1. בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי, בו חויב הנתבע 2 רבי שלום הרצל (להלן: המבקש) לשלם למשיבה סך של 137,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 24.3.2010 ועד לפרעון בפועל (חיוב יחד ולחוד עם הנתבע 1 נגדו ניתן פסק דין לפני כן), וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין.

2. לטענת המבקש, יש לו סיכויים טובים מאוד להצליח בערעור; יהיה קשה מאד עד בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין והערעור יתקבל; וביצועו המיידי של פסק הדין יגרום למבקש נזק שאינו בר תיקון.

טענות בענין חוסר יכולתו של המבקש לעמוד בפרעון החוב

3. המבקש טוען כי ביצועו המיידי של פסק הדין יגרום לו נזק בלתי הפיך. ככלל, מצבו הכלכלי של מבקש עיכוב הביצוע, אינו מהווה שיקול בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי (ע"א 9351/07 הועדה המקומית לתכנון מצפה אפק נ' נגל, פס' 5 (23.12.2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1158 (המדורה 11, 2013)). "עם זאת, אין לומר כי עמדה גורפת זו תופסת בכל מצב. כך, למשל, במקרה בו סיכויי הערעור גבוהים במיוחד, וכאשר ברור חוסר יכולתו של המבקש לעמוד בפרעון מיידי של חיובו מחד ואי גרימת כל נזק של ממש למשיב עקב עיכוב הביצוע מאידך, כי אזי מכלול השיקולים עשוי להובילנו לעיכוב ביצוע דווקא" (בש"א 2449/96 לוי נ' לוי, פס' 4 (5.5.1996) (להלן: ענין לוי)).

4. לטענת המבקש הוא מפרנס בקושי רב 9 ילדיו הקטינים, מצבו הכלכלי "אינו מזהיר בלשון המעטה" וסכום פסק הדין הינו סכום "אסטרונומי" עבורו, העלול לפגוע בקיומה הכלכלי של משפחתו הענפה. המשיב צירף לבקשה תצהיר בו הצהיר על הכנסה בסך כ-12,000 ₪ (פס' 5 לתצהיר); יתרת חובה בחשבון העו"ש בסך 46,500 ₪; הלוואות (למעט הלוואת משכנתא) בסך 52,620 ₪; תשלום חודשי בסך 4000 ₪ בגין הלוואת משכנתא בסך 500,000 ₪; תשלום שכר לימוד לילדים בסך 3500 ₪, והוצאות מחייה וכלכלה ל-11 הנפשות במשפחה בסך כ-7000 ₪. כן הצהיר המבקש כי הוא סיים טיפולים כימותרפיים, הקרנות וניתוחים ואין כוחו במותנו להבטיח את המשך עבודתו כבזמנים עברו.

דא עקא, הנתבע צירף דפי חשבון (ובחר לצרף דפי חשבון של חודש אחד), והתמונה העולה מהם – שונה:

א. באותו החודש לא מופיעה משכורת אחת, אלא שתי משכורות: משכורת אחת בסך 12,213 ₪ מאת "מ. חינוך – מש"; ומשכורת נוספת בסך 10,507 ₪ מגוף אחר, "בית חנה".

ב. באותו חודש, בנוסף לשתי משכורתו, בוצעו הפקדות לחשבון משיקים והעברה בנקאית בסך של כ-6000 ₪, ולזאת אין הסבר בתצהירו. כן מופיע זיכוי בגין "ביטוח לאומי – ילדים" בסך 1348 ₪.

ג. התמונה העולה מאותם דפי חשבון שבחר המבקש לצרף היא, לכאורה, שההכנסות החודשיות של המבקש (או של המבקש ואשתו) עומדות על כ-30,000 ₪ לחודש.

ד. בנוסף לכך מופיעות בדפי חשבון עסקאות בניירות ערך. המבקש צירף ריכוז הלוואת, אך לא צירף מסמכים שיצביעו על התמונה הכוללת בענין ניירות הערך שבחזקתו, או בענין חסכונות נוספים.

ה. מטענתו בדבר הלוואת משכנתא עולה כי למבקש זכויות בנכס מקרקעין, בית מגוריו. המשיבה טענה כי המבקש יוכל ליטול הלוואה נוספת תוך שימוש בבית כבטוחה לשם פרעון כספי פסק הדין. המבקש ביקש לדחות טענה זו, תוך שהוא טוען כי הבנק למשכנתאות לא יסכים לוותר על מעמד המשכנתא שלו או למשכנתא בדרגה שניה. המבקש לא התייחס, עם זאת, לאפשרות ליטול הלוואה נוספת מאותו בנק למשכנתאות על בסיס המשכנתא הקיימת (וממילא לא צירף מסמכים מהם ניתן ללמוד אם המשכנתא של אותו בנק מוגבלת בסכום מלכתחילה אם לאו).

