1. בפני תביעה לפינוי וסילוק יד של הנתבע ממושכר שבבעלות התובעת בעילה חוזית בגין הפרת הסכם שכירות בין בעלי הדין באי תשלום דמי השכירות. בנוסף טענה התובעת כי המושכר היה נטוש עובר לפטירת אביו המנוח של הנתבע, ששכר את המושכר בשנת 1935.

טענות הצדדים:

2. התובעת בעלת זכויות במושכר המצוי ברח' אללדאוויה בירושלים, הידוע גם כחנות מס' 20/19 (להלן – "המושכר"). התובעת טוענת כי המושכר הושכר לאביו המנוח של הנתבע מר אנטון לורנס (להלן-"המנוח") בחודש אפריל 1935. לאחר פטירת המנוח , נחתם הסכם שכירות למושכר בינה ובין הנתבע, בשנת 1979 שהוארך מאוחר יותר ונקבעו בו דמי שכירות בשיעורים שונים , כדלהלן: א. לתקופה החל מיום 1.4.80 עד יום 31.3.81 סך של 7,000 לירות ישראליות. ב. לתקופה החל מיום 1.4.81 עד 13.3.82 סך של 9,600 לירות. ג. לתקופה החל מיום 1.4.82 עד 31.3.83 סך של 12,000 לירות (להלן-"ההסכם", נספח א' לכתב התביעה).

3. התובעת טוענת כי הנתבע אינו בעל זכויות של דיירות מוגנת במושכר הואיל ולא שלם לה דמי מפתח. המנוח , נטש את המושכר עוד בחייו ללא כוונה לשוב אליו וגם לפיכך, הנתבע אינו בעל זכויות כדייר מוגן במושכר. הנתבע עצמו, לא עשה שימוש כלשהו במושכר והמושכר, נטוש, עזוב ומוזנח. הוסיפה התובעת וטענה כי הנתבע, לא שלם לה דמי שכירות שנתיים בסך של 2,475 ש"ח מסוף שנת 2008 עד מועד הגשת התביעה. בנסבות אלו, לא חודש ההסכם ולמרות זאת מסרב הנתבע שלא כדין להשיב לה החזקה במושכר.

התובעת בקשה להתיר לה פיצול סעדים על מנת שתאמוד את נזקיה בגין המושכר, הפסדיה ודמי שימוש המגיעים לה , לאחר שיוחזר המושכר לידיה.

4. הנתבע טען להתיישנות התביעה ולהעדר יריבות בינו ובין התובעת הואיל והמושכר הושכר לו ע"י מנהל הנכסים של הפטריארכיה ולא ע"י התובעת. טענותיו אלו נזנחו בסיכומיו ולפיכך, דינן להידחות.

5. לדידו של הנתבע, מעמדו במושכר הוא כדייר מוגן בהתאם להסכמת התובעת בהתנהגותה בהעברת המושכר לידיו עוד בחי המנוח (סעיפים 10 , 11 ו-12ג. סיפא) והן מכוח זכותו על פי הדין בהיות אביו דייר מוגן במושכר מבלי שהחזירו לתובעת עד פטירתו זכות, שהועברה אליו בהיותו מחזיק ביחד עם המנוח במושכר (סעיף 12א.ד. ה. לכתב ההגנה). ההסכם בינו ובין התובעת מבטא זאת כמו גם שיעור דמי השכירות שנקבע בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר (סעיף 12 ה. ו-ו. לכתב ההגנה). השימוש שלו במושכר הוא למחסן בהתאם לייעדו ובהסכמת התובעת לכך. לעניין תשלום דמי השכירות טען הנתבע כי התובעת סרבה לקבל ממנו את התשלום עם פנייתו אליה בשנת 2008 דבר שהוכחש בכתב התשובה.

