1. לפניי ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מרים ליפשיץ-פריבס) בת"א 1830-04-10 (פורסם בנבו) מיום 9.06.2013, בגדרו התקבלה תביעתו של חאלד זוהר (להלן - המשיב) לפיצויים בגין עסקת מכר שבגדרה שילם סך של 80,650 ₪ בתמורה לעגלים שמעולם לא קיבלם לידיו (להלן- עסקת המכר), ואשר בגינה הוגש כתב אישום כנגד המערער בת.פ. 1246/05 בבית משפט השלום בקרית גת (כב' השופטת טלי חיימוביץ') (להלן- התיק הפלילי). כן התקבלה באופן חלקי תביעת המשיב לנזקים בשל אובדן רווח מהעסקה, הוצאות לנסיעות, פיצוי בגין הכבדה ועוגמת נפש שנגרמו לו עקב העסקה, כמפורט בפסק הדין (להלן- פסק הדין).

להלן העובדות הצריכות לעניין:

2. השתלשלות עסקת המכר כמתואר בכתב האישום בתיק הפלילי היא כדלקמן: המערער יחד עם שותף (עמור יורם, שהינו היוזם העיקרי של העסקה) ושותף נוסף (שלבסוף נמחק מכתב האישום), התקשרו עם המשיב בעסקת מכר של עגלים, תוך הצגת מצג כוזב לפיו המערער הוא הבעלים של העגלים, זאת שעה שהעגלים היו שייכים בפועל לקיבוץ גלאון. במועד העסקה שילם המשיב למערער סך של 1,400 ₪ כעירבון לביצועה. בהמשך הודיע המערער למשיב, כי עליו להעביר לשותפו יורם סכום נוסף בסך של 5,000 ₪, בטענה כי הסכום נדרש להסדרת מסמכי העברת העגלים במשרד החקלאות באשקלון (טענה שהתבררה בדיעבד כשקרית). על פי כתב האישום, המשיב העביר בתחילה את הסך של 5,000 ₪ ליורם; לאחר מכן, בבית קפה בו נפגשו כל המעורבים בעסקה, הועברה יתרת התמורה בסך של 74,250 ₪ לידי המערער, אשר העבירה בסופו של דבר לידי יורם.

3. המערער הודה בעובדות כתב האישום שתוקן (כתב האישום המתוקן לא צורף לנספחים בערעור זה), וביום 10.4.08 הוא הורשע בגדר הסדר טיעון, על פי הודאתו, בעבירה של סיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן- חוק העונשין). על המערער נגזרו העונשים כדלקמן: חודשיים מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות; ארבעה חודשי מאסר על תנאי; קנס כספי בסך של 500 ₪ ופיצוי למשיב בסך של 3,500 ₪. על עמור יורם, אשר נקבע לגביו כי הוא המבצע העיקרי בעבירה, נגזרו העונשים כדלקמן: שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות; שישה חודשי מאסר על תנאי; ופיצוי למשיב בסך של 20,000 ₪.

4. עם הרשעת המערער הגיש המשיב תביעה כספית בגין כשלון תמורה מלא (בסך כולל של 80,650 ₪) בעסקת המכר שחתם עם המערער ועם יורם. המשיב תבע גם פיצוי בגין אובדן רווח מהעסקה, הוצאות הנסיעה וכן בגין הכבדה ועגמת נפש שנגרמו לו עקב כשלון העסקה, כל זאת בסך של 133,150 ₪. תביעתו של המשיב בוססה כולה על פסק הדין המרשיע כנגד המערער בתיק הפלילי, לפי סעיף 42 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א (1971) (להלן- פקודת הראיות).

5. בפסק דינו של בית משפט קמא, התקבלה תביעת המשיב ונקבע כי הוכחה אחריותו של המערער כמסייע לעסקה שנעשתה בתרמית וכי הוכח כשלון תמורה מלא למשיב בעסקה. בית משפט קמא קבע, כי יש להטיל על המערער אחריות לעסקה ולתוצאותיה בשיעור של 60% מסך הנזק, היינו: בסך של 34,290 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד תשלום התמורה על ידי התובע ביום 30.11.2003 ועד יום התשלום בפועל. הובהר בפסק הדין, כי מאחר שהמשיב שילם במסגרת העסקה 80,650 ₪, ובמסגרת ההליך הפלילי שולם לו על ידי המערער ועל ידי הנאשם העיקרי פיצוי בסך של 23,500 ₪, יש לערוך קיזוז באופן בו נותר למערער לשלם למשיב סך של 57,150 ₪, אשר טרם שולמו לו. שיעור האחריות שנקבעה למערער כאמור, נגזר מסכום זה.

