1. לפניי עתירת המבקש – הוא הנתבע בתביעה, לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן כנגדו ביום 30.10.13. זאת, בהתאם לסמכותי על פי תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.

2. המדובר בתביעה שהגישו המשיבים – חקלאים במקצועם, כנגד המבקש – בעל משתלה. המשיבים טענו בכתב התביעה כי רכשו מן המבקש 600 שתילי גויאבות שלא עלו יפה, כאשר הסתבר להם שהדבר נבע מכך שהיו נגועים בשורשיהם בנמטודות (טפילי שורש) – להלן: האירוע הראשון. עוד טענו הם כי רכשו מן המבקש שתילי גויאבות נוספים- והם הניבו פרי קטן ושונה בהשוואה לפרות שמניבים עצי גויאבה מן הזן שנרכש על ידם (להלן: האירוע השני). המשיבים העמידו תביעתם על סך 349,131 ₪ המורכב מן הנזקים על פי חוות דעת שמאי מטעמם – בסך 275,140 ₪; ומשכר טרחת השמאי בסך 6,892 ₪ ושכר טרחת האגרונום בסך 2,890 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד יום הגשת התביעה. המשיבים צירפו לכתב התביעה חוות דעת של אגרונום מטעמם – מר רוסו, אשר הסיק, על סמך בדיקת מעבדה שערך ד"ר קוזודוי - מטעם משרד החקלאות, כי נזקיהם של המשיבים נובעים מכך שמצע השתילה של שתלי הגויאבות – אותו רכש המבקש ובו גידל אותם עד למכירתם למשיבים, היה נגוע בנמטודות, וכי בעקבות כך ניזוקו השתילים.

המבקש טען בכתב ההגנה כי השתילים שמכר לא היו נגועים, וכי מקור הבעיה הוא בטיפול המשיבים בשתילים או בנמטודות שהיו מצויות באדמת המטע בו נשתלו השתילים. המבקש צירף לכתב הגנתו שתי חוות דעת של המומחים שוסיוב ויפה, התומכות בטענות אלו. כן הוגשה מטעמו חוות דעת שמאית של השמאי יובל טלמון לעניין הנזקים, אשר הסתכמו על פי חוות הדעת בסך 48,211 ₪ בגין שני האירועים.

מטעם בית המשפט מונה מומחה נוסף – השמאי והאגרונום אייל שפירא. המומחה קבע כי הנזקים בגין שני האירועים עומדים על סך 116,105 ₪.

בית המשפט (מפי כב' השופט שרעבי) קיבל את התביעה לעניין האחריות, והעמיד את גובה הנזק על פי האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. כן פסק בית המשפט כי על המבקש לשלם הוצאות המשיבים ושכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה מבוקש לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.

3. המבקש עותר בבקשתו (המשתרעת על 62 עמודים – לא כולל נספחים!) כי בית המשפט יעכב את ביצוע פסק הדין להכרעה בערעור. לטענתו, ביצוע פסק הדין יגרום לו נזקים בלתי הפיכים, ואילו למשיבים לא ייגרם כל נזק, ועל כן מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו. עוד טוען הוא כי סיכויי הערעור גבוהים במיוחד, ועל כן ולאור הפסיקה לפיה בין שני התנאים מתקיימת "מקבילית כוחות" הרי שיש ליתן למאזן הנוחות משקל פחות. על כן, לטענתו, מתקיימים התנאים לעיכוב ביצוע פסק הדין.

המבקש פירט את הנזקים שיסב לו ביצוע פסק הדין, ובכללם: נזק כספי חמור, פגיעה במוניטין ובשמו הטוב- וכתוצאה מכך בפרנסתו, וכן בבריאותו. המבקש ציין במסגרת זו את גילו המתקדם, את מצב בריאותו הרופף – ועובדת היותו נכה בשיעור 85% לצמיתות, כנסיבות שיש בהן כדי ללמד על החשש מפגיעה אנושה בו, היה ולא יעוכב פסק הדין. המבקש הביא תימוכין מן הפסיקה לכך שגובה הסכום שנפסק מהווה שיקול לעניין היכולת להשיב את המצב לקדמותו אם ייהפך פסק הדין, גם במקום בו סיכויי הערעור אינם גבוהים.

המבקש פירט בהרחבה רבה את הטעויות להן נתפס בית המשפט – לטעמו. מפאת אריכות הדברים אביא רק את עיקריהם.

