המבקש והמשיבים הינם בני דודים.

עד לשנת 2003 ניהל המבקש יחד עם שותפו דני מנגן (להלן: "מנגן") מפעל של קונפקציה לבגדים.

לטענת המבקש, בשנת 2003 הציעו המשיבים, לו ולמנגן, לחבור אליהם כשותפים בעסקי ביגוד שהיו להם בשתי חנויות בפתח תקווה, שנוהלו תחת השם המסחרי "גרופי". המבקש ומנגן נענו להצעה. הוסכם, כי חלקם בעסק יעמוד על 55% כך שכל אחד מהם יחזיק ב- 27.5%, בעוד חלקם של המשיבים יעמוד על 45%.

אין מחלוקת כי שותפות זו, לה טוען המבקש, מעולם לא נרשמה כדין ובין הצדדים לא נחתם הסכם שותפות בכתב.

לטענת המשיבים, כלל לא נוצרו יחסי שותפות ביניהם. כל שהוצע למבקש ומנגן היה להצטרף כשכירים בכירים על בסיס שכר קבוע ולתגמלם בחלק יחסי מרווחי החברה ככל שיהיו בפועל.

ביום 30.6.07 הסתיימה העסקתו\שותפותו של מנגן. לטענת המבקש, הפסקת העבודה היוותה למעשה פירוק השותפות בין הצדדים, נערכה התחשבנות ביניהם ולפיה היו זכאים הוא ומנגן, בנפרד, בגין חלקם בשותפות, סך של 150000 ₪. בעוד שמנגן נטל את חלקו בסך 150000 ₪, הוא בחר, לטענתו, להישאר כשותף בעודו מחזיק ב27.5% ולהותיר את הסכום המגיע לו כהשקעה בעסק, -סכום- שלטענתו חבה לו כיום "השותפות" להשיבו .

ביום 31.8.2009 הסתיים הקשר בין הצדדים. לטענת המבקש, הוחלט בין הצדדים על סיום השותפות והוסכם כי תיערך התחשבנות והמבקש יקבל את חלקו היחסי בשותפות. לטענתו, המשיבים העבירו לו תחשיב ולפיו לא רק שאינו זכאי לכל תשלום, אלא שהוא נותר חייב בגין חלקו בשותפות סך 143,232 ₪. המבקש פנה באמצעות בא כוחו למשיבים וביקש לקבל לידיו את חשבונות השותפות לתקופה הרלוונטית, ונדחה.

התובענה שלפנינו, מתבססת על יחסי שותפים בשותפות הנטענת בעסקי הביגוד, מיום 1.7.07 ועד יום 31.8.09 (להלן: "תקופת השותפות") . הסעדים המתבקשים במסגרת התובענה הם לעריכת חשבונותיה של השותפות ופירוקה. לצורך פירוק השותפות עותר המבקש כי בית המשפט יורה למשיבים, בשלב ראשון, למסור למבקש את כל המסמכים הרלוונטים לצורך עריכת מאזן רווח-הפסד לתקופת השותפות ובהם מאזן בוחן של העסק ל-1.9.09, דוחו"ת כספיים לתקופה, מסירת כל ספרי הנהלת החשבונות לרבות מסמכים בדבר הוצאות והכנסות , פירוט חובות לספקים לרבות למבקש עצמו, תלושי שכר לעובדים, פירוט מלאי עסקי ליום 31.12.08 וליום 31.8.09, פירוט חשבונות בנקים ששימשו את העסק תחת השם "גרופי" וליתן דין וחשבון מאומת בתצהיר ובו פירוט מלא ומדויק של כל ההכנסות וההוצאות בתקופת השותפות. בשלב השני, מתבקשת הוראה על מינוי רואה חשבון לשם עריכת החשבונות לרבות המלאי והמוניטין של השותפות, לשם קביעת הסכום המגיע למבקש לפי חלקו בשותפות וחיוב המשיבים בהפרשי הצמדה ותוספת ריבית ממועד תקופת השותפות ועד לביצוע התשלום בפועל.

