א. התובענה וההליכים שבעקבותיה

1. עניינו של פסק זה בתובענה שהוגשה בסדר דין מקוצר ע"ס 2,580,966 ₪, בגין חובות ארנונה בקשר לנכס הנמצא ברחוב המלך ג'ורג' 56 בירושלים (להלן: הנכס) עבור תקופה של ארבע שנים שמיום 1.1.06 עד יום 31.12.09.

2. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, אשר בגדרה טענו כי יש לדחות את התובענה על הסף ולחלופין – לתת להם רשות להתגונן.

3. בעקבות הבקשה למתן רשות להתגונן פעל בית המשפט (כב' השופט ד' מינץ) במסגרת סמכותו לפי תקנה 205(ג) לתקסד"א ונתן לנתבעים רשות להתגונן, תוך שקבע כי אין להורות על דחיית התובענה על הסף (החלטה מ-2.6.10).

4. טענת ההגנה העיקרית של הנתבעים היא כי הם לא החזיקו בנכס בתקופה הרלבנטית, אלא חברות אחרות. המדובר בחברת ביכורי ארץ בע"מ ובחברת א.א. פרלל ברנד ניים בע"מ, שהן חברות שבשליטתו של הנתבע 1. כראייה מרכזית בקשר לכך התבססו הנתבעים על מכתב שלטענתם נחתם ע"י יצחק צ'ונה ונשלח ע"י התובעת ב-29.5.08 (להלן: המכתב), אשר נאמר בו כי חברות אחרות החזיקו בנכס בתקופה האמורה וכי תגבה את חלקה היחסי של כל אחת מהן באמצעות הוראות קבע שנתנו לה.

5. משהתברר כי לא צפויה פשרה, נקבע לוח זמנים להגשת הראיות. בעקבותיו הגישה התובעת תצהיר של משה לוי (שהוא מנהל אגף השומה והגביה בעיריית ירושלים) ואילו הנתבעים הגישו תצהיר של הנתבע 1.

6. במועד מאוחר יותר הגישו הנתבעים חוות דעת של הגרפולוגית אלה הירשמן, אשר לפיה עובד העירייה יצחק צ'ונה הוא החתום על המכתב ועתרו לזימונו לעדות של יצחק צ'ונה הנ"ל.

7. התובעת התנגדה למהלכים האמורים. לאחר שניתנה הזדמנות לתשובות, ניתנה ב-24.10.11 ההחלטה הבאה:

"צודקת התובעת כי התנהלות הנתבעים לקויה. עם זאת, אין בכל טענות התובעת כדי להצדיק חסימת הנתבעים מהגשת חוות הדעת שבה מדובר, כשלצד זה יחויבו הנתבעים בהוצאות וייקבע מה שלהן, שיביא לכך ששני הצדדים יגישו את כל הראיות הרלבנטיות. בהמשך לכך מתקבלת חוות הדעת הנ"ל, ניתנת לתובעת הזדמנות להגשת כל ראיות נוספות שתמצא לנכון עד 25.12.11, מבוטל הדין [צ"ל: הדיון – ר.י.] הקבוע ל-1.11.11, ובשלב זה נקבע קדם משפט מסכם ל-3.1.12 בשעה 9:20. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות בסך 10,000 ש"ח ללא קשר לתוצאה הסופית".

8. בעקבות ההחלטה הנ"ל הגישה התובעת תצהיר של יצחק צ'ונה, אשר נאמר בו כי הוא לא כתב את המכתב ולא חתם עליו וכן חוות דעת של ד"ר מרדכי ורדי, שהוא מומחה לכתבי יד, אשר מסקנתה היא כי "אין מנוס מלהגיע למסקנה שאדם אחר חתם את החתימה השנויה במחלוקת... ולא מר יצחק צ'ונה".

9. בעקבות המחלוקת בין מומחי הצדדים בנוגע למכתב, הוסכם והוחלט כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט, מבלי שמינוי זה גורע מראיות הצדדים ומטענותיהם (ראו פרוטוקול קדם המשפט מ-3.1.12 ומה שבעקבותיו עד ההחלטה מ-18.3.12, אשר בה נקבע כי המומחה יהיה אמנון בצלאלי, שהוא איש המז"פ לשעבר ומומחה להשוואת כתבי יד ולבדיקת מסמכים).

