בעניין: המאשימה |
| ||
נגד | |||
הנאשם | שלמה (סמי) כהן | ||
הכרעת דין | |||
תוכן העניינים
הקדמה..................................................................................................3
הרקע להגשת כתב האישום – פרשת "גבול בטוח" ..........................................5
כתב האישום..........................................................................................7
תשובת הנאשם......................................................................................12
הפלוגתאות שבמחלוקת...........................................................................13
דיון והכרעה..........................................................................................14
אישום ראשון..................................................................................14
קבלת דבר במרמה......................................................................................17
קשירת קשר לביצוע פשע .....................................................................48
עבירות הזיוף.....................................................................................60
עבירות לפי חוק הכניסה לישראל...........................................................66
אישומים שני ושלישי............................................................................67
עבירות השוחד ................................................................................67
אישום שישי.......................................................................................75
התחזות כאדם אחר ............................................................................75
אישום שביעי......................................................................................77
עבירות זיוף .......................................................................................77
אישום שמיני.......................................................................................80
עבירות הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט...........................................80
סיכום ביניים .....................................................................................85
אישום תשיעי..................................................................................... 85
עבירות המס .....................................................................................85
אישום עשירי......................................................................................92
עבירת איסור הלבנת הון ......................................................................92
סוף דבר..............................................................................................114
הכרעת דין
עניינה של הפרשה דנן בסחר בהיתרי העסקה כוזבים לתושבי הרשות הפלשתינאית. על פי המיוחס לנאשם בכתב האישום, קיים הוא פעילות סחר בהיתרי העסקה לתושבי הרשות הפלשתינאית, בתחומי יהודה ושומרון, במהלך השנים 2007-2010, אשר הוצאו תוך ביצוע מעשי מרמה, זיוף ושוחד, ותמורת בצע כסף. לפיכך, מיוחסות לנאשם שורה של עבירות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); עבירות לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"); וכן שורה של עבירות כלכליות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת מס הכנסה"); חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "חוק מס ערך מוסף"); וחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון").
הקדמה
הפרוצדורה להוצאת היתרי עבודה בתחומי מדינת ישראל לעובדים פלשתינאים כדין, נגזרת מחוק הכניסה לישראל ומחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"), וכן מהתקנות שהותקנו מכוח חוקים אלה. הנהלים, אשר יובאו בתמצית להלן, הוכחו באמצעות הוראות החוק והנהלים, ואף אושרו על ידי עדי תביעה שונים (לרבות הגב' נחמה עובראני, ומר יצחק לוי). כאמור, הנאשם לא חלק על כך שהכללים והנהלים שהוצגו במהלך המשפט על ידי המאשימה הינם הדרך החוקית והנכונה להוצאת היתרי העסקה לעובדים פלשתינאים בתחומי מדינת ישראל.
על פי הדין, מעסיק בענף החקלאות או בענף הבניין, המבקש להעסיק עובדים מהרשות הפלשתינאית בתחומי מדינת ישראל, נדרש לקבל היתר העסקה לעובד מאת המדינה, ובכך הוא הופך ל"מעסיק זכאי". על המעסיק הזכאי המבקש לממש את זכאותו, להגיש בקשה למשרדי מחלקת התשלומים במשרד הפנים (להלן: "מת"ש"), בהתאם למכסת העובדים שהעניק לו משרד הפנים. על הבקשה לפרט את מכסת העובדים המאושרת למעסיק הספציפי, שם העובד, פרטי חשבון הבנק שלו ופרטים נוספים. בקשה מסוג זה ניתן לכנות 'בקשה רגילה', ובמסגרתה נבחנת מכסת העובדים של המעסיק. קיימת גם האפשרות להגיש בקשה חריגה לקבלת היתר העסקה, במסגרתה כלל לא נבחנת המכסה של המעסיק, כך שאפשר שיינתנו לו היתרי העסקה מעבר למכסה, על פי צורכו (להלן: "בקשה חריגה"). יודגש כי הוצאת היתר העסקה אינה כרוכה בעלות כספית, לא למעסיק הישראלי, ולא לעובד הפלשתינאי.
הבקשה להיתר העסקה נבחנת על ידי מת"ש ולאחר אישורה, היא מועברת למשרדי המינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון (להלן: "מת"ק"), באמצעות מערכת ממחושבת בשם "אבן מתגלגלת". הבקשה נבחנת במערכת בהתאם לקריטריונים ביטחוניים ומנהליים. בתום הבחינה, מועברות הבקשות המאושרות לשלושת משרדי המת"ק, ובהם המשרד בגוש עציון, הרלוונטי לענייננו, שם מונפקים ההיתרים המאושרים ונמסרים לנציגי הרשות הפלשתינאית, שמעבירים אותם לעובדים. יצוין, כי מכל היתר מונפק עותק אחד בלבד. עוד יצוין, כי עד לחודש יוני 2009 ניתן היה למסור את היתרי ההעסקה גם למעסיק עצמו. הבקשות להיתרים שלא אושרו, והסיבות להיעדר האישור (העובד מנוע ביטחונית, לא עומד בקריטריונים וכיו"ב), מרוכזות בקובץ על ידי מערכת ה"אבן המתגלגלת" ומועברות למשרדי המת"ש, למקרה בו המעסיק המזמין יחפוץ לברר מה עלה בגורל הבקשה.
היתר ההעסקה תקף מונפק לשלושה עד שישה חודשים, על פי סוגו. בענף החקלאות, הרלוונטי לפרשה דנן, היתר העסקה לעובד בענף הזיתים, שגילו אינו עולה על 30 שנים, תקף בדרך כלל לתקופה של 3 חודשים, והיתר העסקה לעובד למטרת עיסוק בגידולים חקלאיים אחרים, שאינם זיתים, שגילו עולה על 30 שנים, תקף בדרך כלל ל-6 חודשים. חידוש היתר העסקה מתבצע בהליך קצר, ובלבד שנשמרת רציפות העסקתו של העובד על ידי המעסיק, והמעסיק ממשיך לשלם את התשלומים המבטיחים את התנאים הסוציאליים של העובד כנדרש, ולעמוד בתנאי הסף הקבועים.
ההיתר מאפשר לעובד לשהות בישראל בין השעות 05:00-17:00. מעסיק המבקש לשנות את תנאי היתר ההעסקה (להלן: "שחלוף ההיתר"), באופן שהוא יכלול אישור לעבוד במשמרות או אישור ללון בשטח המדינה, נדרש להגיש למת"ק טופס ממת"ש הממליץ על שינוי ההיתר. אין צורך באישור המערכת לשחלוף ההיתר, והדבר נתון לשיקול דעת הפקיד במת"ק. היתר ההעסקה המעודכן נמסר לנציג הרשות הפלשתינאית ומועבר לעובד באופן שפורט לעיל.
שכר העבודה של העובד משתלם לו על ידי המעסיק באופן ישיר. עם זאת, בסיום כל חודש על המעסיק להצהיר למשרדי המת"ש על מספר העובדים הפלשתינאים שהועסקו אצלו, מספר הימים שעבד כל אחד מהם, והסכום שהשתכר כל עובד. ניתן להנפיק לעובד תלוש שכר באמצעות מת"ש, בהתבסס על דיווחי היומנים של המעסיק. תלוש השכר המונפק, אין בו כדי לאשר כי המעסיק העסיק בפועל את העובד הפלשתינאי, ואף שילם לו שכר עבודה. המעסיק חייב בתשלום התנאים הסוציאליים של העובדים למשרדי המת"ש. התשלום נגזר ממספר הימים שעבד העובד אצל המעסיק, על פי הדיווח שמוסר המעסיק כמפורט לעיל. מכסת דיווח הימים המינימאלית לעובד בענף החקלאות, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, הייתה של 15 ימי עבודה.
כאשר מעסיק קיבל לידיו היתר העסקה לעובד פלשתינאי, ולאחר זמן מה מבקש לבטלו, עליו למסור למת"ש את ההיתר המקורי שנופק, על מנת שיוכל לקבל עובד פלשתינאי אחר במקומו, כל זאת בכפוף למכסת העובדים שברשותו. על המעסיק לציין את הסיבות לביטול היתר ההעסקה של העובד, כאשר הסיבות בעיקרן הינן בריחתו של העובד, מעברו לעבודה אצל מעסיק אחר, אי נחיצותו וכיו"ב. כאשר מעסיק מבקש לבטל היתר העסקה לעובד, ואין בידו את היתר העסקה המקורי, אין ביכולתו לקבל היתר להעסקת עובד אחר מתוך המכסה שאושרה לו, למעט אם אישרה לו מנהלת מדור מת"ש קבלת היתר העסקה לעובד חלופי, מתוך המכסה הכללית שיש למדורי המת"ש. אישור כאמור ינתן במסגרת בקשה חריגה של המעסיק, כפי שמוגדרת לעיל.
הרקע להגשת כתב האישום - פרשת "גבול בטוח"
במסגרת חקירת המשטרה נתפסו שני תושבי שטחים ברמלה, מוחמד הדאר ועומר הדאר, אשר החזיקו גם הם היתרי העסקה ע"ש המעסיק סייליס. בשלב זה, בהסכמתו של עומר הדאר, בוצעה עסקת ביום מבוקרת, במסגרתה הזמין עומר הדאר היתרי העסקה מהנאשם. במקביל לעסקת הביום, ביום 18.10.09, החלה חקירה סמויה של משטרת ישראל כנגד הנאשם, שכללה גם האזנות סתר כפי שיפורט בהמשך, וזאת בגין חשד לסחר בהיתרי העסקת עובדים פלשתינאים, מתן שוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות חמורות, זיוף, התחזות, עבירות עפ"י החוק לאיסור הלבנת הון, עבירות מס ועוד. בשלב מסוים במהלך החקירה הסמויה, הורחבה החקירה גם כלפי שתי עובדות מדינה, הגב' מרים השאש (להלן: "מרים"), מנהלת מת"ש אשקלון, והגב' לינדה סאלם (להלן: "לינדה"), רכזת מחשוב בכירה במת"ק גוש עציון, שעל פי החשד, היו מעורבות בביצוע עבירות וסייעו לנאשם בביצוע העבירות הנחקרות.
ביום 22.2.10, הוגש כתב אישום כנגד 7 עובדים פלשתינאים, אשר ייחס להם רכישת היתרי העסקה לעבוד בישראל בניגוד לדין. ביום 15.3.10, לאחר שאישר בית משפט השלום בירושלים את הסדר הטיעון, אליו הגיעו עם המאשימה, נגזר דינם ל- 3 חודשי מאסר.
ביום 28.2.10 הוגשו שני כתבי אישום לבית המשפט השלום באשקלון כנגד שני פלשתינאים, עבד דבאבסה (להלן: "דבאבסה") וקבהא סאמר (להלן: "קבהא"), אשר ייחסו להם תיווך בין העובדים הפלשתינאים שביקשו לרכוש היתר, לבין הנאשם שדאג להנפקת ההיתרים. קבהא הורשע על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן, ודינו נגזר ל – 10 חודשי מאסר בפועל ורכיבי ענישה נוספים. דבאבסה הורשע על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן, ודינו נגזר ל – 13 חודשי מאסר בפועל ורכיבי ענישה נוספים.
ביום 5.3.10 הוגשו שני כתבי אישום לבית המשפט השלום באשקלון כנגד שני מתווכים פלשתינאים נוספים, עימאד אחדוש (להלן: "עימאד"), ועפיף אלהור (להלן: "עפיף"). עפיף הורשע על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן, ודינו נגזר ל – 22 חודשי מאסר ורכיבי ענישה נוספים. עימאד הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן, ודינו נגזר ל – 21 חודשי מאסר בפועל ורכיבי ענישה נוספים.
כתב האישום דנן הוגש ביום 22.3.10. בכתב האישום הואשם הנאשם יחד עם שתי עובדות המדינה, מרים (הנאשמת 2 בכתב האישום) ולינדה (הנאשמת 3 בכתב האישום), ב- 10 אישומים שונים, המתייחסים לפעולותיהם בין השנים 2007-2010 (להלן: "התקופה הרלוונטית לכתב האישום"). מרים ולינדה הגיעו להסדר טיעון עם המאשימה, ולפיו, הודתה כל אחת מהן בעובדות שיוחסו להן בכתב האישום המתוקן.
מרים הודתה כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, במהלכה כיהנה בתפקיד מנהלת מת"ש אשקלון, נהגה להעניק יחס מועדף לנאשם, אשר בא לידי ביטוי, בין היתר, בקידום בקשותיו לקבלת היתרי העסקה לעובדים פלשתינאים. כן הודתה בקבלת טובות הנאה שונות מהנאשם. לינדה הודתה כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, במסגרת תפקידה כרכזת מחשוב בכירה במת"ק גוש עציון, טיפלה בבקשותיו של הנאשם להוצאת היתרי העסקה לעובדים פלשתינאים, תוך שמסרה מידע מוקדם לנאשם אודות העובדים ומידע אודות מספר הכניסות והיציאות שלהם את הארץ. עוד הודתה לינדה כי קיבלה טובות הנאה שונות מהנאשם.
בהתאם, הורשעו השתיים במספר רב של עבירות מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין. ביום 24.10.11, נגזר דינן של כל אחת מהן ל-6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; קנס כספי בסך 10,000 ש"ח, והתחייבות כספית בסך 30,000 ש"ח למשך 3 שנים.
כתב האישום
עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין; עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין; עבירה של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין; עבירה של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; עבירה של מתן ידיעה כוזבת, לפי סעיף 12(2) לחוק הכניסה לישראל; עבירה של סיוע לכניסה ושהייה בישראל שלא כדין, לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל; עבירה של מתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק העונשין; עבירה של התחזות כאדם אחר, לפי סעיף 441 לחוק העונשין; עבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245 לחוק העונשין; עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.
כמו כן הואשם הנאשם בשורה של עבירות כלכליות כדלקמן: עבירה של מרמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה; עבירה של מרמה ותחבולה, לפי סעיף 117 (ב) (8) לחוק מס ערך מוסף; עבירה של אי הגשת דו"ח במועדו, לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה; עבירה של אי ניהול פנקסי חשבונות, לפי סעיף 216(5) וסעיף 117(א) (7) לחוק מס ערך מוסף; עבירה של אי הוצאת חשבונית מס, לפי סעיף 117 (א) 13 לחוק מס ערך מוסף; עבירה של אי הגשת דוחות תקופתיים למע"מ, לפי סעיף 117 (א) (6) לחוק מס ערך מוסף. עוד מייחס כתב האישום לנאשם עבירה של הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון.
בין השנים 2007-2010 מיוחס לנאשם כי קשר קשר עם מתווכים ועובדים פלשתינאים במטרה להונות את מדינת ישראל. במסגרת הקשר, בשל פועלו של הנאשם והפלשתינאים, קיבלו עובדים פלשתינאים היתרי עבודה לעסוק בתחומי מדינת ישראל, תוך יצירת מצג כוזב כלפי המדינה שההיתרים בתוקף, וזאת כאשר דה פקטו ההיתרים בוטלו ימים ספורים לאחר הנפקתם, והעובדים לא הועסקו אצל המעסיק ששמו היה נקוב על היתר ההעסקה. על פי החלק הכללי לכתב האישום, נהג הנאשם לפנות למרים, ממת"ש אשקלון, בבקשות להיתרי העסקה עבור אותם עובדים פלשתינאים תוך שימוש במכסותיהם של מעסיקים אחרים, ללא ידיעתם או אישורם של מעסיקים אלה. הבקשות הועברו למשרדי מת"ק גוש עציון, ללינדה, שנהגה להנפיק את האישורים. עוד נטען כי הנאשם הוציא במרמה שני סוגי אישורי עבודה: היתרי עבודה לתקופה של 3-6 חודשים, אשר בוטלו ימים ספורים לאחר הוצאתם (להלן: "היתר מבוטל"), והיתרי עבודה לתקופה של 3-6 חודשים, שנשארו בתוקפם במשך תקופת ההיתר (להלן: "היתר חי"). נטען בחלק הכללי כי עבור כל אחד מסוגי ההיתרים גבו הנאשם והמתווכים הפלשתינאים סכומי כסף, כפי שיפורט באישום הראשון להלן, בניגוד לדין. כתוצאה מפעילות הסחר המתוארת מייחס כתב האישום לנאשם תקבולים בסכום כולל של 4,625,400 ש"ח, עליהם לא דיווח לרשויות המס.
האישום ראשון – הנאשם מואשם בכך שבמשך התקופה הרלוונטית לכתב האישום, באמצעות מרים ולינדה, תוך שהוא נותן להן שוחד ומבצע עבירות של מרמה וזיוף בנסיבות מחמירות, גרם לכך שינופקו בעבורו במרמה אישורי עבודה בישראל לתושבי הרשות הפלשתינאית תמורת בצע כסף ולכל המרבה במחיר. הנאשם היה מוכר את אישורי העבודה ישירות לתושבי הרשות הפלשתינאית או באמצעות מתווכים פלשתינאים, שהיו מספקים לו את ה"לקוחות". כעבור מספר ימים מיום הוצאת ההיתר היה נוהג להגיש בקשה לביטול ההיתרים, כדי לקבל אישורים חדשים במקומם עבור עובדים פלשתינאים אחרים. אישורי העבודה נופקו לבקשותיו של הנאשם על שם שני מעסיקים ישראלים עיקריים – "בוסתן הדרום" ו"סייליס", ללא ידיעתם או ללא רצונם של המעסיקים ששמותיהם נקובים בהיתר. כאשר אותם העובדים הפלשתינאים שאחזו בהיתרי ההעסקה כלל לא עבדו אצל אותם מעסיקים, כי אם הסתובבו חופשי בתחומי מדינת ישראל ועבדו בתחומים שונים, שאינם בהכרח התחומים הנקובים בהיתר ההעסקה. הנאשם בעצמו ובאמצעות המתווכים, גבה מהעובדים הפלשתינאים סך של כ- 2,500 ש"ח לכל "היתר העסקה כוזב מבוטל", וכן סכום נוסף של 1,100 ש"ח לכל חודש בו עמד ההיתר בתוקפו, בגין כל "היתר העסקה כוזב חי". את הכספים שגבה, שלשל הנאשם לכיסו. נטען כי הנאשם לא בחל בשום אמצעי כדי לבצע את המרמה, לרבות זיוף, שימוש במסמך מזויף ובחלק מהמקרים אף התחזות למעסיק, על מנת להשיג מבוקשו. בכדי להסוות את מעשיו, קיבל הנאשם ממרים ומלינדה מידע רגיש, שאפשר לו הגשת דיווחים כוזבים בגין ימי העסקה של העובדים, על אף שבפועל לא העסיקם ולא היה זכאי להעסיקם, ואף ידע, כי לא יועסקו על ידי המעסיקים הנקובים בהיתרים. במרבית המקרים, ביטל הנאשם כאמור את היתרי ההעסקה כעבור מספר ימים, כאשר העובדים המשיכו להחזיק בהיתרים על אף שבוטלו, וכך אף נמנע מתשלום תשלומי הזכויות הסוציאליות בעבור העסקת העובדים הפלשתינאים. רשימת ההיתרים הכוזבים אותם הוציא הנאשם שלא כדין (המונה 1389 היתרים), וסכומי הכסף ששולמו בעבורם פורטו בנספח לכתב האישום המתוקן (להלן: "נספח א' לכתב האישום"). בגין אישום זה מיוחסות לנאשם 1389 עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; 1389 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; 1389 עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות; 1389 עבירות של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות; 1389 עבירות של מתן ידיעה כוזבת; 1389 עבירות של סיוע לכניסה ולשהייה בישראל שלא כדין; על פי סעיפי החיקוק המפורטים לעיל.
האישום השני – הנאשם דאג, באמצעות מרים, לנפק היתרי ההעסקה על שם מעסיקים ללא ידיעתם ו/ או אישורם של המעסיקים הנקובים בהיתרים, תוך שהוא גורם לה, למעשה מרמה והפרת אמונים במשרתה, ומשחד אותה באמצעות טובות הנאה שונות, כדי שתעשה בעבורו פעולות הקשורות בתפקידה, תוך שהיא נותנת לו יחס מועדף על פני מעסיקים אחרים, וזאת כדלקמן:
הנאשם, נתן למרים מעת לעת, באמצעות בעלה, או הביא ישירות לביתה, ארגזי ירקות לשימושה האישי; הנאשם, נתן למרים בהזדמנויות שונות, סכומי כסף הנעים בין 150 - 200 ש"ח בכל פעם; בתאריך 26.1.10, שילם הנאשם במזומן, חוב של מרים משנת 2007 לחברת הטלוויזיה בכבלים "הוט" בסך של ֹ1,868 ש"ח; הנאשם אף הבטיח למרים לסייע לבנה ולכלתה במציאת עבודה בהיותו אדם בעל השפעה וקשרים, כמפורט בחלק הכללי לכתב האישום, ואף ניסה לקיים הבטחתו. תוך שימוש בקשריו, סייע הנאשם לבעלה של מרים בשליחת מכתב בקשה לעזרה אישית משר בממשלת ישראל, כל זאת על מנת לקדם את ענייניו של בעלה של מרים. באישום זה מיוחסת לנאשם עבירה של מתן שוחד, על פי סעיף החיקוק המפורט לעיל.
האישום השלישי - הנאשם דאג, באמצעות לינדה, לנפק היתרי ההעסקה על שם מעסיקים ללא ידיעתם ו/ או אישורם של המעסיקים הנקובים בהיתרים, תוך שהוא גורם לה, למעשה מרמה והפרת אמונים במשרתה, ומשחד אותה, באמצעות טובות הנאה שונות, כדי שתעשה בעבורו פעולות הקשורות בתפקידה, תוך שהיא נותנת לו יחס מועדף על פני מעסיקים אחרים, וזאת כדלקמן:
במהלך השנים 2009-2010, לקחה לינדה, כ- 8 פעמים, מוצרים בשווי כולל של כ- 4,200 ש"ח מחנות ממתקים 'א.א שיווקים' ברחוב חשוון בקריית גת והנאשם מימן מכספו במזומן את הרכישות. כמו כן, רכש הנאשם עבור לינדה כוסות והביא את הכוסות למשרדה. בין החודשים נובמבר-דצמבר 2009, רכש הנאשם בעבור לינדה שני מחשבים ניידים, מטכנאי מחשבים בשם בני לוי, אותו הנאשם מכיר באופן אישי, בשווי כולל של כ- 6400 ש"ח. הנאשם ביקש מלינדה כי החיובים בגין המחשבים ישולמו באמצעות כרטיס האשראי שלה, והבטיח לה כי "יסתדרו ביניהם", וזאת במטרה להסוות את מתן השוחד. לאחר רכישת המחשבים, ובמועד שאינו ידוע למאשימה במדויק, הניח הנאשם מתחת למאפרה ברכבה של לינדה, סך של 1000 ש"ח במזומן, כתשלום ראשון על חשבון רכישת המחשבים. בין השנים 2009-2010, הבטיח הנאשם ללינדה, לבקשתה, כי ידאג לדבר עם שר בממשלה, אליו היה מקורב, לטענתו, ואף יפגיש ביניהם, על מנת לקדם את קבלת ה'קביעות' במקום עבודתה. לינדה ביקשה זאת מנאשם בשל היותו ידוע בקשריו הקרובים לגורמים שונים בעלי השפעה, כמתואר בחלק הכללי לכתב האישום. באישום זה מיוחסת לנאשם עבירה של מתן שוחד, על פי סעיף החיקוק המפורט לעיל.
אישומים רביעי וחמישי יוחסו למרים בלבד ונכללו בעובדות כתב האישום המתוקן שבו הורשעה.
האישום השישי – הנאשם מואשם בכך שבכמה הזדמנויות הציג עצמו כסייליס או בוסתן הדרום בכדי להונות כמפורט להלן:
בין השנים 2009-2010, רכש אחמד אל קאדי (להלן: "אחמד") מהנאשם שלושה היתרי העסקה לתחומי מדינת ישראל. הנאשם התחזה בשמו של סייליס והציג עצמו בפני אחמד כסייליס.
בתאריך 1.11.09, בשתי שיחות טלפון, התחזה הנאשם בפני סאמר פאעור ממועצת הזיתים בשמו של סייליס, וזאת כדי לקבל מידע אודות בקשה להקצאה למכסה נוספת לעובדי שטחים שהגיש הנאשם על שם סייליס, ללא הסכמתו וללא ידיעתו.
בתאריך 2.12.09 בשעות הצהריים, או בסמוך לכך, התקשר הנאשם למחסום בתרקומיה, התחזה בשם בוסתן הדרום, וזאת לשם קבלת מידע אותו ביקש לברר אודות ארבעה עובדים פלשתינאים, שהיתרי העסקה שברשותם נלקחו מהם במחסום.
בגין אישום זה מואשם הנאשם בעבירה של התחזות לאדם אחר, על פי סעיף החיקוק המפורט לעיל.
האישום השביעי – הנאשם, מואשם בכך שזייף בקשות להיתרי העסקה על שמה של חברת 'יוסף קמיל ובניו בע"מ', ועשה שימוש במסמך מזויף, באופן שמילא את הבקשות על גבי טפסים ריקים שהיו בידו, אשר היו חתומים ע"י החברה, כך שנחזו להיות בקשות מאת החברה והגישם למת"ש. בגין אישום זה מואשם הנאשם בעבירות של זיוף ושימוש במסמך מזויף, על פי סעיפי החיקוק המפורטים לעיל.
האישום השמיני – הנאשם, מואשם כי בהיותו עצור ובתוך כותלי בית המשפט, הדיח שני עדים מרכזיים - שותפיו לעבירה ושיבש הליכי משפט. הנאשם פנה לשני מתווכים וניסה להניעם, בדרך של מתן טובת הנאה, מלמסור הודעה או למסור הודעת שקר, תוך שהוא מורה להם לשתוק בחקירה ולא לספר דבר והוא ידאג להם כספית. בגין אישום זה מואשם הנאשם בעבירות של הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט, על פי סעיפי החיקוק המפורטים לעיל.
האישום התשיעי – הנאשם, מואשם בכך שבמרמה, ערמה או תחבולה, על מנת להתחמק במזיד מתשלום מס הכנסה ומע"מ, בגין ההכנסות ממכירת היתרי העסקה כוזבים לפלשתינאים כמפורט באישום הראשון, לא הודיע לרשויות המס על עיסוקו, לא הגיש דוחות במועדם בלי סיבה מספקת, לא ניהל פנקסי חשבונות בלי סיבה מספקת, לא הוציא חשבוניות מס למרות שהיה חייב להוציאן, לא הגיש דוחות תקופתיים למע"מ, ולמעשה התחמק מתשלום מס במשך התקופה הרלוונטית לכתב האישום. על פי אישום זה הפיק הנאשם ממעשיו הכנסות בסך של 4,625,400 ש"ח המהווים הכנסה על פי פקודת מס הכנסה. בגין אישום זה מואשם הנאשם בעבירות של מרמה ותחבולה; אי הודעה על התחלת התעסקות ורישום; אי הגשת דו"ח במועדו; אי ניהול פנקסי חשבונות; אי הוצאת חשבונית מס; אי הגשת דוחות תקופתיים למע"מ; לפי סעיפי החיקוק כמפורט לעיל.
האישום העשירי – הנאשם, מואשם כי עשה פעולות רבות ברכוש האסור שהשיג במרמה, וזיוף בנסיבות מחמירות תוך מתן שוחד כמפורט באישומים 1-3, במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את היותו בעליו של הרכוש האסור, את מיקומו ואת תנועותיו, בין היתר כמפורט:
הנאשם נתן לגיסו, משה בוקר (להלן גם: "משה"), במועדים שונים, כהלוואה, סכום במזומן של כ– 420,000 ש"ח, אשר התקבל לידיו ממכירת היתרי העסקה כוזבים לפלשתינאים. חלק מסכום זה הופקד במזומן בחשבונו של משה, ובחלקו השתמש משה לצרכיו. עבור חלק מהסכום קיבל הנאשם לחזקתו שיקים בנקאיים לפקודת משה, ושיקים דחויים, באמצעותם שילם תשלומים שונים.