המבקש טוען כי פסק הדין וחוות הדעת מסתמכים על בדיקות המעבדה של משרד החקלאות לפיהן השורשים היו נגועים בנמטודות ואילו האדמה שסביב השתילים לא הייתה נגועה, אולם לשיטתו אין כל ערך ראייתי לדו"ח תוצאות הבדיקה, כיוון שעורכו לא הוזמן לעדות וממילא לא נחקר בחקירה נגדית על המסמך שערך. כן טוען המבקש כי הבדיקות בוצעו על סמך דגימות שלא הובאו למעבדה ע"י אגרונום כי אם ע"י המשיבים עצמם, או לחלופין שהו כחודשיים ימים מיום הוצאתן המקרקע ועד הבאתם לבדיקת המעבדה, כאשר לא ברור מהיכן נלקחו הדגימות ואם אכן נלקחו מאדמת המטע מושא התביעה, והאם מדובר בשתילים שמקורות במשתלת המבקש, ועל כן אין לתוצאות הבדיקה כל ערך, מה גם שהדגימות ששימשו בסיס לה נלקחו שלא בהתאם להנחיות משרד החקלאות. עוד טוען המבקש בעניין זה כי על פי חומר הראיות רכשו המשיבים שתילים ממשתלת בני דרור ועל כן אין כל וודאות כי מקור הנמטודות בשתילים ממשתלת המבקש, ולשיטתו שתילת השתילים ממשתלת בני דרור מנתקת את הקשר הסיבתי בין הנזק לבין מעשיו של המבקש. לטענת המבקש שגה בית המשפט כאשר ייחס משקל ראייתי כלשהו לתצהירי המשיבים – שעה שהעידו כי הכינו את התצהיר יחד, וכן שגה כאשר לא ייחס משקל לסתירות הרבות בעדויותיהם של המשיבים, ובינן לבין חומר הראיות. עוד הוסיף המבקש כי בית המשפט לא ייחס חשיבות לחשבונית לפיה נקנו 154 שתילים ממשתלת בני דרור, כאשר בית המשפט קבע כי חשבונית זו דווקא מסייעת למשיבים להאדיר את נזקיהם, אולם לטענת המבקש חשבונית זו מוכיחה רכישת שתילים ממשתלת בני דרור ומנתקת את הקשר הסיבתי בין הנזקים למעשיו של המבקש, כאמור. המבקש הוסיף וטען כי אין לייחס משקל רב לחוות הדעת של האגרונום מטעם המשיבים – רוסו, שעה שהוא מלווה את המשיבים שנים רבות ועל כן ייתכן שאינו אובייקטיבי, שעה שחוות דעתו אינה ערוכה כנדרש על פי דין, וכיוון שהיא אינה מדוייקת ומבוססת על עדויות מפי השמועה ועל סברות שאין להן ביסוס. המבקש תקף גם את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, בהיותה מבוססת על פיסות מידע – אשר אינן מספקות תמונה מלאה באשר להתנהלות המשיבים מבחינה חשבונאית, ועל כן לשיטתו לא יכול היה המומחה לעמוד על נזקיהם של המשיבים. המבקש קובל על כך שבית המשפט לא ייחס משקל להתנהלותם חסרת הלב- לשיטתו - של המשיבים – אשר מנעו בעד המבקש והמומחים מטעמו לבקר במטעים מושא התביעה ולערוך בדיקות וליטול דגימות – כאשר הם מציגים הסברים חסרי טעם לכך. עוד לטענתו שגה בית המשפט בכך שייחס את העובדה שלא ניטלו דגימות לחובת המבקש והמומחים מטעמו, אף שהמשיבים הם אלו שמנעו ממנו להיכנס למטעים וליטול דגימות. המבקש טוען כי בית המשפט התעלם מטענות המבקש בעניין הרשלנות התורמת של המשיבים – ובכך שגה. עוד לטענת המבקש, שגה בית המשפט כאשר ייחס משקל לחוות דעתו של השמאי מטעם המשיבים, אף שהוא לא נחקר על חוות דעתו, ואף שבשתי חוות הדעת שנתן ישנם ממצאים סותרים. המבקש מציין כי קיימת עמימות עובדתית באשר לסיבות שהובילו למותם של השתילים וכי יכולות להיות סיבות רבות נוספות למותם, ובית המשפט לא ייחס לכך את המשקל הראוי. מכל הסיבות שהועלו מסיק המבקש כי מדובר בפסק דין שגוי – שסיכויי הערעור עליו גבוהים במיוחד.