הנתבע הכחיש כי המנוח נטש את המושכר וטען כי הוא עצמו עושה בו שימוש ממועד הפטיר וקןדם לכן ועד היום. לפיכך נטען כי לא קמה עילת פינוי נגדו. למרות זאת וככל שייקבע כי קיימת עילת פינוי, ביקש הנתבע שיינתן לו סעד מן הצדק. הנתבע, התנגד למתן רשות לפיצול סעדים.

דיון והכרעה:

6. השאלה שבמחלוקת היא בדבר מעמדו של הנתבע במושכר. אם הוא בעל זכויות כדייר מוגן או שמא שוכר בשכירות חופשית.

לבירור טיב הזכויות, יש לבחון מה היה מעמדו של המנוח במושכר במרוצת שנות השכירות ובמועד פטירתו לרבות שאלת נטישתו את המושכר. ככל שייקבע שהמנוח היה דייר מוגן במושכר תיבחן שאלת זכותו של הנתבע כדייר מוגן במושכר, אם מכוח העברת הזכויות אליו בחיי המנוח בהסכמת התובעת ואם מכוח זכויותיו של המנוח לאחר פטירתו, לפי טענה חילופית של הנתבע.

מעמדם של המנוח והנתבע במושכר:

7. אביו של הנתבע שכר את המושכר כבר בשנת 1935 מבלי שנטען או הוכח כי שילם דמי מפתח לתובעת. בהתאם למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 (להלן-"החוק", סעיף 5 (ב) ) ובהתחשב במועד ההתקשרות בהסכם עם המנוח והשימוש שלו במושכר במשך עשרות שנים מכוח אותו הסכם כמו גם גובה דמי השכירות שנגבו מהמנוח בהתאם להוראות החוק ותקנותיו אף שלא הוכח כי שהמנוח שילם לתובעת דמי מפתח, מביאים לכלל מסקנה על היותו דייר מוגן במושכר.

8. המנוח נפטר ביום 23.8.72 (תעודת פטירה צורפה כנספח 1 לתצהיר הנתבע ; עדותו עמ' 26 שורה 15) ולא נסתרה גרסת הנתבע בחקירתו לפיה הוא עבד עם המנוח, אביו, בבית הדפוס שבבעלות המנוח שפעל במושכר עד שנת 1957 והועבר מהמושכר באותו מועד לנכס אחר ברח' צלאח א-דין. לאחר העברת בית הדפוס כאמור, שימש המושכר את המנוח והנתבע לפי גרסתו של האחרון למחסן להנחת ציוד של בית הדפוס וכן ציוד של בית מלון שבבעלותם (סעיפים 5-6 לתצהיר הנתבע) . בהתאם לאמור ולגרסת הנתבע השימוש במושכר היה כמחסן משנת 1957 ואילך .

9. הנטל מוטל על התובעת להוכיח כי המנוח נטש את המושכר ובכך היא לא עמדה בהיעדר ידיעה של העד מטעמה על השימוש של המנוח במושכר עובר לפטירתו שכן הוא לא עקב באותם שנים אחר השימוש במושכר ולא הובא עד אחר מטעמה להוכחת טענתה זו.

מנגד, גרסתו של הנתבע אודות שימוש שלו במושכר בחיי אביו בניהול בית הדפוס ביחד עם המנוח מתיישבת עם קבלות של התובעת שהוצאו על שמו בגין תשלומי דמי שכירות מיום 1.6.71 ומיום 13.11.71 (נספחים 2 ו-3 לתצהיר הנתבע ; עדות המטרופוליתאן איסיכיוס , להלן- "העד איסיכיוס", עמ' 9 שורות 17-26).

10. התובעת לא טענה בכתב התביעה ובכתב התשובה כי המנוח ויתר על זכותו במושכר ו/או כי הוא חתם על כתב ויתור כי אם טענה כאמור ברישא של פסק הדין כי הוא נטש את המושכר עוד בחייו (סעיף 7 לכתב התביעה, סעיף 5 לכתב התשובה) . יתירה מכך, התובעת לא טענה לויתור בתצבירו של העד מטעמה ואף לא ביקשה לתקן את תביעתה בהעלאת הטענה והצגת מכתב הנחזה להיות כתב ויתור של המנוח. לפיכך, יש בטענה בנדון שהובאה בסיכומיה משום הרחבת חזית אסורה.