הנאשם נתן למשה, ביום 12.2.10, סך של 8,000 ש"ח במזומן כנגד תשלום ששילם עבורו משה באמצעות כרטיס האשראי שלו בתאריך 10.2.2010.
הנאשם הלווה לגיסו, שרון בוקר (להלן: "שרון"), כספים במזומן. סך הכספים שנתן הנאשם לשרון במזומן הסתכם בכ- 160,000 ש"ח, כאשר מתוך סכום זה 40,000 ש"ח שמשו לרכישת המכונית כמפורט להלן.
הנאשם ביצע רכישות במזומן לצרכי מחייתו ולצרכי מחיית משפחתו בכספים שהתקבלו ממכירת היתרי ההעסקה הכוזבים.
הנאשם השתמש בכספים שקיבל ממכירת היתרי ההעסקה הכוזבים, לצורך השלמת בניית ביתו ושיפוץ בית נוסף (אשר חולק לשתי יחידות דיור לצורך השכרה), שניהם במושב עזריקם (משק 17) בנחלתו.
הנאשם רכש מכונית מסוג סובארו B4 שנת 2008, מ.ר. 79-909-64, (להלן: "סובארו שנת 2008"), אותה רשם על שם חמותו, הגב' מרים בוקובזה, בסכום של 153,450ש"ח, אשר שולם על ידו במזומן ביום 18.5.08. ביום 21.10.09, שילם סך נוסף של 40,000 ש"ח באמצעות שרון, והחליף את הרכב לרכב חדש מסוג דומה, מ.ר. 60-941-67 (להלן: "סובארו שנת 2009").
הנאשם שילם במזומן למשה, עבור הוצאות שוטפות ששילם בעבורו באמצעות כרטיס האשראי שלו (חשבונות טלפונים סלולאריים שלו ושל בני משפחתו, חשבונות חשמל, עיתון ועוד). סך הסכומים ששולמו למשה, במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום, הסתכם בכ – 114,000 ש"ח.
ביום 26.1.10 שילם הנאשם סך של 1,868 ש"ח, אשר שולם במזומן לחברת הכבלים "הוט", על חשבון חוב של מרים משנת 2007, כמפורט באישום 2.
הנאשם שילם במהלך השנים 2009-2010, במספר הזדמנויות שונות, סך של כ – 4,200 ש"ח, עבור מוצרים שלקחה לינדה מחנות בקריית גת כמפורט באישום 3 לעיל.
הנאשם נתן לסייליס הלוואות של 16,000 ש"ח ו-12,000 ש"ח במזומן, וכן שיק של שוכרי יחידת דיור שבבעלותו בסך של 4,000 ש"ח.
בתאריך 26.1.10, הפקיד הנאשם, סך במזומן של 7,500 ש"ח בחשבונה של חמותו, הגב' מרים בוקובזה.
בגין אישום זה מואשם הנאשם בעבירה של הלבנת הון, לפי סעיף החיקוק המפורט לעיל.
תשובת הנאשם
על פי תשובתו של הנאשם לכתב האישום, למעט העובדה שכיהן בעבר כמזכיר ועד היישוב עזריקם, ולמעט העובדה שהגיש בעבר בשם מעסיקים מסוימים בעלי היתרי העסקה בקשות לקבלת ההיתרים, כפר הנאשם בכל העובדות בחלק הכללי של כתב האישום, במיוחד כי הרוויח את הסכום הכולל שמיוחס לו בכתב האישום. הנאשם הכחיש כי הוגדר בעבר על ידי מת"ש כמעסיק. כן הכחיש כי הוא חי מקצבת נכות, כפר בעובדת היותו ידוע בקרב הציבור כבעל קשרים ענפים ורב השפעה אצל גורמי ממשל ואחרים, וטען כי המדובר ברכילות.
הנאשם כפר באופן גורף בעובדות האישום הראשון ובסעיפי החיקוק שיוחסו לו באישום זה.
הנאשם הכחיש שנתן שוחד כאמור באישום השני והשלישי, וטען שבחלק מהודעותיו, בהן הודה במתן שוחד, הדברים הוצאו ממנו תוך פיתוי והשאה, תוך כדי הבטחות ושימוש באמצעים פסולים. הוא טען לקשרי עבודה בינו ובין מרים ולינדה.
לגבי האישום השישי, הכחיש הנאשם כי התחזה למי מהגורמים המצוינים בכתב האישום, וגרס כי לא ביצע כל פעולה ללא הסכמתם של אותם אחרים. למעשה טען הנאשם כי לא ביצע את הפעולות הללו כלל.
לגבי האישום השביעי, כפר הנאשם מחוסר ידיעה, וטען כי מעולם לא זייף בקשות להיתרי העסקת עובדים.
לגבי האישום השמיני, אישר הנאשם שייתכן ששהה עם המתווכים הפלשתינאים יחד באגף המעצרים של בית המשפט בראשון לציון, אם כי כפר באמירות ובעובדות המייחסות לו עבירה של הדחה בחקירה או שיבוש מהלכי משפט.
לגבי האישום התשיעי, כפר הנאשם בכל העובדות. גרס כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום לא היה עוסק מורשה, ולכן לא היה חייב בהגשת דו"חות תקופתיים למע"מ. בהתאם כפר כי קיבל את הסכומים הנקובים בכתב האישום, ומכאן שלא היה מחויב להוציא חשבוניות ולהגיש דו"חות.
לגבי האישום העשירי, כפר הנאשם לחלוטין במיוחס לו באישום זה (עבירת הלבנת הון), וחזר על דבריו כי לא קיבל את הסכומים המיוחסים לו בכתב האישום וגם לא סכומים אחרים.
יצוין כי ביום 3.8.11, באישורו של בית המשפט, החליף הנאשם את ייצוגו ושכר את שירותיו של עוה"ד מוטי יוסף כבא כוחו.
הפלוגתאות שבמחלוקת
הנאשם הוסיף וטען כי יחסו למרים וללינדה אינו מקים את יסודות עבירת השוחד, כפי שיוחס לו, ובכל מקרה מקום בו לא הורשעו מרים ולינדה בעבירות של קבלת שוחד, אין לייחס לו עבירות של מתן שוחד.
עוד לגרסתו, הבקשות להוצאת ההיתרים הוגשו על ידו למת"ש ולמת"ק בהסכמתם ובאישורם של המעסיקים אשר על שמם הם הוצאו, סייליס ובוסתן, ומשכך, אין להרשיעו בעבירות של זיוף.
כך גם ביחס לעבירת ההתחזות המיוחסת לנאשם באישום השישי, טען הנאשם כי המעסיקים ידעו אודות מעשיו, ומשכך אין בהתנהגותו כדי להקים את יסודות העבירה.
הנאשם אישר כי פגש במתווכים הפלשתינאים בבית המשפט, אך הכחיש כי שיבש מהלכי משפט או הדיח עדים.
אשר לעבירות לפי פקודת מס הכנסה המיוחסות לנאשם, הודה הוא כי לא דיווח על הכנסותיו מההיתרים, למרות שידע כי עליו לדווח עליהן. עם זאת, חלק הנאשם על גובה התקבולים המיוחס לו.
ביחס לעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, אישר הנאשם כי התנהלותו הכספית היא במזומן, וטען כי בני משפחתו עוזרים לו כדי להתקיים. הוא הכחיש כי "הלבין" כספים כמיוחס לו; גרס כי השיקים שנתפסו בביתו אינם שלו; כי כלי הרכב הרשום על שם חמותו נרכש מכספה והינו בבעלותה, ואין לייחס אותו אליו; וכן כי הבתים שבנה נבנו בעזרתם של חברים ובני משפחה.
הנה כי כן, הנאשם הודה בהוצאת היתרי העסקה בשם מעסיקים אחרים, אך טען כי פעל בידיעתם, אם כי חלק הוא על כמות ההיתרים והרווחים המיוחסים לו, וכן על שהתנהלותו מקימה את יסודות העבירות המיוחסות לו.
דיון והכרעה
אישום ראשון
בשלב הראשון, יצר העובד הפלשתינאי, ישירות או באמצעות מתווך פלשתינאי, קשר עם הנאשם, ביודעו כי הוא מנפק היתרי העסקה, וביקש שידאג לו להיתר העסקה בתחומי מדינת ישראל. לעמדת המאשימה, כבר בשלב זה של קשירת הקשר, כפי שבא לידי ביטוי גם בשיחות האזנות הסתר, עולה כי לשני הצדדים (הנאשם מול המתווך הפלשתינאי, או הנאשם מול העובד הפלשתינאי) היה ברור שאין לעובד כל כוונה לעסוק בתחום העיסוק המצוין בהיתר העסקה שמנופק ו/ או לעבוד אצל המעסיק שנקוב בו.
בשלב השני, הנאשם היה מתקשר ללינדה, הן לפלאפון האישי שלה והן למשרדה, ומוסר לה את מספר ת"ז של העובד הפלשתיני. לינדה הייתה מוסרת לנאשם פרטים על העובד כגון: גילו, באיזה עיסוק עפ"י הקריטריונים הנוהגים באותה העת בצבא יוכל הנאשם להוציא לעובד היתר העסקה, האם העובד מאושר כניסה בישראל אם לאו, האם יכול לקבל היתר גם לשעות הלילה וכיו"ב. מסירת המידע כאמור נעשתה בניגוד לנהלים, הקובעים כי עובדי מת"ק רשאים למסור מידע אודות עובדים, אך למעסיקים זכאים בתחומים איו"ש, ולא בתחומי מדינת ישראל.
בשלב השלישי, לאחר קבלת הפרטים מלינדה, דאג הנאשם לקבל מהעובדים הפלשתינאים, ישירות או באמצעות מי מטעמם (מתווך פלשתינאי או גיסו של הנאשם, שרון בוקר) מסמכים הנדרשים להוצאת ההיתר כגון: ת"ז ופרטי חשבון הבנק של העובדים וכן תשלום מראש בעבור היתר ההעסקה. את המסמכים היה מגיש הנאשם למרים, במסגרת בקשה להוצאת היתר העסקה לעובדים פלשתינאים על שמם של המעסיקים סייליס ובוסתן הדרום ועל חשבון המכסה שהוקצתה להם. יצוין, כי לעיתים קרובות המתווך/העובד הפלשתינאי היו שולחים את פרטי העובדים בהנחיית הנאשם ישירות לפקס של מרים במשרדי המת"ש, כאשר המסמכים סומנו ב-X, על מנת שהן הנאשם והן מרים במת"ש ידעו כי הבקשות שייכות לנאשם.
בשלב הרביעי, הנאשם היה פונה למרים ודורש ממנה שתנפק בעבורו את היתרי העסקה הכוזבים. לשם כך, היה הנאשם מגיע למשרדה של מרים לעיתים תכופות (כ – 3 פעמים בשבוע), מוסר לה את המסמכים בעצמו, ולעיתים היה דואג שפקסים ישלחו ישירות למשרדה בניגוד לנהלים ולחוק.
בשלב החמישי, מרים הייתה מאשרת לנאשם את כל הבקשות שלו, שהוגשו כאמור על שם המעסיקים סייליס ובוסתן. הבקשות המאושרות עברו באמצעות קובץ ממוחשב למת"ק דרך המערכת הממוחשבת "אבן מתגלגלת".
בשלב השישי, בקשותיו של הנאשם עברו סינון ע"י מערכת אבן מתגלגלת. לטענת המאשימה, הסינון היה מעין סינון פיקטיבי, בהינתן שהנאשם הגיש בקשות רק לגבי עובדים שלינדה אישרה לו מבעוד מועד, שהם צפויים להיות מאושרים על ידי המערכת. בשלב הדפסת ההיתרים על ידי לינדה, נטען כי לעיתים הייתה מדפיסה היא שני עותקים, ומוסרת אחד מהם לנאשם.
בשלב השביעי, לינדה מסרה עותק אחד מההיתרים הכוזבים לנציג הרש"פ שהגיע מדי יום לאסוף את ההיתרים לחלוקה בלשכות ברש"פ ישירות לעובדים.
בשלב השמיני, באמצעות היתר העסקה, מבוטל או חי, עבדו העובדים הפלשתינאים בתחומי מדינת ישראל אצל מעסיקים שונים, שאינם אלו ששמותיהם נקובים בהיתר, בענפים שונים, ואף אצל מעסיקים שאינם זכאים כלל להעסיק אותם.
בשלב התשיעי, בסוג היתר מבוטל, היה הנאשם מגיש בקשה לביטול ההיתר בחלוף מספר ימים למרים במת"ש אשקלון. בשלב זה הנאשם פעל באחת משתי דרכים: כשהיה ברשותו היתר כפול של אותו עובד, שמסרה לו לינדה, כמתואר בשלב השישי, הגישו למרים, והיה מקבל עובד פלשתינאי אחר במקומו על חשבון המכסה של המעסיק. כשלא היה ברשותו היתר מקורי, היה הנאשם מודיע על ביטול העסקת העובד ומבקש אחר במקומו, במסגרת בקשה חריגה. מרים הייתה מאשרת את הבקשות החריגות. בסוג היתר חי, המשיך הנאשם לשלם מדי חודש בחודשו את התשלומים הנדרשים בגין הבטחת תנאים סוציאליים מינימאליים בעבור העובד הפלשתינאי. לטענת המאשימה, גם בדיווחי ימי העבודה והתנאים הסוציאליים רימה הנאשם את המדינה, בכך שדיווח דיווחי מספר ימי עבודה כוזבים, וזאת כדי להימנע מתשלום מלא בגין תנאים סוציאליים, ולמטרת בצע כסף.
אדון תחילה בשאלה האם הוכחו העבירות העיקריות המיוחסות לנאשם באישום הראשון, עבירות קבלת דבר במרמה וקשירת קשר לביצוע פשע.
קבלת דבר במרמה
"415. המקבל דבר במרמה, דינו - מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים."
היסוד העובדתי בעבירה מורכב משני רבדים: הרובד האחד הוא הצגת טענה כוזבת או מצג שווא, לרבות בדרך של מחדל. היינו, העלמת עובדה שבנסיבות המקרה היה מקום להציגה. מעשה 'מרמה' מוגדר בסעיף 414 לחוק העונשין כך: "טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת". הרובד השני, הוא קבלת דבר מכוח אותה טענה, כאשר המונח 'דבר' מוגדר, אף הוא בסעיף 414 לחוק העונשין, באופן הבא: "מקרקעין, מטלטלין, זכות וטובת הנאה". עבירה זו היא עבירה תוצאתית, במובן זה שיש להוכיח קשר סיבתי בין המרמה לבין קבלת הדבר.
היסוד הנפשי להוכחת העבירה דורש מודעות של המבצע לטיב התנהגותו, לקיומן של הנסיבות הרלוונטיות וכן מחשבה פלילית מסוג פזיזות לפחות, לאפשרות התרחשות התוצאה (ראה: יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני, עמ' 833 , 835). וכפי שנקבע בע"פ 2955/94 מדינת ישראל נ' נחום דורי, פ"ד נ(4) 573, 579 (1996):
"מכאן, שהעבירה של קבלת דבר במרמה מותנית בידיעת המרמה כי הטענה היא כוזבת; בצפייתו את האפשרות שהטענה הכוזבת תביא את המרומה למעשה או למחדל וביחס של לפחות קלות דעת כלפי אפשרות זאת".
אשר לנסיבות המחמירות שבעבירה, הרי שאלה עשויות לנבוע מתחכומה של המרמה, מהיקפה ומימדיה או מהיותה פרי מאמץ מתוכנן, שיטתי וממושך. כמו כן, יש משמעות למעמדו המיוחד של העבריין כלפי קורבנו, המקנה לו אמינות, ויש חשיבות לשאלה אם המרמה כרוכה בביצועה של עבירה אחרת (יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני, עמ' 860-864)).
ראשית, הצגת מצג כזב כלפי המדינה, כאילו הוסמך הנאשם לפעול בשם המעסיקים בוסתן וסייליס, כאשר בפועל התנהל הקשר בין הנאשם למת"ש ומת"ק ללא ידיעתם של המעסיקים, או לחילופין, ללא הרשאתם, ומבלי שאחז הנאשם בייפוי כוח. הראיות המרכזיות להוכחת המרמה דנן הינן עדותם של נתי סעידי (להלן: "נתי" או "נתי סעידי" או "סעידי"), מנהלה של בוסתן הדרום, וסייליס.
שנית, הצגת מצג כזב כלפי המדינה, כאילו העובדים שהוזמן להם היתר יעבדו אצל המעסיקים הנקובים, כאשר בפועל ידע הנאשם שלא יעבדו אצל מעסיקים אלו. הראיות להוכחת המרמה דנן הינן שיחות האזנות הסתר, עדויות עובדים פלשתינאים ועוד.
שלישית, הצגת מצג כזב כלפי המדינה, כאילו ההיתרים דרושים לתקופה מסוימת, כאשר הנאשם יודע שבכוונתו לבטלם מראש. גם ביחס למרמה זו מתבססת המאשימה על השיחות שהוקלטו במסגרת האזנות הסתר, על הביטולים הרבים שהוגשו על ידי הנאשם, ועל ראיות נוספות, כפי שידון בהמשך.
רביעית, המאשימה טוענת למרמה הנעוצה בעובדה שהנאשם גבה כסף עבור ההיתרים, כאשר על פי הנהלים אין המעסיקים או הפלשתינאים אמורים לשלם דבר עבור קבלת היתר העסקה. המאשימה הציגה ראיות למכביר להוכחת התעריפים שגבה הנאשם, על פי טענתה. סוגיה זו תידון בהמשך הדברים, בפרק העוסק בעבירות הכלכליות המיוחסות לנאשם, בו אציג גם את הראיות שהוגשו להוכחת התעריפים המיוחסים לנאשם.
חמישית, טוענת המאשימה למרמה הבאה לידי ביטוי בהפרת הנהלים מול מת"ק וקבלת מידע מראש, באופן שבקשותיו של הנאשם קיבלו עדיפות, תוך קיצורי דרך של התהליך. ביחס למרמה זו נסמכה המאשימה על עדותן של מרים ולינדה, על עדות עובדי מת"ש, לרבות גב' נחמה עובראני, על השיחות שהוקלטו במסגרת האזנות הסתר ועוד.
עוד מציגה המאשימה, במסגרת טיעוניה ביחס לאישום דנן, עדות שיטה ומעשים דומים אודות התנהלותו של הנאשם כמעסיק זכאי עד לשנת 2005 במת"ש. לעמדתה, עולה מחומר הראיות כי עובר לשנת 2005 נאסר על הנאשם, כמעסיק, לקבל היתרי העסקה לעובדים פלשתינאים, משום חשדם של גורמים במת"ש כי הוא סוחר בהיתרים שהוצאו על חשבון זכאותו. לעניין זה הפנתה המאשימה לעדותו של ע"ת 11, מר אבנר פרס, ול-ת/73.
אשר להיקף המרמה, מפנה המאשימה לרשימת ההיתרים והביטולים שהוזמנו בפועל על ידי הנאשם בשמם של המעסיקים בוסתן וסייליס בין השנים 2007-2010; לרשומות המוסדיות של מת"ק ומת"ש המתעדות את ההיתרים שהוציא הנאשם לאורך השנים; וכן לעדותם של סייליס וסעידי, לפיהן הרוב המכריע של ההיתרים שהוצאו על ידי הנאשם בשמם נופקו למטרות סחר, בהיקף ובכמות המיוחסת לנאשם בכתב האישום.
בנוסף טענה המדינה למרמה הכרוכה במתן דיווחים כוזבים למת"ש, בעניין התנאים הסוציאליים של העובדים. להוכחת המרמה דנן, מתבססת המאשימה על עדויות עובדי מת"ש, לרבות נחמה עובראני ואבנר פרס, על רשומות מוסדיות המתעדות את התשלומים ששילם הנאשם לעומת כמות ימי הדיווח הפוטנציאליים של העובדים שהוזמנו על ידו, ועל דיווחי היומנים שנתפסו אצל הנאשם ומוכיחים, לעמדת המאשימה, את השיטה המיוחסת לנאשם בדיווח דיווחים כוזבים.
להזכיר, הנאשם הודה כי פעל לשם הוצאת היתרי העסקה לעובדים פלשתינאים, אם כי טען שההיתרים הוצאו כדין, ולא במרמה.
ראשית, לטענתו של הנאשם פנייתו אל מת"ש בשם המעסיקים בוסתן וסייליס הייתה בידיעתם, באישורם, ובהרשאתם, כך, שלטענתו, לא ניתן לייחס לו מצג כזב בעצם הפנייה האמורה. בהקשר זה, טען הנאשם נגד מהימנות עדותם של נתי סעידי, מחברת בוסתן הדרום, וששון סייליס.
שנית, בשל העובדה שכל ההיתרים עברו בדיקה וסינון במישור הפלילי והביטחוני עובר להוצאתם, טען הנאשם כי לא מדובר בהיתרים שהוצאו שלא כדין.
עוד חלק הנאשם על מספר ההיתרים המיוחס לו בכתב האישום, ועל הסכומים שנטען כי גבה מהעובדים הפלשתינאים בגינם. הנאשם גורס כי עדויות העובדים הפלשתינאים מעידות כי לא היו אלה סכומים קבועים וקשיחים, כטענת המאשימה, ומשכך מבקש לדחות את טענת המדינה כי חומר הראיות מבסס שיטה של מעשים דומים.
לטענת הנאשם, בהיעדר עדות של כלל העובדים הפלשתינאים שהחזיקו בידיהם היתרים, ע"פ הרשימה שצורפה לכתב האישום, לא עמדה המאשימה בנטל ההוכחה הרובץ לפתחה, והלכה למעשה הביאה להכשלת הגנתו של הנאשם ולעיוות דין חמור.
מעשה המרמה האחד והעיקרי שיש לדון בו הינו עצם הוצאת ההיתרים בהתאם לשיטת הפעולה לה טוענת המאשימה. ביחס למעשה זה, אין מחלוקת בין הצדדים כי מתקיים הרכיב השני ביסוד העובדתי, כלומר, כי הנאשם קיבל מהמדינה 'דבר', בדמות היתרי העסקה לעובדים פלשתינאים. הנאשם הודה בפה מלא כי פעל (לטענתו, בשם ובאישור המעסיקים בוסתן וסייליס) להוצאת היתרי העסקה לעובדים פלשתינאים וכי היתרי העסקה אכן הונפקו או בוטלו, על פי בקשתו, על ידי המדינה. לפיכך, המחלוקת בבחינת התגבשות היסוד העובדתי ביחס למעשה המרמה דנן סבה סביב השאלה האם התגבש נדבך ה'מרמה', היינו, האם קבלת היתרי ההעסקה ('הדבר') הייתה מכוח דבר כזב של הנאשם? כבר עתה יאמר כי שוכנעתי שהמאשימה הוכיחה את נדבך המרמה שבהוצאת היתרי העסקה על ידי הנאשם וסחר בהם. מצאתי כי נדבך המרמה דנן בא לידי ביטוי בשלושה מישורים: האחד, פניית הנאשם למת"ש בהיעדר הרשאה; השני, ידיעה מוקדמת של הנאשם כי העובדים לא יעסקו אצל המעסיק ששמו נקוב בהיתר; והשלישי, כוונה מוקדמת של הנאשם לבטל את היתרי העסקה שהוא ביקש, כדי שיוכל להוציא חדשים ולמכרם לעובדים פלשתינאים אחרים. לעומת זאת, לא מצאתי לנכון לקבל את טענת המאשימה כי גביית כסף בעבור ההיתרים מהעובדים הפלשתינאים וכן קיצור הליך קבלת ההיתרים תוך שימוש בקשריו האישיים של הנאשם עם פקידות מת"ש, מהווה נדבך נוסף ועצמאי במעשה המרמה שביצע הנאשם.
אשר למספר עבירות המרמה בהן יש להרשיע את הנאשם בשל נדבך מרמה זה, אקדים ואומר כי אינני סבורה שיש להרשיע את הנאשם במספר עבירות כמספר ההיתרים שהוצאו, כי אם בעבירה אחת רבת פריטים, כפי שידון בהרחבה בהמשך.
מעשה המרמה השני שיש לדון בו, אשר אף לטענת המדינה מהווה מעשה מרמה בפני עצמו, הינו המרמה המיוחסת לנאשם בדיווחים פיקטיביים למת"ש אודות ימי העבודה של העובדים הפלשתינאים. ביחס למעשה זה, טוענת המאשימה כי הנאשם דיווח דיווחי כזב ביומנים המתעדים את מספר ימי העבודה של כל עובד, לצורך חישוב שיעור התשלום בגין תנאים סוציאליים של העובד. ה'דבר' שקיבל בתמורה לטענות השווא הללו, על פי טענת המדינה, הינו חיוב בתשלום פחות של תנאים סוציאליים, וכתוצאה מכך, מקסום רווחיו הכספיים מהוצאת ההיתרים. הנאשם חולק על ההיבט העובדתי של המרמה המיוחסת לו במישור זה. על פי גרסתו בבית המשפט, דו"חות מת"ש, המתעדים את הדיווחים והתשלומים שביצע בגין הזכויות הסוציאליות, אינם ראיה לכך שלא שילם את מלוא הזכויות הסוציאליות כנדרש. אם כן, ביחס למעשה מרמה זה אדרש למכלול הראיות ואכריע, מבחינה עובדתית, האם דיווח הנאשם באופן שקרי, ומבחינה משפטית, האם מהווה הדבר מעשה מרמה. כבר עתה יאמר כי מצאתי שהוכח מעל לכל ספק סביר שהנאשם לא מסר דיווחי אמת באשר לימי התעסוקה של העובדים הפלשתינאים. מצאתי כי התנהלות זו מהווה מעשה מרמה עצמאי, המקים עבירת מרמה נוספת, כפי שיורחב בהמשך הדברים.
כפי שהוצג במהלך שמיעת הראיות, ואושר על ידי הנאשם, על פי הנהלים רק אדם אשר הוסמך לכך, באמצעות יפוי כוח, יכול לייצג מעסיק זכאי למכסת היתרים. כן הוכח כי מקום שאדם מייצג מעסיק, חייבת להיות על כך הערה במערכת המחשוב של מת"ש, וכי הייצוג צריך להיות ע"י בעל תפקיד, שהוא בהשכלתו אחד מאלה: עורך דין, יועץ מס או רו"ח (ראו למשל: פרוטוקול, ע' 957; פרוטוקול, ע' 837, ש' 10-11).
בענייננו, אין מחלוקת כי הנאשם אינו אחד מאלה, וכן כי לא קיבל ייפוי כוח בכתב מבוסתן הדרום או מסייליס לנהל את עניינם במת"ש אשקלון. ואולם, סבורה אני כי עניין זה כשלעצמו, היעדר ייפוי כוח בכתב, אינו מהווה מרמה מצד הנאשם. מן הראוי שהרשות תקפיד על קיומם של נהלים. משכך, לדידי, אין זה סביר להטיל את האחריות בגין אי קיום הנוהל על מקבל השירות, בנסיבות בהן פקידי הרשות עצמם לא דרשו יפוי כוח ולא קיימו את הנהלים כנדרש. כראיה לכך שהנוהל אינו מקוים בדווקנות, עומדת עדותו של משה סעידי, ע"ת 47, אליה התייחס אף הנאשם בסיכומיו, אשר העיד כי אף במושב בו הוא מתגורר, גן הדרום, נוהג יו"ר האגודה לפנות למת"ש בשם מעסיקים במושב (פרוטוקול, ע' 1576, ש' 10-14). משכך, ובנסיבות בהן הפקידים הרלוונטיים ברשויות הרלוונטיות כלל לא דרשו מהנאשם ייפוי כוח, וכן לא הקפידו לוודא שהוא בעל תפקיד כאמור בנהלים, אין לקבוע כי אי קיום הנהלים כשלעצמו מהווה מעשה מרמה מצד הנאשם.
יחד עם זאת, שומה עלינו לבחון האם מבחינה עניינית הוכיחה המאשימה כי הנאשם פנה למת"ש ולמת"ק בשם המעסיקים כאילו הוסמך לייצגם, כשבפועל לא ניתנה לו הרשאה לעשות כן, ובמובן זה הציג הוא מצג שווא כלפי המדינה. או שמא, כטענת הנאשם, פעל הוא על דעתם ובהסכמתם של בוסתן וסייליס להוצאת ההיתרים.