4. המשיבים טוענים בתגובתם כי המבקש לא הציג תשתית עובדתית לתמיכה בבקשתו לפיה ייגרמו לו נזקים בלתי הפיכים, היה ולא יעוכב פסק הדין. באשר לסיכויי הערעור טענו המשיבים כי ההכרעה בפסק הדין מושתתת על מהימנות, וכיוון שערכאת הערעור אינה מתערבת בענייני מהימנות, הרי שסיכויי הערעור נמוכים. בנוסף, מזכירים המשיבים כי המדובר בפסק הדין כספי, ועל כן הנטל על המבקש עיכוב ביצועו – מוגבר, ובין היתר על המבקש לשכנע כי לא ניתן יהיה לגבות את הכספים שישולמו על פי פסק הדין, וכי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו בעניין זה. המשיבים טוענים כי עיכוב הביצוע אינו משליך על המוניטין של המבקש ועל עתידו הכלכלי – כל עוד לא ייהפך פסק הדין בערעור. המשיבים מביאים תימוכין מן הפסיקה לפיהם הקושי בתשלום החוב מקום שאין חשש כי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו – אינו שיקול המצדיק עיכוב ביצוע פסק הדין. המשיבים עתרו לחילוט כספי הפיקדון שהופקדו בקופת בית המשפט על פי החלטתי מיום 05.12.13 בבקשה במעמד צד אחד.

5. בתשובה לתגובה (המשתרעת הפעם על 154 עמודים – לא כולל נספחים) טוען המבקש כי המשיבים לא תמכו טענותיהם בתצהיר, ועל כן לא נסתרו טענותיו של המבקש בעניין מאזן הנזקים, מה גם שהמשיבים לא הביאו כל תימוכין לאיתנותם הפיננסית – ומכאן ניתן להסיק כי הימנעות זו נובעת מכך שיש דברים בגו. המבקש צירף נסחי טאבו של הבתים בהם מתגוררים המשיבים – על פי בירור שערך, ומהם הוא למד כי איתנותם הפיננסית מוטלת בספק, בשל צו הריסה שיש על ביתו של פיין וארבע משכנתאות הרובצות על ביתו של גולדשטיין. עוד טוען המבקש בתגובתו כי לאור הלכת "מקבילית הכוחות" הרי משסיכויי הערעור גבוהים במיוחד, יש לייחס משקל זניח לשאלת "הפיכות" הנזקים. המבקש טוען עוד כי תגובת המשיבים כללית, ואינה מתמודדת עם הטענות שהועלו בבקשה לגופן. עוד טוען המשיב כי פסק הדין אינו מתבסס על רק על מהימנות אלא בעיקר על שרשרת מסקנות עובדתיות ומשפטיות – אשר לשיטת המבקש – כולן (ולפחות רובן המכריע) מוטעות. המבקש טוען כי גם פסק דין כספי ניתן לעכב – כאשר בית המשפט נתפס לכלל טעות גלויה וברורה – כבענייננו. המבקש חזר – באריכות רבה – על האמור בבקשתו באשר לסיכויי הערעור. המבקש עתר להשבת סכום הפיקדון שהופקד בקופת בבית המשפט עד להכרעה בבקשה זו.