11. בדומה לכך, לא טענה התובעת בתביעתה או בכתב התשובה כי המנוח החזיר לה את המושכר עוד בחייו ולפיכך האמור בתצהירו של העד איסיכיוס מטעמה בנדון (סעיף 4) יש בו משום שינוי חזית מה גם , שלא הובאו ראיות על החזרת המושכר בפועל לידי התובעת מהמנוח. מנגד, הוכח מעדותו של עובד עיריית ירושלים כי המושכר רשום משנת 1968 ועד היום ע"ש שוקרי לורנס אנטון (עמ' 30 לפרוטוקול וראו תעודת עובד ציבור של העד קרה ) מבלי שמצויה בתיק הנכס הודעה של התובעת על החזרת המושכר לידיה ו/או רישום בנוגע לשוכר אחר ממועד הוויתור לכאורה של המנוח לדידה עד מועד החתימה על ההסכם עם הנתבע.

מראיות הנתבע בהצגת קבלות שניתנו לו לדמי שכירות הוכח כי התובעת גבתה וקיבלה ממנו דמי שכירות בשנת 1971 קרי, לאחר מועד הוויתור לכאורה של המנוח על המושכר דבר שאינו מתיישב עם טענות התובעת המאוחרות , בדבר ויתור או החזרת המושכר ע"י המנוח.

אין בידי לקבל את גרסתו של העד איסיכיוס לפיה עשוי להיות שהתשלומים משנת 1971 הם בגין חוב עבר לדמי שכירות (עמ' 9 שורות 28-30, עמ' 10 שורות 2-3, עמ' 20 שורות 21-22) מבלי שהוכח בראיות התובעת כי אכן היה חוב ועבור איזו תקופה. ככל שהמנוח ויתר על זכותו במושכר, צפוי היה שהתובעת תרשום בקבלה כי התשלום הוא בגין חוב עבר וכן שתדאג לרישום בכתב הוויתור הנטען על ידה, כי נותר חוב בגין העבר ולא כך נהגה.

12. העד איסיכיוס העיד כי תיק הנכס של התובעת מנוהל בדייקנות ובהקפדה ( עמ' 6 שורות 20-33 ) אך למרות זאת כאמור, לא הוכח קיומו של רישום על חוב עבר והוכח בראיות הנתבע כי נעדרים מהתיק מסמכים כדוגמת קבלות והסכמים אחרים . מסמכים אלו, לא הוצגו במסגרת צו גילוי מסמכים מיום 30.11.11 מה שמעיד כי לא נמצאו בתיק הנכס כפי שהעיד העד איסיכיוס ללא הסבר מניח את הדעת על היעדרם בהתחשב בגרסתו לפיה התיק נוהל בקפדנות רבה (עמ' 9 שורות 6-9, עמ' 11 שורות 4-8). לדברי העד, עשוי להיות שההסכם משנת 1975 נפל מהתיק או אבד (עמ' 11 שורה 4).

בכל האמור יש גם כדי לערער את קבילות כתב הוויתור של המנוח בהיותו לדידה של התובעת בבחינת תעודה נושנה. שכן, כתב הוויתור לא נחתם במעמד העד איסיכיוס כי אם נטען שנחתם בפני נציג אחר של התובעת שהלך לעולמו. לפיכך, לאור קביעתי לפיה תיק הנכס לא נשמר בקפדנות והוכח כי חסרים בו מסמכים מהותיים לשכירות לא הוכח כי המנוח ויתר על המושכר בחתימתו על כתב הוויתור הנטען.

13. לפיה הלכה פסוקה, הנטל מוטל על בעלים להוכיח את הנטישה של מושכר ללא כוונה לשוב אליו ויפים הדברים ביחס לשאלת הנטישה של המנוח את המושכר המשליכה על זכויותיו של הנתבע במושכר מכוחן.