5. אכן למבקש יתרת חובה בעו"ש בסך של כ-44,000 ₪ בחשבון עו"ש, הלוואות ו-9 ילדים לכלכל; אולם נתונים אלה אינם בתוך "ריק", וכאשר הם עומדים אל מול אי פירוט מתמיה בתצהיר של ההכנסות המשמעותיות הנוספות של המבקש העולות בדפי החשבון, והעדר תמונת הנתונים לגבי ניירות ערך ולגבי שווי נכס המקרקעין, אין לומר כי מבקש זה הרים את הנטל להראות, כאמור בענין לוי, כי "ברור חוסר יכולתו של המבקש לעמוד בפרעון מיידי של חיובו" (בענין הצורך לבסס את מלוא תמונת המצב הכלכלי של מבקש הטוען שפרעון פסק הדין יביא להתמוטטותו הכלכלית, ראו בש"א (מחוזי י-ם) 374/06 בן זאב נ' בן עמי, פס' 11 (14.2.2006), ו-בש"א 8240/96 (ע"א 6626/96) חנני נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד ג(3) 403, 406 (להלן: ענין חנני)).

טענות בדבר קשיי פרעון מהמבקשת אם הערעור יתקבל

6. המבקש הפנה בענין מצבה הכלכלי של המשיבה לציטוט מתוך חקירתו הנגדית שלו בפסק הדין. בקטע המצוטט שאל ב"כ המשיבה את המבקש "ידעת שמצבה הכלכלי לא טוב?", והוא השיב "באיזה שהוא שלב היא סיפרה שהמצב הכלכלי שלה לא הכי טוב. לא במצב קריטי אנוש או בלתי מסוגל להתקיים. לא שיתפה אותנו אם מקבלת מזונות או לא. ידעתי שהיא לא עשירה" (פס' 23 סיפא לפסק הדין). דא עקא, השאלה ותשובה מתייחסות למצבה הכלכלי לפני כ-12 שנים, בשנת 2003. בתצהיר שצירפה לתגובתה לבקשה בענין מצבה הכלכלי כיום, למעלה מעשור לאחר מכן, הצהירה המשיבה כי היא מקבלת מדי חודש תגמול ממשרד הבטחון ומזונות מבן זוגה לשעבר עבור בנה שטרם הגיע לגיל 21. כן הצהירה כי בבעלותה דירת עמידר, אותה היא משכירה בשכירות חודשית בסך 4000 ₪ לחודש (כאשר הדייר עזב לאחרונה והמשיבה מחפשת דייר חדש). המשיבה הצהירה כי למעט הלוואות בסך כולל של כמה עשרות אלפי שקלים בודדים (כולל הלוואת משכנתה שיתרתה כ-13,000 ₪ בלבד) אותן היא פורעת כסדרן, אין לה חובות או תיקים בתיקי ההוצאה לפועל. בדפי החשבון שצירפה המשיבה לתצהירה ישנו בסיס לטענתה בדבר תגמול חודשי ממשרד הבטחון בסך כ-7800 ₪ לחודש; כן מופיעות הפקדות בחשבון בסך 4000 ₪ כל אחת בחודשים 7.2015 ו-8.2015. עם זאת, המבקשת לא צירפה אישור על זכויותיה בדירה, או הסכם שכירות, בקשר לדירה הנטענת. שלושת חודשי דפי החשבון שצירפה המבקשת מצביעים על כך שרוב הזמן החשבון מצוי ביתרת זכות אשר מגיעה גם לסכום שמעל 10,000 ₪ (וכאשר הוא מצוי ביתרת חובה, מדובר ביתרת חובה בסך עד כ-2,500 ₪). המבקשת אמנם לא ביססה היטב את טענותיה בענין זכויות בנכס מקרקעין והכנסה קבועה ממנו, אולם הנטל להצביע על קשיי פרעון מהתובעת רובץ על כתפי המבקש, ולא ניתן לומר לאור מה שכן הוכיחה התובעת בענין מצבה הכלכלי, כי הוא ביסס היטב חשש בדבר האפשרות להיפרע ממנה אם יתקבל ערעור על פסק הדין.

