הצדדים, שכנים במבנה תעשייתי בגבעת שאול בירושלים, הגישו תביעות הדדיות, וניהלו אותן במשך כשבע שנים, עד שהתביעות הוכרעו בפסק דין. פסק הדין הפך חלוט לאחר ששני הצדדים ערערו על קביעותיו, והערעורים התבררו. כעת שוב הוגשו תביעות הדדיות, והשאלה המקדמית הטעונה הכרעה היא שאלת קיומו של מעשה בית דין.

רקע וטענות הצדדים

1. התובע בת.א. 26213-08-20 (להלן ולשם קיצור: "לוי" ו"תביעת לוי" בהתאמה) הוא הבעלים של אולם תעשייתי ברחוב בית הדפוס 29, גבעת שאול, ירושלים, גוש 30262 חלקה 168 תת חלקה 2 (להלן ולשם קיצור: "האולם" ו"המקרקעין" בהתאמה). התובעת בת.א. 39759-01-20 (להלן ולשם קיצור: "מ.אביב" ו"תביעת מ.אביב" בהתאמה) היא הבעלים של יתרת הזכויות במקרקעין, הרשומות בפנקס הבתים המשותפים כתת חלקה 1 וההצמדות לה.
2. לטענת לוי, במשך שנים ארוכות, ולמעשה מאז קיבל (יחד עם אחיו) את החזקה באולם, החזיק גם בחלקים נוספים בחלקה, בהם, בין היתר, חלק שכונה "הצריף". את החלקים שהחזיק, כמו את האולם עצמו, השכיר לוי לשוכרים שונים. בחודש מרץ 2008, בעת חילופי שוכרים מטעמו של לוי, תפסה מ.אביב את החלק שכונה "המשרדים", והחל ממועד זה חסמה את הדלת שהובילה בין האולם לבין המשרדים.
3. ביום 16.3.10 הגיש לוי (יחד עם אחיו) תביעה כנגד מ.אביב (ת.א. 27858-03-10, להלן ולשם קיצור: "התביעה הראשונה"). מ.אביב הגיבה בתביעה שכנגד. תביעה זו תוקנה פעמיים על ידי לוי, והתביעה שכנגד תוקנה פעם אחת על ידי מ.אביב, וביום 19.6.16 ניתן בה פסק דין. עיקרי הטענות וההכרעות בתביעה הראשונה יפורטו להלן.
4. לטענת לוי, ביום 27.12.19, כאשר התפנה שוכר מהאולם, התברר לו שהפתחים לאולם מתוך המשרדים והמבואה נחסמו בבלוקים. הפעם לא פנה לוי לבקש סעד מבית המשפט, אלא פתח את הפתח בעצמו, כסעד עצמי. בתגובה שבה מ.אביב וסגרה את הפתח, לוי פתח, וחוזר חלילה. עד אשר ביום 16.1.21 פנתה מ.אביב לבית המשפט לבקש צו מניעה זמני (ר' ס' 6 – 12 לבקשה וכן פרוטוקול הדיון בתביעת מ.אביב, עמ' 1 ש' 20 – עמ' 2 ש' 20). הצו הזמני שביקשה מ.אביב הוא, בעיקר, להורות ללוי להימנע מפתיחת הפתחים בין המבואה והמשרדים לבין האולם שבבעלותו ולאסור עליו לעשות שימוש בשטחים המכונים משרדים ומבואה. לאחר ששמעתי את הצדדים, ביום 21.1.20 ניתן צו זמני כמבוקש.
5. כעבור יומיים הגישה מ.אביב תביעה עיקרית, במסגרתה ביקשה להפוך את הצו הזמני לצו קבוע, וכן פיצוי בסך 41,841 ₪ בגין הוצאותיה להשבת הקיר למקומו.
6. ביום 12.8.21 הגיש לוי בקשה לצו מניעה זמני, שיאסור על מ.אביב לבצע עבודות במבואה ובמשרדים, אשר עלולות לפגוע בזכות הגישה שלו אל האולם שבבעלותו, וכן תביעה עיקרית, להצהיר על זכות שימוש בכל פתחי הנכס כפי שהיו בעת רכישתו, לרבות הגישה והמעבר אליהם דרך שטחי מ.אביב, וכן תביעה לצו עשה המורה למ.אביב להסיר את הבניה בשטחי המבואה והמשרדים.
7. מ.אביב הגישה בקשה לסילוק תביעת לוי על הסף, בטענה לקיומו של מעשה בית דין בעקבות ההכרעה בתביעה הראשונה. נימוקיה של מ.אביב הם שניים. ראשית, טוענת מ.אביב שבתביעה הראשונה דן בית המשפט באופן פוזיטיבי בטענת לוי לקיומה של זכות גישה לאולם דרך הפתחים שנחסמו, ודחה אותה. שנית, טוענת מ.אביב שאף אם לא נתבעה במסגרת התביעה הראשונה הכרה בזכות הגישה של לוי דרך המשרדים והמבואה, כיוון שלא נתבקשה רשות לפיצול סעדים, הרי שהיה על לוי לתבוע זכות גישה זו, ומשלא עשה כן, הוא מנוע מלהטרידה שוב בתביעה כאמור.
8. לטענות אלה משיב לוי בשני נימוקים. ראשית, הוא משיב שבמסגרת התביעה הראשונה לא דן בית המשפט בזכות הגישה מתוך המשרדים והמבואה, אלא רק בפתח מתוך מה שכונה על ידו "הצריף", וכי התביעה הראשונה עסקה בזכות השימוש בחלקי החלקה, ולא בזכות המעבר דרכם. ושנית, משיב לוי שעד שלא נחסמו הפתחים, לא קמה העילה לתבוע את זכות הגישה, ולפיכך, לא ניתן היה להגיש התביעה בעת שהתביעה הראשונה הייתה תלויה ועומדת.
9. בטענות אלה נדון להלן, ונפתח בתיאור התביעה הראשונה.