על עילת הנטישה מצינו בע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ובניה נ' נוסיבה, פ"ד מו(5) 758: "עילת הנטישה היא עילת פינוי שהוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131. הרציונל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על הדיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. רציונל זה מחייב כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר כך שיש לו קורת גג, או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק".

נטל השכנוע לקיומה של נטישה של המנוח את המושכר מוטל על שכמה של התובעת בדבר נטישה ללא כוונה לשוב למושכר עוד. ככל שתרים את הנטל יהא בידי הנתבע להוכיח כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהייתה נטישה, בהביאו ראיות לסתור זאת.

14. העד איסיכיוס לא טיפל במושכר עובר לפטירת המנוח כי אם בשנות ה-60 . לדבריו, בשנת 1975 הוא למד על נטישת המושכר (עמ' 7 שורות 18-20 ) . בהמשך דבריו שינה ואמר כי משנת 1971 הוא ראה שהמושכר סגור (עמ' 7 שורות 24-26) ובשנת 1975 ראה שהוא נעול (עמ' 7 שורה 13). נימצא כמובא לעיל כי אין לעד ידיעה אישית על נטישה של המנוח את המושכר. גביית דמי שכירות מהמנוח באמצעות הנתבע בשנת 197 יש בה כדי להעיד כי היא המשיכה להכיר במנוח כדייר מוגן במושכר בסמוך ביותר למועד פטירתו. התובעת, גם לא טרחה להביא לסילוק הנתבע מהמושכר עובר לפטירתו בין אם מחמת נטישה ובין אם מחמת הויתור לפי דידה , טענה אותה דחיתי מטעמים דיוניים וקבילות. כמו כן, ככל שהמנוח נטש את המושכר , לא סביר שהוא היה ממשיך לשלם את הארנונה עד מועד פטירתו כמו גם דמי שכירות לתקופה לאחר עזיבתו את המושכר.

מקום בו קיים ספק בשאלה אם דייר נטש או לאו את המושכר , ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מחמת הספק (ע"א 170/63 פפסימידוף ואח' נ' חיזק ואח', פ"ד י"ז 2498, 2501 ; בספרו של בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 127-126).

בנסבות אלו , נדחית טענת התובעת לפיה המנוח נטש את המושכר.

15. לא נסתרה כאמור גרסתו של הנתבע והעד מטעמו מר חבש לפיה הנתבע עבד עם אביו בבית הדפוס עד פטירת אביו המנוח. לפיכך ומשנדחתה טענת הנטישה של המנוח את המושכר קמה לנתבע הזכות להמשיך להחזיק במושכר לאחר פטירת המנוח לפי טענתו החילופית בכתב ההגנה בכפוף לשימוש של הנתבע במושכר , על פי סעיף 23 (ב) לחוק. ובלבד, כאמור בסעיף 26 לחוק, שהוא המשיך לעשות שימוש במושכר לאחר פטירת המנוח.

16. הנתבע טען כי התובעת חתמה אתו על ההסכם על מנת לעגן במסמך בכתב את זכותו במושכר. לטענת התובעת, הסכם שכירות נחתם בשנת 1979 אך הוכח מראיות הנתבע כי הסכם קודם לו נחתם כבר בשנת 1975 . בהתאם לקביעתי לעיל, הוכח כי המושכר נשאר בידי הנתבע ממועד פטירת המנוח מבלי שהתובעת הוכיחה כי המנוח החזירו לידיה (זאת כאמור לפי טענה שנטענה בהרחבת חזית אסורה) ומבלי שהוכח כי המנוח נטש אותו. בהתאם לכך, לא נירשם בהסכם כי לא יחולו עליו הוראות חוק הגנת הדייר ותקופת השכירות שנקבע לשנה עם תנאי בסיפא להסכם לתקופה נוספת בת 3 שנים , הוארכה במשך עשרות שנים ללא חתימה על הסכמים או הארכה של ההסכם מעת לעת עד שנת 2008, מועד בו ביקשה התובעת לראשונה מהנתבע, לפנותו.