אקדים ואומר, כי מצאתי את גרסתו של סייליס עקבית ומהימנה. סייליס סיפר בעדותו כי הינו חקלאי, המעבד שטחים אשר שייכים לו ולאחרים במושב עזריקם. בסה"כ מסר כי הוא מעבד כ – 120 דונם בגידולים שונים, לרבות חלקה לגידול אפרסמונים, בה הוא שותף עם הנאשם, כאשר הוא אחראי לעיבוד החלקה, והבעלות בה נתונה לנאשם (פרוטוקול, ע' 1757; ת/ 261, ע' 3 ש' 57-62). עוד אישר, כי יש לו 3 תיקי מעסיק במת"ש אשקלון (סומנו ת/63 א – ג). סייליס העיד, בהגינותו הרבה, כי הינו חקלאי כושל, אשר משך כל השנים הפסיד כספים רבים. קשיי הפרנסה הביאו לכך שנחסם בעבר במת"ש כמעסיק זכאי, כיוון שהתקשה לשלם את התנאים הסוציאליים של העובדים כנדרש. לדבריו, קיבל הוא מכסה מחדש, רק לאחר שהתחייב לעמוד בתשלומים. קשיי הפרנסה, והתחייבותו לעמוד בתשלומים, הובילוהו להעסיק רק עובד פלשתינאי אחד, בשם שריף ברדעיה, ועוד שלושה עובדים תאילנדים (פרוטוקול, ע' 1761; ת/ 262). סייליס העיד כי הסתייע בנאשם לשם קבלת ו/או חידוש היתר העסקה לעובד הפלשתינאי שלו, ואף בתחילה הסתייע בנאשם לשלם תשלום התנאים הסוציאליים של העובד, היה מוסר לידיו את הסכום לתשלום, והנאשם היה מעביר את התשלום למת"ש, וכך היה נשאר ההיתר בתוקף. סייליס תיאר מקרה שבו שילם לנאשם המחאה בסך 1,000 ש"ח בעבור העובד, והנאשם דרש עוד 4000 ש"ח בנוסף. בשלב מסוים העיד סייליס כי הפסיק לשלם לנאשם עבור התנאים הסוציאליים של העובד שלו, ולמרות זאת המשיך הנאשם להנפיק היתר לאותו העובד (ת/ 261, ע' 5; פרוטוקול, ע' 1768, ש' 8). סייליס הוסיף כי כאשר נדרש לעובדים נוספים, היה ניגש למעסיקים אחרים ומשתמש בעובדים הרשומים על שמם (פרוטוקול, ע' 1769).
מצבו הכלכלי הקשה, אם כן, אפשר לסייליס להעסיק עובד פלשתינאי אחד בלבד. הוא הסביר כי את מאות ההיתרים שהונפקו על שמו ונמצאו במת"ש (ת/ 125א +ב), הוציא הנאשם לצרכיו שלו בלבד. עוד הבהיר, כי לא קיבל מן הנאשם דבר בעבור הוצאת ההיתרים הכוזבים. סייליס הודה שידע על מעשיו של הנאשם ולא עצר אותו מלהמשיך במעשיו, אך לא העריך את ההיקף והכמות של היתרי העסקה הכוזבים אותם הוציא הנאשם בשמו. עוד ציין, כי כשניסה לעצור את הנאשם ממעשיו, כבר לא היה בכוחו לעשות כלום, כפי שפירט על דוכן העדים:
"אני עם סמי כהן לפני עשר שנים ביקשתי ממנו חלקה, הוא אמר לי אם אתה רוצה רק בשותפות, עשינו בשותפות 15 דונם אפרסק, כעבור שנתיים אני פלשתי לעוד חלקה של המושב ושתלתי שם גם אפרסקים. אני לא הבנתי בהתחלה בשנים ב- 2007, 2008 לא הבנתי ש- שהוא מגיש אישורים זאת אומרת דבר שלילי, אני הבנתי בהתחלה שזה דבר כביכול כאילו הוא מייצג חקלאים שיהיה פחות, פחות לחץ בשירות התעסוקה. אחר כך יותר מאוחר ב- 2008 באמצע 2009 אני הבנתי שהוא פה לא - כבר לא יכולתי לעצור אותו. וגם מוציא אישורים בלי סוף, פניתי אליו, ביקשתי ממנו שיפסיק עם זה, הסברתי לו עצרו אותי במחסום בשורק, למחרת פניתי אליו, הוא הרגיע אותי תירגע, שום דבר. כשאני הבנתי שזה חמור, כבר לא יכולתי לעשות כלום, הבן אדם הזה הוא כל יכול, הוא שולט בכפר, הוא ראש ועד, הוא מזכיר, הוא באמת הוא היה אדם משכמו ומעלה, אבל ללכת להתעסק איתו, להגיד לו תפסיק, ללכת חוץ מזה איפה כל ה- כל הגורמים למיניהם שנתנו לו. כמו שירות התעסוקה, כמו מועצת הצמחים, איך נתנו לו את כל האישורים האלה? אני כחקלאי לא היה לי את הכוח להתמודד נגדו, זה האמת. עד שבאו אלי לבדיקה של תאילנדים ואז ואני כל הזמן אמרתי לו סמי, אם העסק הזה פעם אני אגיד רק את האמת והאמת ש- הוא עשה לי מאוד מאוד לא טוב, הוא עשה לי את העוול. תקופה מאוד קשה איתו. ההתנהגות שלו מתחת לכל ביקורת. זה מה שיש לי להגיד" (פרוטוקול, ע' 1762 – 1763; ראו גם: פרוטוקול, ע' 1767 ש' 15 – 26; ת/ 261 עמ' 7 ש' 182-183; העימות בין ששון למרים, ת/ 269 ע' 2).
סייליס ציין כי הוא מעולם לא אישר לנאשם לסחור בהיתרים, והנאשם אף פעם לא טרח לבקש את הסכמתו. הנאשם השתמש בשמו כי הוא יכול היה לעשות זאת, בשל מעמדו. כן העיד סייליס, כי בשל היותו של הנאשם אדם רב השפעה בישוב עזריקם, בעל קשרים רבים, הוא פחד ממנו. לדבריו, הנאשם נחשב ל"האלוהים של המושב" (ת/ 49 א +ב – נשמע אומר את זה בדיסק בצורה ברורה; ת/ 261, ע' 6 ש' 158; פרוטוקול, ע' 1796-1797).
לצד זאת, קיימות ראיות המלמדות כי עובדים שאחזו בהיתר העסקה על שם סייליס, כלל לא הכירו את האיש, ובוודאי שלא עבדו אצלו. למשל, עיד זוהרה (עובד מס' 14 בדו"ח), ע"ת 78; העימותים שנערכו בין סייליס לעובדים פלשתינאים שנתפסו, אשר במהלך העימות לא זיהו את סייליס והוא לא זיהה אותם (ת/264); וכן רשימת עובדי הזיתים שמסר נתי סעידי בחקירתו כעובדים שהזמין מהנאשם בהיעדר זכאות של בוסתן הדרום להעסיקם (ת/196), אשר מופיעים בחלקם בנספח א' לכתב האישום כעובדים של סייליס, על אף שידוע, כאמור, כי הוזמנו על ידי בוסתן הדרום והועסקו אצלו (חאלד אחמידאת, ע' 13 לנספח; חלף עמור, ע' 15 לנספח).
שנית, אשר למצבו הכלכלי הקשה של סייליס ולטיב השותפות בינו לבין הנאשם, היומנים שנתפסו ברשותו של סייליס מתעדים את התשלומים שהוא העביר לנאשם במסגרת השותפות ביניהם בחלקת האפרסמונים, וכן החזר הלוואות שהעניק הנאשם לסייליס במועדים שונים (פרוטוקול, ע' 1801; ת/262 ע' 6 ותיעוד ביומן של ההמחאות שנפרעו).
שלישית, גרסתו של סייליס כי הנאשם הוא איש רב השפעה, המפיל חיתתו על אנשי המושב, עלתה עוד במסגרת חקירתם הראשונית של אנשי התמ"ת בפרשה (ת/49 א). עקביות זו בגרסתו של העד אודות אופיו של הנאשם מחזקת את מהימנותו.
בנוסף, הנאשם לא ידע ליתן תשובה עניינית לראיה האובייקטיבית, לפיה מתוך למעלה מ- 1,200 שיחות טלפון שתועדו במסגרת האזנות הסתר, רק שיחה אחת נוהלה עם סייליס, ובה מבקש סייליס להזמין היתר לעובדו שריף (פרוטוקול, ע' 2426, שיחה 11767 מיום 2.12.09). אם אכן היה סייליס שותף לסחר בהיתרים, יש להניח שהיה מדבר עם הנאשם שיחות נוספות מעבר לשיחה הבודדת שתועדה.
יתרה מכך, הנאשם לא חקר את סייליס בעדותו על השותפות בסחר לה הוא טוען. טענת הנאשם כי סייליס מפיל את מלוא האחריות לפתחו, בשל סכסוך עסקי שפרץ בין השניים, אין לה על מה להישען, ובפרט שמדובר בסכסוך עסקי שנוצר, ככל הנראה, לאחר שהתפוצצה הפרשה, ולאחר שסייליס מסר את גרסתו במשטרה.
הנאשם אף ניסה לכרסם במהימנותו של סייליס בטענה לקיומו של זיהום חקירתי, לפיו, גורמי החקירה הם שגרמו לסייליס לומר כי הנאשם הנפיק את האישורים בשמו ללא ידיעתו. לא מצאתי ממש בטענה זו, ובפרט שסייליס מסר עוד במסגרת החקירה הראשונית של התמ"ת כי הנאשם מנפיק היתרים על שמו.
בחקירתו הראשית מסר נתי, שהוא משמש כמנהל חברת בוסתן הדרום שבבעלות הוריו, חברה שקיימת משנת 2004, ושמשנת 2007 הוא האחראי הבלעדי מטעם החברה להעסקת עובדים זרים ועובדים פלשתינאים. תחום העיסוק של החברה הוא גידול אפרסמונים ושטחי העיבוד משתרעים על 800 – 900 דונם. אשר למספר העובדים הפלשתינאים המועסקים על ידי בוסתן הדרום, מסר כי זה נע בין 10-30 לעובדים, כאשר במקביל עובדת החברה גם עם קבלני כוח אדם. נתי מסר כי את העובדים הפלשתינאים מגייסים לעבודה "ראיסים" העונים לשמות מופיד ומוחמד. החברה משלמת לעובדים את שכרם ובמקביל משלמת תנאים סוציאליים למת"ש. עוד מסר כי הוא יודע שיש מכסה של פועלים לפי גודל השטח וצרכי החקלאי (פרוטוקול, ע' 1504 – 1507). לפי עדותו, הכיר נתי את הנאשם דרך דודו, משה סעידי, ותפקידו היה לסייע לבוסתן לקבל אישורי עבודה לפלשתינאים באופן מזורז. נתי הודה כי הזמין בעבר מהנאשם 6 היתרים של עובדי זיתים, בעוד בוסתן מגדלת אפרסמונים, מן הטעם שמדובר בעובדים שגילם צעיר יותר. בעבור היתרים אלה שילם לנאשם סך של 16,000 ש"ח, שכלל תשלום התנאים הסוציאליים של העובדים למת"ש. בגין סכום זה לא קיבל קבלה מהנאשם. עוד ציין כי להפתעתו, רישיונם של העובדים הללו בוטל לאחר שבועיים. הוא ניסה לבדוק עם הנאשם מדוע רישיונם בוטל, והנאשם חזר ואמר לו שיבדוק הנושא (פרוטוקול, ע' 1510 – 1511, 1514 שו' 14 – 15, ע' 1564 – 1565).
לגרסת נתי, מלבד העובדה שהנאשם טיפל בהשגת היתרים לעובדים שלו באופן מזורז, ודאג ל-6 עובדי זיתים, כפי שתואר לעיל, לא נתן הוא הרשאה לנאשם להזמין היתרי העסקה לעובדים שאמורים לעבוד אצל מעסיקים אחרים, ולא ידע על שהנאשם פועל בשמו כפי שפעל. לדבריו, בחודש אוקטובר 2009 קיבל שיחת טלפון מאחת הפקידות במת"ש, אשר ספרה לו שאושרה לו מכסה של 65 עובדי זיתים. הוא הלך לבדוק את העניין במת"ש, ואחת הפקידות אמרה לו שהוא לא "בעל הבית" ושיפנה לנאשם. בסופו של דבר, נכנס למרים, ולאחר שעמד על כך שהוא מנכ"ל החברה, היא הבהירה לו שמדובר ברישיונות לאפרסמונים ולא ברישיונות לזיתים. הוא הוסיף כי בזמן שהיה היה אצל מרים, ניסה הנאשם להשיגו בנייד ללא הרף. לאחר מכן, התקשר הנאשם לנתי ושאל אותו מדוע לא פנה אליו, ואמר שהוא היה מסדר לו את העניינים מול מת"ש (פרוטוקול, ע' 1508 – 1509).
בנוסף, העיד נתי כי באותה תקופה קיבל טלפון ממשטרת רמלה, ושוטר שאל אותו לגבי פלשתינאי שנתפס באתר בנייה, כאשר הוא מחזיק בהיתר עבודה לחקלאות על שם בוסתן הדרום. נתי בדק ואמר שהעובד לא עובד אצלו (פרוטוקול, ע' 1511). נתי ציין בעדותו כי חשדו התעורר בעקבות התנהגותו של הנאשם: העובדה שהנאשם נלחץ מכך שהלך בעצמו למת"ש, שיחת הטלפון מהמשטרה, הביטולים של עובדי הזיתים עליהם שילם לנאשם, העובדה שהנאשם היה בא אליו עם רשימות חתוכות ואומר לו שאלו הם העובדים שלו – כל אלה הדליקו אצלו נורה אדומה והוא החליט לבדוק לגבי העובדים העובדים אצלו. הוא פנה לפקידה שלו, שולמית ברבי, וביקש ממנה לפנות לנחמה עובראני (אותה היא מכירה בהיכרות אישית) על מנת שתפקסס להם את רשימת העובדים של בוסתן הדרום (ראה גם ת/66- עדותה של נחמה עובראני בה מאשרת היא ששלחה לפקידתו של נתי רשימת עובדים של בוסתן).
לדבריו, ביום 31.12.09 קיבל בפקס רשימה מפתיעה של 65 עובדים ואז הבין שמשהו לא בסדר, שכן מעולם לא העסיק כל כך הרבה עובדים, ולכל היותר כ-30 – 35 פועלים (פרוטוקול, ע' 1511).
נתי סעידי העיד כי בשל חוסר האונים מול מת"ש ("מת"ש זה היה סמי", "כולם היו שם יד אחת" – פרוטוקול, ע' 1511 שו' 23 – 25), החליט לפנות לעורך דין שיטפל בעניין. בנוסף, כשקיבל דרישה מהנאשם לשלם סכום של 44,000 ש"ח בעבור הזכויות של העובדים בחודש דצמבר 2009, הוא ישב עם הנאשם ואמר לו שאלו לא העובדים שלו. נתי הציג לנאשם את הרשימה שקיבל מנחמה עובראני, והנאשם אמר לו שהוא לא יודע איך קרה שיש כל כך הרבה עובדים והוא יבדוק. אחרי כמה ימים הנאשם חזר אליו וביקש שישלם 19,500 ש"ח במקום 44,000 ש"ח, וכך עשה (פרוטוקול, ע' 1512).
נתי סעידי הביא לחקירתו במשטרה מיום 16.2.10, את רשימת העובדים שעבדו אצלו בפועל (ת/195). הרשימה כוללת כ- 30 עובדים, ובהם 5 עובדים בזיתים שהוזמנו על ידי הנאשם לבקשתו של נתי, ובוטלו על ידי הנאשם. נתי סעידי טען כי כל מי שלא נכלל ברשימה זו לא עבד בבוסתן הדרום, כך שההיתר העסקה שלו הוצא במרמה על ידי הנאשם למטרת סחר (ת/195; פרוטוקול, ע' 1518 – 1519).
אשר לטענת הנאשם כי חוסר מהימנותו של נתי סעידי בא לידי ביטוי באי-ניהול רישום מדוייק של שמות העובדים שעבדו בבוסתן הדרום לאורך השנים, אינני סבורה כי יש בעניין זה, כשלעצמו, כדי לערער את מהימנותו של נתי סעידי, ובפרט שההסבר שנתן נתי לאי-ניהול הרישום, לפיו לא ניהל קשר באופן פרטני מול כל אחד מהעובדים, אלא קיבל את המידע מראשי הקבוצות שעבדו מולו (הראיסים), הינו הסבר הגיוני.
נוכח האמור, הנני קובעת כי נתי סעידי לא ידע ולא הסמיך את הנאשם לפעול בשם בוסתן הדרום להוצאת היתרי העסקה לעובדים שלא עבדו אצלו בפועל, וכי הנאשם פעל בשמו של מעסיק זה במרמה, הבאה לידי ביטוי בהצגת מצג שווא למת"ש, לפיו, הוא מייצג את בוסתן הדרום.
על פי הנהלים הרלוונטיים, היתר העסקה הוא בלעדי להעסקה אצל המעסיק הנקוב בהיתר, ולא ניתן להעבירו למעסיק אחר או לאדם אחר. על המעסיק חלה חובה מוחלטת להעסיק את העובד אצלו, ובענפים שנקובים בהיתר, וכן חל עליו איסור לסחור בהיתר (נחמה עובראני, פרוטוקול, ע' 21, ש' 21-29; מוצג ת/61, התחייבות המעסיק להעסקת עובדים פלשתינאים- מסמך טו – טז).
על פי הנהלים, היתרי ההעסקה של עובדי השטחים הינם בתוקף לשלושה עד שישה חודשים, בהתאם לסוג ההיתר (זיתים או אחר), ובעת הנפקתם מאפשרים לעובד לשהות בישראל בין השעות 05:00- 17:00. הסיבות העיקריות לביטול היתר העסקה של עובד הינן בריחתו של העובד מהמעביד, מעברו לעבודה אצל מעסיק אחר, אי הידרשות אליו ועוד (שוש מגוז, ת/62 א עמ' 3 ש' 73-81; נחמה עובראני ת/65, ע' 6). על פי שיטת הפעולה המיוחסת לנאשם, היו שני סוגי היתרים אותם הזמין: "היתר מבוטל" ו"היתר חי". ההיתר המבוטל הוזמן על ידי הנאשם במת"ש, ובוטל ימים ספורים לאחר הנפקתו. ההיתר החי הינו היתר שנותר בתוקפו, כל עוד המשיך העובד הפלשתינאי לשלם לנאשם כספים, בבחינת תעריף "החייאת" ההיתר, כפי שידון בהמשך. לפי המיוחס לנאשם, תעריף להיתר מבוטל עמד על 2,500 ש"ח, לעומת היתר חי שתעריפו עמד על 2,500 ש"ח, דמי הנפקת ההיתר, ועוד 1,100 ש"ח לכל חודש בו נותר ההיתר בתוקפו. הביקוש מצד העובדים הפלשתינאים היה בעיקר להיתרים מבוטלים. בשל העובדה שהמערכת הבודקת את תוקפו של ההיתר, מערכת "אבן מתגלגלת", מצויה רק במעברי הגבול המוסדרים, ולא בידי הרשויות בתחומי המדינה, עובד שאחז בהיתר מבוטל יכול היה להיכנס לישראל שלא דרך המחסומים המוסדרים, לעבוד ולשהות בה שלא כדין, ובמידה והיה נעצר לביקורת, ברוב המקרים די היה לו בהצגת מסמך היתר העסקה בתוקף. כלומר, משהיה בידי העובד הפלשתינאי היתר העסקה התקף לתקופה של כמה חודשים, אף אם בוטל ההיתר לאחר ימים ספורים, המסמך עדיין נותר בידיו של העובד, והוא יכול היה לעשות בו שימוש במידה והיה נעצר לביקורת בתחומי מדינת ישראל. על כן היה "זול" יותר מבחינת העובד.
בראש ובראשונה, הודאת הנאשם בחקירתו הנגדית כי ידע מראש שיבטל את ההיתרים שהזמין (פרוטוקול, ע' 2522, ש' 20-29):
"ש: מר כהן, כשאתה מזמין את ההיתר אתה יודע שבעוד שבוע, שבועיים לצורך העניין, ניקח את הגישה שלך, אתה מבטל אותו נכון?
ת: נכון.
ש: מראש אתה יודע שאתה מוציא היתר לפועל והוא לא עובד אצלך,
ת: נכון, נכון
ש: ומראש אתה יודע שאתה הולך לבטל את ההיתר, נכון?
ת: נכון.
ש: יופי
ת: מראש מודיע לו מכסימום תצא לשבוע, עשרה ימים, הוא מתבטל. אי אפשר להוציא כמה שאתה רוצה, יש מכסה".
טענת המאשימה שהנאשם ידע מבעוד מועד כי יבטל את ההיתרים שהזמין, נתמכת אף בראיות נוספות. כך, במס' שיחות שהוקלטו במסגרת האזנות הסתר, מתועד הנאשם משוחח עם מתווכים או עובדים אודות ההיתרים המבוטלים. בשיחה 6209 נשמע הנאשם מסביר לעובד פלשתינאי פוטנציאלי, שהתקשר אליו במטרה להזמין היתר, מהו אישור מבוטל באומרו שהוא "ייכנס יומיים- שלוש- ארבע –חמש- שש- שבע- שבוע ואחר כך מבטלים אותו. נשאר לך האישור ביד, לא במחסום הולך וחוזר. הולך וחוזר במחסום זה 10,000 שקל 6 חודשים" (ראו גם שיחות נוספות: 1782, 1815).
גם במסגרת עסקת הביום הזמין העובד עומר הדאר, ע"ת 88, מהנאשם שני היתרי העסקה מבוטלים, שתעריפם זול מ"היתר חי". לאחר העברת הכסף לנאשם, הוצאו שני היתרים על ידי הנאשם ע"ש מוחמד הדאר ועומר הדאר, שתוקפם מיום 22.10.09 עד 22.4.10, אשר בוטלו ביום 5.11.10. עסקת הביום, אם כך, הינה ראיה נוספת לשיטת הפעולה של הנאשם, לפיה הוא הזמין היתרים שיהיו תקפים כביכול לכמה חודשים, כשבפועל בכוונתו לבטלם בחלוף ימים ספורים מהנפקתם.
עדות נוספת למספר החריג של הביטולים של היתריהם של המעסיקים בוסתן וסייליס, אשר בוצעו על פי דרישת הנאשם, מצויה בעדות עובדי מת"ש. העד אהרון בראזני, ע"ת 14, הבהיר בעדותו כי הייתה הנחיה מפורשת מצדו לשים לב לביטולים שיטתיים, סדרתיים וגורפים מצד מעסיקים ומקום בו נמצא חסר סבירות, יש צורך לחסום מיד את המעסיק (פרוטוקול, ע' 937-938). חרף הנחיה זו, הודתה מרים במסגרת הרשעתה, כי הנאשם הזמין וביטל עובדים רבים על בסיס יומי. היא הודתה כי הייתה מבטלת את ההיתר, ומזמינה בעבור הנאשם עובד פלשתינאי אחר, לרוב בבקשות חריגות, היינו, מחוץ למכסת העובדים המאושרת של המעסיק (לעניין כמות ההזמנות והביטולים ר': ת/125, ת/126; פרוטוקול ע' 1157 – 1158). בנוסף, עדותה של נחמה עובראני, ע"ת 16, בעניין כמות ביטולי העובדים הגבוהה שביצע הנאשם (פרוטוקול, ע' 982-990).
לבסוף, אף עדות השיטה, אשר ידובר בה בהרחבה בהמשך הדברים, מחזקת את הקביעה כי הנאשם ידע שבכוונתו לבטל את ההיתר שהוזמן עובר למועד הנפקתו, באופן המהווה מעשה מרמה. אבנר פרס, ע"ת 11, העיד כי בביקורת שערך בתיקיו של הנאשם בשנת 2005 מצא שהנאשם קיבל היתרים לעובדים תושבי איו"ש, שהחזיקו היתרים לתקופה של 3 חודשים, אך הנאשם הודיעו על ביטולם לאחר זמן קצר. בשל התנהלותו, נחסם הנאשם מלקבל היתרי העסקה במת"ש. שיטת הפעולה של הנאשם של סחר בהיתרים מבוטלים מצטרפת לכלל הראיות המוכיחות את ההיבט הזה במרמה שביצע הנאשם.
כפי שציינתי לעיל, מצאתי שאין לקבל את טענת המאשימה כי גביית כסף בעבור ההיתרים מהעובדים הפלשתינאים, וכן קיצור הליך הוצאת ההיתרים בזכות קשריו של הנאשם עם פקידות מת"ש ומת"ק, מהווים היבטים עצמאיים נוספים במעשה המרמה של הנאשם, במובן זה שהם מקימים את היסוד העובדתי הנדרש להתגבשות העבירה. ברם, מדובר בשני מאפיינים בשיטת הפעולה שפיתח הנאשם, המהווים חלק ממכלול שיטת המרמה בה הוא נקט, ומקנים נופח נוסף של חומרה למעשיו הפליליים.
הנסיבות המחמירות
בהקשר דנן יצוין כבר עתה, וידון בהמשך הדברים, כי לא מצאתי לקבל את בקשת המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירות נוספות של קבלת דבר במרמה בגין מעשיו במת"ש עד לשנת 2005.
בשל חוסר העקביות בגרסתו של הנאשם ביחס לכמות ההיתרים הכוללת שהונפקו לבקשתו במסגרת פעילותו הפלילית, אין לי אלא לאמץ את עמדת המאשימה באשר לכמות ההיתרים שהונפקו, המבוססת על הרשומות המוסדיות שהוגשו, המהוות את בסיס הנתונים המהימן ביותר לקביעת היקף פעילותו הפלילית של הנאשם. יחד עם זאת, סבורה אני כי מכמות ההיתרים הכוללת אשר המאשימה ביקשה לייחס לנאשם, יש להפחית את כמות ההיתרים שנמצא לגביהם כי הונפקו דה פקטו לטובת עבודה של עובדים בחקלאות, אצל המעסיקים הרלוונטיים, סייליס ובוסתן. ביחס לעובדים אלה, אין לקבוע כי הנאשם ביצע מרמה, שכן קבלת ההיתרים הייתה למטרה שלשמה הם הוצאו, לא למטרת סחר ולא מכוח מרמה של הנאשם כלפי המדינה.
אשר למעסיק סייליס, הוא העיד כי מעסיק הוא בקביעות עובד אחד, העונה לשם שריף ברדעיה
(ע' 1761 לפרוטוקול, ת/ 262). העובד דנן מתועד בנספח א' לכתב האישום, כעובד שהונפק לו
היתר 7 פעמים, כאשר ההיתר הראשון הונפק ב- 17.9.07, והאחרון הונפק ביום 3.12.09 (ע' 42
לנספח א' לכתב האישום). בהינתן שמדובר בעובד שהיתריו לא הונפקו במרמה על ידי הנאשם,
הנני קובעת כי יש להפחית 7 היתרים מכמות ההיתרים הכוללת המיוחסת לנאשם בכתב האישום.