התביעה הראשונה

1. כאמור, את התביעה הראשונה יזמו האחים לבית לוי. בס' 6 לכתב התביעה פירטו לוי את זכויותיהם במקרקעין, כאשר על פי הנטען, הם הבעלים של האולם, אליו מוצמדים 10 מקומות חניה, ויש להם זכות שימוש ב"רמפה", זכות גישה אליה למשאית, זכות שימוש בצריף עד להריסתו, וזכות חזקה ב"סילו". ה"צריף", כפי שהוגדר על ידי לוי בס' 7 לכתב התביעה הוא "המבנה הבנוי על המשכה של הרמפה הצמודה לקיר הדרומי של הבניין ממערב לקו A". על פי הנטען, שטחו של הצריף הוא 95 מ"ר והוא סומן בתשריט באות "צ".
2. בס' 7(ב) פירטו לוי את חשיבות השימוש במה שכונה על ידם "הצריף", והסבירו ש"מאז רכישת המפעל יכולים היו שוכרי קומת הקרקע – כמו התובעים עצמם קודם לכן – להיכנס לשטח המפעל הן דרך הצריף והן באמצעות פתחים נוספים שנמצאים בקיר הדרומי של המפעל, ממזרח לצריף." וכי בעת רכישת קומת הקרקע של המפעל, היא הייתה מחולקת ל- 3 יחידות משנה "והכניסה הבלעדית ליחידה המערבית בקומה זו הייתה דרך הצריף והפתחים שמאחריו" (ההדגשה במקור – מ.צ'.).
3. לפיכך, תבעו לוי פיצוי כספי בגין הפסד השכירות מהצריף, וכן ירידת ערך המפעל, שנגרמה בשל חסימת הדלת אשר מנעה את האפשרות לפצלו למספר יחידות (ס' 11), וכן "להשיב את מצב הצריף לקדמותו ולהחזיר את החזקה בו לתובעים" (ס' 16א'). במאמר מוסגר יצוין שבכתב התביעה נתבעו סעדים נוספים, אולם הם אינם נוגעים לענייננו, ולפיכך אין מקום לפרטם כאן.
4. גם בכתב ההגנה של מ.אביב יש התייחסות נרחבת לזכות המעבר הנטענת אל שטחם של לוי (ר' ס' 48, 50, 52, 56, 60, 71 ו- 75). בהקשר זה יצוין כי מ.אביב טענה שזכות המעבר הייתה זמנית, שקיימות כניסות אחרות לשטחם של לוי, וכי הפתחים האמורים היו חסומים מקדמת דנא.
5. כאמור, מ.אביב הגישה תביעה שכנגד, במסגרתה תבעה, בין היתר, דמי שימוש ב"צריף". לכתב התביעה שכנגד צורף תשריט שהוכן כחלק מחוזה המכר במסגרתו רכשה מ.אביב את זכויותיה במקרקעין (עמ' 40). בתשריט זה, נרשמה המילה "צריף" בתוך מעין מלבן, שהצלע הארוכה שלו צמודה לדופן המבנה העיקרי, בערך באמצעה, ובפינתו סומן ה"סילו".
6. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד שבו לוי וטענו לגבי זכות השימוש בצריף, ולגבי חשיבותה על פי השקפתם. כך למשל בס' 36 נטען כי כדי לשמור על הכניסות לשטח המפעל, עמדו הנתבעים שכנגד על זכות שימוש בצריף כל עוד הוא בנוי, ועל כך שכל בניה חדשה תהיה מרוחקת מהבניין לפחות 6 מ'. "אבל עם פלישת התובעת לצריף... היא אטמה את פתח הכניסה המערבי של המפעל ומאז נמנעת הכניסה לשטח המפעל מפתח זה, מגבלה הגורמת נזק כלכלי רב לנתבעים והיוותה את אחד הגורמים להגשת כתב התביעה בהליך העיקרי" (בכל מקום מכאן ולהבא ההדגשה שלי – מ.צ'.). וכן ר' בס' 45, ובס' 7 לכתב ההגנה לכתב תביעה שכנגד המתוקן.
7. בהסכמת הצדדים מונה מודד לצורך הכנת תשריט ומדידת השטחים בהם עשו הצדדים שימוש. והנה, גם בתשריט שהכין המודד סומן "צריף", אלא שבתשריט זה ה"צריף" הוא מבנה מלבני, שהצלע הצרה שלו צמודה לדופן הדרומית של המבנה העיקרי, והוא מצוי בפינה הדרומית מערבית של המבנה, ולא במרכז הדופן הדרומית של האולם העיקרי, בהמשכה של הרמפה. על פי תשריט זה, הצריף מחולק לשני חלקים שסומנו על ידי המודד באותיות N ו- O, ואשר שטחו של כל אחד מהם הוא כ- 76 מ"ר, וכל אחד מהם מושכר בנפרד. גם ה"סילו" סומן בתשריט המודד, והוא אינו צמוד לפינת הצריף, ומסומן באות B (תשריט המודד הוגש וסומן נ/11 בהליך שבפני). הסילו צמוד למבנה שכונה על ידי המודד "משרדים" וסומן על ידו באות M. עוד יצויין כי על פי התשריט שהוכן על ידי המודד, אין פתחים בין החלקים N ו- O לבין שטחם של לוי (שכונה A), אולם ישנו פתח בין המשרדים ופתח נוסף, גדול בהרבה, מהמבואה לשטח האולם.
8. ביום 21.9.14 נערך ביקור במקום. במהלך הביקור הצביע ב"כ לוי על הכניסות אשר נחסמו על ידי מ.אביב:

"היו 3 כניסות ושלושה שוכרים. כניסה דרך תריסים, כניסה שניה דרך מבואה, וקיר איפה שכתוב "משרדים", היה פתח שמאחוריו יש צריף וב- 2013 השוכר עזב אביב השתלט על הצריף ושם קיר בלוקים מאחורה וחסם גם פתח אוורור. אביב השתלט על המקלט. החסימה מונעת חלוקה לשוכרים." (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 3 – 6)

אין בביקור תיעוד של פתחים אחרים אל האולם מצד דרום.

1. הנה כי כן, מכל האמור לעיל עולה שאין זהות בין ה"צריף" כפי שזה הוגדר על ידי הצדדים בכתבי הטענות, לבין הצריף כפי שסומן על ידי המודד. ראשית, מיקומו של הצריף, באמצעו של הקיר הדרומי על פי התשריט בכתב ההגנה, בסמוך למיקומה של הרמפה, אינו דומה למיקומו של הצריף שנמצא בקצה המבנה העיקרי, על פי תשריט המודד. שנית, צורתו בתשריט שצורף לכתב ההגנה, היא אי רגולרית דמוית מלבן אשר הדופן הארוכה שלו צמודה לאולם, בעוד שבתשריט המודד היא מלבן מדויק שהדופן הצרה שלו צמודה לאולם. שלישית, שטחו כ- 95 מ"ר על פי כתבי הטענות, לעומת 152 על פי תשריט המודד. רביעית, ובעיקר, על פי כתבי הטענות היו פתחים בין הצריף לבין האולם שבבעלות לוי, אולם בתשריט המודד אין פתחים כאמור, והפתחים הם מהמשרדים והמבואה.
2. על פניו נראה כי חלקו המערבי של הצריף המקורי, כפי שהוגדר בהסכמי המכר, וכפי שהוגדר על ידי הצדדים, כונה "משרדים" ו"מבואה" על ידי המודד, בעוד שחלקו המזרחי הורחב והוגדל במאד מאד והפך להיות מה שכונה על ידי המודד כ"צריף".
3. כך או כך, לוי המשיכו להתייחס לזכות הגישה לאולם דרך הצריף גם לאחר שעיינו בתשריט המודד, וביקשו לתקן את כתב התביעה שלהם בעקבותיו (ר' ס' 10 (ז) – (יא), ס' 11 (ג), ס' 13(3) לתצהירי לוי), כשהם מדגישים שעיקר הפגיעה בהם היא בגין הפגיעה הנובעת מחסימת פתחי הכניסה, אשר מונעת פיצול האולם למספר שוכרים (ר' גם חוות הדעת השמאית מיום 26.12.13, עמ' 25 ס' 2, וס' 17 לתצהיר לוי בבקשה לתיקון שני של כתב התביעה). לוי הדגישו את חשיבות הכניסות לאולם דרך ה"צריף" ודרך הפתחים בקיר הדרומי למפעל גם בחקירה הנגדית (ר' עמ' 44 ש' 6 – 7, עמ' 47 בעיקר ש' 12, עמ' 55 בעיקר בש' 20-21 וש' 24-25. ושוב עמ' 58 ש' 21 – עמ' 59 ש' 3). גם בתצהיר המשלים שהוגש על ידי לוי ישנה הדגשה על חשיבות הפתחים בקיר הדרומי כדי לאפשר פיצול האולם לצורך השכרתו לשלושה שוכרים (ר' ס' 14(ד) ו- (יב) –(יג), ושוב בס' (טו) – (יח), ובס' 18).
4. אם לא די באלה, בהמשך החקירה הנגדית מגדיל לוי לעשות וטוען שהדרך היחידה להיכנס למבנה היא דרך הצריף וכי לא היה קונה את האולם אלמלא ניתנה לו זכות המעבר דרך שלושת הפתחים האמורים (ר' עמ' 73 ש' 4 – 7 וש' 13, עמ' 74 ש' 13, עמ' 80 ש' 21 – עמ' 82 ש' 27).
5. מיותר לציין שזכות הגישה לאולם דרך כל שלושת הפתחים נידונה בהרחבה גם בסיכומי לוי (ר' ס' 51 ס' 70-71, וכן ס' 73 – 75 ו- 77-79, ס' 137 ס' 187, ס' 190 – 191, ס' 223-6, ס' 306 , ס' 315, ס' 325(ב) ו- 330(ג)). בסעיף אחרון זה, ס' 330, שבו לוי על הסעדים הנתבעים בתביעתם, ובהם גם צו הצהרתי לפיו "לתובעים זכות מעבר וכניסה בלתי מוגבלות בדרכי הגישה לנכס התובעים וכן בכל הכניסות והמדרגות המובילות אל הנכס."
6. מ.אביב טענה בסיכומיה, בין היתר, שיש באמור לעיל משום הרחבת חזית (ר' ס' 3), אף כי התייחסה אף היא לזכות המעבר של לוי דרך הצריף (ר' ס' 71, 77 ו- ס' 126).
7. גם בפסק הדין בתביעה הראשונה ישנה התייחסות רחבה לזכות הגישה של לוי לאולם שבבעלותם (ר' למשל ס' 9, ס' 11, ס' 28 – 31 וס' 88 - 91) אף שהתקבלה טענת מ.אביב לפיה חלק מהסעדים שנתבעו בסיכומים חורגים מכתבי הטענות:

"בסעיף 330 לסיכומים התבקש  צו הצהרתי שייקבע כי לתובעים זכויות בצריף, בסילו, לשימוש בכל הכניסות הקיימות והמובילות אל שטחם, להורות על הצמדת החניות, וכן לזכויות השימוש, וזיקות ההנאה לשטחם. אף סעד זה לא התבקש בכתב התביעה והוא בגדר הרחבת חזית.  אשר על כן, מורה על מחיקתם של הסעדים שפורטו בסעיפים 328 א-ב, ה,ז ו-330 לסיכומי התובעים. כפי שיפורט לקמן, ממילא דין רוב הסעדים האמורים להידחות לגופם." (ס' 17-18 לפסק הדין)

1. יחד עם זאת, בדיון לגופה של התביעה נדחתה טענת לוי לזכות מעבר דרך הצריף, ונקבע כי

"התובעים טענו שניתנה להם בלעדיות לשימוש בצריף כיוון שהוא משמש לצורך כניסה נוספת לשטחם מדרום. טענה זו לא הוכחה ולא הוצגו כל ראיות לכך שהצריף ניתן להם לצורך כניסה ומעבר לשטח התובעים." (ס' 30 לפסה"ד)

ובהמשך

"משלא הוכחה טענת התובעים בנוגע להתניות והסכמות בנוגע למעבר משטח הצריף לשטח התובעים ולהגבלת הבניה של הצריף, נדחות טענות התובעים בנוגע  לירידת ערך השטח שבבעלותם, החופף לשטח הצריף."