דיון והכרעה

6. הכלל הוא כי הזוכה בפסק דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו מייד עם הינתן ההחלטה המזכה (ראו: א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית, 2009) בעמ' 672) (להלן: גורן). הכוונה להגיש ערעור כשלעצמה אינה מונעת מן הזוכה לממש פסק דינו באופן מיידי, אלא בהינתן טעם מיוחד, כאשר הנטל להצדיק מתן סעד זמני ממין זה מוטל על מי שמבקש למנוע בעד הזוכה לפעול על-פי פסק הדין, ואינו נטל קל (ראו: בשא 2966/96 אלי עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו פ"ד נ(1) 668). שיקול הדעת שניתן לבית המשפט בהושטת סעד זה עניינה איזון בין זכותו של זוכה ליהנות מפרי זכייתו לבין שמירה על אינטרס החייב שלא יעמוד בפני שוקת שבורה, אם יזכה בערעור (בג"ץ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה פ"ד נד(4) 319). בדונו בעיכוב ביצוע פסק הדין על בית המשפט לשקול סיכויי ההצלחה בערעור, וכן בשאלה אם יזכה המערער בערעור – האם יהא זה בלתי אפשרי או קשה להשיב המצב לקדמותו (ראו למשל: בשא 86/89 ישראל הרפז נ' עופר אחיטוב פ"ד מג(1) 334). כאשר מאזן הנוחות מביא למצב שבו כפות המאזניים מעויינות, בדרך כלל תיטה הכף לטובת הזוכה בפסק הדין (ע"א 10052/07 סולומון נ' כפר גדעון אגודה חקלאית (פורסם בנבו, 23.12.2007)). ככלל, כאשר מדובר בחיוב כספי הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע פסק הדין (ראו: ע״א 9750/05 אליהו נ׳ אלנר (14.02.2006)). יחד עם זאת, אפשר שניתן לעכב את ביצועו של פסק-דין, אף אם מדובר בפסק דין כספי, וזאת מקום בו מוכח שבית-משפט קמא נתפס לטעות; כי טעות זו גלויה וברורה; כי לולא אותה טעות היה בית המשפט פוסק באורח שונה מכפי שפסק וסביר להניח כי פסק-דינו של בית-משפט קמא יבוטל בערעור (ראו: בש״א 7875/96 ע.ר.מ. רעננה לבניה בע״מ נ׳ שוקר פ״ד נב(3) 285). כן ישקול בית המשפט, בבואו לעכב פסק דין בעל אופי כספי, האם מבקש עיכוב הביצוע הציג תשתית ראייתית ועובדתית לתמיכה בטענתו בדבר הקושי שיעמוד בפניו להיפרע מן הזוכה, אם הלה יידרש בעקבות הערעור להשיב את הכספים ששולמו לו (ראו: ע"א 10223/04 אוחנה חברה לאחזקות תיירות ותעשייה בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 24.1.2005)), כאשר במסגרת זו על בית המשפט להתחשב גם בגובה הסכום שנפסק (גורן, 676).

7. באשר לסיכויי הערעור – למקרא פסק הדין, ועל אף ההסתייגויות הרבות שהעלה המבקש בבקשתו בנוגע לממצאי פסק הדין ומסקנותיו, נראה כי הוא מושתת, רובו ככולו, על ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות (לעניין מהימנות ראו סעיפים 35-56, 71, 73-77, 81(ג) לפסק הדין). הלכה היא כי ברגיל לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בקביעות אלה, או כאשר המסכת העובדתית שקבעה הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ פ"ד נ(4) 536, 545; ע"א 144/86 קופלמן נ' קופלמן פ"ד מא(1) 356), ובמיוחד מקום שבית המשפט ביסס הכרעתו על ההתרשמות ממהימנות העדים שבפניו (ע"א 6094/03 זאב שמעון בע"מ נ' בוקריץ (22.03.2005)). על כן, נראה, על פניו כי סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד. יחד עם זאת, כיוון שעדיין נותר פתח להתערבות ערכאת הערעור אף בממצאי עובדה ומהימנות, ובשל ההלכה לפיה בית המשפט בוחן בבקשה לעיכוב ביצוע את סיכויי ההליך – כהתרשמות על פני הדברים, ראיתי לקבוע בשלב זה כי אין מדובר בערעור שהוא חסר סיכוי. על כן עלינו לבחון את התנאי השני – והוא מאזן הנוחות.

8. באשר למאזן הנוחות – הנטל להוכיח את הטענה כי מאזן הנוחות (דהיינו שיהיה קשה להשיב את המצב לקדמותו במקרה ויתקבל הערעור) נוטה לטובת המבקש, מוטל על הטוען לה, דהיינו על המבקש, ואין זה נטל קל (גורן, עמ' 675). בענייננו, לא העמיד המבקש כל תשתית ראייתית לתמיכה בטענותיו, ובכללן טענתו בעניין הנזק הבלתי הפיך שייגרם לו במידה ויהא עליו לשלם את הסכום שהוטל עליו במסגרת פסק הדין.

אציין כי על פי הפסיקה מצבו הכלכלי של המערער ונזק למוניטין שלו כתוצאה מקיום פסק הדין אינו מהווה שיקול במסגרת שקילת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שבו הוטל עליו חיוב כספי (ראו: עא 9351/07 הועדה המקומית לתכנון ובניה מצפה אפק נ' מיכאל נגל (23.12.2007)).