אשר למעסיק בוסתן הדרום, קיים קושי לקבוע במדויק כמה היתרים הונפקו לעובדים אשר עבדו בפועל אצלו, בהיעדר תיעוד של שמות כל העובדים הפלשתינאים שעבדו אצלו בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. עם זאת, על פי חומר הראיות, ובעיקר על יסוד עדותו המהימנה של נתי סעידי, כפי שדנתי לעיל, ניתן לבצע הערכה של מספר העובדים שעבדו בפועל אצל בוסתן בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. נתי סעידי העיד בבית המשפט כי הוא אינו נזקק לעובדים במשך כל חודשי השנה, כי אם רק בעונת הקטיף והגיזום. בעונה, העיד העד שהוא עובד עם חברות כוח אדם המספקות לו עובדים, וכן עם מספר עובדים, אותם הוא מעסיק באופן ישיר על חשבון זכאותו, כמפורט:
בעונת הקטיף 2007-2008, העסיק בין 10-15 עובדים פלשתינאים. בעונת הקטיף 2008-2009 לא העסיק כלל עובדים פלשתינאים (פרוטוקול, ע' 1505). בעונת הקטיף 2009-2010 העסיק כ-30-35 עובדים פלשתינאים על חשבון זכאותו (פרוטוקול, ע' 1511). ביחס לעונה זו, יש גם תיעוד חלקי של שמותיהם של העובדים שהועסקו על ידי בוסתן, אותם מסר העד בחקירתו במשטרה (ת/195). הצלבת השמות של העובדים המופיעים ברשימה עם נספח א' לכתב האישום, מאמתת את טענתו של נתי סעידי כי מדובר בעובדים קבועים, שעבדו בעונת הקטיף 2009-2010, מבלי שהיתריהם בוטלו לבקשת הנאשם. כך למשל, העובד אברהים דברין, נושא ת"ז 911658953, קיבל היתר העסקה מיום 5.11.09-5.5.10. העובד אברהים טמיזה, נושא ת"ז 961054145, קיבל היתר העסקה מיום 10.12.09-10.6.10. העובד אמגד סלימיה, נושא ת"ז 901152843, קיבל היתר העסקה מיום 11.11.09-11.5.10. אם כן, נוכח הנתונים שמסר סעידי ניתן לסכם, בדרך המטיבה עם הנאשם, כי 50 עובדים בסה"כ (15 בעונה הראשונה הרלוונטית, ו-35 בעונה השלישית הרלוונטית) הועסקו אצל בוסתן הדרום בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. כמות זו יש להפחית מכמות ההיתרים הכוללת שהנפקתם מיוחסת לנאשם.
לסיכום, מסך של 1389 היתרים המיוחסים לנאשם בכתב האישום, יש להפחית 7 היתרים שהונפקו, שלא למטרות סחר, לגבי סייליס, ועוד 50 היתרים שהונפקו, שלא למטרות סחר, לגבי בוסתן הדרום. בסך הכל, יוצא כי הונפקו לבקשתו של הנאשם 1341 היתרים, במסגרת פעילות הסחר שביצע בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. המדובר במספר גדול המלמד על היקף פעילות נרחב, באופן המשווה חומרה יתרה למעשה המרמה של הנאשם.
למעלה מן הצורך, יצוין כי אף אם הייתי מאמצת את גרסת הנאשם, שהייתה לא עקבית ולא מהימנה כאמור לעיל, לפיה קיבל כ-1080 היתרים, למטרות סחר בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, הרי שמדובר בהיקף פעילות גדול מאוד, המקנה נופח של חומרה נוספת למעשיו של הנאשם.
מספר עבירות המרמה בהן יש להרשיע את הנאשם – עבירה רבת פריטים
ואולם, לאחר שהפכתי בדבר, סבורה אני כי בנסיבות הפרשה דנן, הרשעת הנאשם במספר עבירות מרמה התואם את מספר ההיתרים הכוזבים שהונפקו כתוצאה מהמרמה תהא מלאכותית, ולא תשקף נכונה מציאות עבריינית, בה הנאשם פעל לפי שיטת פעולה פלילית אחת, מתמשכת, ומתוכננת, בעקבותיה השיג הוא במרמה את ה'דבר' – ההיתרים הכוזבים. לפיכך, בפרשה בה עסקינן, ראוי כי תוחל הדוקטרינה המשפטית בדבר "עבירה רבת פריטים", ומכוחה, בשל המרמה הכרוכה בפעולת הנאשם לשם הוצאת היתרי העסקה, יורשע הנאשם בעבירה אחת רבת פריטים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הדברים תקפים אף ליתר העבירות המיוחסות לנאשם באישום הראשון, כפי שידון בהמשך.
כך הוגדרה הקונסטרוקציה המשפטית בדבר עבירה רבת פריטים על ידי הנשיא ברק בעניין משולם:
"העבירה רבת-הפריטים תחול בכל אותם מצבים שבהם הסתכלות על האירוע העברייני מובילה את המסתכל לכלל מסקנה כי תהא זו גישה מלאכותית, להשקיף על האירוע כעל מספר עבירות כמספר הפריטים וכי ההסתכלות הנכונה, המשקפת באופן אמיתי את התופעה העבריינית, היא זו הרואה באירוע מכלול אחד המבוסס על פריטים מספר (שם, בעמ' 185).
...בנסיבות מתאימות, ניתן לחבר כמה פריטים – המהווים אובייקט לעבירה פלונית – לרצף עברייני המהווה אותה עבירה, ובלבד שרצף זה מתאפיין במחשבה פלילית כוללת, המשתרעת על הגשמתם של פריטים מספר תוך זמן סביר. דבר זה ייעשה רק כאשר ביצוע הפריטים השונים נעשה כחלק מתוכנית עבריינית אחת, אשר ניתן להשקיף עליה כאירוע עברייני כולל ואחיד" (שם, בעמ' 189).
ראשית, הגשת הבקשות להנפקת היתרים ולביטולם על ידי הנאשם היו חלק מתוכנית עבריינית אחת כוללת של הנאשם - לסחור בהיתרי העסקה לעובדים פלשתינאים. כל בקשה, אפוא, הייתה רכיב בשיטת הפעולה הכוללת של הנאשם להוצאת היתרי העסקה כוזבים, עד כי כל בקשה מהווה פריט אחד ברצף העברייני.
שנית, רמת הדמיון בין הפריטים גבוהה מאוד. כל היתר הונפק בדיוק באותה שיטה של הגשת בקשה למת"ש, תוך קידומה בערוצים לא מקובלים (ע"י קבלת מידע מוקדם, סימון הבקשה ועוד), עד להנפקת ההיתר. גם הבקשות לביטול ההיתרים הוגשו כולן באותו אופן. השוני היחיד הקיים בין הבקשות שהגיש הנאשם נוגע לזהות המעסיק ששמו נקוב על גבי הבקשה. כלומר, העובדה שהנאשם לא שינה במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום את שיטת פעולתו, כך שמעשיו על רצף הזמן היו כמעט זהים (למעט זהות המעסיק כאמור לעיל), מחזקת את הקביעה כי ראוי לראות במעשה המרמה עבירה אחת רבת פריטים מתמשכת, ולא 1341 עבירות עצמאיות, כמספר ההיתרים הכוזבים.
שלישית, הגם שהעבירה בוצעה על פני תקופה ארוכה, במשך שלוש שנים, הרי שפרקי הזמן בין פריט לפריט קרובים ביותר, בהינתן שהנאשם נהג לקבל היתרים, לבטלם, או לשנות תנאיהם, מכוח בקשות הכזב שהגיש, על בסיס כמעט יומי, כאשר הרבה מבקשותיו התייחסו למספר היתרים יחד. מאפיין זה במעשיו של הנאשם עולה בקנה אחד עם השיקול בדבר פרקי זמן קרובים בין פריט לפריט, כנדרש בעבירה רבת הפריטים.
אשר למידת הנזק שגרמה ההתנהגות העבריינית של הנאשם, מדובר בעבירות רכוש, בהן יש לבחון את הנזק תוך הסתכלות כוללת על הנזק הממשי והפוטנציאלי שנגרם למדינה כתוצאה מהמרמה (ומהווה, כאמור לעיל, נימוק אחד להרשעת הנאשם גם ביסוד הנסיבות המחמירות), ולא בהסתכלות ספציפית, שלא נדונה וממילא גם לא הוכחה, על נזק פרטני שנגרם מהוצאת כל היתר והיתר בשל מעשי המרמה שביצע הנאשם. מעצם טענת המדינה לשיטת פעולה עקבית, מתמשכת, ושיטתית של הנאשם, ולנזק כולל שנגרם מהמעשים, ניתן לומר שאף המאשימה משקיפה על המעשים הפליליים, המיוחסים לנאשם, כעל מקשה אחת ולא כעל מעל 1300 עבירות נפרדות.
הרשעת הנאשם בעובדות שלא נטענו בכתב האישום
הסעיף דנן, שכותרתו "הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום" קובע כי: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום".
הסעיף מקנה, אפוא, לבית המשפט סמכות להרשיע נאשם על בסיס עובדות שהוכחו לפניו, אף אם הן שונות מן העובדות שנטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן.
במקרה דנן, חרף חומרת מעשיו של הנאשם, סבורה אני כי הרשעה בעבירות נוספות של קבלת דבר במרמה, אשר לא יוחסו לו בכתב האישום, אינה יכולה לעמוד.
ראשית, לא מצאתי כי די ברשימת ההיתרים שהונפקו בזמנו על שמו של הנאשם, ובעדותו של אבנר פרס אודות חשדו בהתנהלות הנאשם, כדי לבסס תשתית עובדתית, ברמה של מעל ספק סביר, כי הנאשם ביצע עבירות של קבלת דבר במרמה עת היה הוא עצמו מעסיק זכאי במת"ש.
יתרה מכך, החקירה נגד הנאשם במישור הפלילי הסתיימה בעת ההיא בסגירת התיק בעילה של חוסר עניין לציבור (פרוטוקול, ע' 841, ש' 27-28), והרשויות הסתפקו בחסימתו של הנאשם כמעסיק זכאי במת"ש. במובן זה, "שילם" הנאשם על מעשיו, ככל שבוצעו, במידה מסוימת כבר אז, בעצם חסימתו.
אם כן, משום החשש שהרשעת הנאשם בעבירות נוספות של קבלת דבר במרמה, בגין מעשיו בשלב בו היה הוא מעסיק זכאי במת"ש, עלולה לחטוא לערך גילוי האמת, ואולי אף ליצור עיוות דין כלפי הנאשם, הנני דוחה את בקשת המדינה להוסיף ולהרשיעו בעבירות מרמה, המתייחסות לתקופה בה פעל כ"מעסיק זכאי" אל מול מת"ש, שבגינן הוחלט על חסימתו כ"מעסיק זכאי".
הנאשם אישר בעדותו את הנתונים, לרבות הכיתוב של לינדה ושלו. וכך אמר הנאשם ביחס להתנהלותו האמורה: "עכשיו, היות ומדור אשקלון מקשים...מקשים על התאריכים, על הנושאים האלה. המסמך הזה אמרתי, למה לי לשבור את הראש הרבה, הלכתי, לינדה תעשי טובה, תגידי כמה ימים עבר המעסיק, כדי לא לריב במדור תשלומים...בקשה, אני אתן לך דוגמה הכי קטנה, יש פה עובד שעבר עשרים ושלושה יום, זה הכי גבוה. עשרים ושלושה יום, אני הולך על הכי גבוה. דווח לו חמש עשרה. עשרים ושלוש יום, לינדה כתבה, חמש עשרה, כהן כתב, אני כתבתי" (פרוטוקול, 2641).
לגרסת הנאשם, שעלתה לראשונה על דוכן העדים, הוא דיווח את המינימום הנדרש של 15 ימים לגבי עובדים שעבדו חודש מלא, משום שהעובדים, למרות שעברו במחסום, לא עבדו בפועל, משום שרבו עם המעסיקים שלהם או מסיבות אחרות (פרוטוקול, ע' 2640 – 2647). ברי כי מדובר בגרסה מופרכת, נוכח דבריו של הנאשם עצמו כי מרגע שהונפק ההיתר, לא היה לו מושג היכן ובמשך כמה זמן יעבוד העובד בישראל. די באמור כדי לקבוע שהנאשם הגיש דיווחים כוזבים למת"ש, כאשר הכזב בא לידי ביטוי בהפחתת ימי העבודה המדווחים ביחס למספר המעברים בפועל של אותו עובד.
בהקשר זה, לא למותר לציין כי גם אם הייתה התאמה בין מספר המעברים של העובד שתועדה במערכת "אבן מתגלגלת" לבין מספר ימי העבודה שדיווח הנאשם למת"ש, לא בהכרח היה מדובר בנתון מדויק. זאת, משום שהוכח בהאזנות הסתר כי הנאשם נהג להוזיל עלותם של היתרים לעובדים שלא עברו במעברי הגבול המוסדרים, בהם נוהגים לבדוק את ההיתר במערכת "אבן מתגלגלת" (ראו למשל שיחה 9926). נוהג זה אף נתמך בעדות העובד עומר הדאר (שהשתתף בעסקת הביום), אשר מסר בעדותו כי בפעם הראשונה עבר עם ההיתר במחסום בתרקומיה, שם נוהגים לבדוק את ההיתר, וביתר הפעמים נכנס לישראל דרך המחסום בנעלין, שם לא בודקים את ההיתרים (פרוטוקול, ע' 2153-2514). על הנוהג, לפיו בחלק מהמחסומים לא נבדקו ההיתרים באמצעות מערכת "אבן מתגלגלת", העיד גם רפ"ק משה אביטל (פרוטוקול, ע' 2142-2143), באופן התומך בדברי העד עומר הדאר. מן האמור עולה, כי אף אם דיווחי היומנים שהגיש הנאשם היו תואמים לנתונים במעברי הגבול, וכפי שנדון לא כך היה בחלק מן המקרים, והזכויות הסוציאליות שולמו בהתאמה, לא בהכרח שולמו מלוא הזכויות הסוציאליות של העובד על פי הימים בהם שהה בישראל.
כאמור לעיל, במסגרת פירוט הנהלים, לרוב צריכה להיות התאמה בין שלושת הנתונים המופיעים במסמך, ומספר ימי העבודה המדווחים אינו אמור להיות נמוך מ-15 ימים בחודשים שההיתר תקף.
ואולם, עיון במסמך מעלה את החריגות הבאות בדיווחי הנאשם: ראשית, לגבי מרבית העובדים קיים פער משמעותי בין ימי הרישיון לבין ימי העבודה המדווחים. שנית, לגבי מספר רב של עובדים, ימי העבודה המדווחים נמוך מחמישה עשר ימים. שלישית, לגבי חלק מהעובדים לא שולם דבר, גם בתקופה בה היתריהם היו תקפים, ועל אף שדווח לגביהם כי עבדו מספר מסוים של ימים.
מספר דוגמאות אקראיות מהנתונים להבהרת הכזב שבדיווחי הנאשם:
קשירת קשר לביצוע פשע
הנאשם מנגד, מכחיש כי קשר קשר עם גורם כלשהו, ומדגיש את טענתו כי עבודתו הייתה בידיעתם ובהסכמתם של המעסיקים סייליס ובוסתן. לחילופין, טוען הנאשם כי המטרה בשלה הופקו ההיתרים הייתה העסקת עובדים ופרנסתם, שהיא לשיטתו מטרה כשרה.
"499. (א) הקושר קשר עם אדם לעשות פשע או עוון, או לעשות במקום שמחוץ לישראל מעשה שהיה בגדר פשע או עוון אילו נעשה בישראל והוא עבירה גם לפי דיני אותו מקום, דינו –
(1) אם העבירה היא פשע - מאסר שבע שנים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר;
(2) אם העבירה היא עוון - מאסר שנתיים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר.
(ב) הקושר קשר יישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר הקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו, רק אם היה צד לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה'."
לעבירה זו שני רכיבים: הרכיב האחד הינו שעובדת ההתקשרות בין שניים או יותר תהא למטרה מסוימת, והרכיב השני הינו שאותה מטרה חייבת להיות מה שנחשב בעיני החוק כמטרה בלתי כשרה. קשירת קשר לביצוע עבירה מהותית (פשע או עוון) יוצרת זיקה בין עבירת הקשר כשלעצמה לבין העבירה המהותית, במובן זה שיש להוכיח כי הקושר התכוון לא רק לעצם ההתקשרות, אלא גם לכך שהעבירה המהותית תבוצע בפועל (ראה: יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק ראשון 279 , 284 (תשס"ה-2004)).
נוכח האמור, בטרם אדון בגרסת המתווכים, אציג בקצרה את עיקרי ההלכות הנוגעות להחלת סעיף 10א לפקודת הראיות, ואת שיקולי בית-המשפט להעדפת אמרת חוץ על פני העדות של העד בבית המשפט.
"(א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית-המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה:
(1) מתן האמרה הוכח במשפט;
(2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו;
(3) העדות שונה, לדעת בית-המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה.
(ג) בית-המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו.
(ד) לא יורשע אדם על-סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה."
הסעיף מעמיד, אם כן, שלושה תנאים לכך שאמרה בכתב שמסר עד מחוץ לכותלי בית-המשפט תהיה קבילה כראיה לתכנה, ותוכל לשמש תחליף לעדות בבית‑המשפט. התנאי הראשון הינו כי "מתן האמרה הוכח במשפט"; התנאי השני הינו כי "נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו"; והתנאי השלישי נוגע לשוני מהותי בין העדות לבין האמרה, או כאשר העד מכחיש את תוכן האמרה וטוען כי אינו זוכר את תוכנה. כפי שנקבע בפסיקה, דרישה זו מתקיימת כל אימת שהעד אינו חוזר על דברים שמסר באמרתו, שעה שמדובר בעניינים מהותיים (ראו למשל: ע"פ 9265/96 אברמוב נ' מדינת ישראל פ"ד נג (3) 481 (1999)).
סעיף 10א(ג) עניינו במשקלה הראייתי של האמרה, אשר התקבלה כראיה בהתאם לסעיף 10א(א) לפקודת הראיות. סעיף זה קובע כי בית המשפט יהא רשאי להעדיף את האמרה על-פני עדותו של העד נוכח "נסיבות העניין". הסעיף, מחייב את בית המשפט לציין את הטעמים שהביאוהו להעדיף את האמרה על‑פני העדות בבית המשפט, ומשמעות הדבר כי "אין המדובר בבחירה שרירותית בין העדות במשפט לבין האמרה, אלא בבחירה מעוגנת בנתונים שנשקלו ונבחנו על-ידי בית-המשפט..." (ע"פ 869/81 מ"י נ' שניר, פ"ד לח(4) 194 (1984)).
סעיף 10א(ד) קובע כי לא יורשע אדם על-סמך אמרה שהתקבלה על-ידי בית-המשפט "אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה". המדובר בתוספת ראייתית שאינה בגדר תוספת "מסבכת" אלא "מאמתת" בלבד. וכפי שנקבע בע"פ 691/92 אהרון נ' מ"י, פ"ד נ(3), 675, 679 (1996): "להבדילה מראיית סיוע, אין ראיית החיזוק חייבת להתייחס לשאלה השנויה במחלוקת דווקא, או לאישום בעבירה עצמה, אלא די בראיה המגבירה את אמינותה של האמרה על‑ידי אישור פרט רלוואנטי לעבירה באמרה".
לאור הדברים, אסקור בקצרה את גרסתם של כל אחד מהמתווכים, ואתייחס לחיזוקים המצויים בחומר הראיות, המלמדים על קשירת קשר בין הנאשם לבין המתווכים, כמיוחס לו בכתב האישום.
ראשית, במסגרת שיחות האזנות הסתר, נשמעים הנאשם ועפיף משוחחים ביניהם רבות, קושרים קשר לביצוע המרמה בנסיבות מחמירות ולביצוע הסחר בהיתרים. כך למשל, שלבים בהליך הוצאת ההיתרים מתועדים בשיחות 4415, 4504, 9864, 5915, 5916, 5824, 8815, 8844. כך גם מדיניותו של הנאשם שלא להגיש את הבקשה בטרם מועבר לרשותו הכסף, מתועדת לדוגמא בשיחות 219, 491, 788, 1487. גם שליחת הפקסים למת"ש, המסומנים ב-X, מתועדת בשיחות 4237, 4193, 4760, 4780, 4904. כן מתועדות שיחות בעניין העברת הכספים (ראו למשל: 7239, 8259, 8374, 8387, 8520). הנה כי כן, כלל השיחות המתועדות בהאזנות הסתר בין עפיף לנאשם מאמתות את גרסתו המוקדמת, במסגרת הודאתו בכתב האישום שהוגש נגדו ובמסגרת חקירתו במשטרה, כי עפיף והנאשם קשרו קשר להוציא היתרי העסקה.
שנית, המסמכים של העובדים הפלשתינאים שנתפסו ברשותו של עפיף בביתו, הכתובים בכתב ידו, ומתעדים, בין היתר, את שמות האנשים להם הנאשם הוציא היתרי העסקה חיים ומבוטלים ואת סכומי הכסף ששולמו לנאשם והועברו באמצעות עפיף (ת/ 20 מסמכים א.ל. 1 15/2 – א.ל. 1-א.ל.7 - ע' 10 שורות 280-331) מהווים ראיה אובייקטיבית ותיעוד ממשי לסחר בהיתרים על ידי הנאשם. המסמכים אף תואמים (לאחר הצלבה) להאזנות הסתר ולראיות התביעה בעניין ההיתרים שהוצאו ע"י הנאשם בין השנים 2007 – 2010 (ת/ 321 ו - ת/ 125 ות/ 126). לשם הדוגמא, העובד חאלד עבדאללה, ת"ז 850901109, מתועד על ידי עפיף ברשימה כי לקח ממנו כסף והעביר לנאשם, ואכן חאלד קיבל אישור ראשון ב- 16.11.09, אשר בוטל ב – 25.11.09.
די בשתי תוספות משמעותיות אלה, כדי לאמת את הגרסה המוקדמת של עפיף, ולקבוע שהוכח בחומר הראיות, מעל ומעבר לספק סביר שהנאשם, בניגוד לגרסתו, קשר קשר עם עפיף כמתווך במטרה לסחור בהיתרי העסקה במרמה.
מהודאתו של דבאבסה בפני בית משפט השלום באשקלון עולה במפורש שבין השנים 2007-2010 סחר הנאשם בהיתרי העסקה בתיווכו של דבאבסה. דבאבסה הודה, כי רכש מהנאשם, באמצעות מוחמד אלעמלה, 11 היתרי העסקה כוזבים ומבוטלים (כמפורט בטבלה המצורפת לכתב האישום המתוקן) תמורת 4,500 ש"ח לכל היתר מבוטל, ובסך הכל העביר דבאבסה לנאשם 45,000 ש"ח בצומת קסטינה תמורת אותם היתרים (אישום ראשון). בנוסף, הודה דבאבסה, כי ניסה לרכוש מהנאשם 10 היתרים כוזבים נוספים תמורת 45,000 ש"ח, כאשר 42,000 ש"ח מתוכם שילם לנאשם בגוש עציון, ואת היתרה בסך של 3,000 ש"ח שלשל לכיסו - 300 ש"ח עבור כל היתר (אישום שני). הכסף שולם, ואולם הפרשה נחשפה לפני שההיתרים הונפקו ונמסרו לדבאבסה.
בענייננו, מצאתי כי עומדות די ראיות נסיבתיות, ובראשן הודאת הנאשם בעצם קיומה של שיטת הפעולה, ועדויות ארבעת המתווכים הפלשתינאים, כדי ללמדנו שהנאשם קשר קשר עם מתווכים פלשתינאים, או עם עובדים פלשתינאים באופן ישיר, במטרה להוציא לפועל את מטרתו לקבל במרמה היתרי העסקה ממדינת ישראל למטרת בצע כסף.
ואולם, כפי שקבעתי לגבי עבירות המרמה, הן ביחס לעבירות קשירת הקשר, שוכנעתי כי הרשעת הנאשם ב- 1341 עבירות של קשירת קשר, כמספר ההיתרים שהנפיק למטרות סחר, תהא הרשעה מלאכותית. הנאשם התקשר בחוזים עם המתווכים הפלשתינאים ועם העובדים ישירות, במטרה להנפיק להם היתרי העסקה במרמה. אפשר שחוזה התקשרות אחד כלל הסכמה להוציא כמה היתרי העסקה למספר עובדים, ואפשר שחלק מהחוזים היו "חוזים אישיים", להוצאת היתר העסקה אחד לעובד ספציפי (על ההסתכלות על עבירת קשירת הקשר ככריתת חוזה ראו: ע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' סנקר, בפס' 21 (לא פורסם, 12.7.10)). ואולם, ההתקשרויות האמורות עם הפלשתינאים היו במסגרת תוכנית עבריינית אחת בה נקט הנאשם, כאשר כל התקשרות עם מתווך או עובד, מהווה פריט אחד ברצף עברייני מתמשך שמטרתו המשך סחר בהיתרים, לפי הקונסטרוקציה המשפטית של עבירת רבת פריטים.
נוכח האמור, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה רבת פריטים של קשירת קשר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, ביחס לקשרים שקשר הוא עם הפלשתינאים להוצאת היתרי העסקה במרמה ממדינת ישראל.
עבירות הזיוף
מנגד, גורס הנאשם כי משניתנה לו הרשאה לפעול בשם המעסיקים סייליס ובוסתן הדרום, ובפרט עת קיבל לידיו מנתי סעידי מסמכים ריקים חתומים בחתימתו ובחותמת החברה, והמחאות פתוחות הנושאות את חתימת החברה, הרי שלא ביצע הוא כל עבירת זיוף. הוא מוסיף כי אף המאשימה נקטה בלשון ספקנית ביחס לעבירות אלה, בציינה בסיכומים כי המסמכים נחתמו "...לפחות בניגוד לאמון שניתן בו", ומשכך היא עצמה עוררה ספק באשר להוכחת יסודות עבירות הזיוף.
"עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר אינו ועשוי להטעות;
שינוי מסמך – בכוונה לרמות; או ללא סמכות כדין ובאופן הנחזה כאילו נעשה השינוי בסמכות כדין;
חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין, או בשם מדומה, באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני".
כל אחת מהחלופות הללו יכולה לשמש בסיס להרשעה בעבירות של זיוף (יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני, 891 (תשס"ו-2005)), כאשר ההלכה הפסוקה קובעת כי על מנת שמסמך מסוים ייחשב כמסמך ה"נחזה להיות את אשר אינו" אין די בכך שתוכן המסמך כוזב, אלא יש להראות כי הוא אומר שקר על עצמו, במובן זה שהוא מציג עצמו כמסמך "אחר" ממה שהוא באמת (ראו: ע"פ 9/78 צורף נ' מדינת ישראל פ"ד לד(1) 74, 80 (1979); ע"פ 310/85 זוסיה נ' מדינת ישראל פ"ד לט(3) 673, 678-677 (1985); יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני, 894 (תשס"ו-2005)).
"המזייף מסמך, דינו - מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו – מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים. "
עבירת הזיוף שבסעיף 418 לחוק העונשין, אם כן, היא עבירת הזיוף הכללית, המציגה שלוש חלופות בהיבט חומרת מעשה הזיוף:
ברישא – עבירה של זיוף "סתם", חלופת הזיוף הבסיסית.
באמצע – עבירה של זיוף בכוונה לקבל דבר, המורכבת מהחלופה הבסיסית בתוספת מחמירה, כאשר הכוונה "לקבל דבר" באמצעות הזיוף, הינה עבירה התנהגותית של כוונה. משמעות הדרישה היא עשיית מעשה הזיוף "במטרה" לקבל "דבר" באמצעותו. "הכוונה" או "המטרה" נמנית על רכיבי היסוד הנפשי של העבירה, ואין זה משנה לאיזו חלופה מחלופות הגדרת "הזיוף".
בסיפא – עבירה של זיוף "בנסיבות מחמירות", המוסיפה חומרה לחלופת האמצע, אשר יישומה משמש אך להחמרת העונש הצפוי למורשע על פיה (שם, בעמ' 910-912). הנסיבות המחמירות בעבירת הזיוף זהות לנסיבות המחמירות בעבירה של קבלת דבר במרמה. כך למשל, זיוף שנעשה בשיטה מתוחכמת ובמימדים גדולים, תפקידו של המזייף, מעמדו ואופיו של המקום בו בוצע הזיוף, העובדה כי המעשה בוצע במשך תקופה ארוכה כשמספר אנשים חברו יחד – כל אלה ועוד יכולים להוות נסיבות מחמירות בעבירת הזיוף (ראו: ע"פ 35/77 בור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 785 (1977)).
"המגיש או מנפק מסמך מזוייף או משתמש בו בדרך אחרת,
בידעו שהוא מזוייף, דינו כדין מזייף המסמך."
היסוד העובדתי בעבירה דנן הינו עשיית שימוש (הנפקה, הגשה, או שימוש בדרך אחרת) במסמך מזויף. היסוד הנפשי הינו ידיעה ממשית בדבר היותו של המסמך מזויף, כלומר יסוד נפשי של מחשבה פלילית (יעקב קדמי על הדין הפלילים חלק שני, עמ' 915-916 (תשס"ו-2005)).
אנמק עמדתי.