ובדומה:

"התובעים טענו לאובדן דמי שכירות ופגיעה בשוויו של השטח בקומת הקרקע כתוצאה משימוש  הנתבעת בשטח הצריף, סגירת חלק מהכניסות והחלונות משטח זה ששימשו לכניסה לשטח התובעים מדרום וכן מהצבת המחסום בכניסה. לנוכח האמור לעיל לעניין הצריף והמחסום החשמלי, ממילא לא הוכח שמעשי הנתבעת הם שגרמו לאובדן ופגיעה בדמי שכירות של השטחים שהושכרו לשוכרים פאר לי ולאחר מכן לדודי נאסה... משלא הוענקה  לתובעים הזכות לפתחים לכיוון דרום ומשעה שהנתבעת מימשה את בעלותה על שטחיה ונמנעת מהתובעים האפשרות לעשות שימוש בכניסות מדרום,  על התובעים להשתמש בשטח ככל המתאפשר להם ובכפוף למה שנרכש על ידם ומפורט בתשריט ובהסכם. אין לראות במימוש הבעלות של הנתבעת על שטחה, כגורם לפגיעה בשטח התובעים." (ס' 88 – 91 לפסק הדין)

1. במאמר מוסגר, ורק למען שלמות התמונה נציין שעל פסק הדין הגישו לוי ערעור (ע.א. 54444-09-16), ואף בו ישנה התייחסות רחבה לזכות הגישה דרך כל הפתחים בקיר הדרומי (ר' ס' 1.7, ס' 52 – 57 וס' 136 – 144 להודעת הערעור וכן ס' 11 ל עיקרי טיעון). בכל הנוגע לקביעה בדבר זכות השימוש בפתחים הדרומיים לאולם, נדחה הערעור, ופסק הדין בתביעה הראשונה הפך חלוט.
2. לסיכום, מקריאת פסק הדין יחד עם תשריט המודד המוסכם המתאר את הצריף עלול להתקבל הרושם שאין בפסק הדין התייחסות לפתחים מהמבואה ומהמשרדים לתוך המפעל, אלא רק מהצריף, וכך סברתי אף אני במסגרת הדיון בבקשה לצו הזמני. אולם, עיון מעמיק בכתבי הטענות, בתצהירים ובטענות מלמד שלא כך היא.
3. ראשית, כאמור לעיל, חל בלבול בשאלה איזה שטח בדיוק כונה בשם "הצריף", בשל העובדה שהמודד ייחס שם זה למבנה אחר מזה שאליו כיוונו הצדדים בכתבי הטענות.
4. שנית, לוי חזרו שוב ושוב על תביעתם לאפשר שתי כניסות נוספות לאולם המפעל שבבעלותם, מעבר לזו הסגורה בתריסים, במקום בו פעם הייתה בנויה הרמפה. אין ספק שבעבר היו שתי כניסות נוספות, האחת מהמבואה, והשנייה מהמשרדים. אילו הייתה התביעה הראשונה מכוונת לכניסות אחרות, למשל כאלה מתוך הצריף כפי שזה סומן על ידי המודד, מן הדין היה לדחות את התביעה (גם) מהטעם שחסימת אותן כניסות אינה מצמצמת את אפשרויות הגישה לאולם שבבעלות לוי, מקום שישנן כניסות נוספות מתוך המשרדים והמבואה. במצב דברים זה, עדותם של לוי לפיה חסימת הכניסות מהצריף מונעת את אפשרות פיצול האולם היא עדות שקר. יתר על כן, קשה להניח שבמצב דברים זה לא הייתה מ.אביב נזעקת להצביע על אותן כניסות חלופיות, שקיומן בולט לעין, ואשר בית המשפט לא יכול היה שלא להתרשם מהן בביקורו במקום.
5. לפיכך, אני דוחה את טענת לוי לפיה פסק הדין בתביעה הראשונה מתייחס לפתחים וכניסות אחרים מאלו נשוא התביעה שבפני, וקובעת שמדובר באותם פתחים ממש.
6. בנוסף, אני דוחה את טענת לוי לפיה הפתחים נחסמו לראשונה לאחר שניתן פסק הדין בתביעה הראשונה, וקובעת שחסימתם עמדה בבסיס הגשת התביעה הראשונה.