עוד התבקש בית המשפט להורות על חיובם של המשיבים למסור למבקש דו"ח מאומת בתצהיר של ההכנסות וההוצאות בעסק מתום תקופת השותפות ועד למועד קביעת הסכום לתשלום בידי רואה החשבון הממונה, ולחייבם ביחד ולחוד בהתאם לכך ובהתאם לאמור בסעיף 54 לפקודת השותפויות [נוסח חדש] התשל"א-1975 (להלן: הפקודה) ריבית בגין חלקו בשותפות בשיעור של 24% לשנה, כקבוע בסעיף 1(א)(5) לצו הריבית (שינוי שיעורים), התשל"ו-1976, לפי הגבוה.

בתשובתם עוררו המשיבים את שאלת הסמכות של מותב זה. לטענתם הסמכות לדון בתובענה מסורה לבית הדין האזורי לעבודה בלבד עפ"י סעיף 24(א)1 לחוק בתי הדין לעבודה תשכ"ט-1968.

בדיון שנערך לפניי ביום 24 באוקטובר 2010, נדרשו הצדדים לשאלת תחולתו של הסעיף בנסיבות העניין שלפנינו והציעו פרשנויות שונות תוך הפניות לאסמכתאות שבידם. משהסכימו הצדדים לפנות להליך גישור נדחתה ההכרעה בשאלת הסמכות.

ביום ה- 11.7.12 התקיים דיון קדם משפט בו הודיעו הצדדים כי הליך הגישור לא צלח ושאלת הסמכות הועמדה להכרעה.

דיון והכרעה

בהתאם להוראת סעיף 24 (א) (1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: "החוק") :

"(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון -

1. בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

לפי הוראה זו, מותנית סמכותו של בית הדין לעבודה, בקיומם של שני תנאים מצטברים, שעניינם זהות הצדדים ונושא התובענה. התנאי הראשון מגביל את סמכותו של בית הדין לעבודה למצבים בהם קיימים יחסי עובד מעביד בין הצדדים; התנאי השני הוא שעילת התביעה תהייה ביחסי העבודה: בע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית, תק-על 2005(4), 349 ,עמ' 353;דב"ע מב/14-3 מישאל שחם נ' חב' קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פד"ע יג 309; דב"ע אריה צייג נ' רוקונט תעשיות (1968) בע"מ, פד"ע ל 425). כך, גם, כאשר שאלת "עצם קיומם של יחסי עובד ומעביד" שנויה במחלוקת של ממש בין הצדדים. גם אז אמורה זו להתברר בביה"ד לעבודה ובלבד שעילת התביעה תהיה ביחסי העבודה ביניהם ( ע"א 321/75 שרות ארצי להדברה בע"מ נ' דוד בוחבוט, פ"מ ל (1) 381) כמתייחסת לזכויות הנובעות מן היחסים שבין עובד למעביד, או לזכויות שמקורן במשפט העבודה (ע"א 6636/01 ארגמן טורס בע"מ נ' הוברמן, תק-על 2003(2) 347 (2003); א' רובין-בלייר, בית הדין לעבודה סמכות וסדר דין (תשס"ד-2004), עמ' 18-19).

לפיכך, גם אם אצא מנקודת הנחה כי הוכח שבין המבקש למשיב 1 התקיימו יחסי עובד-מעביד, אין בכך די בכדי להעביר את הדיון בסוגיה זו (בירור מערכת היחסים בין המבקש למשיב 1) או בתובענה בכלל – לבית הדין לעבודה. יש לבחון גם את עילת התובענה. עילות התובענה אותה הגיש המבקש לא נוגעות כלל לזכויות או חובות בדיני העבודה והעובדה, שככל הנראה עליה אין חולק, כי המבקש קיבל משכורת מהעסק (כשעל תלושי השכר, כעולה מטופסי 106 שצורפו לכתב התשובה, המופיע המשיב 1 כמעבידו) לא נוגעת לאף סעד לו עותר המבקש. כעולה מהתובענה – כל עילותיה סובבות סביב הטענה כי המבקש היה שותף בעסק, ביחד עם המשיבים, וכי מכוח סעיפים מסעיפים שונים בפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (ראו לדוגמא סעיפים 25-26 לתובענה) זכאי הוא לסעדים להם הוא עותר. זה המקום לציין כי הגם שבין אסופת החשבונות והמסמכים הנכבדת אשר לקבלתם עותר המבקש, מנויים גם תלושי משכורת שהוצאו לו, (בצוותא חדא עם תלושי משכורת שהוצאו ליתר העובדים בעסק – ר' סעיף ד' בעמוד הראשון לתובענה), הסעד המבוקש לא נתבע על בסיס עילה ביחסי עבודה כעובד אלא על בסיס עילה לפיה כשותף זכאי הוא לקבל את מלוא החשבונות של השותפות. מקור הסכסוך בין הצדדים, שהביא לתובענה שבפניי, אמנם נעוץ בעבודה משותפת – אך אין בכך די בכדי לומר כי עילת התובענה בזכויות שמקורן במשפט העבודה. ראו לעניין זה ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי (שם) שם מפרש בית המשפט את המונח "עילה" שבסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, כ"מכלול עובדות המולידות זכות הנובעת מן היחסים בין עובד למעביד או זכות שמקורה במשפט העבודה... יודגש כי מדובר בזכויות (או חובות) שמקורן בדיני עבודה ויחסי עבודה ולא במקור הסכסוך... (הדגשות לא במקור)