הנאשם הודה בחקירתו הנגדית כי פעל כמיוחס לו בשכפול הטפסים הסטנדרטיים והגשתם בשם בוסתן הדרום, אם כי, כאמור, טען כי פעל על פי הרשאה מנתי סעידי.
כך מסר הנאשם בעמ' 2496 לפרוטוקול: "...נתי סעידי נתן לי בפירוש ויש הוכחה ואני לא אם הוא הכחיש או לא הכחיש את זה, נתן דף ריק, דף מלא ביום הראשון עם עשרים ומשהו עובדים, ואחר כך דפים ריקים וזה הוא נתן לי אדוני תצלם, אתה לא צריך לבוא בשביל כל פועל..." ומוסיף הנאשם: "לא כל אישור הוא בא וחותם. היה מצולם הנייר, אני מוסיף את השם, אם זה ביטול, אם זה הזמנה...".
נוכח הודאתו האמורה של הנאשם, ברי כי ניתן לקבוע שהנאשם פעל כמיוחס לו, במובן זה שנהג לשכפל את הטפסים הסטנדרטיים, בין אם מדובר היה בבקשה להזמנת עובדים פלשתינאים ובין אם מדובר היה בהודעה על הפסקת עבודה של עובדים, חתם עליהם והגישם למת"ש בשם חברת בוסתן הדרום.
אשר לשימוש בחותמת מזויפת, מצאתי את גרסתו של נתי, לפיה החותמת שנתפסה ברשות הנאשם איננה חותמת החברה המקורית, מהימנה, בהינתן שהחותמת המקורית מכילה את שם החברה ומספרה, בעוד שבחותמת שנתפסה אצל הנאשם מופיע שם המעסיק ומספר מעסיק (ת/196; פרוטוקול, ע' 1524-1526).
טענת הנאשם כי הוא השתמש בשמה של מרים על פי הרשאה שקיבל ממנה, שניתנה לו בשל רצונה לחסוך את הטרחה שבשחלוף ההיתרים (פרוטוקול, ע' 2509, ש' 12-15), אף היא נמצאה בלתי מהימנה עליי. המדובר בטענה כבושה, שלא נטענה בחקירתו של הנאשם במשטרה, כאשר ההסבר שניתן לכבישתה, לפיו לא רצה הנאשם להפליל את מרים (פרוטוקול, ע' 2509, ש' 17-19), אינו מהימן. זאת, בפרט שכאשר העידה מרים, כלל לא נשאלה במסגרת חקירתה הנגדית על ידי סנגורו של הנאשם אודות טענתו האמורה. הסברו של הנאשם כי לא חקר את מרים בעניין משום שלא רצה להפלילה או להשפילה, אינו מהימן כלל ועיקר, שהרי, אילו הייתה גרסתו גרסת אמת, שיכולה הייתה להביא לזיכויו מעבירות הזיוף, הרי שחזקה על הנאשם שהיה עושה כל שביכולתו להוכיח את חפותו בעניין זה. מה גם שעדותה ניתנה לאחר שנגזר דינה ולא היה עוד חשש כי תופלל. נמצא, אפוא, כי גם ביחס לשימוש בחתימתה של מרים ביצע הנאשם עבירת זיוף ושימוש במסמך מזויף, בגין חתימה בשמה על טפסי שחלוף היתרים שערך.
ביחס לשאלה האם סייליס נתן הרשאה לנאשם לפעול בשמו כפי שפעל, מצאתי, כאמור לעיל, את גרסתו של סייליס, לפיה ידע הוא באופן כללי על מעשיו של הנאשם, אך לא עצר אותו משום פחדו ממנו, כגרסה מהימנה. עוד קבעתי כי אין בידיעה של סייליס אודות המרמה שביצע הנאשם כלפי המדינה, או בשתיקתו נוכח מעשיו של הנאשם, כדי להכשיר את מעשה המרמה שביצע הנאשם, אשר כוון כאמור כלפי המדינה. עם זאת, ככל שעסקינן בעבירות זיוף שמו וחתימתו של סייליס, סבורה אני כי יש טעם בטענת הנאשם לפיה ניתנה לו מעין הרשאה לבצע את הפעולות בשמו של סייליס (ראו והשוו: ת"פ (ב"ש) 51/65 היועץ המשפטי לממשלה נ' יחזקאל פסמ מח 289 (1965)). אף שלא הייתה זו הסמכה מפורשת, וניתן לסווגה כהסמכה ברף הנמוך, הרי שעצם ידיעתו של סייליס אודות השימוש שעושה הנאשם בשמו, ושתיקתו לאורך השנים ביחס לפעילות זו של הנאשם, ומקימה ספק באשר לאפשרות הרשעתו של הנאשם בעבירות הזיוף לגבי השימוש בשמו של מעסיק זה.
הנה כי כן, הנני מרשיעה את הנאשם בשתי עבירות רבות פריטים של עשיית מסמך מזויף בנסיבות מחמירות, ובשתי עבירות רבות פריטים של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיפים 418 סיפא ו-420 לחוק העונשין.
עבירות לפי חוק הכניסה לישראל
מנגד, טוען הנאשם כי בשל העובדה שהוא הגיש את הבקשות על פי הפרוצדורה הנהוגה, וכל הבקשות נבדקו בפן הפלילי ובפן הביטחוני ואושרו בסופו של דבר, אין להרשיעו בעבירות של מתן ידיעה כוזבת וסיוע לכניסה ולשהייה בישראל שלא כדין.
"12. העושה אחת מאלה:
(1) נכנס לישראל, או יושב בה, בניגוד לחוק;
(2) נותן ידיעה כוזבת כדי להשיג, לעצמו או לאחר, אשרה לישראל או רשיון לישיבה בה;
(3) מפר תנאי מהתנאים שנקבעו באשרתו או ברשיון הישיבה שניתנו לו לפי חוק זה:"
האישום הראשון מייחס לנאשם כי נתן ידיעות כוזבות, כמספר ההיתרים הכוזבים שנופקו, כדי להשיג לפלשתינאים אשרת כניסה לישראל, בניגוד להוראת סעיף 12(2) לחוק הכניסה לישראל, וכן כי סייע לפלשתינאים לשהות בישראל שלא כדין, בניגוד להוראת סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, כמספר ההיתרים הכוזבים שהוציא.
ביחס לעבירת הסיוע דנן, לדידי אין מקום להשתמש בקונסטרוקציה של עבירה רבת פריטים. כל אחד מהעובדים הפלשתינאים שנכנס באמצעות ההיתר שהונפק לבקשת הנאשם ביצע עבירה עצמאית של כניסה ושהייה בישראל שלא כדין. הנאשם סייע לכל אחד מהעובדים, כמעשה העומד בפני עצמו. אי לכך, הנני מרשיעה את הנאשם ב-1341 עבירות סיוע לכניסה ולשהייה בישראל בניגוד לדין, על פי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל.
אישומים שני ושלישי
עבירות השוחד
"נותן שוחד לעובד הציבור כהגדרתו בסעיף 290(ב) בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו – מאסר שבע שנים או קנס פי חמישה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4), ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד, דינו – קנס פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4)".
היסוד העובדתי בעבירת השוחד מורכב משלושה חלקים: ראשית, נדרש כי נוטל השוחד יהיה עובד ציבור; שנית, המתת הניתנת לעובד הציבור היא כל טובת הנאה שניתן לראותה כאסורה, בהתאם לערך המוגן העומד ביסוד העבירה; שלישית, נטילת המתת נעשית בעבור פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור. נדרש קשר סיבתי בין הלקיחה לבין הפעולה שנעשתה בעקבותיה (ע"פ 6916/06 אטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.07); ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221 (1989)).
היסוד הנפשי בעבירת השוחד הינו מחשבה פלילית מסוג מודעות בפועל (או לפחות עצימת עיניים) ליסודות העובדתיים של העבירה, קרי – מתן שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקיד, בנסיבות בהן מקבל המתת הוא עובד ציבור (ע"פ 1877/99 מדינת ישראל נ' בן עטר, פ"ד נג(4) 695 (1999); יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק רביעי, 243 (תשס"ו-2006)).
מנגד, טוען הנאשם כי העובדה שהעבירה של לקיחת שוחד נמחקה מכתבי האישום המתוקנים בעניינן של מרים ולינדה, משליכה על היכולת להרשיעו בעבירות של מתן שוחד. לטענתו, משלא הורשעו שתי עובדות המדינה בעבירה של לקיחת שוחד, עובדתית אין מי שקיבל את השוחד שמיוחס לו כי נתן.
עוד טוען הנאשם, במישור המשפטי, כי היסוד הנפשי להוכחת העבירות אינו מתקיים אצלו, שכן המתת שהוא העניק לעובדות המדינה לא היה בעד פעולה הקשורה בתפקידן, אלא בשל ומתוך קשרי החברות שנרקמו ביניהם.
כן נטען, כי משום שהמדינה טוענת שעובדות המדינה הן שותפות לעבירות המיוחסות לנאשם, עדותן נגדו טעונה תוספת ראייתית מסוג "סיוע", בהתאם להוראות סעיף 296 לחוק העונשין.
הנאשם הוסיף וטען, כי המאשימה עושה "שעטנז אסור", כלשונו של הנאשם, בין שני סעיפי חיקוק: סעיף 291 לחוק העונשין, בו הוא מואשם, וסעיף 291א לחוק העונשין, המתייחס ל"מתן שוחד לעובד ציבור זר", וקובע כי יש להוכיח שהשוחד ניתן "כדי להשיג, להבטיח או לקדם פעילות עסקית...". הטענה נסמכת על הלשון בה נקטה המאשימה בסיכומיה, עת טענה כי הנאשם נתן שוחד לעובדות המדינה על מנת לקדם את ענייניו. לטענת הנאשם, ככל שניתן להבינה מסיכומיו, השימוש שערכה המדינה במילים "קידום ענייניו" עולה בקנה אחד עם לשון הוראות סעיף 291א לחוק העונשין, ולא עם הוראות סעיף החיקוק בו מואשם הנאשם, סעיף 291 לחוק העונשין.
במקרה דנן תוקן כתב האישום, ככל שהתייחס לשתי עובדות המדינה, בעקבות הסדרי הטיעון שגובשו עימן, ובעקבות התיקון נמחקה העבירה של קבלת שוחד, אשר יוחסה הן למרים והן ללינדה, ובמקומה הודו והורשעו השתיים בעבירה של קבלת דבר במרמה.
"המבחן שנקבע לצורך התערבות במצב דברים זה הוא מבחן מהותי-ענייני הבוחן האם מן הבחינה המהותית-עניינית, שני פסקי הדין אינם יכולים לדור בכפיפה זה עם זה; האם קיימת סתירה מהותית ביניהם, עד כדי כך שלא יתכן כי שיניהם אמת...מהמבחן האמור, נגזרת המסקנה כי ההתערבות בפסיקה סותרת כאמור תיעשה במשורה ולא בכל מצב של אי התאמה. כך למשל, בית המשפט לא יטה להתערב במצב בו עשויה אי ההתאמה לנבוע מדיני הראיות או מסדרי הדין...כך הוא גם כאשר זיכויו של האחר נשען על הסכם עד מדינה או הסדר טיעון שנקשר עימו. מכאן, כי כאשר ההבדל בין תוצאות שני המשפטים נשען על שוני בחומר הראיות שהונח בפני שתי ערכאות השיפוט, אין מתעוררת דרך כלל סתירה בין ההכרעות, המחייבת התאמה" (שם, פס' 16, ההדגשה שלי, ר.ב.; וראו גם: ע"פ 8899/06 ארמין נ' מדינת ישראל, פס' 18 (לא פורסם, 29.7.07); ע"פ 5236/05 עמאשה נ' מדינת ישראל, פס' 19 (לא פורסם, 4.3.09)).
מתן שוחד למרים
נוסף לאלו, יוחסו לנאשם טובות הנאה נוספות שהעניק למרים, למשל סכומי כסף שנהג להשאיר בביתה מעת לעת (כך על פי הודאתו בחקירה במשטרה, ת/98, ע' 21-22), וכן סיוע לבעלה של מרים לקבל חזקה בדירה בירושה (על פי הודאת הנאשם ומסמכים שנתפסו בחזקת הנאשם, ת/120).
אשר לגרסת הנאשם בעדותו, הנאשם הודה בבית המשפט כי אכן נהג לתת למרים ארגזי ירקות (פרוטוקול, ע' 2672), וכן כי הבטיח למרים שיעזור לבני משפחתה למצוא עבודה בזכות קשריו (פרוטוקול, ע' 2234, ע' 2675, וכן מכתב ששלח הנאשם לשר התמ"ת דאז בעניין, ת/120). עם זאת, הוא טען כי אין טובות הנאה אלו מהוות שוחד. ביחס לחוב, אשר על פי הודאתה של מרים שילם הנאשם בשמה לחברת הוט, בחקירתו אמר הנאשם שאינו זוכר (ת/111 ע' 1-2), ואילו בבית המשפט טען לראשונה כי בנה של מרים שילם את החוב (פרוטוקול, ע' 2229, ש' 5-6).
הנאשם הודה בסיוע לבני משפחתה של מרים תוך הפעלת קשריו, כן הודה בכך שנהג להביא ארגזי ירקות מעת לעת לביתה של מרים, אם כי, טען, כאמור, כי אין מדובר במעשים המקימים עבירה של שוחד, טענה אשר תידון להלן.
אשר לתשלום החוב לחברת הוט, המחלוקת הינה מחלוקת עובדתית, שכן הנאשם חלק על עצם תשלום החוב כמיוחס לו. בעניין זה מצאתי כי יש לבכר את גרסת המאשימה. ראשית, עומדת הודאתה של מרים כי הנאשם אכן שילם את החוב עבורה. שנית, קיים תיעוד של שיחה שתועדה במסגרת האזנות הסתר בין מרים לנאשם, בה שואלת מרים את הנאשם מה לגבי החוב שיש לה לחברת הוט, כיוון שהיא קיבלה מכתב מהחברה. הנאשם משיב לה כי העניין טופל, והיא יכולה לזרוק את המכתב (שיחה 5238). זאת ועוד, ההסבר שנתן הנאשם, לראשונה בעדותו, כי את החוב שילם דווקא בנה של מרים, הוא בגדר גרסה כבושה, אותה לא טרח הנאשם להוכיח. די באלה כדי לקבוע כי הוכח במישור העובדתי שהנאשם שילם לחברת הוט את חובה של מרים, כמיוחס לו.
"אין נפקא מינה בשוחד –
(1) אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת;
(2) אם היה בעד עשיה או בעד חדילה, השהיה, החשה, האטה, העדפה או הפליה לרעה;
(3) אם היה בעד פעולה מסויימת או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל;
(4) אם היה בעד פעולה של הלוקח עצמו או בעד השפעתו על פעולת אדם אחר;
(5) אם ניתן מידי הנותן או באמצעות אדם אחר; אם ניתן לידי הלוקח או לידי אדם אחר בשביל הלוקח; אם לכתחילה או בדיעבד; ואם הנהנה מן השוחד היה הלוקח או אדם אחר;
(6) אם תפקידו של הלוקח היה של שררה או של שירות; אם היה קבוע או זמני ואם כללי או לענין מסויים; אם מילויו היה בשכר או בלי שכר, אם בהתנדבות או תוך קיום חובה;
(7) אם נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו או בעד פעולה שעובד הציבור היה חייב לעשותה על פי תפקידו."
הנה כי כן, המחוקק נוקט בלשון מרבה, אשר אינה ממצה את כל דרכי השוחד. זאת, במטרה שלא לתחום את גבולות השוחד באופן נוקשה, נוכח ההכרה שבמציאות החיים השוחד יכול ללבוש צורות רבות ושונות (ע"פ 8027/04 אלגריסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.2.06)). עם זאת, נקבע כי החלת הוראות החוק באופן מילולי דווקני עלולה להגיע כדי אבסורד, ומשכך בקביעת גבולות השוחד יש לפעול על פי אמות מידה שמכתיב לנו השכל הישר ( (להלן: "עניין חייט")). יפים לעניין זה הדברים הבאים מפי כבוד השופט לנדוי, בע"פ 214/53 הלפרין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 512, 515 (1955): "כמובן, גם כאן יש גבול לאיסור ובית המשפט לא ישים לב לטובות פעוטות הרגילות בחיי יום יום. זה תלוי בהערכת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה בהתאם לכתבו ולרוחו של החוק...".
כזכור, טענתו של הנאשם בעניין זה הייתה כי טובות ההנאה שנתן למרים היו מכוח יחסים חבריים ביניהם, ולא משום תפקידה במת"ש. מצאתי כי יש לדחות טענה זו של הנאשם. הנאשם עצמו הסביר לחוקריו במשטרה כיצד באמצעות יחס אישי חם, קידם את ענייני הוצאת ההיתרים במת"ש אשקלון (ת/98 א, ע' 20). יתרה מכך, ניתן להגדיר את הצורך של הנאשם לשחד את מרים כ"צורך אובייקטיבי", נוכח העובדה שהנאשם לא היה מעסיק זכאי ואף נחסם מלקבל שירות במת"ש. איסור זה, מסביר את הצורך של הנאשם ביצירת קשרי עבודה חמים ביותר עם מרים, ובמתן טובות הנאה, על מנת שיוכל להמשיך ולקדם את הוצאת ההיתרים.
מתן שוחד ללינדה
שוכנעתי כי הוכח שהנאשם אכן נתן ללינדה את טובות ההנאה הללו, בעד קידום ענייניו במת"ק, לרבות בדרך של העברת מידע מוקדם על ידי לינדה אודות הנתונים של העובדים הפלשתינאים הפוטנציאליים, ומידע מוקדם אודות מספר המעברים של כל עובד. עצם הפניה שערך הנאשם לשר בן אליעזר, במטרה לקדם את הקביעות של לינדה במקום העבודה, לא הוכחשה על ידי הנאשם (פרוטוקול, ע' 2234). אף לינדה הודתה, במסגרת הרשעתה ובעדותה בבית המשפט, כי הנאשם הבטיח לה שידאג לקביעות שלה בעבודה, ויסדר לה פגישה עם השר (פרוטוקול, ע' 1473). הנושא אף עולה במספר שיחות בין לינדה והנאשם, שתועדו בהאזנות הסתר (ראו למשל: 5018, 9642).
עוד עולה מחומר הראיות כי לינדה נהגה לקחת מצרכים מחנות א.א שיווק ממתקים בקרית גת, בכ-8 הזדמנויות, כאשר הנאשם הגיע לחנות לאחר מכן ושילם עבור המצרכים שלקחה. הנאשם הודה בטובת ההנאה האמורה בחקירתו, ובסופו של דבר גם בעדותו בבית המשפט (ת/113, ע' 3-6; פרוטוקול, ע' 2232). בנוסף, לינדה הודתה במפורש בקבלת המתת דנן, במסגרת הודאתה בכתב האישום המתוקן, וכן בעדותה בבית המשפט, הגם שניסתה להמעיט בחומרת המעשים (פרוטוקול, ע' 1437).
ראיה אובייקטיבית המוכיחה את מתן טובת ההנאה דנן הינה עדותו של בעל חנות הממתקים, מר אולג פכנייב, ע"ת 37, אשר ציין כי הנאשם היה לקוח שלו כמה שנים, כי הוא הכיר לו את לינדה, ומסר לו שלינדה תגיע ותיקח סחורה, והוא (הנאשם) יבוא וישלם כסף עבורה. בהתאם לסידור זה, העיד בעל החנות, כי לינדה הייתה באה לחנותו, בעיקר בימי שישי אחת לשבועיים (ובסה"כ כ-8 פעמים), לוקחת ממתקים, והנאשם היה מגיע אליו בהמשך ומשלם עבור הסחורה שלקחה, בכל פעם בין 500-600 ש"ח במזומן (פרוטוקול, ע' 1336-1338). די באמור כדי לקבוע כי אחת מטובות ההנאה שנתן הנאשם ללינדה היו הממתקים שרכש עבורה בסכומי כסף גבוהים.
מתת נוסף שנתן הנאשם ללינדה בא לידי ביטוי בתשלום שנתן לה בעבור מחשבים שהיא רכשה לביתה. הנאשם מסר בחקירתו כי הניח במאפרה ברכבה של לינדה 1,000 ש"ח, החזר עבור מחשבים שהיא רכשה (ת/98, ע' 29-30). טענת הנאשם על דוכן העדים, כי לא סיפר אמת בחקירתו בעניין זה, אינה עולה בקנה אחד עם האזנות הסתר, המתעדות שיחות בהן נשמע סמי מתעקש כי לינדה תשלם עבור המחשבים בכרטיס האשראי שלה, והוא יסדר את הדברים (ראו שיחות 12307; 12090). ראיות אלה מוכיחות כי הנאשם אכן היה מעורב ברכישת המחשבים ללינדה, ולפי שהוכח שילם לפחות 1,000 ש"ח בעבורם.
לשם הקביעה כי נתקיים בנאשם היסוד העובדתי בעבירה של מתן שוחד, נותר אפוא לבחון האם טובות ההנאה הללו ניתנו ללינדה בעד תפקידה. מצאתי כי יש לדחות את טענת הנאשם, לפיה עשה את המעשים תמורת "יחס חם" מצידה של לינדה (פרוטוקול, ע' 2234). המאשימה הוכיחה, מעל ומעבר לספק סביר, כי לינדה העניקה לנאשם יחס מועדף בניגוד מוחלט לנהלים. עיון בתקצירי שיחות האזנות הסתר מלמד על עירוב בין טובות ההנאה שקיבלה לינדה, ובין המידע שהיא נהגה למסור לנאשם על פי דרישתו, במידה המחזקת את הקביעה כי טובות ההנאה ניתנו ללינדה בעד תפקידה במת"ק (ראו למשל, ועל קצה המזלג, שיחה 11256, בה מתועדים השניים משוחחים על אחד העובדים, לצד שיחה על התשלום לחנות הממתקים בקריית גת).
בהינתן האמור, הנני מרשיעה את הנאשם בשתי עבירות של מתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק העונשין, כמיוחס לנאשם באישומים השני והשלישי.
אישום שישי
התחזות כאדם אחר
לטענת המאשימה, התחזה הנאשם פעמיים לששון סייליס במסגרת שיחה טלפונית שנערכה בין הנאשם לבין הגב' סאמר פאעור, מזכירה במועצת הצמחים, בקשר לבקשה להגדלת מכסת עובדים, ובאופן שנחזה להיות כאילו מדובר בבקשתו של המעסיק סייליס. התחזות נוספת המיוחסת לנאשם הינה התחזות לבוסתן הדרום, במסגרת שיחה טלפונית שערך הנאשם לקצין במחסום, ובקשר לקבלת מידע אודות ארבעה פלשתינאים שהחזיקו היתרים על שם בוסתן ועוכבו במחסום. יצוין כי המאשימה וויתרה על מעשה התחזות שלישית שיוחס לנאשם באישום השישי, כלפי אחמד על קאדי, מן הטעם שלא הורם הנטל הראייתי להוכחת התחזות זו.
הנאשם אמנם אינו חולק על שמתקיים היסוד העובדתי להוכחת העבירה, נוכח הודאתו כי הציג עצמו כסייליס בשתי שיחות הטלפון שערך לגב' פעאור, מזכירה במועצת הצמחים, ונוכח הודאתו בשיחת הטלפון שערך למחסום הצבאי, בה הציג הוא עצמו כנתי סעידי. עם זאת, טען כי פנייתו בשמם של אחרים, לגורמים שונים לא הייתה במטרה להונות.
"המתייצג בכזב כאדם אחר, חי או מת, בכוונה להונות, דינו – מאסר שלוש שנים..."
שלושה חלקים ליסוד העובדתי בעבירה: הראשון, "המתייצג", אשר משמעו מעמיד פנים, מתחזה. השני, "כאדם אחר", משמעו כאדם אחר אמיתי, להבדיל מאדם בדוי. השלישי, "בכזב", פירושו בשקר, תוך שהמבצע מודע לכך שהוא מעמיד פנים כאדם אמיתי אחר.
אשר ליסוד הנפשי, העבירה לפי חלופה זו היא עבירה התנהגותית, הדורשת "כוונה", היינו, כי המבצע יתחזה לאחר בכזב מתוך שאיפה או מטרה להונות. ביחס לשאלה מהי "הונאה", יש לפנות לפרשנות שניתנה לסעיף זה ביחס לעבירה של הונאת נושים, לפי סעיף 439 לחוק העונשין, לפיה ה"כוונה להונות" הינה כוונה להניע אדם בכזב לפעול לרעתו, ואפשר גם כוונה להפיק יתרון, אגב פגיעה בזולת, משום מעשה המתאפיין באי-יושר או בשחיתות המידות (יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני, 968-969; 971-973 (תשס"ו, 2005)).
אשר לסייליס, שוכנעתי כי הנאשם פעל כפי שפעל מתוך כוונה להניע את המדינה להגדיל את מכסת העובדים אשר ניתנה לסייליס, וזאת למטרת הרחבת פוטנציאל הסחר בהיתרי העסקה על שמו של סייליס. בכך, מתקיים היסוד הנפשי הנדרש של "כוונה להונות". לטענת הנאשם כי סייליס ידע אודות ההתחזות ואישר אותה יש להשיב בשניים: ראשית, כבר קבעתי לעיל, כי סייליס עצם עיניו נוכח השימוש שעשה הנאשם בשמו במסגרת הוצאת ההיתרים, במובן זה שלא הייתה ידיעה, ובוודאי שגם לא אישור פוזיטיבי, ביחס לכל אחת מפעולותיו הקונקרטיות של הנאשם, והשימוש שעשה הוא בשמו במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום. שנית, אין נפקא מינה אם ידע סייליס ואף אם אישר את ההתחזות, בהינתן שההתחזות שביצע הנאשם הייתה במטרה להונות את מדינת ישראל, לצורך הגדלת מכסת העובדים.
אשר להתחזות לנתי סעידי מבוסתן הדרום, המיוחסת לנאשם, יאמר כי גם ביחס למעסיק זה, אין נפקא מינה אם אישר נתי סעידי או ביקש מהנאשם לברר בשמו מדוע מעוכבים העובדים במחסום, בהינתן שההתחזות המיוחסת לנאשם הינה כלפי גורם מדינתי, קצין צה"ל. ואולם, ביחס למעשה ההתחזות דנן לא שוכנעתי כי הוכחה כוונת מרמה מצד הנאשם, נוכח העובדה שמדובר הייתה בשיחת טלפון שאינה קשורה לפעילותו של הנאשם בסחר בהיתרים, כי אם בשיחה שמטרתה ברור מידע לגבי עובדים שעבדו בעת ההיא אצל נתי סעידי. משלא ניתן לקבוע כי מדובר בשיחה שערך הנאשם מתוך מטרה להפיק יתרון תוך עשיית מעשה המתאפיין באי-יושר או בשחיתות המידות (ראו: (שם, בעמ' 969), הרי שאין להרשיע את הנאשם בעבירת התחזות בהתייחס לשיחה דנן.
נוכח האמור, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה של התחזות לאדם אחר, לפי סעיף 441 רישא לחוק העונשין, וזאת ביחס להתחזות שביצע כלפי נציגת מועצת הצמחים בשמו של ששון סייליס.
אישום שביעי
עבירות זיוף
יובהר כי במסגרת האישום דנן, לא מייחסת המאשימה לנאשם עבירה של קבלת דבר במרמה, בגין קבלת היתרי העסקה, עקב שימוש במרמה בשמה של חברת קמיל. לטענת המאשימה, במקרה של חברת קמיל מדובר היה אך "בהכנה של הקרקע" שביצע הנאשם, למטרת קבלת היתרי העסקה למטרות סחר, תוך ביצוע עבירות של זיוף ושימוש במסמך מזויף.
במקרה בו עסקינן, הראיות שהציגה המאשימה להוכחת המיוחס לנאשם באישום זה הן כדלקמן:
ראשית, מסמכים שנתפסו בביתו של הנאשם, הנחזים להיות של חברת קמיל. מדובר בבקשות להזמנת עובדים פלשתינאים ובקשות לביטול היתרי העסקה, אשר נשאו את לוגו חברת קמיל והיו חתומים בחותמת החברה. בבקשות אלו רשומים בכתב יד שמותיהם של פועלים פלשתינאים ומספרי תעודות זהות לצידם. כן נתפסו בביתו של הנאשם טפסים סטנדרטיים ריקים (ראה הגדרה לעיל, במסגרת הדיון בעבירות הזיוף באישום הראשון), אשר נשאו את לוגו חברת קמיל ובתחתיתם הופיעה חותמת החברה וחתימה (נספחים לת/120ב).