מעשה בית דין – מסגרת משפטית

1. מימים ימימה נקבעה ההלכה לפיה אין להתיר התדיינות כפולה בנושאים בהם כבר ניתנה הכרעה שיפוטית. בית המשפט עמד על הגיונו של הכלל בדבר מעשה בית דין בע"א 4078/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל (8.9.05), שם נאמר כי:

"בבסיס הכלל של מעשה בית דין ניצב רעיון סופיות הדיון שהצדקה לו נעוצה בשני שיקולים עיקריים. האחד מגלם את האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי. האינטרס הציבורי אינו אלא מכנה משותף לשיקולים שונים: הקלת העומס המוטל על בית המשפט, הקטנת עלויות ההתדיינות של המערכת השיפוטית ושמירה על יוקרתה של המערכת השיפוטית העלולה להישחק באם יתאפשר לבעל דין לחזור פעם אחר פעם לאולמות בתי המשפט עד אשר יצליח להשיג את מבוקשו. השיקול השני, עניינו בבעלי הדין עצמם. לבעל דין אינטרס מובהק שלא יוטרד בשנית בשל עילה או פלוגתא בה התדיין בעבר בפני בית המשפט. כך, לא יצטרך בעל הדין לשמור על ראיותיו ולא לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף, המצריך השקעת משאבים רבים, בעניין זהה לזה שכבר הוכרע בעבר".

1. היום, לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, הכללים בדבר מעשה בית דין ומניעות קיבלו משנה תוקף. בחלק א' לתקנות אלה, הוטלה על בית המשפט האחריות לניהול ההליך השיפוטי כך שתיווצר וודאות דיונית, תוך איזון האינטרסים של בעלי הדין עם האינטרס הציבורי בקיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, תוך חסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי. אלו הם בדיוק האינטרסים עליהם מבקש להגן הכלל בדבר "מעשה בית דין", ועל כן מיום שנכנסו תקנות אלה לתוקף, שומה ביתר שאת על בית המשפט לשקול האם מתקיימים במקרה שבפניו טעמים המצדיקים סילוק התביעה בשל קיומו של השתק. יצוין, כי אף שההליך שבפני הוגש טרם כניסתן לתוקף, הרי שעל פי הוראה המעבר שנקבעה בת' 180(א) לתקנות, חלק זה תקף גם על ההליך שבפני.
2. נוכח החשיבות בצורך למנוע הכרעות סותרות ובסופיות הדיון, נקבע כי בחינת עילת התביעה בשני ההליכים המתנהלים בין אותם צדדים תיעשה באופן מרחיב, שאינו מאפשר ביסוס של כתב התביעה החדש על ניואנסים על מנת להימנע מקיומו של השתק עילה:

"כאשר צד להליך מעלה טענה בדבר השתק עילה בשל עילות תביעה זהות, המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על-פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים." (ע"א 1545/08 מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ, פסקה 7 (4.3.2010))

1. אם לא די בכך, בעל דין יהיה מושתק מלהגיש תביעה לא רק כאשר טענתו נידונה ונדחתה, אלא גם מקום שניתן היה להעלותה, והוא נמנע מלעשות כן:

"עוד נפסק כי מקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות הנוגעות למעשה במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כנסמכות על עילות זהות... ודוק: אין צורך שההליך הראשון יכלול את כל המרכיבים הנכללים בהליך הנוסף..." (שם)

וכן ר' ע"א 7183/13 ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ,  פסקה 19 (12.7.2015); ע"א 6982/12 עזבון המנוחה Rachel Aliene Corrie ז"ל נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון,  פסקאות 21-20 (12.2.2015).