אמנם, לאחר שהדבר נפקד מבקשתו , בתשובה לתגובה הביא המבקש תימוכין לטענתו באשר למצוקתם הפיננסית של המשיבים והחשש שלא יוכל להיפרע מהם בבוא היום, אך זאת בהסתמך על נסח מרשם המקרקעין של כתובותיהם של המשיבים במשרד הפנים, ובניית תילי תילים של ספקולציות באשר למשמעות האמור בנסח (ראו סעיפים 90-100 לתשובה לתגובה); ועוד מנסה המבקש לדלות מידע מן התשתית הראייתי שעמדה לפני בית המשפט ביחס לרווחים שצברו המשיבים מן המטעים מושא התביעה (סעיפים 100-120 לתשובה לתגובה), אף שהמשיב עצמו טען כי תשתית זו אינה מציגה את האמת במלואה, ומה גם שאין כל וודאות כי למשיבים אין מקורות הכנסה נוספים. תשתית ראייתית זו, אינה מספיקה על מנת לשכנעני כי אכן ישנו חשש כי לא יוכל לגבות את הסכום שישלם היה וייהפך פסק הדין, ועל כן אין בידי לקבל טענות אלו.

9. באשר לטענה בדבר אי צירוף תצהיר לתמיכה בטענות המשיבים - אכן, המשיבים לא צירפו תצהיר לתמיכה בטענותיהם, אולם יש לזכור כי הנטל להוכיח כי יקשה על המשיב לגבות את סכום פסק הדין ולהשיב את המצב לקדמותו מוטל על המבקש. בענייננו לא טענו המשיבים כל טענה בדבר איתנותם הכלכלית , אלא כל שטענו הם כי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח את טענתו בעניין מצבם הפיננסי. .אחר שלא הרים המבקש את נטל הראייה והשכנוע, הרי שפטורים המשיבים מלהציג גרסה נגדית, ואין בכך שלא הציגו גרסה נגדית מבוססת כדי לשנות ממסקנתי.

10. באשר לטענה בדבר גובה פסק הדין כשיקול שייקח בית המשפט בחשבון בבואו לבחון האם יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו במידה שפסק הדין ייהפך בערעור, אכן על פי הפסיקה סכום פסק הדין מהווה שיקול בבחינת אפשרות החזרת המצב לקדמותו, אולם בענייננו לא הוכח כי ישנו חשש לפיו ייקשה על המבקש להשיב במצב לקדמותו, ועל כן סכום פסק הדין, כשלעצמו, אינו מהווה שיקול המכריע את הכף.

11. כאן המקום לציין כי לא נעלמה מעיני טענתו של המבקש, עליה חזר עשרות רבות של פעמים, ולפיה לאור הלכת "מקבילית הכוחות", ככל שסיכויי הערעור גבוהים כך יש לייחס משקל שולי וזניח למאזן הנוחות. אולם ראשית, כאמור, דחיתי את טענת המבקש לפיה סיכויי הערעור גבוהים . שנית, בכל פסקי הדין שמביא המבקש כתימוכין לטענתו זו, לא נאמר כי משקל מאזן הנוחות זניח, אלא כל שנאמר הוא כי משקלו של מאזן הנוחות פוחת (עא 1419/12 ‏ ‏ש. אנפה בע"מ נ' אם דבליו זנדר פסיליטו אנג'ינירינג בע"מ (12.03.2012); ע"א 5671/11 אנדרסו ומדיקל בע"מ ואח' נ' אוניפארם בע"מ (01.09.2011)), או שדרישה זו מתמתנת (ע"א 5103/07 רפאל קורצברג נ' טרולו ישראל בע"מ (10.07.2007)) או שיקל עם המבקש בדרישה זו (רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ ני ישעיהו לנדאו אחזקות 1993 בע"מ (06.06.2006)). על כן, לא ראיתי שיש להקל ראש בבחינת תנאי זה אף כאשר סיכויי הערעור גבוהים. אולם אף אם אייחס לתנאי זה משקל נמוך, תצהירו של המבקש והאמור בבקשתו ובתשובה לתגובה אין בהם די כדי להרים את הנטל בהוכחת תנאי זה של מאזן הנוחות.

12. סוף דבר – משלא הוכח כי סיכויי הערעור גבוהים, ומשלא הוכח כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש או כי יקשה על המבקש להשב את המצב לקדמות במידה וייהפך פסק הדין בערעור, אין מנוס מדחיית הבקשה.

13. המבקש ישלם הוצאות המשיבים בגין הבקשה בסך 2,500 ₪. המבקש ישלם את הסכום תוך 30 ימים שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, ה' אדר תשע"ד, 05 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.