שנית, עדותו של ירון יוסף, אשר מסר כי לא נתן לנאשם הרשאה להשתמש בחותמת החברה, וכי העובדים ששמם נקוב במסמכים שנתפסו בחזקת הנאשם לא הוזמנו על ידי חברת קמיל ולא הועסקו על ידה.
שלישית, הודאתו החלקית של הנאשם, במסגרת החקירה במשטרה, לפיה החזיק במסמכים של חברת קמיל.
רביעית, קיומו של מסמך בקשה לביטול עובדים, הנחזה להיות של מר גבריאל בן דוד, חקלאי מהיישוב עזריקם, אשר נמצא ונתפס בביתו של הנאשם, ומהווה, לשיטת המאשימה, חיזוק חיצוני לגרסתה, לפיה הנאשם חיפש מעסיקים נוספים לפעול בשמם, במטרה לסחור בהיתרי העסקה.
מנגד, כופר הנאשם במיוחס לו באישום דנן. לטענתו, בהיעדרה של חוות דעת גרפולוגית, לא הוכיחה המאשימה כי כתב היד המופיע על המסמכים שנתפסו בחזקתו, הוא שלו.
לחילופין, טען הנאשם, כי קיבל הרשאה מחברת קמיל להגיש בשמה בקשות להיתרי העסקה לעובדים פלשתינאים. מכוח הרשאה זו, חברת קמיל שלחה לו באמצעות הפקס למת"ש טפסים ריקים של בקשות להעסקת עובדים (בפורמט של טופס סטנדרטי), הנושאים את חותמת החברה וחתימת הבעלים. הנאשם מוסיף וטוען לכמה מחדלים בחקירת המיוחס לו באישום זה, לרבות אי-בדיקה מטעם המשטרה לאן ומהיכן נשלחו המסמכים, שהייתה, לעמדתו של הנאשם, מאששת את טענתו כי המסמכים נשלחו לפקס במת"ש; וכן אי-עריכת בדיקה יסודית לטענתו של ירון יוסף, כי מספרי תעודות הזהות הנקובים במסמכים שנתפסו בחזקת הנאשם אינם של עובדים פלשתינאים המועסקים על ידי חברת קמיל. לטענתו, מחדלים אלה מחייבים לזכותו, ולו מחמת הספק, מהמיוחס לו באישום דנן.
המחלוקת אפוא סבה סביב השאלה האם, כטענת המאשימה, מדובר בזיוף מסמכים, או, כטענת הנאשם, עסקינן בשימוש במסמכים ובעריכתם, על פי הרשאה שנתן לו מנהלה של חברת קמיל, מר ירון יוסף.
בעימות בין הנאשם לבין ירון יוסף (ת/121 א) דבק כל אחד משני האישים בגרסתו, כפי שנמסרה אף בעדותם בבית המשפט. הנאשם טען כי ירון יוסף ביקש ממנו לטפל בהזמנת העובדים ובביטולם עבורו. במסגרת זו, טען הנאשם כי ירון שלח אליו טפסים סטנדרטיים ריקים, הנושאים לוגו וחותמת של חברת קמיל, באמצעות הפקס למת"ש, כאשר הנאשם צריך היה לבדוק אילו מהעובדים שביקש ירון להזמין אושרו, ובהתאם, למלא את הפרטים של העובדים בטפסים. עוד הודה הנאשם כי צילם את הטפסים הריקים ששלח לו ירון יוסף, לטענתו למקרה "שירון יבקש ממני לבטל איזשהו עובד או להזמין איזשהו עובד" (ת/121 א, ע' 2).
מנגד, הכחיש ירון יוסף בכל תוקף את גרסתו של הנאשם, וטען כי חרף העובדה שנעזר בעבר בנאשם לצורך ברור בעיה שהייתה לו עם כמה מעובדיו, הוא מעולם לא ביקש ממנו או הסמיכו להזמין או לבטל עבורו עובדים במת"ש. הוא מסר כי נהג לשלוח בפקס מסמכים למת"ש אשקלון, אם כי מעולם לא היו אלה טפסים ריקים שנשאו את לוגו החברה בלבד. ביחס לשאלת החוקר במסגרת העימות לירון יוסף, האם הוא מזהה את מספרי תעודות הזהות של העובדים הנקובים במסמכים כתעודות זהות של עובדיו, השיב ירון יוסף כי אינו מכיר בעל פה את תעודות הזהות של עובדיו, אך חזר על גרסתו כי לא נתן לסמי את המסמכים, לא התיר לו לשכפלם, ולא ביקש ממנו להזמין בעבורו עובדים. אף במסגרת החקירה הנגדית שאל הסנגור את העד בעניין זיהוי מספרי תעודות הזהות הנקובים במסמכים, ונענה כי לא התבקש לערוך הצלבה בין המספרים הללו ובין מספרי תעודות הזהות של העובדים שהועסקו אצלו (פרוטוקול, ע' 1257).
עסקינן אפוא בשתי גרסאות מנוגדות ביחס לשאלה האם עריכת טפסי הבקשות והביטול של העובדים שנתפסו ברשות הנאשם הייתה מכוח הסמכה שקיבל הוא מאת ירון יוסף, כטענתו, או שמא מדובר במסמכים שזויפו על ידי הנאשם.
נוכח האמור, הנני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהמיוחס לו באישום השביעי.
אישום שמיני
עבירות הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט
"העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו – מאסר שלוש שנים; לענין זה, "הליך שיפוטי" – לרבות חקירה פלילית והוצאה לפועל של הוראת בית משפט".
היסוד העובדתי להוכחת העבירה הינו של עשיית דבר, כאשר לשון הסעיף כוללת קשת רחבה של התנהגויות, על דרך המעשה או על דרך המחדל. למושג "הליך שיפוטי", המהווה נסיבה להוכחת היסוד העובדתי בעבירה, ניתנה פרשנות מרחיבה, לרבות הליך משפטי קיים או צפוי.
היסוד הנפשי להוכחת העבירה הינו יסוד נפשי של כוונה, כלומר, עשיית המעשה מתוך שאיפה או מטרה להכשיל או לשבש את ההליך השיפוטי (יעקב קדמי על הדין בפלילים, חלק שלישי, 1574-1577 (תשס"ו-2006).
"(א) המניע אדם, או מנסה להניעו, שבחקירה על פי דין לא ימסור הודעה או ימסור הודעת שקר, או יחזור בו מהודעה שמסר, דינו - מאסר חמש שנים.
(ב) המניע או מנסה להניע כאמור בסעיף קטן (א) בדרך של מרמה, הטעיה, כוח, איומים, הפחדה, מתן טובת הנאה או כל אמצעי פסול אחר, דינו - מאסר שבע שנים."
היסוד העובדתי להוכחת העבירה הינו עשיית מעשה של הנעת אחר, או ניסיון להניעו, והנסיבות
הן כי במהלך חקירה לא ימסור האדם הודעה, ימסור הודעת שקר או יחזור בו מהודעה שמסר. הפרשנות שניתנה לעשיית המעשה ולנסיבות עשייתו היא מרחיבה. דין מעשה של ניסיון כדין העבירה המושלמת, כך שגם אם לא הצליח המבצע להביא את האדם לכדי הדחה, יואשם הוא בביצוע העבירה הכוללת (שם, בעמ' 1580 -1582).
היסוד הנפשי הנדרש להוכחת העבירה הינו של כוונה, המגולמת במונח "להניע", ומשמעה עשיית המעשה תוך שאיפה או מטרה להשיג את התוצאה שהאיסור מבקש למנוע. את הכוונה ניתן להסיק מהנסיבות, אם הן מלמדות כי מעשה ההדחה בחקירה נעשה במטרה למנוע את החקירה או להכשילה (שם, בעמ' 1584).
המאשימה מבקשת לבכר בעניין זה את אמרות החוץ של המתווכים, לפיהן במהלך דיון בהארכת מעצרם פגש בהם הנאשם וביקש בהם "לשתוק" בתמורה לעזרה. המאשימה מוסיפה וטוענת, כי, לכל הפחות, יש לראות באמרת החוץ של כל אחד מהמתווכים חיזוק ראייתי לאמרת החוץ של האחר. בנוסף מפנה המאשימה לעדותו של המתווך דבאבסה בבית המשפט, אשר העיד כי היה עד לשיחה של הנאשם עם המתווכים, בה דרש הוא מהם לשתוק. נוכח עדות זו, מבקשת המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירות של הדחה בחקירה תוך מתן טובת הנאה ושיבוש מהלכי משפט, הן כלפי המתווך דבאבסה, וזאת לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי.
מנגד, טוען הנאשם כי יש לזכותו מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לו באישום דנן, נוכח היותם של המתווכים עדים עוינים. הוא מוסיף וטוען כי לא הוכח על ידי המאשימה כיצד, אם בכלל, יעזור הוא למתווך עפיף.
בהמשך, מספר עימאד כי נפגש עם הנאשם במעבר, המכונה 'המתנה', ברמלה, והנאשם הציע לו לשתוק בחקירתו והוא ידאג לממן את עימאד בכסף, באומרו: "הוא [הנאשם, ר.ב.] אומר לי, עימאד תישאר איתי כך אל תפתח עלי אל תגיד כלום אני אמרתי לו לא יצא כלום ואתה חייב והוא גם אמר לעפיף. סמי [הנאשם, ר.ב.] אמר לי אל תגיד כלום ואני אעזור לכך בכסף אני יעזור לך בעורך דין אני יממן את המשפחה שלך ואמר לי תשתוק..." (ת/39 ש' 3 – 6).
בעימות שנערך בין עימאד לנאשם במשטרה (ת/41), חזר עימאד על אותה גרסה שמסר באמרותו, ואף הוסיף כי כשהנאשם דיבר איתו ועם עפיף במעברים, גם דבאבסה וקבהא היו נוכחים (ע' 2 שו' 7). כן הטיח בנאשם כי הוא הבטיח לו לשלם לעורך דין אם לא ידבר וגם נתן לו כרטיס ביקור של עו"ד בועז קניג. עימאד טען כי הנאשם הבטיח לו את עו"ד בועז קניג ואז הגיע אליו לבית הכלא כשבוע לאחר מכן, עורך דין אחר מטעם בועז קניג ואמר לו שהוא אינו יכול להיות "עד מדינה" כנגד הנאשם (שם, ע' 5 שו' 13 – 21).
בעדותו בבית המשפט, בעניין השיבוש והדחת עדים, חזו בו עימאד מגרסתו כפי שנמסרה בחקירתו במשטרה, וטען כי הנאשם לא ניסה להדיחו או לשבש מהלכי משפט. כן, הכחיש שמסר את הדברים כפי שנרשמו מפיו במשטרה, וענה לשאלות המאשימה בצורה לא ישירה.
אשר לראיות המהוות חיזוק לאמרת החוץ של עפיף, כנדרש על פי סעיף 10א לפקודת הראיות, ראשית, עומדת אמרת החוץ של עימאד ולפיה סמי ניסה להדיח הן אותו והן את עפיף (ת/39, ש' 3-6). והרי, אמרת חוץ אחת יכול שתהווה דבר לחיזוק לאמרת חוץ אחרת (ראו למשל: ע"פ 9613/04 בן-סימון נ' מדינת ישראל, בפס' טז' (לא פורסם, 4.9.06)). שנית, עומדת עדותו המאמתת של המתווך דבאבסה, שעדותו נמצאה מהימנה (ראו דיון באישום הראשון לעיל). דבאבסה מסר בחקירתו כי היה מפגש בין הנאשם לבין המתווכים בדרך לדיוני המעצר (ת/41, ע' 2, ש' 5-8). בהמשך, בעדותו בבית המשפט, מסר כי היה עד לשיחה בין הנאשם לבין המתווכים, בה דרש הנאשם מהמתווכים כי ישתקו בחקירתם (פרוטוקול, ע' 47). עדות זו מהווה תוספת מאמתת נוספת לאמרת החוץ של עפיף, לפיה הנאשם הציע לו עזרה בתמורה לשתיקתו. מהנימוקים הללו, ונוכח העובדה כי אף לגבי עפיף מתקיים היסוד הנפשי הנדרש של מטרה או שאיפה להביא לשיבוש הליכים והדחה, מצאתי כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה נוספת של שיבוש מהלכי משפט ובעבירה נוספת של הדחה בחקירה - כמיוחס לו באישום השמיני.
נוכח האמור, הנני קובעת כי יש להעדיף את אמרת החוץ של המתווך עפיף, לפיה הנאשם הציע לו עזרה בתמורה לשתיקתו.
כמו כן, לא מצאתי יסוד לטענת הנאשם כי יש לזכותו מהעבירה המיוחסת לו ביחס להדחת עפיף, בשל העובדה שלא מיוחס לנאשם כי הציע סיוע קונקרטי למתווך זה די בהבטחה כי יעזור לו כדי לגלם את הרכיב העובדתי של "הנעה". לשון החוק רחבה, ואין בה התייחסות לדרכי ההנעה. לפיכך, אין קושי להרשיע מבצע אשר הציע עזרה כללית ולא טובות הנאה ספציפיות.
כפי שהוצג לעיל, במסגרת הדיון באישום הראשון, סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, שכותרתו "הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום", מקנה לבית המשפט סמכות להרשיע נאשם על בסיס עובדות שהוכחו לפניו, אף אם הן שונות מן העובדות שנטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. כפי שנדון, הוראות הסעיף דנן משקפות שתיים ממטרות סדרי הדין – גילוי האמת והבטחת זכות הנאשם להליך הוגן (ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, 541 (2002)).
במקרה דנן, לא שוכנעתי כי הונחה תשתית ראייתית מספיקה, אשר תשרת את המטרה של גילוי האמת. זאת, לאור העובדה כי דבאבסה מסר אודות נוכחותו בשיחה בין הנאשם לבין המתווכים, בה לכאורה הדיח הנאשם אף אותו, לראשונה בעדותו בבית המשפט. משכך, לא מצאתי בעדות זו, כשהיא עומדת בפני עצמה, ומבלי שהיא נתמכת בראיות נוספות, עדות המקימה תשתית ראייתית מספקת, המוכיחה מעל ומעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע עבירה של שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה גם כלפי המתווך דבאבסה.
סיכום ביניים
עתה, אדון בעבירות הכלכליות המיוחסות לנאשם באישומים התשיעי ועשירי, לפי פקודת מס הכנסה, חוק מס ערך מוסף, וחוק איסור הלבנת הון. במסגרת הדיון בפרק זה אדרש להכרעה בשאלת היקף התקבולים שקיבל הנאשם לידיו כתוצאה מפעילותו לסחר בהיתרים.
אישום תשיעי
עבירות מס
המחלוקת העיקרית הנדרשת להכרעה באישום דנן, הינה מה היקף התקבולים שקיבל הנאשם כתוצאה מפעילות הוצאת ההיתרים.
סעיף 220 לפקודת מס הכנסה קובע כי :
"220. אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו - מאסר שבע שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין ופי שניים מסכום ההכנסה שהעלים, שהתכוון להעלים או שעזר להעלים, או שני הענשים כאחד, ואלו הן:
(1) השמיט מתוך דו"ח שנערך על פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח;
(2) מסר בדו"ח על פי הפקודה אימרה או תרשומת כוזבות;
(3) השיב תשובה כוזבת, בעל-פה או בכתב, על שאלה שנשאלה, או על דרישת ידיעות שנערכה אליו על פי הפקודה;
(4) הכין או קיים, או הרשה לאדם להכין או לקיים, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, או שזייף או הרשה לזייף פנקסי חשבונות או רשומות;
(5) השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה, או הרשה להשתמש בהן;
(6) הציג מסמך כוזב למשלם ההכנסה לצורך מניעת ניכוי מס במקור או הפחתתו".
במקביל, סעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף, המיוחס כאמור אף הוא לנאשם, קובע כי:
"117(ב). עשה אדם מעשה מן המפורטים להלן במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, דינו - מאסר 5 שנים או כפל הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין):
(1) מסר ידיעה כוזבת או מסר דו"ח או מסמך אחר הכוללים ידיעה כאמור;
(2) המשיך לנהל עסקאות לאחר שנאסר עליו לעשות כן או לפני שמילא את התנאים להמשך עיסוקו;
(3) הוציא חשבונית מס או מסמך הנחזה כחשבונית מס, מבלי שעשה או התחייב לעשות עסקה שלגביה הוציא את החשבונית או את המסמך האמור;
(4) הוציא תעודת זיכוי או מסמך הנחזה כתעודת זיכוי, מבלי שהיה רשאי לעשות כן;
(5) ניכה מס תשומות בלי שיש לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38;
(6) הכין, נוהל או הרשה לאחר להכין או לנהל, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות;
(7) זייף, הסתיר, השמיד או שינה פנקס או מסמך אחר שנדרש לנהלו או למסרו, או שהרשה או שלא מנע מאחר לעשות כאמור;
(8) השתמש בכל מרמה או תחבולה או שהרשה לאחר להשתמש בהן או עשה מעשה אחר".
מנגד, גורס הנאשם כי הסכומים אותם הרוויח לא חייבו אותו להצהיר עליהם, ולפיכך יש לזכותו מאישום זה, ולו מחמת הספק.
כאמור במסגרת הדיון באישום הראשון לעיל, הוכח, לרבות על פי הודאת הנאשם, כי סחר הוא בשני סוגי היתרים: היתר מבוטל, אשר הוזמן על ידי הנאשם ובוטל לבקשתו ימים ספורים ממועד הנפקתו, והיתר חי, אשר הוזמן על ידי הנאשם, ונותר בתוקפו עד לתום תקופת ההיתר (חודשיים, שלושה חודשים, או חצי שנה, כתלות בסוג ההיתר), כאשר מידי חודש גבה הנאשם תשלום בגין חידושו של ההיתר. המאשימה הוכיחה בחומר הראיות, כי התעריף עבור היתר מבוטל הינו, לכל הפחות, 2,500 ש"ח, ועבור היתר חי מתחדש תוספת של 1,100 ש"ח לכל חודש.
האזנה לשיחות שהוקלטו במסגרת האזנות הסתר בפרשה, ועיון בתמלילי השיחות, מוכיחים באופן ברור כי הנאשם גבה את התעריפים המיוחסים לו על ידי המאשימה. כך למשל, ועל קצה המזלג, אביא תמצית של מקצת השיחות בהן נקב הנאשם בתעריפים של היתר מבוטל והיתר חי:
הנה כי כן, השיחות מעלות בברור כי הנאשם נהג לגבות כ-2,500 ש"ח לכל היתר העסקה מבוטל (או אף יותר מכך) ו-1,100 ש"ח לכל חודש נוסף בו ביקש מזמין ההיתר להותירו בתוקף. יצוין, כי כפי שעולה מהאזנות הסתר, לעיתים גבה הנאשם סכומים גבוהים מהתעריף המיוחס לו בכתב האישום, הנעים בין 3,000- 4,000 ש"ח לכל היתר. עם זאת, ביקשה המאשימה לייחס לו במסגרת השיטה את התעריף הנמוך יותר העולה מן הראיות. באופן זה ניתן לקבוע מהו התעריף האחיד שגבה הנאשם בעבור כל היתר, בדרך המטיבה ביותר עם הנאשם, ככל האפשר.
בנוסף, עסקת הביום שנערכה על ידי העובד הפלשתינאי, עומר הדאר, ע"ת 88, מוכיחה אף היא את התעריפים המיוחסים לנאשם לגבי היתר מבוטל. ביום 14.10.09 עצרו רפ"ק משה קליין (ע"ת 33) והשוטר שמואל לוי (ע"ת 119) 4 פלשתינאים בעיר רמלה. מבדיקת ארבעת העובדים נמצא כי שניים מהם, מוחמד הדאר ועומר הדאר, מחזיקים ברשותם היתרי העסקה כוזבים ע"ש סייליס, כאשר הם מבוטלים. במהלך החקירה, הסכים עומר הדאר, אשר מסר בחקירתו, בין היתר, כי רכש מהנאשם שני היתרי העסקה מבוטלים בסכום של 3,500 ש"ח לכל היתר, להשתתף בעסקה מבוימת לרכישת שני היתרי העסקה מהנאשם. במסגרת עסקת הביום, התקשר עומר הדאר אל הנאשם, הזכיר לו כי רכש ממנו שני היתרי העסקה כוזבים בעבר, וביקש ממנו לרכוש שוב. הנאשם, אשר שיחותיו תועדו, נשמע מבקש מעומר סך של 5000 ש"ח בעבור שני היתרי העסקה כוזבים מבוטלים. השניים קבעו להיפגש בתחנת דלק ברמלה, לשם העברת הכסף והמסמכים הנדרשים (ת/86 ות/87, עמ' 1076-1077, 1079). ביום 18.10.09, לאחר שהמשטרה ארגנה את הכסף לעסקה, התקשר עומר עם הנאשם מספר פעמים, על מנת לקבוע מקום מפגש להעברת הכסף והמסמכים. לבסוף קבעו השניים להיפגש בתחנת דלק פז ברמלה שם המתין עומר לנאשם (ת/157, ת/ 159). בשעה 19:30 לערך תועד הנאשם מגיע למקום המפגש, בתחנת הדלק, באמצעות רכב הסובארו שנת 2008, נפגש עם עומר, סופר את הכסף שהביא לו בתמורה לעסקה, ואז לוקח את הכסף והמסמכים, מבטיח לעומר כי ההיתר יהיה מוכן תוך כמה ימים, ונוסע לדרכו (ת/159 – ת/161). מספר ימים לאחר מכן, ביצע הנאשם את חלקו בעסקת הביום, כאשר נמצא תיעוד להוצאת שני היתרים ע"ש מוחמד הדאר ועומר הדאר שתוקפם מיום 22.10.09-22.4.10 (ת/162). ההיתרים בוטלו ביום 5.11.09 (נספח א' לכתב האישום).
עסקת הביום הינה, אפוא, הוכחה ניצחת אפוא לתעריף של 2,500 ש"ח, שנהג הנאשם לגבות עבור היתר העסקה מבוטל.
אשר לגרסת הנאשם, מצאתי כי אין ליתן אמון בהכחשתו הגורפת את הסכומים המיוחסים לו בכתב האישום. כשנשאל הנאשם הודות גובה התקבולים שהשיג כתוצאה ממעשיו, התחמק ממתן תשובה ברורה לאורך שאלות נוקבות שנשאל. לבסוף, מסר הוא גרסה, לפיה גבה בין 100-150 ש"ח מכל עובד בעבור הוצאת ההיתר (פרוטוקול, ע' 2239, ש' 13-17). לגרסתו האמורה, אין אחיזה בחומר הראיות, ואין בה כדי להסביר את עסקת הביום ולא את השיחות הרבות, בהן נשמע כשהוא מבקש סכומים גבוהים בהרבה בעבור הוצאת כל היתר. כנשאל בעניין זה, במהלך החקירה הנגדית, כאשר הושמעו לו אחדות מהשיחות בהן נשמע הוא נוקב בתעריפים כפי שיוחסו לו על ידי המאשימה (למשל שיחות 1431, 1014, 1326, 6913) לא נמצאה בפי הנאשם תשובה ברורה. לגבי חלק מהשיחות הנאשם אף הכחיש את תוכן הדברים, ואמר שלא גבה את הסכומים הנשמעים בהקלטה (פרוטוקול, ע' 2537, המתייחס לשיחה 6913). הנאשם אף הציג גרסה חדשה, לראשונה בחקירתו הנגדית, לאחר שהושמעה לו שיחה 1014, אשר תומצתה לעיל, לפיה החזיר לעובד הפלשתיני את הסכומים שגבה במקרה בו בוטל ההיתר (פרוטוקול, ע' 2533, ש' 22-23). ברי, כי גרסה זו הינה גרסה כבושה שלא ניתן כל הסבר לכבישתה, ואף מופרכת לגופה, בהינתן שבמסגרת שיטתו של הנאשם לרוב לא התקשר הוא ישירות עם העובד הפלשתיני, ואין ולו בדל של ראיה המראה כי הנאשם פעל לאתר את העובד לאחר ביטול ההיתר.
יתרה מכך, הנאשם אף הודה כי התעריף הסטנדרטי להיתר לשלושה חודשים הינו 3,000 ש"ח (פרוטוקול, ע' 2529, ש' 27-31). יש באמירה זו של הנאשם כדי להוות מעין הודאה בתעריפים המיוחסים לו בכתב האישום. אשר לעסקת הביום, בה כאמור גבה הנאשם 5,000 ש"ח בעבור שני היתרי העסקה מבוטלים, לא היה לנאשם כל הסבר לעסקה זו ולסכומים שגבה במסגרתה (פרוטוקול, ע' 2143-2175).
טענת הנאשם כי מהסכומים שגבה נותר לו רווח "נטו" של 100-150 ש"ח בגין כל היתר אינה יכולה לעמוד. בראש ובראשונה, במסגרת האישום הפלילי, אין זה רלוונטי מה היו הרווחים "נטו" שהפיק הנאשם מפעילותו, כי אם מה היה מחזור ההכנסות הכולל שעבר תחת ידיו במסגרת העסק שניהל לסחר בהיתרים (ראו למשל בעניין עדותה של חוקרת מס הכנסה, נטע גמליאל, פרוטוקול, ע' 1874, ש' 3-13). למעלה מן הצורך, יאמר כי אף לגופו של עניין, והגם שכאמור אין הדבר רלוונטי לעניין הרשעת הנאשם באישום זה, אין גרסתו של הנאשם כי הפיק רווחים מועטים כתוצאה מהנפקת ההיתרים בשל חובתו בתשלום התנאים הסוציאליים של העובדים, עומדת, נוכח קביעתי במסגרת האישום הראשון לעיל, לפיה הנאשם דיווח באופן כוזב וחלקי ביותר אודות התנאים הסוציאליים של העובדים, במטרה להגדיל את התקבולים שגרף לכיסו כתוצאה מפעילותו הפלילית.
לצד האמור, עומדת הודאתו של הנאשם במסגרת עדותו, כי הרוויח מהעובדים הפלשתינאים בין 4,000-5,000 ש"ח מידי חודש. במהלך החקירה הראשית הודה הנאשם כי הרוויח סכום הנע בין 4,000 ל-5,000 ש"ח מידי חודש (פרוטוקול, ע' 2239-2240). בהמשך, במהלך החקירה הנגדית, בתשובה לשאלת הפרקליטה מה היו הכנסותיו, השיב הנאשם: "ממוצע 4,5,6, אלף שקל, מתוכם השלוש השנים האחרונות כ... זה מהנושא של הפועלים הפלשתינאים זה 4000 שקל, 5000" (פרוטוקול, ע' 2315, ש' 11-16). גרסה זו אינה יכולה לעמוד, נוכח כל הראיות עליהן עמדתי לעיל, כאמור, המוכיחות מעל לכל ספק את התעריפים הגבוהים שגבה הנאשם בעבור כל היתר, וכן את כמות ההיתרים שהוא הנפיק למטרות סחר בהיתרים.