17. דמי השכירות שנגבו לפי דרישת התובעת (נספחים 4-10 לתצהיר הנתבע) היו לפי שיעור דמי שכירות השכירות בחוק ולא בשכירות חופשית , באופן המתיישב עם גרסתו של הנתבע לפיה הוסכם כי הוא דייר מוגן במושכר.

התובעת, מנהלת ומשכירה של נכסים רבים שבבעלותה (עמ' 7 שורות 1-6) . דווקא בשל כך, צפוי היה שתדרוש מהנתבע דמי שכירות בשיעורם בשוק החופשי ותדאג לרשום בהסכם כי השכירות , בשונה מהשכירות של המנוח , אינה בדיירות מוגנת ולא תסתפק בשתיקתה בהסכם בנדון. תימוכין לטענת הנתבע על הסכמת התובעת לזכות הדיירות המוגנת שלו מצאתי בדרישת התובעת מהנתבע לתשלום דמי שכירות לשנים 1979-1982 ,קרי: לאחר שנחתם ההסכם (נספח 22 לתצהיר הנתבע , מכתב מיום 29.5.79 ) בו נאמר כי דמי השכירות עודכנו בהתאם להוראת חוק הגנת הדייר (בתי עסק) ובהתאם להם הדרישה הכספית. בנוסף, שיעור דמי השכירות שנקבע בהסכם משנת 1975 והשינויים בנדון שהוכנסו בהסכמים הנוספים יש גם בהם כדי ללמד שלא עסקינן בשכירות חופשית כי אם בשכירות בדיירות מוגנת .

לא השתכנעתי מעדותו של העד איסיכיוס , מדוע זה גבתה התובעת דמי שכירות מהנתבע לפי הוראות החוק בהיעדר בסיס להשערתו לפיה היא רצתה לסייע לנתבע למרות שלא נימצא שהוא נזקק או חסר אמצעים (עמ' 11 שורות 13-29) ומבלי שהוא נמנה על קהל עדתה.

18. אוסיף כי אם סברה התובעת כי המנוח אינו עוד בעל זכויות במושכר , הוכח בהתנהגותה כי הסכימה ,ולו גם לפנים משורת הדין בדומה להסכמתה לגביית דמי שכירות נמוכים מהנתבע, להכיר בזכויותיו במושכר כדייר מוגן בין אם כ'ממשיכו' של המנוח לאחר פטירתו עשוי להיות לנוכח יחסי שכירות לתקופה של מעל מחצית מאה במושכר.

לא נסתרה גרסתו של הנתבע בנוגע לנסיבות הזמנתו לחתום על ההסכם , על מנת שיהיה חוזה חתום לאחר פטירת המנוח. העד איסיכיוס לא ידע להעיד על מעמד החתימה על ההסכם שכן ההסכם נחתם בפני המטרופולין קונסטנטין המנוח שהיה אחראי אז לניהול המושכר (עמ' 6 שורות 2-6) ולא בנוכחותו.

19. בנסיבות אלו אני קובעת זכותו של הנתבע במושכר היתה זכות בדיירות מוגנת ממועד פטירת המנוח.

20. נדחית טענת הנתבע לפיה זכות הדיירות המוגנת עברה אליו עוד בחיי אביו בהסכמת התובעת בהיעדר ראיה כלשהי בתמיכה לכך בין אם בהסכם בינו ובין ובין אם בהסכם עם התובעת מה גם שההסכם שנחתם עימו לאחר פטירת המנוח אינו תומך בגרסתו זו. עדותו של הנתבע בנדון לא היתה קוהרנטית (עמ' 20 שורות 20-31) . הנתבע לא יישב את התהייה מדוע תיאות לכך התובעת מבלי שהוא שלם לה דמי מפתח ובהתחשב בשוני בין זכויותיו מכוח סעיף 23 לחוק שאינן עוברות לאחרים ובין זכותו של דייר מוגן חדש.