10. המהלכים הקשורים בחוות הדעת האמורה נמשכו זמן רב ביותר ורק ב-10.9.13(!) נתקבלה חוות הדעת.

מסקנתו של המומחה הנ"ל היא כי החתימה על המכתב אינה של יצחק צ'ונה.

11. בקדם המשפט שהתקיים ב-10.12.13 הוסכם כי מומחי הצדדים לא ייחקרו וכי לכל היותר ייחקר המומחה מטעם בית המשפט, אם הנתבעים יבקשו לחוקרו.

12. בסופו של יום, הנתבעים לא ביקשו לחקור את המומחה הנ"ל ובדיון ההוכחות נחקרו שלושת המצהירים שצוינו לעיל (בסעיפים 5 ו-8), דהיינו: משה לוי ויצחק צ'ונה (מטעם התובעת) והנתבע 1.

13. בסיום דיון ההוכחות הוסכם כי יוגשו סיכומים בכתב במתכונת תלת-שלבית, שתאפשר לכל צד להעלות טענותיו ולהתייחס לטענות שמנגד.

14. הגשת הסיכומים השתרעה על פני פרק זמן ממושך, תוך ששני הצדדים ביקשו וקיבלו ארכות.

15. בסופו של דבר, לאחר שנדמה היה שב-13.12.16 הוכשרה הקרקע למתן פסק הדין, עתרו הנתבעים (ב-28.12.16) להגשת סיכומים משלימים בעקבות פסק דין שניתן ע"י בית המשפט העליון בסכסוך הקשור לזה שבו עסקינן (רע"א 4448/16 ארלנגר נ' היכל שלמה, פס"ד מ-26.12.16), אשר לטענתם "הופך את הקערה על פיה".

לאחר טיעונים בקשר לכך, הוחלט (ב-24.1.17) כדלקמן:

"במכלול הנסיבות – ובמיוחד כאשר התובעת הסתמכה על החלטת בית המשפט המחוזי שבוטלה לאחר מכן בפסק הדין שהוביל לבקשה דנן – וכדי לאפשר מיצוי הטיעונים, יש להעתר לבקשה הנוכחית. עם זאת, מובן שגם לתובעת תינתן הזדמנות להתייחס למה שעל הפרק עתה וכי יש לקבוע לו"ז קצר להשלמת הטיעונים.

בהמשך למצוין לעיל נקבע כי הנתבעים רשאים להגיש טיעונים משלימים עד 13.2.17 והתובעת – עד 5.3.17".

16. גם משנשלמה הגשת הטיעונים המשלימים (לאחר ארכות שניתנו), לא נתאפשר מתן פסק הדין. זאת משום שהנתבעים הגישו (ב-28.5.17) "הודעה דחופה ביותר", אשר מצורפת אליה תובענה אחרת שהגישה חברת "הגיחון", שנטען כי מהווה הודאת בעל דין של התובעת, אשר יש בה להכריע את גורל התובענה דנן ובקשה להתיר הגשתה ולהורות שיומצאו לנתבעים מסמכים הקשורים לאותה תובענה.

17. לאחר שהוגשו טיעונים בקשר למצוין לעיל נדחתה אותה בקשה, תוך שנקבע כי פסק הדין יינתן על יסוד כל החומר המצוי בתיק והוספה האמירה הבאה:

"נראה כי היה מקום לחייב את הנתבעים בהוצאות בגין מה שביסוד החלטה זו ללא קשר לתוצאה הסופית של ההליך. בכל זאת אסתפק בקביעה ששאלת ההוצאות בקשר אליה תישקל במסגרת פסק הדין שיינתן" (ראו ההחלטות מ-4.7.17 ומ-23.7.17).

ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז

18. לאחר שקילת המכלול, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התובענה.