עם זאת, נוכח קביעתי לעיל כי יש להפחית ממספר ההיתרים המיוחס לנאשם את ההיתרים שהונפקו עבור עובדים שעבדו בפועל אצל בוסתן הדרום וסייליס, לגביהם לא הורשע הנאשם בעבירות מרמה, הרי שיש להפחית בהתאמה את הסכומים שייחסה המאשימה לנאשם כתקבולים שקיבל בגין הוצאת היתרים אלה. עיון בנספח א' לכתב האישום מלמד כי ביחס לעובד שריף ברדעיה, העובד שהוכח כי עבד אצל סייליס, ייחסה המאשימה לנאשם תקבולים בסכום כולל של 55,300 ש"ח (נספח א' לכתב האישום, ע' 42), אותו יש להפחית מסכום ההכנסה הכולל המיוחס לנאשם. אשר לעובדים שעבדו בפועל אצל בוסתן הדרום, כאמור במסגרת הדיון באישום הראשון בעניין היקף המרמה, ידוע כי בוסתן הדרום העסיק לכל היותר 50 עובדים בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. מכיוון שאין תיעוד פרטני של שמותיהם של העובדים שעבדו אצל בוסתן הדרום, אין יכולת לדעת במדויק מה גובה התקבול המיוחס לנאשם בגין הנפקת היתרים אלה. עם זאת, הצלבה בין טבלת ההיתרים (נספח א') לבין רשימת העובדים שמסר נתי סעידי (ת/195), מעלה כי מרבית ההיתרים של העובדים ששמותיהם כן תועדו היו בתוקף לתקופה של חצי שנה, כלומר, היו אלה היתרים שלא בוטלו, ובגין אלה ייחסה המאשימה לנאשם תקבול בסך של 10,000 ש"ח. הדברים מתיישבים אף עם עדותו של נתי סעידי כי לא ביטל את ההיתרים של העובדים שעבדו אצלו בפועל, ואלו נותרו בתוקף במשך כל עונת הקטיף. מהתיעוד הקיים לגבי שמותיהם של חלק מהעובדים שעבדו בפועל אצל נתי סעידי, יש להסיק לגבי כלל העובדים שעבדו אצל בוסתן הדרום (50 במספר), בדרך המטיבה עם הנאשם, במובן זה שיופחת סכום התקבול המקסימאלי, היינו, 10,000 ש"ח לכל עובד. נוכח האמור, יש להפחית מסכום ההכנסה הכולל המיוחס לנאשם בכתב האישום סכום של 500,000 ש"ח. בהפחתת הסכומים האמורים מהתקבול הכולל המיוחס לנאשם, יוצא כי סך הכנסותיו של הנאשם כתוצאה מפעילותו בסחר בהיתרים מגיע ל-4,070,100 ש"ח.
אף במישור הנפשי, מצאתי כי נתקיימה בנאשם הכוונה הדרושה לשם הרשעתו בעבירות המיוחסות לו באישום זה. בראש ובראשונה, עצם אי-הדיווח של הנאשם על הכנסתו כתוצאה ממכירת ההיתרים, מלמד על הכוונה להשתמט מחובותיו לשלם מס, וזאת על פי ההלכה הפסוקה (ע"פ 409/88 לעיל) ועל פי הלכת הצפיות, לפיה חזקה על אדם שהוא מתכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי ממעשיו (ראו למשל: ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 649 (1996)). ברי כי הנאשם היה מודע ובקיא בחובותיו לשלם מס. היו לו תיקי מעסיק במת"ש בעבר, ואף חברה, שלגרסתו נועדה לעבודות חקלאיות במשטחים. הנאשם אף לא הכחיש כי ידע על חבותו האמורה, כפי שפורט לעיל במסגרת גרסת הנאשם. עם זאת, בחר הנאשם שלא לדווח אודות הכנסותיו, באופן המלמד כי היה ער לתוצאות התנהגותו והתכוון, על ידי מחדל אי-הדיווח, ולאחר מכן על ידי הגשת דיווח רטרואקטיבי חלקי בשנת 2011, להביא לתוצאה האסורה של התחמקות מתשלום מיסים כדין. נוכח האמור, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו באישום התשיעי, לפי פקודת מס הכנסה וחוק מס ערך מוסף.
אישום עשירי
עבירת איסור הלבנת הון
"יתירה מכך, המחוקק לא מצא לנכון להתייחס בחוק גופו לתופעות דוגמת פשיעה בינלאומית, סמים, זנות, סחר בלתי חוקי בנשק או רעות חולות אחרות, ולא קבע את גדריו של החוק בהתאם למיהות העבריין – כי אם בהתאם למהות העבירה. המזייף, העושה שימוש במסמך מזויף, המקבל דבר במרמה והמתחזה כאדם אחר – על כולם חל איפוא החוק מכוח העובדה שהעבירות האמורות נכללות בתוספת הראשונה לחוק. הנה כי כן העושה פעולה ב"רכוש אסור", הווה אומר – רכוש הקשור בביצוע עבירה המנויה בתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון – ייתכן כי יימצא שהוא עבר על אחד האיסורים הקבועים בסעיפים 3(א) או 4 לחוק, יהא "משלח ידו" אשר יהא. רק פרשנות זו של חוק איסור הלבנת הון תוכל לסכל את ניסיונם של עבריינים "להעלות כספים מצינורות הביוב ולעדנם בניחוח של פירחי אביב" (על פי הביטוי שנטבע ב-ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 405 (2005)".
מכאן, שאף על פי שאין עניינו של התיק עסקינן בארגון פשיעה, כי אם עניינו של אדם שביצע שורה של עבירות מרמה, שוחד וזיוף במסגרת פעילותו לסחר בהיתרים, אין קושי משפטי או אחר בעצם ייחוס עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון לנאשם שבפני.
"העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה - רכוש אסור), במטרה להסתיר אך להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין -
(1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה;
(2) רכוש ששימש לביצוע עבירה;
(3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה".
היסוד העובדתי בעבירה כולל שלושה אדנים: עשיית פעולה, רכוש, ורכוש אסור. שני האדנים הראשונים מוגדרים בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון באופן הבא:
"רכוש – "מקרקעין, מיטלטלין, כספים וזכויות, לרבות רכוש שהוא תמורתו של רכוש כאמור, וכל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור".
"פעולה ברכוש – "הקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, ייצוא ויצירת נאמנות, וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם הוא אינו רכוש אסור".
האדן השלישי, רכוש אסור, מוגדר בסעיף עצמו, כאשר המונח 'עבירות מקור' מוגדר בסעיף 2 לחוק איסור הלבנת הון כך:
" 2. (א) בפרק זה, "עבירה" - עבירה כמפורט בתוספת הראשונה.
(ב) לענין פרק זה יראו כעבירה גם עבירה כאמור בסעיף קטן (א) שנעברה במדינה אחרת ובלבד שהיא מהווה עבירה גם לפי דיני אותה מדינה.
(ג) התנאי האמור בסעיף קטן (ב) סיפה, לא יחול לענין העבירות המפורטות בפסקה (18) לתוספת הראשונה, ולענין העבירות המפורטות בפסקאות (19) ו- (20) לאותה תוספת הקשורות לעבירה שבפסקה (18)."
כאשר העבירות של קבלת דבר במרמה, מתן שוחד, וזיוף, בהן הרשעתי את הנאשם, מנויות בתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון (סעיפים 6, 11, 12 לתוספת הראשונה).
היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, הינו בעל שני פנים. האחד, המודעות להיות הרכוש רכוש אסור; והשני, המטרה להסתירו או להסוותו. לעניין הוכחת המטרה, חלה הלכת הצפיות, כלומר, הצפיות מהווה תחליף לשאיפה להשגת המטרה (ע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.1.07)).
עוד טוענת המאשימה כי מתקיים בנאשם היסוד הנפשי כנדרש לשם הרשעתו בעבירה המיוחסת לו באישום דנן. לשיטתה, הוכח כי הנאשם שאף להסתיר ולהסוות את הכספים שקיבל, וזו הייתה תכלית ומטרת פעולותיו בכספים אלה. לחילופין בלבד, נטען כי חלה הלכת הצפיות, כתחליף לשאיפה להשגת המטרה. לטענת המאשימה, היקף הרכוש האסור הינו כהיקף התקבולים שקיבל הנאשם בגין מכירת היתרי ההעסקה.
מנגד, טוען הנאשם כי יש לזכותו מהמיוחס לו באישום זה ולו מחמת הספק.
במישור העובדתי, טען הנאשם כי המדינה לא הצליחה להוכיח כי העלים את כל סכומי העתק המיוחסים לו בכתב האישום.
במישור המשפטי, טען הנאשם שהמאשימה לא הוכיחה כי נתקיימה אצלו מחשבה פלילית של ידיעה, כי הכספים שקיבל כתוצאה מהסחר בהיתרים מהווים רכוש אסור, ולא הוכיחה כי הפעולות בוצעו במטרה להסוות את מקורו של הרכוש. לטענת הנאשם, המקרה דנן דומה למקרה של אדם שביצע עסקה ברכוש, כשהוא יודע ומאמין שמקורו חוקי. הרשעתו המאוחרת של אותו אדם ב"עבירת מקור" נועדה להראות שהרכוש הינו אסור, אך אינה מקימה את המחשבה הפלילית המספיקה להרשעתו בעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון.
המחלוקת העובדתית, אפוא, הינה האם ביצע הנאשם פעולות ברכוש האסור, כאשר המאשימה טוענת לשורה של פעולות שביצע הנאשם, המקימות את היסוד העובדתי של עבירת הלבנת ההון.
המחלוקת המשפטית, הינה האם הוכח היסוד הנפשי של מודעות להיותו של הרכוש אסור, ומטרה להסוותו בדרך של הלבנת הון.
היסוד העובדתי
משה בוקר הינו גיסו של הנאשם, והתקיימה ביניהם מערכת יחסים משפחתית חמה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום (עדותו של משה בוקר, פרוטוקול, ע' 1692, ש' 1-2). משה בוקר הודה, הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, כי הנאשם מסר לו כספים על מנת שיפקידם במזומן בחשבונו. בחקירתו מסר משה בוקר כי היו כספים שהוא קיבל מהנאשם במזומן, כנגד תשלומים שביצע עבורו בכרטיס אשראי לשירותי סלולאר ואינטרנט שצרך הנאשם. כך, אמר כי "באופן קבוע מזה מספר שנים יורד לי בהוראת קבע במסגרת הויזה תשלום של הפלאפון של סמי כהן. העלות היא בין 600 ש"ח ל 1300 ש"ח..." בתשובה לשאלת החוקר כיצד היה מקבל את התמורה הכספית, השיב משה בוקר "הייתי אומר לסמי שהגיע החשבון והוא היה נותן לי במזומן" (ת/245 ע' 3). עוד מסר משה בוקר בחקירתו ובעדותו כי חלק מההפקדות במזומן המתועדות בחשבון הבנק שלו בוצעו על ידי הנאשם, בשל קשיי נזילות שהיו לו (ת/245, ע' 3; פרוטוקול, ע' 1707, ש' 9-13; ע' 1737, ש' 29-30).
אף הנאשם הודה בהפקדת הכספים השייכים לו בחשבונו של משה בוקר, הגם שהכחיש את היקף הסכומים שהפקדתם מיוחסת לו. בחקירתו הראשית, הודה הנאשם כי היה "מסתדר" עם משה בוקר, וכי מסר לו, לבקשתו, כספים במזומן על מנת שיפקידם בחשבונו, בשל בעיות שהיו למשה בוקר עם גרושתו באותה עת (פרוטוקול, ע' 2260, ש' 18-20).
ואולם, בהמשך העדות, במהלך החקירה הנגדית, הכחיש הנאשם כי הכספים שהופקדו בחשבונו של בוקר הם כספים שהיו בבעלותו (למשל: פרוטוקול, ע' 2721-2722). הכחשה זו אינה עומדת בניגוד מוחלט להודאתו בהפקדת כספים, מעת לעת, בחשבונו של משה בוקר, כאמור לעיל, נוכח העובדה שהכחשת הדברים לא הייתה גורפת, כי אם נגעה לסכומי כסף ספציפיים (השיקים הבנקאיים והערבות הבנקאית, כפי שידון בהמשך), עליהם נשאל הנאשם במסגרת החקירה הנגדית.
הנה כי כן, על פי דבריהם של הנאשם ושל משה בוקר, מעת לעת מסר הנאשם כספים למשה בוקר, על מנת שיפקידם בחשבונו.
המאשימה מייחסת לנאשם הלבנת סך של 420,000 ש"ח בדרך זו. לעמדתה, הראיות מצביעות על כך שהנאשם דאג כי יופקדו בחשבונו של משה בוקר כספים בסדר גודל של 200,000-270,000 ש"ח במזומן, אשר ניתנו למשה בוקר כהלוואה; וכן הלווה במזומן למשה בוקר סך של 200,000 ש"ח לצורך ערבות בנקאית שנדרשה למכרז בו השתתפו בוקר ואחרים. בנוסף לסכום זה, מסר הנאשם למשה בוקר סך של 20,000 ש"ח נוספים, כנגדם נתן משה בוקר שיק לירון מלכה בסכום זהה. כמו כן, קיימים 3 שיקים בנקאיים לפקודתו של משה בוקר, ששניים מהם נתפסו בחזקת הנאשם, בסך 49,999 ש"ח כל אחד מהם, אשר לגביהם נטען כי מדובר בכספים שהנאשם נתן למשה בוקר במזומן, וכנגדם מסר לו בוקר את השיקים הבנקאיים. המאשימה הניחה, לטובת הנאשם, כי סכום ההלוואה של 200,000 ש"ח - 270,000 ש"ח, כולל את סכום הכסף שבגינו הונפקו שלושת השיקים הבנקאיים. אי לכך, בחיבור כלל הסכומים באופן המקל עם הנאשם, טוענת המאשימה כי סכום ההלבנה שהוכח בדרך פעולה זו הינו, לכל הפחות, 420,000 ש"ח. המאשימה מצביעה בטיעוניה, על ראיות אובייקטיביות נוספות, לרבות שיחות שתועדו במסגרת האזנות הסתר, המלמדות לטענתה על כך שמקור הכספים שהופקדו בחשבונו של משה בוקר הינו הנאשם.
אשר לגרסתו של משה בוקר, זה טען, תחילה, בחקירתו במשטרה, כי הסכום מסתכם בסכום הנע בין 200,000 ש"ח לבין 270,000 ש"ח, בעוד שבעדותו טען כי סך הכספים שלווה מן הנאשם במזומן מגיע לסך של 100,000-150,000 ₪. עוד הוסיף וטען, בעדותו, כי בידו מסמכים המסבירים את ההפקדות שבוצעו בחשבונו, אותם לא רצו הרשויות החוקרות לקבל, הגם שיש בהם כדי לתמוך בגרסתו כי מקור הכספים שהופקדו במזומן בחשבונו אינו הנאשם (פרוטוקול, ע' 1740).
עיינתי במסמכים שהגיש משה בוקר לתמיכה בגרסתו, אשר חלקם הוגש למשטרה וצורף לראיות התביעה, וחלקם הוגש לבית המשפט בהסכמה בתום עדותו של משה בוקר (פרוטוקול, ע' 1725; סומנו נ/15), אך לא מצאתי כי יש בהם כדי להסביר, אלא באופן חלקי ביותר, את כלל ההפקדות שבוצעו במזומן בחשבונו של משה בוקר בתקופה הרלוונטית לכתב האישום.
ראשית, הכספים ממכירת המשק של סבו של משה בוקר התקבלו בשנת 2005 והתחלקו בין ארבעה אחים, ביניהם מרים בוקובזה, אמו של משה בוקר (ע' 1703 לפרוטוקול). חלקה של אמו של משה בוקר עמד על סך של 153,526 ש"ח (נספח לת/247 המתעד דוח תנועות כספיות בחשבון נאמנות על שם מרים בוקובזה). הסכום הנ"ל תואם פחות או יותר את גרסתו של משה בוקר לגבי סכום כספי הירושה שקבלה אמו, לפיה המשק נמכר לפני 3 שנים בסכום של 200,000$ וחלקה של אימו היה 50,000$ (ת/243 ע' 12; ת/246 בע' 2 – 3; ת/245 בע' 6). אף אם אקבל את גרסתו של משה בוקר במלואה לעניין זה, ואניח כי כל כספי הירושה שקיבלה אמו הועברו במזומן לחשבונו, הרי שמדובר בהסבר לסכום של 153,526 ש"ח בלבד. יצוין כי משה בוקר, שהעביר בעצמו את דו"ח התנועות בחשבון הנאמנות המתעד את סכום הירושה, טען בחקירתו כי יש לו מסמכים נוספים המעידים על התקבול שהתקבל כתוצאה ממכירת המשק. עם זאת, הוא נמנע מלהגיש כל מסמך בעניין זה, למרות בקשה המפורשת של היחידה החוקרת (ראה בעניין זה זכ"ד מיום 8.3.10 של החוקרת קרן שרון – ת/308).
שנית, לגבי מניות תנובה, מדובר בצ'ק בנקאי בסך של 53,259 ש"ח מתאריך 21.2.08, לפקודת המנהלה להסדרים במגזר החקלאי, שנתקבל לאחר מכירת המניות של חברי המושב, כאשר, לדברי משה בוקר, המנהלה העבירה את הסכום הנ"ל לאימו, מרים בוקובזה (ת/241 ע' 4 שו' 115 – 119; מסמך שסומן ק.ש. 16). על אף שמדובר בצ'ק שאינו לפקודתו של משה בוקר, הנני מוכנה להניח, לטובת הנאשם, כי מדובר בכספים שמצאו דרכם במזומן לחשבונו של בוקר.
שלישית, משה בוקר קיבל הלוואה ממעבידו בסך של 70,000 ש"ח בשנת 2008 (אסמכתא להלוואה זו מתועדת בנספח לת/247, ק.ש. 2 10.3.10). בשל כך שאין בתדפיסי העו"ש בתקופה הרלוונטית תיעוד לכך שסכום ההלוואה הועבר ישירות לחשבונו של משה בוקר, באמצעות העברה בנקאית (נספח לת/246), ניתן להניח, לטובת הנאשם, כי מדובר בסכום שמצא דרכו במזומן לחשבונו של בוקר, שלא מאת הנאשם. יצוין כי טענתו של בוקר כי נטל הלוואות נוספות ממעבידו, עיתון הארץ, התבררה כלא נכונה בשיחת טלפון שערכה המשטרה עם מחלקת השכר של העיתון בנוכחותו של משה בוקר (ת/248 בע' 3).
רביעית, משה בוקר טען בעדותו כי קיבל סך של 60,000 ש"ח במזומן, בשנת 2007, ממכירת רכב רנו שהיה בבעלותו (פרוטוקול, ע' 1697). סכום זה אף מופיע ברשימה בכתב ידו של בוקר, אשר צורפה למוצג נ/15, ובה נקובים סכומים שונים המסבירים, לעמדתו של בוקר, את ההפקדות שבוצעו בחשבונו במזומן (ראו התייחסות להלן לרשימה זו). לא נעלם מעיני כי גרסתו של משה בוקר ביחס לסכום מכירת הרכב לא הייתה אחידה (בע' 1699 לפרוטוקול טען כי נמכר ב -50,000 ש"ח), וכן לא גובתה בראיות פוזיטיביות להוכחתה. עם זאת, למען הזהירות בלבד, הנני מוכנה לקבל את גרסתו של משה בוקר, המקלה עם הנאשם, ולפיה מכר את רכבו בסכום של 60,000 ש"ח, וקיבל את התמורה במזומן, אותה הפקיד בחשבונו.
לסיכום האמור, עד כה נמצא הסבר, אף אם קלוש, לסכום של 336,785 ש"ח מסך כל הכספים שהופקדו במזומן בחשבונו של בוקר בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, העומד, כאמור, על סכום של 766,149 ש"ח.
לטענתו של משה בוקר, קיבל הוא פיצויים מקרן "מקפת" בסכום של 100,000 ש"ח (ת/ 246 בע' 4). ברם, מהמסמכים שהגיש לאחר עדותו בבית המשפט, עולה כי מדובר בשיק, ולא בהפקדה במזומן, שקיבל מקרן מקפת בסך של 38,313 ש"ח (נ/ 15). הפקדתו של השיק מתעודת בדפי העו"ש של משה בוקר (נספח לת/248, דף חשבון מס' 19) כהפקדת שיק ולא כהפקדה במזומן. אי לכך, אין לקבל את הסברו של בוקר כי יש בכספים שהתקבלו מקרן מקפת כדי להסביר חלק מההפקדות שבוצע במזומן בחשבונו של בוקר ויוחסו לנאשם.
במסגרת נ/15 הוגשו מסמכים המתעדים הלוואות שנטל בוקר מבנק דיסקונט, חלקן בתקופה הרלוונטית לכתב האישום (הלוואה בסך 55,000 שניטלה בחודש דצמבר 2007; הלוואה בסך 20,000 ש"ח שניטלה בחודש דצמבר 2008; הלוואה בסך 20,000 ש"ח שניטלה בחודש ספטמבר 2008; הלוואה בסך 10,000 ש"ח שניטלה בחודש מרץ 2009; הלוואה בסך 50,000 ש"ח שניטלה בחודש ינואר 2010). עיון בדפי החשבון במועדים בהם ניטלו ההלוואות, מעלה כי חשבונו של משה בוקר זוכה בסכומי ההלוואות, כך שמשה בוקר לא קיבל את הסכומים לידיו במזומן. אי לכך, אין במסמכים המתעדים לקיחת ההלוואות בסכומים הנקובים לעיל כדי להסביר את הסכומים שהפקדתם במזומן מיוחסת לנאשם.
מסמכים נוספים שמסר משה בוקר לאחר עדותו, וטען שיש בהם כדי להוות הסבר להפקדות המזומנים שבוצעו בחשבונו, נמצאו כלא שייכים כלל לעניין הנדון. כך, מסמך המעיד על פיצויים שקיבל משה בוקר מחברת "תבל" מתייחס לשנת 2004, תקופה שכלל אינה רלוונטית לכתב האישום. כך גם מסמכים המעידים על עיקולים וחובות של משה בוקר כלל אינם רלוונטיים לעניין הנדון. כן צורף לנ/15 רשימה בכתב יד, בה נקובים סכומים שונים שקיבל לכאורה משה בוקר מאת גורמים שונים, ויש בהם, לטענתו, כדי להוות הסבר לכספי המזומן שהופקדו בחשבונו. חלק גדול מהסכומים הנקובים ברשימה דנן אינו מתייחס לתקופה הרלוונטית לכתב האישום (למשל כספים שקיבל משה בוקר לכאורה מאירועים משפחתיים בשנים 2004 ו-2005). סכומים נוספים הנקובים ברשימה לא גובו בכל ראיה, למשל סכום של החזר מס בסך של כ-20,000 ש"ח. נוכח האמור, למעט ההוכחה לקבלת הפיצויים מקרן מקפת, אין בכל יתר המסמכים שסומנו כנ/15 כדי לתמוך בגרסתו של משה בוקר, לפיה יש לו הסבר לחלק ניכר מההפקדות שבוצעו בחשבונו במזומן בתקופה הרלוונטית לכתב האישום.
ערבות בנקאית בסכום של 200,000 ש"ח - משה בוקר ניגש למכרז לרכישת נכס בקריית מלאכי וגייס לשם כך את חברו ירון מלכה, ע"ת 36. במסגרת השתתפותו במכרז, נדרש בוקר להעמיד ערבות בנקאית בסך 200,000 ש"ח, סכום אשר, על פי הנטען, ניתן לו מאת הנאשם כהלוואה. בשלב מסוים נכנס אדם בשם יוסי סוסן לנעליו של משה בוקר כזוכה במכרז, כאשר סוכם בין השניים כי הראשון ישלם למשה בוקר סכום של 360,000 ש"ח, הכולל את סכום הערבות הבנקאית ועמלת תיווך (בעניין מהות העסקה ראו עדותו של ירון מלכה, פרוטוקול, ע' 1328-1335).
מצאתי כי הוכח בחומר הראיות שהנאשם נתן למשה בוקר במזומן את סכום הערבות הבנקאית כהלוואה. ראיה אובייקטיבית משמעותית, המוכיחה כי מקור הערבות הבנקאית הינו הנאשם, הינה שיחות האזנות הסתר. בשיחה 10299, בין יוסי סוסן לבין הנאשם, נמצא כי השניים משוחחים בנושא הערבות הבנקאית. מקריאת תמליל השיחה (ת/124 ו) עולה, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי הסכום של ה-200,000 ש"ח ניתן כהלוואה על ידי הנאשם, וכי יוסי סוסן צריך להחזיר סכום זה לנאשם. בשיחה אומר יוסי סוסן לנאשם שהוא רוצה לתת לו 100,000 ש"ח בשבוע הבא ועוד 100,000 ש"ח בעוד חודש-חודש וחצי. הנאשם מסביר לסוסן שהוא חייב את כל הכסף באופן מיידי, בין היתר משום שעוזר לשרון בוקר, גיסו, בבניית הבית, והתחייב לעסקת ברזל. יוסי סוסן מביע בשיחה את כעסו על משה בוקר, אך מדבריו עולה כי הוא מחויב להחזיר לנאשם את סכום הערבות בכללותו. משיחה זו ניתן להסיק, אם כן, באופן חד משמעי, כי סך של 200,000 ש"ח ניתנו למשה בוקר כהלוואה, לשם מימון הערבות הבנקאית לה נדרש.
לצד שיחה זו, קיימות שיחות נוספות התומכות במסקנה האמורה. כך למשל, בשיחה 10455 בין הנאשם לבין משה בוקר, בה אומר הנאשם לבוקר שהוא רוצה את ה- 200 שהוציא מהכיס ושמשה בוקר גם לא היה בסדר, כי הבטיח לו שגם אם לא תצא עסקה, הוא (הנאשם) יקבל בחזרה את הכסף שלו. בשיחה 12673 נשמע הנאשם כועס על כך שהכסף של יוסי סוסן הוחזר לו בהמחאות ולא במזומן, ומשה בוקר מנסה להרגיע אותו באומרו כי יש לו סידור עם מנהלת הבנק שהוא יפקיד את השיקים ויקבלם במזומן, מבלי שהשיקים ישמשו לכיסוי 'האוברדרפט' שלו בבנק. בשיחה 4127 בין רותי סוסן לבין נאשם, נשמע הנאשם אומר לרותי שהוא נתן ערבות של 200,000 ש"ח, וזה מה שהוא רוצה בחזרה.
לצד שיחות אלה שתועדו בהאזנות הסתר, קיימות ראיות נוספות לכך שמקור הערבות הבנקאית הוא הנאשם. ראשית, בחקירתו מסר משה בוקר כי הנאשם היה אמור לקבל ממנו כמחצית מסכום הערבות הבנקאית, כנגד הלוואה שהוא נתן לו (ת/241, ע' 9-10). בחקירתו הראשית בבית המשפט, אישר את אמרותיו במשטרה, למעט משפט אחד אותו הכחיש, מבלי שפרט מהו (פרוטוקול, ע' 1695, ש' 18, 21). הגם שבחקירתו הנגדית הכחיש משה בוקר כי הנאשם מימן את הערבות הבנקאית שנדרשה למכרז, סבורני כי גרסתו במשטרה מתיישבת טוב יותר עם חומר הראיות הנוסף ומכלול הראיות, ובעיקר עם האזנות הסתר, כפי שפורט לעיל, ומשכך יש לקבלה על דרך של "פלגינן דיבורא". שנית, תגובתו של הנאשם במהלך עדותו כשנשאל בעניין זה, מחזקת אף היא את הקביעה כי הנאשם הוא מקור כספי הערבות. כשהושמעו לנאשם השיחות הרלוונטיות, אשר הובאו בתמצית לעיל, הוא ניסה להסיט את נושא השיחה לאופי יחסיו עם יוסי סוסן ולכך שהוא לא היה קשור לעסקה שנתפרה בין סוסן למשה בוקר (פרוטוקול, ע' 2726). לנאשם אין כל הסבר לראיות האובייקטיביות המוטחות בו בדמות האזנות הסתר, שיש בהן כדי להעיד ברמה של מעל ומעבר לספק סביר כי כספי הערבות הם שלו (פרוטוקול, ע' 2727-2735). די באמור כדי לקבוע כי הוכח באופן פוזיטיבי שהנאשם נתן למשה בוקר הלוואה בסך של 200,000 ₪, סכום אותו הפקיד בחשבונו במזומן.
שלושה שיקים בנקאיים בסכום של 49,999 ש"ח - על פי טענת המאשימה, הוכח כי שלושה שיקים בנקאים בסך של 49,999 ש"ח כל אחד, הונפקו כנגד הפקדת כספיו של הנאשם בחשבונו של משה בוקר, באופן המחזק את גרסתה בדבר היקף הכספים שהפקיד הנאשם במזומן בחשבונו של משה בוקר. מבחינה עובדתית, הוכח כי ביום 6.5.08 הפקיד משה בוקר סך של 147,000 ש"ח במזומן בחשבון העו"ש שלו (ראה נספח לת/246 – ק.ש. 8), ובאותו היום, בקומה נפרדת, הפקיד סך נוסף של 149,997 ש"ח במזומן, וכנגדם קיבל שלושה שיקים בנקאיים בסך של 49,999 ש"ח כל אחד (פרוטוקול, ע' 1644 שו' 12 – 13). שניים מהשיקים נתפסו בביתו של הנאשם והוצגו לו בחקירתו (ת/106). ההמחאות הבנקאיות לא באות לידי ביטוי בחשבון העו"ש של משה בוקר, ורואים אותן רק בחשבון מעבר (נספח המצורף להודעתה של מנהלת הבנק יפה הימן- ת/219 ק.ש. 2 9.3.10).