1. אף שבעבר מקובל היה לחשוב שכלל זה נכון רק מקום בו נטען לקיומו של השתק עילה, ואילו השתק פלוגתא ייקבע רק אם הפלוגתא נידונה והוכרעה לגופה, בקביעה פוזיטיבית, הרי שמזה למעלה מעשור נקבע שכאשר הפלוגתא בה עסקינן היא פלוגתא מרכזית לקיומה של עילת התביעה בתביעה הראשונה, יווצר השתק פלוגתא אפילו אם כלל לא הוגשה בקשת רשות להתגונן (ר' רע"א 6498/05 צבעוני נ' בנק הפועלים בע"מ 23.2.2006) )), או שבקשת רשות להתגונן נדחתה בשל העדר התייצבות (רע"א2237/06 ‏ ‏ בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין (8.3.09)).
2. וכן, נקבע שהשתק פלוגתא משתיק בעלי דין מלטעון לא רק טענות שנטענו והוכרעו בהתדיינות קודמת, אלא גם מלטעון טענות אותן היה חייב לטעון ולא טען (ר' למשל רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל נ' גולייט (23.7.12), רע"א 4870/12 פלוני נ' פלוני (25.7.12) וכן רע"א 6246/16 ‏עיריית קריית שמונה נ' יצחק בוזורגי (12.9.16). בדומה, נקבע כי השתק פלוגתא יתקיים גם כאשר פסק הדין בתביעה הראשונה משתמש במינוח "לא הוכח במידת הוודאות הנדרשת" (ר' פסק דינו של כבוד השופט דנציגר בע"א 10443/08 זהבה לופו נ' בנק אגוד לישראל סניף הרצליה (22.7.10) וכן פסד דינו של כבוד השופט אלרון בע"א 7138/16‏ ‏PRAXIS ENERGY AGENTS GMBH‏ נ' האונייה ‏M/V CAPTAIN HARRY (7.5.18).
3. יתר על כן, גם במקרה בו התובע נמנע מלתבוע סעד חלופי, למקרה שתביעתו העיקרית תדחה, נקבע קיומו של השתק פלוגתא (ר' ס' 14 לפסק דינו של כבוד השופט דנציגר בעניין לופו שנזכר לעיל).