בית משפט קמא ביסס את קביעתו על כך שיש לראות בממצאים שנקבעו במסגרת הכרעת הדין בתיק הפלילי משום ראיות שלא נסתרו, ואשר על פיהם הוכחה אחריותו של המערער לעסקה שנעשתה בתרמית, כמסייע לביצועה. המערער לא הגיש כל בקשה להתיר לו להביא ראיות סותרות להכרעת הדין. בנוסף, שקל את "אשמו המוסרי" של המערער, כפי שתואר בכתב האישום ובהכרעת הדין שניתנה כנגדו; את כיעורה של העבירה בה הורשע; את האלמנט הכלכלי שהיה בביצוע העבירה והנזק הכבד שנגרם למתלונן; וכן התחשב בנקודות זמן שונות בהן היה על המערער- שידע על התרמית בעסקה- להודיע למשיב על התרמית, בפרט קודם להעברת חלקו הארי של התשלום.

מנגד, שקל בית משפט קמא את העובדה כי המשיב לא הגיש תצהיר, לא התייצב להעיד, לא הציג ראיות מטעמו, למעט פסק הדין שניתן בתיק הפלילי, וקבע כי לא עלה בידי המשיב להוכיח את טענתו כי אחריות המערער למעשה המרמה מגיעה כדי אחריות הנאשם העיקרי שהורשע בתיק הפלילי כמבצע עיקרי של התרמית בעסקה. בית משפט קמא הבהיר בהקשר זה, כי אין בידי המשיב להסתמך על הכרעת הדין בתיק הפלילי, מחד, ולטעון בנוגע לאחריות שונה של המערער מהאחריות שנקבעה לו בהרשעתו, מאידך. עוד קבע, כי המשיב לא הביא ראיות כלשהן להוכחת נזקו עקב אבדן הכנסות בגין העסקה, ואף לא הציג ראיות, ובכלל זה קבלות, על הוצאותיו בגין נסיעות עקב העסקה שהושגה בתרמית. על כן, דחה בית משפט קמא את התביעה ברכיב זה.

לבסוף, חייב בית משפט קמא את המערער בתשלום למשיב בגין עוגמת נפש בסך של 3,000 ₪; זאת, לאחר שהתחשב בהשתלשלות האירועים ובעובדה כי מדובר בכריתת עסקה כוזבת, מחד; ובהתחשב באמור בתצהירו של המערער ובעדותו, אשר עולה מהם כי סייע למשיב מיד לאחר שגילה את התרמית וניסה לאתר את האשמים הנוספים, מאידך. כן פסק למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסך של 6,000 ₪.

מכאן הערעור.

תמצית טענות המערער

6. לטענת המערער, בית משפט קמא שגה בכך שחרג מהממצאים והעובדות שעלו מהכרעת הדין וגזר הדין בהליך הפלילי. לטענתו, בהיעדר בקשה מצד המערער להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין, ובהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות, מחד; ובהעדר הגשת תצהיר מטעם המשיב, אי התייצבותו לדיונים (דבר שהצדיק כשלעצמו את דחיית התביעה על אתר) והעדר הוכחת טענותיו בדבר מידת אחריותו של המערער במרמה כדי אחריותו של הנאשם העיקרי, מאידך, היה על בית משפט קמא להיצמד לקביעות שבהכרעת הדין ובגזר הדין.

7. עוד נטען, כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה, אחריות המערער עומדת על שיעור של 60%, הינה בגדר טעות, שכן, הראיה היחידה שהוצגה בפני בית משפט קמא - פסק הדין בתיק הפלילי- לא מאפשרת הגעה לכלל מסקנה כי מידת אחריותו לנזק שנגרם למשיב מגיעה כדי 60%, שהרי המערער, כאמור, לא היה המבצע העיקרי אלא אך בגדר מסייע. כמו כן נטען, כי על חלקו ומידת אחריותו של המערער בביצוע העבירה ניתן ללמוד מהענישה בהיבט הכלכלי, ומהשוואת עונשם של שני הנאשמים באותו כתב אישום בתיק הפלילי- הנאשם העיקרי יורם והמערער - כאשר על הנאשם העיקרי הושת סכום לפיצוי המשיב בשיעור של 20,000 ₪, ואילו על המערער הושת סכום לפיצוי המשיב בשיעור של 3,500 ₪.