לנאשם, בחקירתו הנגדית, אין כל הסבר הגיוני מדוע השיקים הבנקאיים לפקודת משה בוקר נמצאו בביתו. הסברו, כי משה בוקר הפקיד בידיו את ההמחאות כיוון שבביתו של הנאשם אין פריצות (פרוטוקול, ע' 2,748 – 2,750), הינו קלוש ולא ניתן לקבלו. ברי כי אין הנאשם יודע לצפות שבביתו לא תהיה פריצה, ומעבר לכך, בהינתן שמדובר בשיקים בנקאיים 'למוטב בלבד', הרי שרק משה בוקר יכול להפקידם בבנק ולקבל כנגדם כסף במזומן. יתרה מכך, בחקירתו במשטרה הודה הנאשם כי מקור השיקים בכספו שלו, באומרו "אני נתתי לו מזומנים שהפכו לשיקים של 100,000 ש"ח" (ת/106 ע' 11 שו' 310).
חיזוק לראיות התביעה כי שני השיקים הבנקאיים שנתפסו בחזקתו של הנאשם הם ערובה לכספים שנתן למשה בוקר, נמצא בהאזנות הסתר. בשיחה 11414 בין הנאשם לבין משה בוקר משוחחים השניים על כוונתו של הנאשם להתקשר בעסקה עם אדם בשם עלוש, ובעסקת מקרקעין עם אדם בשם שפירא. בהקשר זה, אומר משה בוקר לנאשם "בסדר אבל יש לך עוד צ'ק של בנקאי של עוד איזה מאה חמישים", והנאשם עונה לו: "אין לי מאה חמישים, יש לי מאה...ואני צריך להביא חומר..". בשיחה 11707 מוסיף משה בוקר להתעניין בעסקה המתוכננת עם שפירא, ומזכיר לנאשם שיש לו 100,000 ש"ח לעסקה מהשיקים הבנקאיים. יצוין כי בחקירתו בבית המשפט הושמעו הדברים למשה בוקר. טענתו של העד, לפיה כשאמר לנאשם "יש לך" זה כמו שיש לו (למשה בוקר) ושהוא (משה בוקר) רצה לקנות מגרש בעזריקם (פרוטוקול, ע' 1735), אינה עולה בקנה אחד עם תוכן השיחות בדבר העסקה שמתכנן הנאשם, ולא משה בוקר, באופן המעיד על חוסר מהימנות ההסבר.
נמצא, אפוא, כי הודאתו של הנאשם בחקירה כי השיקים הבנקאיים שנתפסו בביתו הם שלו, לצד הראיות האובייקטיביות הנוספות התומכות בקביעה זו, גוברות על גרסתו המאוחרת של הנאשם בבית המשפט כי הכספים הינם של משה בוקר והופקדו אצלו למשמורת.
אשר להמחאה הבנקאית השלישית בסך 49,999 ש"ח, גם לגביה הוכח מעל לכל ספק כי מדובר בכספו של הנאשם. בשיחה 8678 הנאשם מבקש ממשה בוקר לפרוט לו שיק של 50,000 ש"ח כי הוא צריך כסף לאולם (לטובת תשלום לבר המצווה של בנו) ולעוד כל מיני דברים. משה בוקר אומר לנאשם להשאיר את ההמחאה מחר אצל שמעון (בבנק) והוא (משה בוקר) יפקיד אותו. הנאשם מוודא בשיחה כמה פעמים שמשה יפרוט לו את השיק. וכך, יום לאחר שהתקיימה השיחה דנן (17.11.09), ביום 18.11.09, מתועדת בחשבון העו"ש של משה בוקר הפקדה בסך 49,999 ש"ח, וכנגדה משיכת סך של 43,000 ש"ח במזומן (נספח לת/245). ההפרש בסך 7,000 ש"ח הוחזר לנאשם בהמחאה שהייתה מיועדת לתשלום לאולם בר המצווה, ולבסוף שימשה לתשלום עבור ברזל בעסקה בה התקשר הנאשם, כפי שמתועד בשיחה 11,414 בה אומר הנאשם שהפקיד את השיק של ה-7,000 ש"ח לברזל (וראו גם: ת/239 ע' 11; ת/241 נספח ק.ש 7).
נמצא, אפוא, כי שלוש ההמחאות הבנקאיות, וכן כספי הערבות הבנקאית, מקורם בכספו של הנאשם, באופן המחזק את הקביעה בדבר ההתנהלות הכספית בין הנאשם לבין משה בוקר.
טענה זו של הנאשם, כי סכום זה שייך לחמותו, הועלתה לראשונה על דוכן העדים, ויש לדחותה נוכח מקבץ הראיות הנוספות המוכיח את הסכום המיוחס לנאשם בדרך הפעולה דנן. ראשית, עדותו של שרון בוקר, גיס נוסף של הנאשם, לפיה בסמוך למעצרו של הנאשם נתן הוא לו 8,000 ש"ח על מנת שימסור אותם למשה בוקר, וכנגד סכום זה משה בוקר שילם סך של 7,000-8,000 ש"ח עבור התקנה כלשהי הקשורה לרכבו של הנאשם (פרוטוקול, ע' 2015-2016). שנית, משה בוקר מסר בהודעתו במשטרה כי הפעם האחרונה שקיבל מזומנים מהנאשם הייתה כשנסע לאיטליה, ושוויים היה כ-6,500 ש"ח (ת/239, ע' 8). שלישית, יש תיעוד בחשבון הבנק של משה בוקר לתשלום בכרטיס אשראי בסך 8,000 ש"ח ביום 10.2.10, כאשר באותו יום יש תיעוד מקביל לכך שהותקנה ברכב הסובארו בו נוסע הנאשם מערכת התראה לנסיעה בטוחה (נספחים לת/245, לת/239 ולת/120ב).
משום שההגדרה של "פעולה ברכוש", המצויה בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון, הינה רחבה ביותר, במובן זה שהיא כוללת כמעט כל פעילות כלכלית או עסקית (יעל גרוסמן, רוני בלקין איסור הלבנת הון להלכה ולמעשה, בעמ' 26 (2006)), הרי שגם פעילות זו של הנאשם מקימה את היסוד העובדתי של עשיית פעולה ברכוש שמקורו בעבירה.
לסיכום דרך פעולה זו, הנני קובעת כי הוכח שהנאשם נתן לשרון בוקר במזומן 80,000 ש"ח בסה"כ, הכוללים הלוואה כנגד המחאה בנקאית בסכום 40,000 ש"ח, והלוואה בדרך של רכישת חומרי בניין בסכום של 40,000 ש"ח.
הנאשם סיפר בחקירתו הראשית כי התגורר בבית שקיבל בירושה. אותו בית נשרף בשנת 2007 ולאחר שנשרף, כלומר, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, המשיך הנאשם לבנות בית חדש ובמקביל שיפץ את הבית שנשרף על מנת להכשיר אותו להשכרה (פרוטוקול ע' 2,255– 2,256; ת/98 ע' 22 שו' 24 – 34).
לעמדת המאשימה, יש לאמץ בעניין זה את גרסתו של משה בוקר, אשר אמד את עלות השיפוץ בביתו של הנאשם בסכום הנע בין 200,000 ש"ח ל-300,000 ש"ח, תוך שהתייחס לעזרה שקיבל הנאשם מחבריו בבניית הבית (ת/241 ע' 8 ש' 268). עוד הפנתה המאשימה לחוות דעתו של אסף אשכנזי, ע"ת 84, שמאי מקרקעין מטעם משרד המשפטים, לפיה שווי המחוברים בנחלתו של הנאשם, ללא הקרקע, עומד על מיליון וחצי שקלים (פרוטוקול, ע' 2,050 ש' 32; ת/331 – ת/332), שיש בה, לעמדת המאשימה, כדי לחזק את שהסכומים שהשקיע הנאשם בבנייה ובשיפוץ גבוהים הרבה יותר מהסכומים בהם הודה.
הנאשם אישר בעדותו כי הוא שילם עבור רכב הסובארו משנת 2008 (פרוטוקול, ע' 2783, ש' 30), אם כי טען, כאמור, שמקור הכסף בחמותו. גרסה זו, שנמסרה לראשונה בחקירתו השישית של הנאשם (ת/100, ע' 6 ש' 30, ע' 7 ש' 8), עומדת בניגוד לגרסתו של משה בוקר, הן בהודעותיו במשטרה והן על דוכן העדים בבית המשפט, לפיה הוא היחיד שניהל את כספיה של אמו (ת/246 בע' 2 – 3; פרוטוקול, ע' 1,700, ש' 4 - 6). הנאשם עצמו אישר שמשה בוקר מנהל את ענייניה הכספיים של מרים בוקובזה (פרוטוקול, ע' 2,748, ש' 6 – 7). דהיינו, מהעדויות עולה שהנאשם כלל לא עסק בענייניה הכספיים של מרים בוקובזה, באופן המטיל ספק של ממש בגרסתו כי היא נתנה לו את הכסף לרכישת הרכבים. יתרה מכך, בחקירתו, הודה למעשה הנאשם כי הרכב הוא רכושו, באומרו כי הרכב נרשם על שם חמותו מחשש שיטילו עיקולים אם יהיה רשום על שמו (ת/98, ע' 24).
זאת ועוד, שיחות האזנות הסתר מתעדות כי הנאשם נהג מנהג בעלים ברכבים, במובן זה שהוא "ניהל" את ענייניהם. כך, כשהעמיד הנאשם את רכב הסובארו שנת 2008 למכירה, הוא נשמע מסביר לקונה הפוטנציאלי אודות נתוניו של הרכב, ואומר לו כי לא יפחית במחיר (שיחות 2113, 2117). בשיחה 5152 הנאשם מספר לשרון בוקר על ההתלהבות של אשתו ובתו מהאוטו החדש (סובארו שנת 2009), ומסביר לשרון שפירק את הטלפון מהאוטו הישן וצריך לשים אותו בחדש. בשיחה 5066 הנאשם נשמע מספר ללינדה על האוטו החדש שקנה בהפתעה לאשתו. הנאשם מוסיף ומספר ללינדה שהיה צריך להוסיף 40,000 ש"ח כדי לשדרג את הרכב. יצוין כי לינדה אישרה בעדותה שהנאשם סיפר לה שקנה לאשתו מכונית חדשה, וביקש שתתקשר להגיד לה מזל טוב (פרוטוקול, ע' 1433, ש' 10-11). בנוסף לאמור, נמצא לעיל כי כששדרג הנאשם את הרכב לסובארו שנת 2009, הוא היה המקור לסכום של 40,000 ש"ח, ששולם מכוח משיכת המחאה בנקאית שהייתה לפקודת שרון בוקר. אף שיחות האזנות הסתר תומכות בקביעה דנן, למשל, שיחה 576 בין סוכנת הרכב העונה לשם חגית לבין הנאשם, ובה הסוכנת מכתיבה לנאשם פרטי חשבון בנק של החברה לצורך ביצוע העברת הכסף. הכסף הועבר בפועל לחברת הרכב, לאחר פריטת השיק הבנקאי באמצעות שרון בוקר.
עוד עולה מחומר הראיות, כי הרכבים חנו בחנייה של הנאשם ושימשו אותו ואת משפחתו (פרוטוקול, ע' 2226, 2264). כך, מסר הנאשם בחקירתו הראשית שאשתו טלי משתמשת לרוב ברכב, הוא נוהג בו לעיתים, ורוב הזמן הרכב חונה אצלם בבית. על פי תיעוד עסקת הביום, וכן על פי הודעתו של המתווך עפיף, הנאשם נהג להגיע עם רכב הסובארו על מנת לקבל את הכספים עבור ההיתרים (ת/339; ת/341; ת/19). הנאשם הוא זה ששילם עבור הטיפולים והתיקונים שנדרשו לרכבים (פרוטוקול, ע' 2795, ש' 15).
טיעונו של הנאשם כי מרים בוקובזה רכשה את הרכבים בשווי של 200,000 ש"ח מכספה, על מנת שתהיה לה דרך להגיע לטיפולים רפואיים, אינו עומד במבחן ההיגיון, בהינתן שמדובר באישה מבוגרת, שחיה מקצבת שארים ולא עבדה מימי חייה, ובשים לב שלרשות הנאשם עומדים עוד שני רכבים נוספים, שיכלו לשמש להסעתה של חמותו לפי צורכה. הנאשם אף לא הביא לעדות את חמותו שיכולה הייתה לאמת במידה מסוימת את טענתו כי היא בעלת הרכב.
הקביעה כי רישום הרכבים על שם חמותו של הנאשם היא מעין פיקציה, מתחזקת אף נוכח גרסתו של הנאשם לגבי רכב נוסף שבשימושו, מסוג פיאט פונטו. גם לגבי רכב זה, גרס הנאשם כי הוא אינו שייך לו אלא לגיסו, שרון בוקר (פרוטוקול, ע' 2263, ש' 4), בעוד ששרון בוקר מסר בחקירתו במפורש כי הוא מכר לנאשם את הרכב הנ"ל, ו"לא יצא לו" עדיין להעביר בעלות (ת/325 ע' 8 ש' 234 - 235 ).
לאור האמור, הוכח בחומר הראיות ברמה של מעבר לספק סביר, כי הנאשם הוא שרכש את רכב הסובארו שנת 2008 מכספו, ושדרגו לרכב סובארו שנת 2009, גם כן מכספו. מעבר למסמכים המתעדים כי הנאשם ביצע את רכישות הרכבים, נתמכת הקביעה דנן בראיות, המלמדות כי הנאשם השתמש ברכב ודאג לתחזוקתו, בשיחות האזנות הסתר ועוד. מאידך, גרסתו של הנאשם כי הרכבים נרכשו מכספה של חמותו, אין לה על מה להישען.
היסוד הנפשי
כאמור לעיל, טוענת המאשימה כי היסוד הנפשי מתקיים בנאשם, מן הטעם שהיא הוכיחה כי הנאשם שאף להסתיר את הכספים שקיבל, וזו הייתה תכלית פעולותיו בכספים אלה. לחילופין, טוענת המאשימה כי ביחס למטרה להסתיר, חלה הלכת הצפיות, שהיא תחליף לשאיפה להשגת המטרה. לעומתה, טוען הנאשם כי לא הוכחו שני פניו של היסוד הנפשי, שכן לא הוכח שהנאשם ידע במועד ביצוע הפעולות כי מדובר ברכוש אסור שמקורו בעבירה. לפיכך, סבור הנאשם כי יש לזכותו מהמיוחס לו באישום דנן.
"כאשר מחשבה פלילית מסוג "מטרה" נדרשת בעבירה התנהגותית, כגון זו הקבועה בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, אין המדובר ביסוד נפשי של "כוונה" כהגדרתה בחלק הכללי של חוק העונשין, אלא מדובר ברצון או בשאיפה להשיג יעד מסוים, מעבר לנדרש ביסוד העובדתי של העבירה... מטרה כאמור ניתן להוכיח באמצעות ראיות, בין אם ישירות ובין אם נסיבתיות, מהן ניתן להסיק את דבר קיומה" (ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, בפס' 239 (ניתן ביום 12.7.10) (להלן: "עניין תענך")).
אמנם הוכח שהנאשם לא הפקיד את הכספים שהרוויח ממכירת ההיתרים בחשבונו הפרטי, המוגדר 'מוגבל באמצעים', או בחשבון הבנק של רעייתו, שאינו חשבון מוגבל, ובמקום זאת, השתמש בחלק מהכספים, על דרך הפקדתם בחשבונות בנק של קרובי משפחה וקבלת שיקים בנקאיים כנגדם; תשלומים שונים במזומן כנגד תשלום בכרטיס אשראי שביצע עבורו בן משפחה; קניית רכב ורישומו על שם חמותו; ועוד, כנדון לעיל. ברי כי מכלול הפעולות הללו מעיד על כוונתו של הנאשם להתחמק מנושיו, ואף מרשויות המס, עניין אשר קיבל מענה במסגרת הרשעת הנאשם בעבירות המס שיוחסו לו במסגרת האישום התשיעי.
ברם, אינני סבורה כי בנסיבות העניין מעידות פעולותיו של הנאשם באופן חד משמעי על כוונה מיוחדת להסוות את מקור הרכוש, ולו במסגרת שלב הפעולה הראשון בשרשרת הלבנת ההון, כנדרש על פי ההלכה שנקבעה בע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12.8.12) (להלן: "עניין סלכגי").
ראשית, לא עלה בידי המאשימה להוכיח כי הנאשם ביצע פעולות אסורות, שמטרתן הלבנת הכספים, בחלק הארי של התקבולים שקיבל במסגרת פעילות הסחר בהיתרים, שהרי, כאמור, מצאתי כי הוכח ברמה של מעל ומעבר לספק סביר, כי הנאשם ביצע פעולות ברכוש האסור בהיקף של כ-700,000 ש"ח בלבד, מתוך סכום תקבולים כולל בסך של כ- 4,000,000 ש"ח. מדובר, אפוא, בהסוואת חלק קטן באופן יחסי ממכלול הרווחים, במידה שאינה מאפשרת, ברמת וודאות מוחלטת, לקבוע כי מתקיימת בנאשם הכוונה המיוחדת הנדרשת לשם הרשעתו בעבירה של הלבנת הון.
זאת ועוד, הגם שאין הכרח כי המבקש להסוות רכוש אסור יעשה זאת בדרך פעולה עקבית, סדורה ומתמשכת, הרי שבשורה של מקרים בהם הורשעו נאשמים בעבירות של הלבנת הון, נמצא כי הם פעלו בשיטת פעולה עקבית ולעיתים מתמשכת, אשר היה בה, לכשעצמה, כדי ללמד על מטרתם להסוות את הרכוש. כך למשל, בעניין כהן, הוכח כי הנאשם העביר את הממון האסור שהרוויח באופן עקבי ומתמשך לחשבונות בנק שנוהלו על שם קרוב משפחתו, והתנהלות זו לימדה על כוונתו המיוחדת להסוות את הרכוש האסור מפני כולי עלמא. בעניין תענך ביצעו הנאשמים שורה של פעולות פיננסיות, ובהן פתיחת חשבון נאמנות והפקדת הכספים בחשבון זה, בסמוך לפתיחת החקירה נגדם, באופן אשר לימד על מטרתם להסוות את מקור הכספים. בעניין סלכגי הוכח שהנאשמים הפקידו את כל הכספים שמקורם היה בעבירות מקור בחשבון עסקי, הנדמה ללגיטימי, התנהלות אשר העידה על כוונתם לנתק את הזיקה בין המקור האסור של הכסף לבין המשך השימוש הלגיטימי בו.
בשונה ממכלול הדוגמאות המובאות, במקרה דנן לא הצביעה המאשימה על תשתית ראייתית המעידה על שיטת פעולה סדורה ועקבית של הנאשם להסוות את הכספים, וכן לא הוכיחה כי הנאשם ביצע פעולות למטרת הסוואת הכספים, בסכום העולה על 700,000 ש"ח, שאינו מהווה אפילו רבע מן התקבולים שהרוויח הנאשם כתוצאה מעבירות המקור שביצע.
נוכח כל האמור, סבורה אני כי בנסיבות העניין הרשעת הנאשם בעבירה של הלבנת הון אינה יכולה לעמוד, בהינתן שלא הוכח ברמה של מעל ומעבר לספק סביר כי התקיימה בנאשם "כוונה מיוחדת", כנדרש לשם הרשעתו בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. דומה כי בנסיבות אלה הרשעת הנאשם בעבירה של הלבנת הון עלולה לחטוא לתכליתו של חוק איסור הלבנת הון, במובן זה שהיא עשויה להרחיב החלתו יתר על המידה, כך שיתממש החשש כי "כל עבריין (אשר מטבע הדברים אינו מבצע את פעילותו העבריינית באופן גלוי וחשוף לאור השמש) יהיה, אגב כך, גם מלבין הון" (עניין סלכגי, בפס' 33).
בית המשפט העליון הותיר שאלה זו לעת מצוא. כך כותבת, בהערת אגב, כבוד השופטת ברק-ארז בפסק דינה בעניין סלכגי: "מאחר שבמקרה זה הוכחה קיומה של "כוונה להסתיר" שוב לא נדרשת הכרעה ישירה בשאלה האם "הלכת הצפיות" חלה על סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, שאלה שהושארה בצריך עיון בעניין תענך (שם, בפסקאות 238-237). על כן, גם במקרה זה, ניתן להותירה בצריך עיון. למעלה מן הצורך אוסיף כי לכאורה החלתה של הלכה זו בהקשר הנוכחי היא מתבקשת, בהתחשב בתכליתו של חוק איסור הלבנת הון. חוק איסור הלבנת הון מחיל עצמו, במקרה הרגיל, על מצבים שבהם נעשות עסקאות מורכבות ומתוחכמות שתכליתן הסתרת מקורו של הון שהושג בפעילות עבריינית. בעסקאות מסוג זה המודעות לאפקט שלהן מעידה, באופן כמעט מתבקש, על קיומה של כוונה" (שם, בפס' 43, וראו גם: עניין תענך, בפסקה 238; ההדגשה שלי, ר.ב.).
לעניות דעתי, ומבלי שאביע עמדה בשאלה הכללית בדבר תחולתה של "הלכת הצפיות" בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, במקרה דנן אין מקום להחלת הלכת הצפיות, בנסיבות בהן לא ביצע הנאשם "עסקאות מורכבות ומתוחכמות שתכליתן הסתרת מקורו של הרכוש שהושג בפעילות עבריינית", כלשונה של כבוד השופטת ברק ארז בפסקה המובאת לעיל.
הפעולות שביצע הנאשם בכספים שקיבל כתוצאה מפעילותו הפלילית, מלמדות בעיקר על כוונתו להתחמק מנושיו – נוכח היותו "חייב מוגבל באמצעים".
בנסיבות אלה, הרשעת הנאשם בעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון מכוח החלת הלכת הצפיות, מהווה, לגבי דידי, הרחבה יתרה אשר לא ניתן להחיל אותה בנסיבות העניין. נוכח האמור, לא מצאתי לקבוע כי במקרה דנן מודעתו של הנאשם שקולה לכוונה המיוחדת להסתיר ולהסוות כספים אלה.
סוף דבר
בשתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, כאשר אחת מהן הינה עבירה רבת פריטים;
בעבירה רבת פריטים של קשירת קשר לביצוע פשע בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 499 לחוק העונשין;
בשתי עבירות רבות פריטים של זיוף ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 418 סיפא ו-420 לחוק העונשין;
בעבירה רבת פריטים של מתן ידיעה כוזבת, לפי סעיף 12(2) לחוק הכניסה לישראל;
וב- 1341 עבירות של סיוע לכניסה לישראל בניגוד לחוק, לפי סעיף 12(1) חוק הכניסה לישראל.
במסגרת האישום הראשון הנני מזכה את הנאשם מחמת הספק מעבירות של זיוף ושימוש במסמך מזויף, ביחס לשימוש שיוחס לו בשמו של סייליס.
עבירה של מרמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה;
עבירה של מרמה ותחבולה, לפי סעיף 117 (ב) (8) לחוק מס ערך מוסף;
עבירה של אי הגשת דו"ח במועדו, לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה;
עבירה של אי ניהול פנקסי חשבונות, לפי סעיף 216(5) וסעיף 117(א) (7) לחוק מס ערך מוסף;
עבירה של אי הוצאת חשבונית מס, לפי סעיף 117 (א) 13 לחוק מס ערך מוסף;
עבירה של אי הגשת דוחות תקופתיים למע"מ, לפי סעיף 117 (א) (6) לחוק מס ערך מוסף.
ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ד , 02 אוקטובר 2013, במעמד הצדדים
חתימה
| תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
|---|---|---|---|
| 13/04/2010 | החלטה על בקשה של נאשם 1 שינוי מועד דיון 13/04/10 | נתן זלוצ'ובר | לא זמין |
| 13/04/2010 | החלטה על בקשה של נאשם 3 כללית, לרבות הודעה הודעה 13/04/10 | נתן זלוצ'ובר | לא זמין |
| 15/07/2010 | החלטה מתאריך 15/07/10 שניתנה ע"י נתן זלוצ'ובר | נתן זלוצ'ובר | לא זמין |
| 18/07/2010 | החלטה מתאריך 18/07/10 שניתנה ע"י רויטל יפה כץ | רויטל יפה כץ | לא זמין |
| 09/11/2010 | החלטה מתאריך 09/11/10 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 28/11/2010 | פרוטוקול | רחל ברקאי | לא זמין |
| 12/01/2011 | החלטה מתאריך 12/01/11 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 12/01/2011 | הוראה למאשימה 1 להגיש הודעה לבימ"ש | רחל ברקאי | לא זמין |
| 26/01/2011 | פרוטוקול מיום 26.1.11 | רחל ברקאי | לא זמין |
| 06/02/2011 | החלטה על בקשה של נאשם 1 כללית, לרבות הודעה בקשה והודעה 06/02/11 | רחל ברקאי | לא זמין |
| 27/02/2011 | החלטה מתאריך 27/02/11 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 27/04/2011 | הוראה למאשימה 1 להגיש כתב אישום מתוקן לנא' 3 | רחל ברקאי | לא זמין |
| 06/07/2011 | הוראה למשיב 1 - נאשם להגיש אישור פקס החלטה 06.07.11 | רון שפירא | לא זמין |
| 31/07/2011 | החלטה מתאריך 31/07/11 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 24/10/2011 | החלטה מתאריך 24/10/11 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 24/10/2011 | החלטה מתאריך 24/10/11 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 14/11/2011 | החלטה מתאריך 14/11/11 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 21/11/2011 | החלטה מתאריך 21/11/11 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 24/11/2011 | החלטה מתאריך 24/11/11 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 15/12/2011 | החלטה מתאריך 15/12/11 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 20/12/2011 | החלטה על בקשה של נאשם 1 שינוי מועד דיון 20/12/11 | רחל ברקאי | לא זמין |
| 02/01/2012 | החלטה מתאריך 02/01/12 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 12/01/2012 | החלטה מתאריך 12/01/12 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 15/01/2012 | החלטה 15/01/2012 | לא זמין | |
| 15/01/2012 | החלטה 15/01/2012 | לא זמין | |
| 17/01/2012 | החלטה מתאריך 17/01/12 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 17/01/2012 | הוראה לנאשם 1 להגיש הגשת אסמכתאות | רחל ברקאי | לא זמין |
| 19/01/2012 | החלטה מתאריך 19/01/12 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 19/01/2012 | החלטה מתאריך 19/01/12 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 23/01/2012 | החלטה מתאריך 23/01/12 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 19/02/2012 | החלטה על בקשה של נאשם 1 הזמנת עדי הגנה 19/02/12 | רחל ברקאי | לא זמין |
| 23/02/2012 | החלטה מתאריך 23/02/12 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | לא זמין |
| 02/10/2013 | הכרעת דין מתאריך 02/10/13 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | צפייה |
| 23/10/2013 | הוראה למאשימה 1 להגיש הודעה | רחל ברקאי | צפייה |
| 05/11/2013 | הוראה למאשימה 1 להגיש הגשת מסמך | רחל ברקאי | צפייה |
| 30/01/2014 | החלטה מתאריך 30/01/14 שניתנה ע"י רחל ברקאי | רחל ברקאי | צפייה |
| תפקיד | שם | בא כוח |
|---|---|---|
| מאשימה 1 | מדינת ישראל | שלמה למברגר, רות עשהאל (אמיר), רחל שיבר |
| נאשם 1 | שלמה כהן (עציר) | מוטי יוסף, בנימין נהרי, בועז קניג |
| נאשם 2 | מרים השאש | ענת יהב |
| נאשם 3 | לינדה סלם | אייל אלון |