19. אסביר להלן כיצד הגעתי לתוצאה דלעיל. אציין כבר עתה כי הרושם המתקבל מן המכלול הוא שהנתבעים עשו כל שביכולתם כדי לחמוק מן החיובים שבהם מדובר ובמסגרת זו ביצעו גם מעשים חמורים ביותר והעלו טענות מלאכותיות במיוחד. הם אכן השיגו דחייה משמעותית בכל הנוגע לעיתוי של קביעת חיוביהם. עם זאת, במסגרת פסק דין זה די בקצירת האומר כדי לבסס את חיוביהם ולמנוע עיכובים נוספים בגבייתם.

ג. הבסיס לתוצאה

20. מן האמור בסעיפים 12-4 דלעיל, בנוגע לטענת ההגנה העיקרית של הנתבעים, עולה מסקנה חמורה ומצערת, כי הנתבעים זייפו מסמך בניסיון להיחלץ מן החיובים שביסוד התביעה. בהינתן האמור שם, לא יכול להיות הסבר אחר לקיומו של מסמך כזה, למרות מה שנאמר לגביו.

21. למסקנה האמורה משמעות נכבדה כשהיא לעצמה. עם זאת, יש בה גם לתרום לחוסר המהימנות של הנתבע 1, המתווסף לרושם דומה שהתקבל מעדותו שלו ולכך שהתובעת מצביעה על כך שעדותו בתיק דנן סותרת עדות בתיקים אחרים כגון עש"א 113/09 (ת/12) והודאות שלו במהלך השנים כי הוא השוכר של האולם (וראו ת/4, ת/6, ת/14 ו-ת/16).

22. בסופו של יום יש בסיס איתן לכך שבכל הנוגע לארנונה יש לחייב את הנתבעים דנן ולא נעשה על ידיהם מהלכים הנדרשים לצורך העברת חיוביהם לגורם אחר. הנתבעים הם הרשומים אצל התובעת כמחזיקי הנכס בהסכמת בעליו והנתבע 1 חתום באופן אישי על הסכם שכירות הנכס מבעליו. גם מנקודת מוצא נוחה לנתבעים, שנעשתה החלפת שוכרים לגופים אחרים שבשליטת הנתבע 1 (ולא רק הסכמי ניהול עמם, כטענת התובעת) הרי שהנתבעים לא הצביעו על כך שניתן לעניין זה אישור של בעלי הנכס ושננקטו המהלכים הדרושים כדי שהתובעת תיחשב כמי שקיבלה מהנתבעים את כל הנחוץ כדי שלמהלכים כאלה יהיה תוקף בנוגע לזהותו של החייב בארנונה. ההתכתבות שהוצגה עם באי כוחו של בית הכנסת הגדול ועם כונס הנכסים אף מחזקת את המסקנה שלא רק שלא הוכח קיומו של אישור הבעלים, אלא אף הוכח שלא היה אישור כזה. חיזוק נוסף לכך מתקבל מן העובדה שחברת "ביכורי ארץ" כבר הייתה קיימת במועד שבו נכרת הסכם השכירות וחתמה על הסכם שכירות אחר למחרת הקמתה ובכל זאת היא אינה צד להסכם השכירות שבו עסקינן.

התמונה המתקבלת היא שהנתבע 1 ביצע פעולות מרובות במגמה להציג חזות של הסטת חובות אישיים שלו וחובות של הנתבעת 2, באופן שהם יוטלו על אחרים, אך לנוכח כל שנאמר, הנתבעים לא יצליחו להיוושע מכך בכל הנוגע לתובענה דנן.

בהמשך לכל האמור ובכלל, גם אין לקבל את טענת הנתבעים כאילו התובעת רשמה אותם כמחזיקים בנכס ללא סמכות ושלא כראוי. אדרבה, מן המכלול עולה דווקא כי הדבר נעשה על יסוד התשתית הרלבנטית שהונחה לפני התובעת ומתוך שהנתבעים לא ביצעו מה שנדרש כדי להגיע לתוצאה שונה.

23. בהינתן כל שנאמר במסגרת פרק זה של פסק הדין, יחד עם האמור בסעיפים 17-15 שלו ובהחלטות המוזכרות במסגרתם, ברור גם כי הנתבעים לא יוכלו להיבנות מהמקורות ה"חיצוניים" המוזכרים שם כדי להדוף את התובענה דנן. די לעניין זה בכך שהתובעת לא הייתה צד לאותם הליכים ואין בהם לחייב אותה באופן כלשהו.

