עיינתי בבקשה להוצאת חלקים מתצהירי העדויות הראשיות מטעם התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע"), וכן בתגובה ובתשובה לתגובה – ולהלן החלטתי.

1. ראשית דבר, נטען על ידי הנתבע והתובע שכנגד (להלן: "הנתבע") כי חלק ניכר מתצהירו של עו"ד שמואל שוב מהווה עדות שמיעה וסברה. על פי התצהיר, עו"ד שמואל שוב הוא בנו של התובע, ועובד במשרדו למן שנת 1989 (ס' 4-1 לתצהיר).

ואולם ככל שסבור הנתבע כי חרף זאת האמור בתצהיר אינו ידוע לעו"ד שמואל שוב מידיעה אישית – הוא רשאי לברר את העניין במהלך חקירתו, ואין מקום להורות בשלב זה על מחיקת סעיפים מהתצהיר.

2. עוד נטען על ידי הנתבע כי בתצהיריהם של התובע ושל עו"ד שמואל שוב יש גילוי אסור של תוכנם של הליכי מו"מ לפשרה שהתנהלו בין הצדדים טרם הגשתה של התובענה דנן. בהקשר זה נסמך הנתבע בעיקר על הטענה שלפיה על אותם מסמכים הנזכרים בהקשר זה בתצהירים מופיעה הכותרת "מ.ל.ב." (מבלי לפגוע בזכויות- ע.ב.). ואולם על פי ההלכה הנוהגת לא די בכך על מנת להצדיק מחיקת החלקים מן התצהירים כפי שנתבקש:

"ההנחה היא, כי כאשר מתנהל משא ומתן לשם השגת פשרה, הצדדים לו עלולים להימנע ממצגים, הצהרות או הצעות, אשר טמון בחובם ויתור כלשהו לטובת הצד השני, מחשש שוויתור כאמור ישמש כראיה לרעתם בהליך עתידי העשוי להתנהל בין הצדדים. בכך עלולים הסיכויים להשגת פשרה בין הצדדים להיפגע, ותוצאה בלתי רצויה זו בא הכלל, המגביל את קבילותם של מסמכים אלו, למנוע. נוכח ההיגיון, הטמון ביסוד ההגבלה האמורה, מותנית תחולתה בכך שהמסמך שבמחלוקת נולד כחלק מניסיון כן להשגת פשרה, שנעשה במסגרת סכסוך בין הצדדים... לפיכך, עצם השימוש במילים 'מבלי לפגוע בזכויות', בגוף המסמך, איננו מביא באופן אוטומאטי לאי קבילותו כראיה.

...

הכלל המשפטי המתואר לעיל חל כל אימת שמן הנסיבות עולה בבירור ניסיון אמיתי להשיג פשרה, ואיננו מוגבל למקרים בהם נעשה שימוש בלשון מסוימת דווקא כדי להעיד על קיומן של נסיבות כאלו." (ההדגשות שלי- ע.ב.) [ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 333 (1993); ראו גם: יעקב קדמי על הראיות כרך שלישי עמ' 1157-1155 (2009)].

בענייננו התובע מכחיש קיומו של מו"מ לפשרה כנטען על ידי הנתבע - ובנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כבר בשלב זה של הדיון כי המסמכים מעידים בבירור על ניסיון אמיתי להשיג פשרה; מה גם שלפחות חלק מן המסמכים שהנתבע מבקש את משיכתם מן התיק אינם נושאים את הכותרת "מ.ל.ב." (כך, למשל, מכתב מיום 20/8/09 מאת עו"ד וינברג, צורף כחלק ממוצג ת/2א למוצגי התובע). יש לדחות אפוא את בקשת הנתבע גם בהקשר זה.

3. לבסוף טוען הנתבע כי יש למשוך מתיק המוצגים מטעם התובע מסמכים שלא גולו בתצהיר גילוי המסמכים מטעמו. התובע טוען בתגובה כי מדובר רק במסמכים רשמיים – שפורסמו בילקוט הפירסומים, בקובץ תקנות וכן תבעו"ת מאושרות – ועל כן הגשתם לתיק מותרת. אלא שהנתבע טוען כי קיימים מסמכים נוספים שלא גולו, מבלי לציין את מספרם בתיק המוצגים (מלבד הפנייה למספר דוגמאות). לדבריו, התובע יודע באלה מסמכים מדובר - ומכל מקום ניתן לזהותם כמסמכים שאינם נושאים את המספר הסידורי שבו סומנו המסמכים שגולו. לא ברור אם הנתבע מצפה מבית המשפט שיעיין במאות המסמכים שצורפו לתיק המוצגים, וידלה בעצמו את אלה מתוכם שאינם מסומנים במספרים; או שמא מצפה הנתבע מבית המשפט כי יורה על משיכת מסמכים מן התיק מבלי לעיין בהם קודם לכן. ברי כי די בכך שהנתבע אינו מציין אלו מסמכים הוא מבקש למשוך מהתיק כדי לדחות את בקשתו. מכל מקום, בתשובה לתגובה נותן הנתבע את הסכמתו שבדיעבד לצירוף המסמכים לתיק המוצגים מטעם התובע.

4. התוצאה היא שהבקשה להוצאת חלקים מתצהירי העדויות הראשיות מטעם התובע נדחית. עם זאת יובהר כי לצדדים שמורות טענותיהם לעניין קבילות ומשקל האמור בתצהירים והמוצגים.

ניתנה היום, 18 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים וב"כ.