מן הכלל אל הפרט

1. כאמור לעיל, שאלת זכות המעבר של לוי דרך המבואה והמשרדים עמדה בבסיס התביעה הראשונה, ועל פי עדותו של לוי ואחיו, הייתה המניע לעצם הגשתה. מטבע הדברים, זכות זו נדונה בהרחבה יתרה במסגרת זו, ובמפורש נשללה. אמנם, הסעד שנתבע במסגרת התביעה הראשונה נוסח כצו להשבת החזקה בחלק זה, ולא להשבת זכות המעבר, כפי שהוא מנוסח בתביעה שבפני. אלא, שהעילה שעמדה בבסיס התביעה היא עילה זהה. האינטרס שעמד בבסיס התביעה הראשונה, כפי שעמדו עליו לוי לא פעם ולא פעמיים, הוא שמירה על ערכו של האולם התעשייתי שבבעלותם, באמצעות שמירה על זכות שימוש בכל שלושת הפתחים שהיו לו, כדי לאפשר את פיצולו בין שוכרים שונים. זהו בדיוק האינטרס עליו מבקש לוי להגן גם בתביעה שבפני.
2. ודוק, בחוות הדעת השמאית שהגישו לוי במסגרת התביעה הראשונה, הוערך שוויה של זכות המעבר, אשר שלילתה גורמת ירידת ערך לאולם של לוי, אולם לא הוערך שווי דמי השימוש במשרדים, אשר שטחם על פי חוו"ד המודד הוא 29.49 מ"ר, (בניגוד, למשל, לדמי השימוש ב"צריף" ששטחו 95 מ"ר, ר' ס' 1 בעמ' 18 לחווה"ד). ללמדך, שבין אם הסעד המבוקש מנוסח בלשון של "זכות שימוש" ובין אם הוא מנוסח בלשון של "זכות מעבר", נוכח חשיבותה של זכות המעבר דרך המשרדים, זכות זו נתבעה למעשה, בתביעה הראשונה.
3. יתרה מזו, גם התשתית העובדתית של שתי התביעות זהה לחלוטין, והיא מבוססת על שרשרת הסכמי המכר אשר במסגרתם הועברו הזכויות מבעליהן המקורי לידי לוי ולידי מ.אביב (ר' ס' 35 לתביעת לוי וס' 3 – 13 לתצהירו מיום 16.2.15 בתביעה הראשונה).
4. בנסיבות אלה, אני סבורה שקיים השתק עילה, ודין ת.א. 26213-08-20, תביעתו של לוי, להידחות על הסף.
5. אם לא די בכך, בנסיבות המקרה שבפני, מתקיים גם השתק פלוגתא. כפי שפורט בהרחבה לעיל, שאלת זכות המעבר דרך המבואה והמשרדים עמדה בלב התביעה הראשונה, נידונה בה בהרחבה, לוי זכו בה ליומם והביאו ראיותיהם, ובהם גם שלל ההסכמים הרלוונטיים, הסוגיה נידונה והוכרעה מפורשות בפסק הדין בתביעה הראשונה. הכרעה זו הייתה נחוצה לשם דחיית התביעה לפיצוי בגין ירידת ערך האולם, ולביסוסו של פסק הדין בתביעה הראשונה.
