לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה - הבקשה לחילוט העירבון נדחית. תקנה 371(א) לתקנות סד"א שעליה נסמכת הבקשה מורה כדלקמן:

"פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות העניין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם." (ההדגשות שלי- ע.ב.).

בהחלטה מיום 27.3.14, הורה בית המשפט העליון כי העיקול הזמני שניתן על ידי הערכאה הדיונית יוותר בתוקף עד למתן החלטה אחרת. כבר בשל כך אין להורות על חילוט העירבון, שכן תחולתה של התקנה היא רק שעה שהצו הזמני פקע; ואילו בענייננו הצו בשלב זה נותר על כנו.

ואולם גם לגופה דין הבקשה להידחות. כפי שצוטט לעיל, בית משפט רשאי להורות על חילוט העירבון למי שאליו מופנה צו העיקול הזמני - הוא הנתבע בענייננו - "אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות העניין". עסקינן בתנאים מצטברים. התובע זכה בתביעה, גם אם לא בסכום שתבע. בנסיבות המקרה ולנוכח תוצאת פסק הדין וההנמקה שבבסיסו – אין יסוד לקבוע כי הבקשה למתן צו עיקול לא היתה סבירה מלכתחילה. מעבר לצורך יוסף, כי טענות הנתבע לעניין הנזק שהיה מנת חלקו משום העיקול על "מגרש 104" (בנוסף על "מגרש 204") הן מוקשות – כך מקום שבמהלך השנים לא נעשתה כל פנייה מצידו לבית המשפט לייחד את העיקול אך למגרש 204; ואף לא להמרת העיקול בבטוחה אחרת.

למען הסר ספק - החלטתי מיום 22.4.14, שבה נקבע כי אין להורות בשלב זה על החזר כספי העירבון לידי התובע, בעינה עומדת. כך, לנוכח החלטת ערכאת הערעור בדבר הותרת העיקול הזמני בתוקף עד למתן החלטה אחרת.

אינני רואה מקום לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, 29 אפריל 2014, בהעדר הצדדים וב"כ.