8. המערער הוסיף וטען, כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, וכפי שעולה מן ההליך הפלילי, חלקו בעבירה היה מינורי. המערער הודה כי בפועל קיבל לידיו רק 1,400 ₪ מסך העסקה, זאת כאשר יתרת הכספים בגין העסקה הועברו לנאשם העיקרי. המערער הפנה לטיעוני העונש של המאשימה בתיק הפלילי, שם ציינה המאשימה עובדה זו: "... הבדל בין נאשם 1 לנאשם 2 (המערער – צ.ס.), בית משפט יוכל לראות בכתב אישום שיוחס, נאשם 1 הוא עבריין עיקרי... נאשם 2 מיוחס לו סיוע... אמנם לא קיבל ישירות את הכסף, אך סייע לאחר לקבל את הכסף" (נספח ז' לתיק המוצגים). משכך, לטענת המערער שגה בית משפט קמא עת ייחס לו אחריות גבוהה מזו שיוחסה לו בגדר ההליך הפלילי (כמסייע, בניגוד למבצע עיקרי).

תמצית טענות המשיב

9. המשיב טען, כי יש לדחות את טענות המערער לעניין אי התייצבותו לדיונים, זאת מאחר שלטענות אלו אין כל משקל, וכן מאחר שהמערער הוא שלמעשה ויתר על חקירת המשיב, תוך שהצהיר כי אין בכך משום חזרה מטענותיו (ר' דיון ההוכחות בע"מ 19 לפרו'). עוד טען, כי פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס ברובו על קביעות עובדתיות, לאחר שהתרשם מעדותו של המערער ובחן את המסמכים שהוגשו לעיונו, ואין אפוא כל הצדקה לבית המשפט שלערעור להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו.

10. המשיב הוסיף, כי אין ממש בטענות המערער לפיהן טעה בית משפט קמא עת קבע כי חלקו של המערער בנזקי המשיב הינו בשיעור של 60%. לטענתו, בית משפט קמא ביסס קביעה זו על מכלול הראיות שהונחו בפניו, לרבות גרסת המערער, בכלל זה על שיקולים כגון העובדה כי המערער, אשר ידע על התרמית בעסקה, לא הודיע על כך למשיב במספר הזדמנויות, בעיקר לא בטרם בוצע חלקו הארי של התשלום, וכן כי מעשיו של המערער הם אלו שגרמו בין היתר לכישלון התמורה המלא למשיב בעסקה.

11. בתשובה לטענותיו של המערער לעניין משניות חשיבותו בעבירה, טוען המשיב כי מסקנתו של בית משפט קמא בצדק יסודה, שכן המערער היה למעשה הדמות המרכזית ביותר בפרשה זו- הוא שקיבל לידיו את הכספים, אשר שילם לו המשיב בהסתמך על הצהרות הכזב של המערער כי הוא הבעלים של העגלים וכי הוא מעוניין למכור למשיב את העגלים. לא זו אף זו, אלמלא הצהרותיו של המערער, התנהגותו והתנהלותו כלפי המשיב, לא היה מסכים המשיב לשלם את הסכום ששילם. בנוסף נטען, כי כעולה מהכרעת הדין, המערער הוא שהיה הרוח החיה, הוא זה שיזם ופעל מול המשיב ושכנעו לשלם את הכסף, וגם המפגש העיקרי בין הצדדים נערך בביתו של המערער.

אשר לטענה לעניין הכספים אשר לא הגיעו בסופו של דבר למערער, טען המשיב כי, ההיפך מכך הוא הנכון, וכפי שעולה מכתב האישום, מי שלקח לידיו את הכסף באופן ישיר הוא המערער, ואין זה מעניינו של המשיב למי מסר המערער את הכספים לאחר מכן.

12. בהתייחס לכל אלה, טוען המשיב כי התוצאה אליה מבקש המערער להגיע בדבר הפחתת הפיצוי על בסיס היחס שבין הסכום של 20,000 ₪ שהושת על הנאשם 1 בתיק הפלילי, ובין הסכום של 3,500 ₪ שהושת על המערער, אינה הגיונית.

דיון

13. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בסיכומי הצדדים ובחומר הרלוונטי בתיק, דעתי הינה כי דין הערעור להתקבל. להלן יפורטו נימוקיי לכך.