6. אמנם, בפסק הדין בתביעה הראשונה נקבע שטענת לוי לזכות מעבר "לא הוכחה", אלא שלמרות ניסוח זה, לא יכול להיות ספק שלוי הביאו ראיות כמיטב יכולתם על מנת להוכיח את הטענה. ואולם, למרות הראיות שהובאו, לא עמדו בנטל ההוכחה. בפסק הדין בתביעה הראשונה ישנו ממצא פוזיטיבי לפיו אין לתובעים זכות לקיומם של שלושה פתחים לאולם מצד דרום, וקביעה זו מנומקת באריכות בס' 28 – 31 לפסק הדין. בנסיבות אלה, קיים גם השתק פלוגתא בנושא זה, ואת תביעת מ.אביב יש לבחון לאורו.
7. למעלה מהצורך אומר, שאף אילו הייתי סבורה שלא מדובר באותם פתחים ממש, או שאין זהות בין זכות השימוש לזכות המעבר, ואיני סבורה כן, אין ספק שלוי יכולים וצריכים היו לעגן את זכות המעבר דרך המשרדים והמבואה כבר בהליך הראשון, בו סוגיית מספר הפתחים לאולם נידונה בהרחבה.
8. לטענת לוי, אין הם מושתקים מלהגיש התביעה הנוכחית, שכן עילתה נולדה רק לאחר שניתן פסק הדין בתביעה הראשונה. דין הטענה להידחות. כפי שפורט לעיל, ההליך הראשון נפתח כאשר לוי גילו שמ.אביב סגרה את אחד הפתחים, ופעולה זו של מ.אביב היא שהביאה להתדיינות הממושכת בתביעה הראשונה.
9. בניגוד לתביעת לוי, עילת תביעתה של מ.אביב אכן נולדה רק לאחר שלוי הפרו את פסק הדין הראשון, ופרצו פתחים שנסגרו על ידי מ.אביב. בנסיבות אלה, אין מקום לדחייה על הסף של תביעת מ.אביב. ואולם, תביעה זו תתברר על סמך הפלוגתאות שכבר הוכרעו במסגרת התביעה הראשונה, דהיינו על סמך ההכרעה לפיה אין ללוי זכות מעבר דרך המשרדים והמבואה.

לסיכום

1. במשך שבע שנים התדיינו הצדדים, ובסופה של ההתדיינות נקבע שאין ללוי זכות לקיומם של שלושה פתחים בקיר הדרומי של האולם שבבעלותם, אלא רק לפתח המזרחי ביותר, הסגור היום בתריסים, והוא סמוך למקום בו פעם הייתה רמפה. בנסיבות אלה, אני דוחה את תביעת לוי לסעד הצהרתי בדבר זכות מעבר דרך המבנה שבבעלותה של מ.אביב, וכניסה דרך הפתחים שהיו קבועים בו, אל אולם התעשיה שבבעלותו, וזאת מחמת מעשה בית דין. נוכח דחיית התביעה, יישא לוי בהוצאות מ.אביב בסך 7,500 ₪.
2. בתביעת מ.אביב לצו מניעה קבוע האוסר על לוי מעבר דרך האזור המכונה "משרדים" ו"מבואה" המצוי בבעלותם, וכן בתביעתם להחזר הוצאות סגירת הפתחים מאזור זה לאזור המכונה "אולם", והמצוי בבעלות לוי, קיים השתק פלוגתא בדבר העדרה של זכות מעבר ללוי.
3. נוכח התוצאה אליה הגעתי, מוצע לצדדים להידבר ביניהם בנסיון לחסוך את המשך ניהול ההליך, ואת ההוצאות הכרוכות בכך. הצדדים יודיעו עד ליום 13.2.21 אם הגיעו להסכמה שעשויה לייתר את המשך ההליך.

ניתן היום, כ"ט טבת תשפ"א, 13 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.