סיכויי הערעור

7. מדובר בענייננו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין המוגשת למותב אשר נתן את פסק הדין. נטיית הלב של שופט המחליט בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו היא ש"אין זה ראוי כי אתייחס לסיכויי הערעור על פסק דיני שלי" (ראו למשל ת"א (מחוזי ת"א) Adidas-Salomon נ' גלאל (2.2.2011)). ואולם, עידן האיזונים במשפט הישראלי לא פסח על דיני עיכוב ביצוע, וגם בהם נפסק כי בין התנאים לעיכוב ביצוע קיימת "מקבילית כוחות" (ראו למשל ע"א 5103/07 קורצברג נ' טרולו ישראל בע"מ (10.7.2007)). על כן, למעט במקרי הקצה, הפעלת שיקול דעת שיפוטי בהכרעה בבקשה מחייבת שקילת משקלם של התנאים כולם, לרבות סיכויי הערעור, שכן במקבילית הכוחות כל רכיב משפיע על משנהו. ברי, כי הערכתה של הערכאה הדיונית בדבר סיכויי הערעור אינה תופשת משקל משמעותי כלשהו, במסגרת שיקולי ערכאת הערעור בעת שהיא דנה בערעור עליו. להערכתי המבקש לא הצביע על סיכויי ערעור גבוהים במידה כזו שהם מטים את לשון המאזניים לטובתו למרות שהוא לא ביסס היטב את התנאים האחרים שטען להם, בענין חשש לפרעון מהתובעת ובענין מצבו הכלכלי שלו.

8. בפסק הדין מושא הבקשה נקבע כי המשיבה הוכיחה שהמבקש עוול כלפיה ברשלנות (פס' 8). זאת, על דרך מצג שווא רשלני במחדל (פס' 18). נקבע, כי המבקש, אשר ידע על קשייו הכלכליים של קבלן (הנתבע 1), לא רק המליץ למשיבה לרכוש נכס מהקבלן, אלא גם ליווה את העסקה ואף השתתף בה, תוך שהוא עצמו מקבל תפקיד במסגרת ההסכם (הוסכם כי המבקש "יקבע מתי יבוצע חוזה רשמי על הדירה", ראו פס' 4) ומוסיף את חתימתו לחתימת הצדדים לו. כל זאת, כאשר הוא שרוי במצב של ניגוד עניינים, בין עניינו האישי בהשלמת בניית ביתו בידי חברה שבשליטת הקבלן לבין עניינה של המשיבה, לה הציע לרכוש מהקבלן דירה (פס' 9). המבקש טוען כי מדובר בחיוב תקדימי בישראל המבוסס בעיקר על פסיקה אנגלית.

9. מצג שווא רשלני במחדל – אינו תקדימי בישראל, ופסק הדין מושא הבקשה מסתמך בענין עילה זו על פסיקה של בית המשפט העליון הישראלי (לרבות משנות ה-80 של המאה שעברה, ראו פס' 18 לפסק הדין). כמו כן, כפי שנקבע בפסק הדין מושא הבקשה, עיון בפסיקת בית המשפט העליון הישראלי (המפנה לפרשת Hedley Byrne האנגלי אשר מצוטטת בפסק הדין, Hedley Byrne & Co. Ltd. v. Heller & Partners Ltd. [UKHL 4 (28 May 1963)]), מעלה כי בפסיקה הישראלית לא נשללת כלל וכלל הטלת אחריות נזיקית על אדם החווה דעתו ללא שכר בענין נכס (המ' 506/78 (ע"א 793/76) לוקמן נ' שיף, פ"ד לג(2) 533 (1979); ראו פס' 17 לפסק הדין מושא הבקשה). בענין לוקמן הוער כי האחריות של החווה דעתו ללא שכר עשויה להיות בנסיבות מסוימות מופחתת (השופט לוין בע' 545) או מופחתת "במידת מה" (השופט אלון בע' 563); אולם בענייננו, נוכח מידת מעורבותו של המבקש בעסקת המשיבה, אשר חרגה הרבה מעבר למתן המלצה גרידא, וכאשר המבקש היה שרוי באותה עת במצב של ניגוד עניינים, נקבע בפסק הדין כי "ברצף בין אחריות מופחתת ב'מידת מה' של החווה דעתו ללא שכר, לבין אחריות הזהה לחווה דעתו המקבל שכר, ניגוד עניינים זה של הרב הרצל מציב את עניינו קרוב לקצה השני של הרצף". בנוסף מפנה פסק הדין מושא הבקשה לפסק דין אנגלי נוסף, בו נקבע (בנסיבות של יחסי שליחות, שלא כענייננו) כי כאשר חבר ממליץ על עסקה ובכך גורם נזק, הוא חב ברשלנות גם אם לא קיבל על כך שכר (Chaudry v. Prabhakar [1989] 1 WLR 29).