14. סעיף 42 א (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971 (להלן- "פקודת הראיות"), קובע כדלקמן:

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."

15. הרציונאל המרכזי העומד בבסיס סעיף זה הוא למנוע חוסר סימטריה וקוהרנטיות משפטית בין ההליך הפלילי לבין ההליך האזרחי. קרי, למנוע מצב בו שתי ערכאות שיפוטיות יפסקו בצורה מנוגדת באותה סוגיה ממש.

במבוא להצעת החוק הציג המחוקק את הרציונל לתיקון סעיף 42 א לפקודת הראיות כדלקמן-

"הצעת החוק מבוססת בעיקרה על דו"ח הוועדה הנזכרת ועל מסקנותיה, ומטרותיה הן שתיים:

(1) למנוע, במידת האפשר, סתירה בין תוצאות הדיון במשפט הפלילי לבין תוצאות הדיון במשפט האזרחי, כלומר חוסר סימטריה שיפוטית.

(2) לייעל את ההליכים במשפטים אזרחיים על ידי מניעת כפילות בשמיעת ראיות, וזאת בין שהתביעה האזרחית מתנהלת במנותק מהתביעה הפלילית ובין שהיא המשך לה, אפשרות שגם היא חידוש שבאה הצעת החוק לחדש."

(הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"ב-1972, ה"ח 995).

משכך, יש לבחון את פסק דינו של בית משפט קמא לאור רציונאל זה, תוך שימת דגש על בחינת קוהרנטיות קביעותיו עם קביעות הכרעת הדין המרשיעה.

16. סעיף 42 ב לפקודת הראיות מורה, כי מקום שהוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה. כך קובע הסעיף-

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכל לשם הבהרת האמור בראיה."

בענייננו, פסק הדין הפלילי מבוסס על הודאת נאשם (המערער-צ.ס) במסגרת הסדר טיעון. משכך, רואים את עובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה כמוכחות וכראייה, והן מהוות את הממצאים בפסק הדין (ראו: ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט (נבו), כן ראו: 1167/11 פלוני נ' פלוני (נבו)). לשון אחר: מאחר שהכרעת הדין מבוססת על הודיית הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן, הרי שאלו מהוות את התשתית העובדתית הנחוצה לעניינו.

מיום 2.8.1973

תיקון מס' 2

ס"ח תשל"ג מס' 711 מיום 2.8.1973 עמ' 236 (ה"ח 995)

הוספת סעיף 42א

מיום 17.7.2012

תיקון מס' 15

ס"ח תשע"ב מס' 2369 מיום 17.7.2012 עמ' 511 (ה"ח 680)

(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על –

(1) פסק דין של בית דין צבאי לעבירות תנועה ופסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;מיום 2.8.1973

תיקון מס' 2

ס"ח תשל"ג מס' 711 מיום 2.8.1973 עמ' 236 (ה"ח 995)

מיום 2.8.1973

תיקון מס' 2

ס"ח תשל"ג מס' 711 מיום 2.8.1973 עמ' 236 (ה"ח 995)

17. כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אלא אם כן נפל בהן פגם היורד לשורשו של עניין (ע"א 8947/07 מיש- קן במושבה בע"מ נ' נפתלי לינדאוור (נבו), ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' הרישנו (תקדין), פסק דינו של כבוד השופט ג'ובראן).

כאמור, קביעתו של בית משפט קמא בדבר אחריותו של המערער בשיעור 60% הייתה מנומקת והתבססה על שיקולים לכאן ולכאן. יחד עם זאת, הנני סבור כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט אינה מתיישבת עם הדברים האמורים בהכרעת הדין המרשיעה ועם הרציונאל העומד בבסיסם.

