1. עניינה של החלטה זו בבקשה לביטול פסק דין מ-23.3.14, שבו נמחקה התביעה לאחר שלא הייתה התייצבות מטעם שני הצדדים לשני דיונים ובהמשך למה שצוין במסגרת פסק הדין.

2. לאחר שקילת הבקשה הגעתי למסקנה כי אין לבטל את מחיקת התביעה, אך יש ליתן הוראות מתאימות לגבי המצב שנוצר.

3. בהינתן מה שצוין בפסק הדין, גם כשהנתבעת מסכימה לבקשת התובעים, אין מקום שבית המשפט יבטל את מחיקת התביעה (וראו והשוו החלטת כב' הנשיא גרוניס מ-14.9.05 ברע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי והאסמכתאות הרבות המוזכרות שם וכן פסק הדין מ-11.2.01 ברע"א 83/01 וייס נ' מרדכי). זאת במיוחד כשבמידת הצורך ניתן יהיה להגיש תביעה עדכנית ולהתנהל בקשר אליה כראוי.

4. על האמור לעיל אוסיף כי האלטרנטיבה לתוצאה דלעיל היא היעתרות לבקשה וחיוב הצדדים בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה. אני סבור כי התוצאה שנקבעה ראויה ועדיפה ממנה. ראשית – בשל כך שהיא נותנת ביטוי חד יותר לתוצאותיה של התנהלות כה בלתי ראויה כפי שהייתה במקרה דנן. שנית – משום שבהינתן מה שנקבע לעניין האגרה בסעיף 7 לפסק הדין, הרי שבחלופה שנבחרה הפגיעה הכספית בתובעים תהיה מופחתת (סכום האגרה עם הגשת תביעה חדשה הוא נמוך מסכום ההוצאות לטובת אוצר המדינה שבו הייתי מחייב).

5. לנוכח האמור לעיל, הבקשה הנוכחית נדחית. מחיקת התביעה נותרת בעינה כשמתווספות לה ההוראות הבאות:

א. מן ההסכמה שביסוד הבקשה הנוכחית יש לגזור שאם תוגש תביעה חדשה, הרי שכל שנעשה בקשר לתביעה דנן יחייב גם בקשר אליה ושההליכים בה יימשכו מהנקודה שבה אנו מצויים עתה.

ב. נראה שאם תוגש תביעה חדשה, יהיה זה מתאים להקצותה למותב זה (ככל שלא יהיו שיקולים שיצדיקו מהלך אחר בקשר לכך).

ניתנה בהעדר הצדדים היום, כ"ג באדר ב' תשע"ד, 25 במרץ 2014.