המבקש טוען כי נושא הקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק "לא קיבל את יומו" בפסק הדין (פס' 31 לבקשה), אולם בפסקה 18 לפסק הדין נקבע כי "התרשלות זו גרמה לתובעת להתקשר בזיכרון הדברים עם קבלן השרוי בקשיים כלכליים, במסגרתו מסרה לנתבע 1 [הקבלן] סכום השווי בשקלים ל-22,000$, עבור בית שבסופו של דבר לא נמסר לה. בכך מצג השווא גרם לתובעת נזק בשיעור הנזכר, והרב הרצל חייב לפצותה בגין כך". לא נעלמה מעיני ניסיון המבקש, בבקשתו, לפרש את המצוטט כקביעה לפיה טעה בית המשפט לחשוב כי התשלום בסך 22,000$ היווה, כביכול, התמורה המלאה של הבית; וראו פסקה 1 לפסק הדין בה מפורט שיעור התמורה המלא שהוסכם בזיכרון הדברים; הקביעה בפסק הדין היא שהתובעת ביצעה תשלום על סך 22,000$ ולא קיבלה בגינו כל תמורה).

9. המבקש טוען כי הקביעה בפסק הדין לפיה בנוסף להוכחת רשלנות (למצער), הראיות גם מצביעות על כך שהוא פעל בכוונה, מצביעה על סיכויי ערעור גבוהים, שכן מדובר בקביעות סותרות בענין היסוד הנפשי של המבקש. בענין זה אין לי אלא לדברי התובעת: "פסק הדין... נעשן.. על 2 אדנים מצטברים כאשר בית המשפט קבע כי העובדות מספיקות כדי לקבוע כי עוולת הרשלנות התקיימה, אך מעבר לכך נקבע כי הוכח שהנתבע אף פעל בניגוד עניינים לצורך קידום ענייניו" (פס' 56 לתגובה). כן ראו פסקה 8 לפסק הדין:

"הגעתי למסקנה שלכל הפחות, וגם אם אתעלם מיחסי הכוחות בין הרב הרצל לבין התובעת, הרב הרצל ביצע כלפי התובעת את עוולת הרשלנות, ודי בכך כדי לחייבו לפצותה על הנזק שגרם לה ברשלנותו. בחלק השני של פסק הדין אפרט, בבחינת למעלה מן הצורך בלבד, כי לדעתי הראיות מצביעות על כך שהרב שלום אכן גם ניצל לרעה את מעמדו כלפי התובעת במטרה להבטיח את עניינו האישי – את השלמת בניית ביתו בידי הנתבע 1."

ראו גם ע"א 3024/10 ויינר נ' מואיל (2.4.2013): "אשר לטענה לפיה התנהגות במתכוון אין מקומה בעוולת הרשלנות. גישה זו לא נתקבלה בפסיקה הישראלית, אשר הטילה אחריות על נתבעים גם מקום שבו המעשים או המחדלים שיוחסו להם וחרגו מסטנדרט ההתנהגות הסביר, נעשו ביודיעין ובמתכוון".

10. אוסיף כי לא מצאתי סיכויי ערעור גבוהים במיוחד בטענותיו הנוספות של המבקש, לרבות הטענה בענין אי קבלת טענת השיהוי לה טען הנתבע ובענין אשם תורם (ראו פס' 20 לפסק הדין). המבקש טוען כי בית המשפט טעה בקביעותיו בענין פער הכוחות שבין הצדדים. בפרט הוא טוען כי בטענות המשיבה כיום לפיה היא בעלת איתנות כלכלית וסיימה לימודי עבודה סוציאלית "יצא המרצע מן השק", והתובעת אינה האישה המסכנה אשר נפלה בקסמו של רב בעל השפעה, כפי שטענה, אלא אישה משכילה ומניפולטיבית שהצליחה להשפיע במצגה על שיקול דעתו של בית המשפט. מעבר לכך שמדובר בטענות בדבר ממצאי עובדה בענין יחסי הכוחות בין הרב לבין התובעת שנקבעו על סמך חומר הראיות (וראו פס' 22-25 לפסק הדין), יודגש, כפי שמצוטט לעיל, כי בדיון בעילת הרשלנות בפסק הדין נקבע כי רשלנות המבקש הוכחה גם בהתעלם לחלוטין מיחסי הכוחות של הצדדים (פס' 8 לפסק הדין), וההנמקה בענין עילת הרשלנות היא בהתאם.