18. אכן, צדק בית משפט קמא בקובעו, כי יש לראות בממצאים שנקבעו במסגרת הכרעת הדין בתיק הפלילי משום ראיות שלא נסתרו, ומכוח כך גם ראיה לאחריותו של המערער כמסייע לביצוע העבירה. כן צדק בכך שהעניק משקל ניכר לכך שלמערער "אשם מוסרי" גדול; כי היה לו הכוח למנוע את התהוות העבירה, ובכלל זה למנוע את העברת החלק הארי של התשלום למבצע העיקרי; כי מדובר בעבירה מכוערת וחמורה ביותר שיש בה אלמנט כלכלי משמעותי; וכי נגרם נזק כבד למתלונן. יחד עם זאת, בפסק הדין הפלילי, בפרוטוקולים שצורפו ובטיעונים לעונש (של המאשימה) הובהר, כי דרגת אחריותו של המערער הינה נמוכה יותר מזו של מי שהורשע כמבצע עיקרי של העבירה, היינו - יורם. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של סיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; עבירה שמשמעותה, כי סייע לאחר- המבצע העיקרי- לבצע את מעשה המרמה כנגד המשיב. עיקר האחריות והאשמה לביצוע העבירה ולנזק שנגרם למשיב יוחס בפסק הדין הפלילי, מטבע הדברים, למבצע העיקרי.

19. כך עולה מפורשות מלשון הפרוטוקול מיום 10.04.2008 בו הובהר הסדר הטיעון עם הנאשמים:

"נאשם 1 שהוא עבריין עיקרי בתיק, נידון במסגרת הסדר טיעון ל- 6 חודשים עבודות שירות ו- 20,000 פיצויים. הבדל בין נאשם 1 לנאשם 2, בית משפט יוכל לראות בכתב אישום שיוחס, נאשם 1 הוא עבריין עיקרי, מרמה בנסיבות מחמירות. נאשם 2 מיוחס לו סיוע.

כמו כן, בית משפט יוכל לראות, עברו הפלילי של נאשם 1 מאד מכביד וישב תקופות ארוכות בכלא, ואף לישיבה כאן שהנאשם אסיר. נאשם 2 אין לו עבר פלילי, חוץ מהתיק שנידון עליו זה מכבר.

אני מקבלת את הערת בית משפט, אנו נטען שסכום הכספי שיושת עליו יהיה פיצוי. אמנם לא קיבל ישירות את הכסף, אך סייע לאחר לקבל את הכסף."

20. ביטוי לאחריות המופחתת שיוחסה למערער בפסק הדין הפלילי ניתן לראות בגזר הדין, בגדרו נבדל המערער, כמסייע, מיורם, כמבצע עיקרי של העבירה, בעונשים שהוטלו עליהם. כמפורט לעיל, על יורם, המבצע העיקרי של העבירה, הוטלו עונשים חמורים יותר; ואילו על המערער, כמסייע לעבירה, הוטלו עונשים קלים יותר, ובכלל זה קנס כספי בסדר גודל נמוך יותר משמעותית.

21. יתר על כן, מאחר שאין מחלוקת על כך שהמשיב לא הגיש תצהיר, לא התייצב לעדות בבית המשפט, ואף לא הציג כל ראיה נוספת בדבר נזקים שנגרמו לו, מלבד פסק הדין בהליך הפלילי, הרי שקביעת שיעור אחריות המערער לנזקיו של המשיב, מעבר למה שנקבע בפסק הדין הפלילי, אינה יכולה להיעשות בשרירות וללא כל ראיה, ועליה להתבסס על פסק הדין הפלילי החלוט, לרבות כל המיוחס בגדרו למערער. אף כי בית משפט קמא ציין כי, המשיב אינו יכול להסתמך על הכרעת הדין בתיק הפלילי מחד, ולטעון כי יש להטיל על המערער אחריות אחרת מזו שנקבעה לו בהרשעתו, מאידך, הרי בסופו של יום הוא לא העניק לכך משקל של ממש.

22. אשר על כן, בשים לב למידת חומרת מעשיו של המערער, כמי שאך סייע לביצוע עבירה חמורה שגרמה נזק משמעותי למשיב, באתי לכלל מסקנה כי אין להטיל על המערער אחריות בשיעור 60%, זאת בשל היותו בעל אחריות מופחתת מזו של המבצע העיקרי בתיק הפלילי. אחריותו של המערער בביצוע העבירה הינה, כאמור, של מסייע לדבר העבירה, ונגזר מכך כי יש להשית עליו מידת אחריות דומה גם בתביעה האזרחית. הנה כי כן, הנני קובע כי על המערער תוטל אחריות בשיעור 45% , חלף זו שנקבעה לו על ידי בית משפט קמא, זאת בהתאם לחישוב שביצע בית משפט קמא, כמפורט לעיל.

23. נוכח התוצאה אליה הגעתי, יישא המשיב בהוצאות המערער ובשכר-טרחת עורך-דינו בסך 10,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.

ניתן היום, י"א אדר ב תשע"ד, 13 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.