במסגרת התובענה שלפניי נדרשת הכרעה בשאלה האם בין המבקש ובין מי מהמשיבים התקיימו יחסי שותפות, המקימים בידי המבקש, כשותף, את הסעדים המבוקשים על ידו. לא מן הנמנע כי במסגרת ההוכחות יתברר כי לא עלה בידי המבקש לעמוד בנטל הנדרש ממנו להוכחת היותו שותף בעסק- וכפועל יוצא מכך, תביעתו תידחה. עם זה, פסק דין שכזה, בודאי שלא יהא בו כדי להוות מעשה בי-דין בפני בית הדין לעבודה, במידה שלפניו יבחר אז המבקש להגיש תביעה חדשה, על בסיס עילות אחרות (לדוגמא הלנת שכר עבודה) לקבלת סעדים דומים לאלו המבוקשים במסגרת התובענה שבפניי ( זה המקום לציין כי אין מניעה לפיה משכורתו של עובד שכיר תשולם, כולה או מקצתה, על בסיס אחוז מרווחי המעביד – ראו ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח (4) 689).

לא מצאתי באסמכתאות שהביא ב"כ המשיב 1 לתמיכה בבקשתו את המסקנה לה הוא מכוון. בע"א 321/75 הנ"ל בית המשפט העליון אמנם אישר את החלטת בית המשפט המחוזי להעברת התביעות לבית הדין לעבודה , אך באותה החלטה אישר גם את החלטת בית המשפט המחוזי כי אחת מעילות התביעה, אותה מצא בית המשפט המחוזי שאין היא ביחסי עובד ומעביד, תתברר לפניו (בית המשפט המחוזי) ולא בבית הדין לעבודה. מכאן, שלא נס ליחו של התנאי לסמכות הדורש את בחינת "עילת" התובענה. כך ניתן ללמוד גם מפסה"ד השני אותו הביא ב"כ המשיב 1 לתמיכה בטענותיו – פסק דינו של חברי, כב' השופט אטדגי, בת"א 21385-12-10 (שם). גם שם הקדיש בית המשפט פרק שלם ונפרד לבחינת עילת התביעה שסילוקה התבקש , ולא נעתר לבקשה טרם שהכריע ומצא, כי עילות התביעה ביחסי עובד ומעביד שהתקיימו בין הצדדים (ס' 10-13 לפסה"ד).

בענייננו, בשלב זה של ההליך, במסגרת הבקשה לסילוק על הסף,עוד טרם ניתן להכריע באשר לשאלת התקיימותם של יחסי שותפות בין המבקש למשיבים, ומכאן שגם לא ניתן להכריע האם קיימות בידי המבקש עילות התביעה, על בסיס יחסי שותפות נטענים, לסעדים להם הוא עותר. לפיכך, במקרה זה, לא התקיימו התנאים לקבוע כי אין בית משפט זה רשאי להידרש לתביעה וכי הסמכות מסורה לבית הדין לעבודה.

סוף דבר

המשיב 1 ישא בהוצאות המבקש ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ צמודים ונושאים ריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

נקבעת ישיבת הוכחות ליום 19.2.2013 בשעה 10:00.

ניתנה היום, ט' חשון תשע"ג, 25 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.