נטישת הנתבע את המושכר:

21. התאם לכך נדרשתי לבחינת קיומה של עילת תביעה לפינוי מחמת נטישת המושכר ע"י הנתבע .

העד איסיכיוס העיד כי לפי ההסכם ייעוד המושכר הוא לבית עסק וכי לא ניכרו בו סימני שימוש כלשהם גם לא למחסן , שימוש שלא הותר כלל לנתבע (עמ' 7 שורות 24-31). יוער, כי התובעת לא ביקשה לתקן את תביעתה בהוספת עילת פינוי בגין הפרת הסכם בשינוי הייעוד של המושכר לפי סעיף 131(2) לחוק ולמרות זאת נדרשתי לבחינת אופי השימוש במושכר , בין אם כבית עסק ובין אם כמחסן, שימוש לגביו לא הוסכם בהסכם. העד אמר כי הוא עובר ברחוב בו מצוי בנכס פעם עד פעמיים בשבוע במרוצת השנים משנת 1975 ואילך ומעולם לא נמצא את המושכר פתוח ולא ראה כי עובדים במושכר. הוא עצמו ציפה לראות מושכר פעיל בהיות השכירות לבית עסק והנתבע מעולם לא פנה אליו להודיעו כי המושכר משמש למחסן עבורו (עמ' 7 שורות 24-31, עמ' 8 שורות 10-13 ). עדותו של העד עשתה עלי רושם מהימן ונתמכה בעדויות של העדים חבש וקרה.

22. העד עיסא חבש מטעם הנתבע , גם הוא בעל בית דפוס וידיד של הנתבע לפי עדותו, אמר בחקירתו כי בית דפוס שבבעלותו אינו בסמוך למושכר. למרות זאת לדבריו, הוא חולף ליד המושכר פעם אחת בשבועיים בממוצע (עמ' 16 שורות 16-17)ורואה שהמושכר סגור (עמ' 16 שורה 19). העד ואמר שהוא לא נכנס פנימה למושכר מזה שנים ארוכות ולפיכך לא היה בידו להעיד על השימוש במושכר , טיבו והיקפו (עמ' 17 שורה 10 ). כדבריו, ממועד העברת בית הדפוס מהמושכר לנכס אחר, הוא לא נכנס למושכר ואף לא פגש את הנתבע בתוך המושכר (עמ' 18 שורה 3 ).

מר קרה העיד כי לפי הרישומים בתיק הנכס בעירייה עולה כי בביקורי נציגי העירייה במושכר לצורך טיפול בהשגה שהגיש הנתבע לעירייה נמצא כי "המקום כל הזמן היה סגור" (עמ' 30 שורות 11 ו-18 ; ראו ע/2 , ע/3 ).

23. הנתבע , אמר בעדותו כי בית הדפוס שהועבר לרח' צלאח א-דין אינו פעיל מזה כ-7 שנים והמלון שהיה בבעלות אביו המנוח ובבעלותו כיום , אינו פעיל מזה כעשר שנים (עמ' 21 שורות 14-22 ). ממועד העברת בית הדפוס מהמושכר הם לא עשו שימוש במושכר לבית דפוס . למרות זאת , מאוחסנות שם לדבריו מכונות ישנות ותיקיות של המלון , אך אין מים וחשמל במושכר (עמ' 22 שורות 30-31).

הוכח אם כן כי השימוש במושכר היה למחסן משנת 1957 ואילך מבלי שהנתבע גילה את אוזנה של התובעת על כך במועד החתימה , בו נירשם שימוש בחנות כבית עסק. הנתבע עצמו לא ידע לומר מה מצוי במושכר. לדבריו " מי שנכנס לשם יודע מה יש בפנים " (עמ' 27 שורות 28-30) . חזקה על הנתבע, שהיה מביא לעדות את העובדים שלו שפרטיהם ידועים לו היטב לפי דבריו אילו עדותם עמדה לטובתו. משלא עשה כן ובהיעדר טענה למניעה מזימונם על מנת להוכיח את דבר השימוש במושכר בהיותם "יוצאים ונכנסים אליו" כדבריו (עמ' 26 שורות 27-31 , עמ' 27 שורה 29) יש בכך כדי לערער את מהימנות גרסתו שכאמור לא נתמכה בראייה כלשהי , לא היתה קוהרנטית והוכח כי אינו יודע בעצמו על היקף ואופי השימוש במושכר , גם לא כמחסן , למרות היותו בעל העסקים האמורים והשוכר של המושכר (ע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלאיימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651).