11. הבקשה כוללת לא מעט טענות נגד ממצאי עובדה נוספים, בהם לא נוטה ערכאת הערעור להתערב.

סיכום

12. אלמלא טענתה החלופית של המשיבה לפיה מוכנה היא לסגור את כספי פסק הדין בחשבון נפרד ולא להשתמש בהם עד להכרעה בערעור (פס' 20 לתגובה) – ממנה משתמע כי היא אינה זקוקה באופן מיידי בשימוש בפועל בכספים אלה – הייתי נוטה לדחות את הבקשה. כאמור, המסמכים שצירף המבקש בענין מצבו הכלכלי מעלים תמונה שונה מטענותיו ומצביעים על הכנסות חודשיות בסך כ-30,000 ₪, בנוסף לעסקאות בניירות ערך שהיקפם לא גולה ונכס מקרקעין שערכו לא גולה, ושלגביו העדר אפשרות ליטול הלוואה לשם פרעון פסק הדין לא הוכח. המבקש גם לא ביסס היטב טענה לחשש בענין פרעון מהמשיבה. אם יוגש ערעור, בית המשפט המחוזי הוא שיחליט האם יש מקום לקבלו, אולם במסגרת שיקול הדעת שמותב זה מחויב להפעיל במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע, לא מצאתי, במסגרת "הכלים השלובים", שסיכויי הערעור הם כאלה שיש בהם כדי לגבור על הקושי הבלתי מבוטל של המבקש בתנאים הרלוונטיים האחרים.

13. גם בטענתה החלופית של המשיבה ממנה עולה כי היא אינה זקוקה באופן מיידי להשתמש בכספי פסק הדין, ובטענת המבקש לפיה היא המתינה כמעט 7 שנים כדי לתבוע כך שלא ייגרם לה נזק מהמתנה נוספת, אין כדי להוביל לקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע באופן שבו כספי פסק הדין יוותרו אצל המבקש. הכלל לפיו פסק דין יש לקיים עם נתינתו אינו מיועד אך כדי לאפשר לזוכה ליהנות מפרי זכייתו; הוא מיועד גם כדי להבטיח כי אם הערעור יידחה, הזוכה לא ייוותר עם ידיו על ראשו ("... מוטל על בית המשפט לתת את דעתו, בהקשר האמור [של סיכויי הערעור], גם לפגיעה האפשרית שעלולה להיגרם לזוכה כתוצאה מן העיכוב..." ענין חנני, ע' 405-406). שכן, המצב לאחר פסק דין אינו כפי שהיה קודם, כאשר "המוציא מחברו עליו הראיה" ובררת המחדל (בהעדר עיקול) היא שהתובע נושא בסיכונים בענין פרעון בסוף ההליכים; "פסק הדין חורץ בשלב זה את הדין..." (בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד נ(1) 668 (9.7.1996)), ועם מתן פסק הדין בררת המחדל (בהעדר עיכוב ביצוע) היא שהחייב נושא בסיכונים בענין פרעון בסוף ההליכים. נוכח ניתוח הטענות בבקשה לעיל ונוכח עמדתה הנזכרת של המשיבה ממנה עולה שאינה זקוקה להשתמש בכספי פסק הדין מיד, האיזון המבטיח פרעון לכל אחד מהצדדים אם יזכה בסוף ההליכים, הוא הפקדת כספי פסק הדין בקופת בית המשפט. על כן הנני מורה על עיכוב ביצוע פסק הדין רק במובן זה, שהמבקש רשאי להפקיד את כספי פסק הדין בקופת בית המשפט, וכספים אלה יוותרו בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעור אם יוגש במועד (ואם לא יוגש ערעור במועד, הכספים יועברו לידי המשיבה).

מובהר למען הסר ספק, בראי דיני עיקולים, כי כספים אשר יופקדו, אם יופקדו, על ידי המבקש בקופת בית המשפט מכוח החלטה זו, הם קניין המשיבה, ולא קנין המבקש.

14. נוכח התוצאה – אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ח' חשוון תשע"ו, 21 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.