הודאה בקיום זכות", אשר ממועדה יש למנות את תקופת ההתיישנות.

הערעור על החלטת בימ"ש קמא שלא להתיר למערערת להעיד עדים נוספים

30. על פי תקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), הקובעת את סדר הבאת הראיות במשפט האזרחי (באין הודיה בעובדות), התובע פותח בהבאת ראיותיו, לרבות ראיות שבכתב ולאחריו מביא הנתבע את ראיותיו, כאשר ביהמ"ש רשאי, לפי שיקול דעתו, להתיר לתובע המבקש זאת, להביא ראיות מפריכות. כלל זה נובע מנטל ההוכחה המוטל על התובע ועניינו בהבטחת ניהול תקין והוגן של המשפט.

בפסק דין שניתן לאחרונה - רע"א 2948/15 - אחמד עבד אלעזיז חוסין נ' רשות הפיתוח עי מינהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 01/07/2015) חזר ביהמ"ש העליון והדגיש, כי על בעלי הדין מוטלת חובה דיונית להגיש את ראיותיהם ב'חבילה אחת', והפנה לטעם לדבר, כפי שנאמר על ידי כבוד השופט זילברג בע"א 507/64 בטאן נ' זאבי ואח', פ"ד יט(א) 337, עמ' 339: "... כי אחרת ייטלטל הדיון עד אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגה, ללא עוגן וללא קברניט, ונמצאת צורת הדיון, ואיתה מידת הדין, לוקה" (ההדגשה אינה במקור).

31. אמנם, לעיתים יסטה ביהמ"ש מהסדר האמור, אולם זאת - תוך שהוא נותן דעתו לכלל נסיבות העניין ועורך איזון ראוי בין זכויות הצדדים. בין השיקולים שעל בימ"ש לשקול, בדונו בבקשה להעיד עדים נוספים, יש ליתן משקל של ממש לצורך בגילוי האמת ולשאלה, האם דחיית בקשה להבאת ראיות נוספות, תפגע ביכולתו של ביהמ"ש לרדת לחקר האמת.

עוד יש ליתן את הדעת להתנהלות הצדדים, לשלב אליו הגיע המשפט בעת הגשת הבקשה, לשאלה מתי ידע הצד המבקש על קיומן של הראיות הנוספות וכדו' (ראו, למשל: ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז (1) 661, 665]. על ביהמ"ש לערוך "מאזן נוחות" של הנזק הדיוני שייגרם לצד המתנגד להבאת הראיה הנוספת בשלב בו התבקשה הגשתה, אל מול הנזק אשר עלול להיגרם למבקש אם תידחה הבקשה.

32. בענייננו, שקל בימ"ש קמא את כל השיקולים הרלבנטיים וערך את האיזון הראוי והמתבקש, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהחלטתו מיום 21.4.13, המבוססת על העובדות ועל פסיקה רלבנטית. עיקרי ההחלטה הובאו על ידינו בסעיף 9 לעיל ואנו מאשרים את ההחלטה, על כל נימוקיה.

המערערת ויתרה על העדת עדים נוספים על עדותו של מר חלבי והנימוק שהובא על ידה לחזרתה מוויתור זה איננו יכול להתקבל, במיוחד כאשר החזרה נעשתה לאחר חקירתו של מר חלבי, שהיה עד התביעה העיקרי והיחיד וכאשר אף לא הובא נימוק ראוי לחזרת ב"כ המערערת מהוויתור. היענות לבקשה, בשלב זה של הדיון עשויה הייתה להצמיח לתובע יתרון דיוני, ללא שקמה הצדקה לכך.

כאמור - ביהמ"ש חותר לחקר האמת ולעשיית דין וצדק ולשם כך יעדיף את המהות על פני הפרוצדורה. אולם, במקרה דנן לא היה בדחיית בקשת המערערת, כדי להביא לעיוות דין או כדי לפגוע בעשיית הצדק. המערערת ביקשה להביא עדים נוספים (תחילה את ראש המועצה והגזברית ולאחר מכן - את מהנדס המועצה והגזברית), ללא שהבהירה מה תועיל עדותם לבירור העניין. כל שניתן להבין, בעניין זה, מבקשותיה של המערערת הוא, כי היא חפצה להביא עדים אלה לעניין ההתחשבנות בין הצדדים ולעניין טענת המערערת לפיה המועצה סירבה להעביר למערערת מסמכים, מאחר שהוא לא היה צד למכרז. לא ברור מה היה בכך כדי להועיל למערערת, מקום בו היו פתוחות בפניה אפשרויות לקבל את המסמכים (ככל שהייתה זקוקה להם), בתוך תקופת ההתיישנות, מה גם, שהמכתב היחיד בו מצויה פניית המערערת אל המשיבה, בעניין החשבון הסופי, הוא המכתב הנ"ל מיום 23.1.02.

33. לאור קביעותיו של בימ"ש קמא, לעניין מועד היווצרות עילת התביעה ולעניין אי תחולתם של סעיפים 8 ו- 9 לחוק ההתיישנות והנימוקים לקביעות אלה - בהם לא מצאנו כל פגם, ברי כי עדים אלה לא היו יכולים להועיל למערערת לעניין תקופת ההתיישנות וכי גם אם היו מעידים, עדיין הייתה התביעה נדחית מחמת התיישנות, כך שלא נגרם למערערת כל עיוות דין מדחיית בקשתה.

הערעור לגופה של ההתחשבנות

34. נוכח מסקנתנו הנ"ל, אין צורך שנידרש בפירוט לטענות הצדדים לגופו של עניין ולניתוח שערך בימ"ש קמא בחלק זה של פסק דינו.

נסתפק בכך, שנציין כי בימ"ש קמא קיבל את חישוביה של המשיבה ודחה את חישוביה של המערערת בקבעו, כי חישוב בלתי חתום, שנערך בכתב יד, שהגישה המערערת ושלטענתה היה בין אסופת המסמכים שהתקבלה מהמועצה (נספח ז' לתצהירו של מר חלבי), אינו ברור, לא ידוע מי ערך אותו ומתי וכי מר חלבי עצמו התקשה להסביר את הכתוב בו וסתר עצמו בתשובותיו.

על פי המסמכים שהוצגו בפניו ערך בימ"ש קמא, בפסק דינו, חישוב מפורט של הסכומים הרלבנטיים, סכומי התוספות והקיזוזים השונים והגיע להפרש בסך של 7,451 ₪, לגביו קבע, כי מדובר בסכום זניח וכי ניתן לקבוע, כי קיימת התאמה בין החשבונות. בימ"ש קמא קבע (בהתייחס לקיזוז בסך 15,000 ₪, שהמועצה קיזזה מהתשלום המגיע למשיבה), כי לאחר שעברו למעלה מ- 15 שנה לאחר סיום ההתחשבנות, לא ניתן לברר הפרשים בסדר גודל שכזה ודברים אלה נכונים גם לגבי ההפרש בסך של 7,451 ₪.

התוצאה

35. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערערת לשם למשיבה שכ"ט עו"ד בערכאה זו, בסך כולל של 15,000 ₪.

מזכירות בית המשפט תעביר לידי ב"כ המשיבה, עבור המשיבה, את הסך של 15,000 ₪ שהפקידה המערערת כפיקדון לצורך הערעור, לכיסוי סכום שכר הטרחה הנ"ל.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של שני הצדדים.

ניתן היום, י' אב תשע"ה, 26 יולי 2015, בהעדר הצדדים.