ככל שהציוד של בית הדפוס והמלון שנסגרו או חלק ממנו אכן הועבר למושכר, צפוי שהנתבע יציג ראיות על העברתם למושכר (קבלה למוביל; תעודות משלוח של ציוד לעסק; הזמנת תיקיות של בית המלון והעברתם לרואה חשבון וכיוצ"ב). יתירה מכך, הנחת פריטים בודדים במושכר אין בה כדי להוכיח שימוש במושכר כמו גם היעדר ראייה כלשהי לביקורים של הנתבע או עובדים מטעמו במושכר למעט ביקור בודד של הנתבע אשר גרסתו בנדון לא מהימנה עלי, בהיעדר ידיעה שלו על פרטי הציוד שמונח שם. יוער, כי לא הוכח מה הציוד המצוי במושכר ודווקא מחמת סגירת שני העסקים , בית הדפוס והמלון, הוכח כי אין בכוונתו לעשות עוד שימוש במושכר בהיעדר ראייה לצורך שלו בציוד המצוי במושכר לפי גרסתו ובהיעדר ראייה לכוונתו לפתוח את עסקיו מחדש במושכר.

24. ניתוק החשמל והמים למושכר ע"י הנתבע (עמ' 27 שורות 16-21) גם בו יש כדי להעיד על נטישתו ועל היעדר כוונה לחזור ולעשות בו שימוש . זאת בדומה לחלונות המושכר השבורים עליהם העיד הנתבע, המלמדים על היעדר צורך שלו במחסן וכוונה לשוב אליו בו (עמ' 26 שורות 20-21 , תמונות ת/4-ת/7). כמו כן, לא הוכחה גם גרסתו של הנתבע על סיוד המושכר לאחרונה או אחת לכמה שנים, בהיעדר ראייה בתמיכה לכך (כדוגמת קבלות בגין הסיוד).

25. " הכלל הוא שגם שימוש מוגבל בבית העסק משמש הגנה בפני נטישה ובלבד שהעסק אשר מתנהל במושכר יהיה עסקו של הדייר" (בספרו של בר אופיר, שם, עמ' 124 ). בנסבות שבפני, הוכח כי הנתבע נטש את המושכר בהיעדר זיקה אליו, ולו גם מינימאלית כבית עסק כמו גם למחסן ובהיעדר כוונה לשוב אליו .

בהתאם לכך לא הוכחה זכותו להחזיק בנכס ודין טענת התובעת לעילת פינוי מחמת נטישה להתקבל.

אי תשלום דמי שכירות:

26. הנתבע הודה כי לא שלם לתובעת דמי שכירות החל משנת 2008 ואילך מחמת סירוב של התובעת לקבל ממנו את דמי השכירות. טענתו בנדון לא הוכחה שכן הוא עצמו העיד כי שלח את מנהל החשבונות שלו אלכס ארביב לשלם את דמי השכירות (עמ' 25 שורות 10-12, 17 ) מבלי שהלה התייצב להעיד. הנתבע לא טרח לשלוח לתובעת הודעה על סירובה לקבל ממנו דמי שכירות כי אם לאחר שהוגשה התביעה (עמ' 25 שורה 27) אלא בהפקדתם בקופת בית המשפט לאחר שהוגשה התביעה. יחד עם זאת, הוכח בחקירתו של העד איסיכיוס כי התובעת סרבה בשנת 2009 לקבל דמי שכירות מהנתבע הואיל והוחלט להביא לפינויו מחמת נטישת המושכר (עמ' 12 שורות 16-17).

