לפני: כב' השופט משה טוינה

החלטה

1. בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מיום 21.8.2016, במסגרתו נדחתה התביעה שהוגשה כנגד המבקש וכך גם התביעה שכנגד, זאת ברובה המכריע, תוך חיוב המבקש בהוצאות המשיבה בגובה 25,000 ₪.

ביום 27.9.2016, לאחר הגשת הבקשה שבכותרת וטרם שניתנה בה החלטה לגופו של עניין, הגיש המבקש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 62279-09-16).

2. המבקש לא תמך את בקשתו לעיכוב ביצוע בנימוק זה או אחר. כך, הבקשה לעיכוב ביצוע כללה גם בקשה למתן ארכה לצורך הגשת הערעור, כאשר הנימוקים מתייחסים לבקשת הארכה בלבד ומפרטים את מצבו הבריאותי של מבקש כמו גם את העבודה שאינו מיוצג לצורך הליך הערעור.

3. המשיבה מתנגדת לבקשה לעיכוב ביצוע בטענה כי המקרה דנן אינו עומד בקריטריונים שקבעה הפסיקה לצורך עיכוב ביצועו של פסק דין; לאמור, סיכויי הערעור הינם נמוכים והמבקש לא הראה שמאזן הנוחות נוטה לטובתו.

דיון והכרעה:

4. בטרם ניכנס לעובי הקורה יש מקום להתייחס לשאלה דיוניות הנוגעת למיהות הערכאה המוסמכת לדון בבקשה בנסיבות שנוצרו.

תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות") קובעת את סמכותו של בית משפט לעכב ביצוע של פסק דין. זו לשון התקנה:

"(א) בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער במועד הגשת הבקשה לסעד זמני או לעיכוב ביצוע; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה.

ב. הוגש ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בית המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו."

תקנה 129(2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנב"-1991 מחילה את תקנה 467 לעיל על בתי הדין לעבודה.

5. בעניינינו מתעוררת שאלה הנוגעת לסמכות הערכאה דכא לדון בבקשה לעיכוב ביצוע מקום בו הבקשה הוגשה קודם להגשת הערעור, ובטרם שניתנה החלטה הגיש המבקש ערעור לבית הדין הארצי.

מעיון בהוראות הסעיף עולה כי המועד הקובע לעניין רכישת סמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע הוא מועד הגשת הבקשה. אי לכך, היות והבקשה הוגשה בטרם הוגש הערעור, הערכאה דנן רכשה סמכות לדיון בבקשה ואין בהגשת הערעור בכדי להשפיע על סמכותה כאמור.^[1]

6. ולגופו של עניין.

כלל יסוד הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסד הדין^[2] אלא בהתקיים שני תנאים מצטברים - סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש.

בעניינינו הבקשה נעדרת כל נימוק ענייני שיש בו כדי להצדיק מתן צו לעיכוב ביצוע פסק הדין. המבקש לא נימק את בקשתו ולא תמך אותה באף עילה המצדיקה מתן עיכוב ביצוע ותחת זאת התמקד בהעלאת טענות לעניין מתן ארכה לצורך הגשת הערעור.

לאמור המבקש לא נתן טעם מדוע סיכויי הערעור טובים ומדוע מאזן הנוחות נוטה לטובתו.

במצב דברים זה לא ניתן להיעתר לבקשה שכן המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הראה כי הוא עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה לצורך מתן עיכוב ביצוע.

דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור שתי העובדות הבאות:

א. מדובר בבקשה לעכב ביצוע של סעד כספי אשר במהותו הינו בר השבה, כך שהנטל על המבקש את עיכוב הביצוע גבוה יותר. המבקש לא טען, וממילא לא הוכיח את הנזק שיגרם לו היה ולא יינתן צו לעיכוב ביצוע וכן לא הוכיח, וממילא לא טען, כי המשיבה לא תוכל להשיב את הכספים היה ויתקבל הערעור.

ב. פסק הדין אשר עיכובו מבוקש הינו עובדתי בעיקרו, עובדה שהיא בעלת משמעות בייחס לסיכויי הערעור, מבלי שאצטרך להביע דעה לסיכויי הערעור במקרה שלפני.

ג. ענייננו בבקשה לעיכוב ביצוע של חיוב בהוצאות וגם מטעם זה היה על המבקש להצייג טעמים כבדי משקל כתמיכה לבקשתו – וכאלה אין.

7. לאור כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ח' תשרי תשע"ז, (10 אוקטובר 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ראו לעניין זה ע"ע 1007-07-16 אחים מרסל ושות בע"מ נ' שאדי אילון (פורסם בנבו, 8.8.2016); ע"ע 53191-10-13 אגוז המדבר בע"מ נ' ליאור דרורי (פורסם בנבו, 20.1.2014). ↑

2. תקנה 466 לתקנות. ↑