24. לנוכח המצוין לעיל ובכלל, הנתבעים לא יוכלו להיוושע גם מהליכי בוררות שניהלו מול גורמים אחרים. זאת גם מן הטעם האמור וגם בשל כך שפסק הבוררות שהנתבעים מסתמכים עליו בוטל ע"י בית משפט זה (כב' השופט מ' בר-עם), תוך מתיחת ביקורת על הנתבע 1 וקביעות לחובתו בהקשרים שונים (ראו הפ"ב (מח, י-ם) 30323-11-12 ארלנגר נ' עמותת בית כנסת הגדול (7.1.13) וכן סעיפים 63-55 לסיכומי התובעת).

25. בהמשך לכל שנאמר, לא רק שאין בידי הנתבעים להביא לסילוקה של התובענה בכללותה, אלא שאין בידם גם לצמצם את היקף חיוביהם במה שנוגע לשטחים הרלבנטיים. בעניין האמור מתבססים הנתבעים על תיק הרישוי של העירייה ועל היתר בניה מלפני עשרות שנים. בקשר אליהם הצליחו הנתבעים להביא לעיכוב בהליכים, אך אין בהם לסייע להם. אפילו הייתה עשויה להיות להם נפקות עקרונית (למרות שעניינם בנושאים אחרים), הרי שהתובעת הוכיחה כי פרט לאולם (ששטחו 800 מ"ר) החזיקו הנתבעים גם בשטחים נוספים וכי השטח הכולל מסתכם בכ-1,700 מ"ר ובהתאם לו נדרש תשלום הארנונה. ראיות אלה כוללות גם הודאות של הנתבע 1 עצמו, במסגרות שונות, כי מדובר בהחזקת שטחים נרחבים פרט לאולם עצמו.

במצב דברים זה ומשהנתבעים גם לא הציגו מדידה מטעמם, אשר יש בה לבסס דבר מה מטענותיהם, אין בסיס לטענתם כי חיובם צריך להיות מצומצם מזה שהתובעת טוענת לו.

26. לעניין היקף החוב גם אין לקבל את טענת הנתבעים בנוגע לתעריפים הרלבנטיים. בקשר לכך מקובלת עליי טענת התובעת כי בהינתן שמהותו של הנכס היא אולם שמחות, אין לחלקו לחלוקות משנה ולקבוע תעריף שונה לכל חלק וחלק.

27. בהינתן כל שנאמר ובכלל, גם במסמך מיום 21.4.09, שהנתבעים משליכים יהבם עליו, אין כדי ללמד על חוב מצומצם מן הנטען. בקשר אליו מקובלת עליי טענת התובעת כי נפלה אצלה תקלה בכך שצוין באותו מסמך כאילו לא קיים חוב עד אותו מועד. יתרה מזו, בסופו של יום, מסמך זה דווקא מחזק את טענות התובעת שכן נמעניו הם הנתבעים דנן, בעוד שאילו היה ממש בטענות הנתבעים, היו נמעניו אמורים להיות אחרים.

28. לנוכח כל האמור, יש להגיע לתוצאה הנ"ל גם ללא צורך להיזקק לטענות נוספות של התובעת, העשויות אף הן להביא לאותה תוצאה או לחזקה (כגון קיום השתק מכח ת.א. (שלום, י-ם) 701024/05 עירית ירושלים נ' אבן טובה בע"מ ועוד).

ד. סוף דבר

29. כאמור, השורה התחתונה היא שהתובענה מתקבלת.

30. התוצאה האופרטיבית היא כי על הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את סכום התובענה 2,580,966 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשתה (24.3.10).

31. בנוסף לסכום האמור, על הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים ששילמה האחרונה עבור אגרות המשפט, עבור חוות הדעת מטעמה ועבור חלקה של התובעת בשכרו של המומחה מטעם בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 200,000 ש"ח למועד פסק דין זה.

ניתן בהעדר הצדדים היום, ד' בחשון תשע"ח, 24 באוקטובר 2017.

רפאל יעקובי, שופט