סעד מן הצדק:

27. הנתבע עתר למתן סעד מן הצדק למניעת פינויו מהמושכר.

תכלית חוק הגנת הדייר, להבטיח לדיירים קורת גג . למרות זאת, אם מושכר של הדייר הפסיק לשמש לו מקום מגורים או עסק, אין זה צודק שימשיך להחזיק בו למרות נטישתו ולפיכך, אין להגן עוד על הדייר בנסיבות כאלה ויהיה עליו לפנות את דירתו או את בית עסקו ולהחזירם לבעליו (ע"א 170/63 פפסימידוף ואח' נ' חיזק ואח', פ"ד י"ז 2498, 2501 ע"א 477/67 רבינוביץ נ' ארגש, פ"ד כ"ב ( (1) 309, 312 ; ע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה, שם ; דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 125).

28. ניחא אילו עסקינן בעילת פינוי מחמת אי תשלום דמי שכירות , היה בסיס לבחינת הבקשה לסעד מן הצדק בהתחשב בהקפדה של הנתבע על תשלום דמי שכירות בשנות השכירות עד לשנת 2008. לא כך פני הדברים, בנוגע לעילת פינוי מחמת נטישת המושכר בהיות הסעד סעד מן היושר המסור לשיקול דעתו של בית המשפט ולאור נסיבות ההפרה ותוצאותיה.

בבחינת הדברים, יש להידרש לשאלה אם הפינוי מהווה סנקציה חמורה מדי ובלתי צודקת, ביחס להפרה הקונקרטית (ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום, פ"ד ל"ד(2) 208) ולאזן בין ההפרה ותוצאותיה לשוכר אל מול זכותו של בעל הבית, על קניינו ( חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו).

29. עסקינן במושכר לצורך בית עסק (כאמור בהסכם) שהוכח כי הנתבע ייעד אותו למחסן בלבד אשר לגביו,בשונה מבית מגורים, אין בית משפט נעתר לבקשה לסעד מן הצדק אלא במקרים ראויים ובנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ע"א 88/81 אלסחורי ואח' נ' מזרחי, פ"ד ל"ז(3) 309). הנתבע , לא טען בכתב ההגנה ובתצהירו מה הם הטעמים המיוחדים לבקשתו לסעד מן הצדק.

מעדותו עלה כי הוא אינו עושה שימוש במושכר הואיל ועסקו הועבר לנכס אחר והפעלת בית הדפוס והמלון הופסקו כליל כבר לפני כעשור שנים. הנתבע, גם לא הוכיח כי בכוונתו לפתוח עסק אחר במושכר ולא טען והוכיח בראייה כלשהי שתיפגע פרנסתו מחמת פינוי המושכר שכאמור, הוא לא עשה בו שימוש ולא הוכחה הנחיצות בו.

לפיכך, לא הוכח כי הסנקציה של פינוי חמורה בנסיבותיו האישיות של הנתבע. מה גם, שעסקינן במחסן לפי השימוש בפועל בו בעבר, שלגביו דרך כלל אין לתן את הסעד שהנתבע עותר לגביו ( ע"א 440/82 נהר נ' סרוגי [פורסם בנבו]).

30. בנסבות אלו נדחית הבקשה למתן סעד מן הצדק ודין התביעה להתקבל.

לאור האמור, אני מורה לנתבע לפנות את המושכר מכל אדם וחפץ ולהחזירו לידי הנתבע.

ניתנת לנתבע ארכה לפינוי המושכר למשך 60 יום מהיום.

31. ניתנת לתובעת רשות לפיצול סעדים בגין נזקיה והפסדיה מהמושכר לאחר שתעמוד על הנזק עם קבלת המושכר חזרה לידיה בהתאם לפסק הדין ובהיעדר התנגדות לכך בסיכומי הנתבע.

32. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪.

עותק יישלח לצדדים.

ניתן היום, ד' חשוון תשע"ה, 28 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.