1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' ליפשיץ - פריבס) מיום 28.10.14, בת.א. 4030-05-10. בפסק הדין התקבלה תביעת פינוי של התובעת, הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית (להלן – המשיבה), שהוגשה נגד הנתבע, מר שוקרי לורנס (להלן – המערער).

2. דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. אשר לערעור העיקרי. נקודת המוצא לדיון מצויה בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא. קביעות אלה, ובכלל זה הקביעות לעניין טיב זכויותיו של המערער במושכר כדייר מוגן; הקביעה כי אביו המנוח של המערער היה דייר מוגן, הגם שלא הוכח תשלום דמי מפתח; הקביעה כי לא הוכחה נטישה על ידי אביו המנוח של המערער; והקביעה בדבר נטישת המושכר על ידי המערער, מעוגנות היטב בחומר הראיות. בהקשר זה, לא מצאנו ממש בטענה כי קיימת סתירה הכרחית בין מסקנת בית משפט השלום כי לא הוכחה עילת הנטישה ביחס לאב, בעוד שהוכחה נטישה על ידי המערער. התשתית הראייתית לגבי כל אחד מעניינים אלה אינה זהה במלואה, בתוכן או בנקודת הזמן אליה היא מתייחסת (ראו למשל, בהקשר זה, מוצג מש/16, בקשת הנתבע לעיריית ירושלים מיום 16.11.06, לפטור מארנונה, בשל היות הנכס ריק; ראייה זו נוגעת במישרין למערער, אך לא לאביו המנוח). לא מצאנו גם ממש בטענה כי בית משפט קמא ביסס את פסק דינו על טענה שלא עלתה בדבר נטישה של המערער את הנכס, בין היתר בשים לב לאמור בסעיף 12 לתצהיר העד מטעם המשיבה, ולאמור בסעיף 9 לסיכומיה. גם מן הטיעון שבפנינו עולה בבירור, כי למערער ניתנה הזדמנות נאותה להתייחס בסיכומיו לטענות אלה, וכי הזדמנות זו נוצלה.

3. הנקודה העיקרית שהטרידה אותנו נוגעת לקושי ליישב בין טענת הנטישה, ובין העובדה שהמשיבה המשיכה לקבל דמי שכירות מן המערער בגין הנכס, עד לשנת 2008. מקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, ומן הראיות שהובאו בפניו, עולה, כי במשך שנים, עוד קודם לשנת 2008, היה הנכס נטוש, ולא שימש למטרת השכירות המקורית (ניהול עסק), ואף לא למטרה של מחסן. עולה גם, שהמושכר לא היה מחובר לחשמל ולמים, והעסקים שלשמם כביכול שימש כמחסן, כבר לא היו פעילים. עם זאת, שיקולים שעניינם השתק, מניעות, ומניעת התעשרות שלא כדין, מקשים על קבלת התביעה ביחס לתקופה האמורה, כאשר המשיבה אינה נמנעת מלקבל דמי שכירות בגין המושכר.

4. ברם, לאחר שנת 2008, לא קיבלה עוד המשיבה דמי שכירות מן המערער. גם אם נניח, כי ניתנה למערער ארכה של ששה חודשים לצורך פתיחה מחודשת של העסק בנכס (ראו עמוד 12 לעדות העד מטעם התובעת, מר איסיכיוס קונידיאנס), הרי שארכה זו לא נוצלה. עסק חדש לא נפתח. גם שימוש מזערי, ולו למטרות אחסנה, לא הוכח, ולו במקצת. גם בעת הדיון בפנינו, לא ניתן היה להתרשם מקיומה של כוונה ממשית וקונקרטית לקיים במקום עסק (או מחסן), וזאת להבדיל מהצהרה כללית ובלתי מפורטת. במצב זה, ובשים לב להפסקת השימוש המתמשכת, העקבית והברורה בנכס, אין כל יסוד להתערב בקביעת בית משפט השלום כי הוכחה גם הוכחה נטישה במובן דיני הדיירות המוגנת. הדברים אמורים הן מצד היסוד הפיזי של עילת הנטישה, הן מצד היסוד הנפשי.

5. בנסיבות העניין, אף אין מקום לסעד מן הצדק. אין מדובר בפינוי דייר מדירת מגוריו. אף אין מדובר בפינוי אדם מעסק, המשמש לפרנסתו. הנכס ננטש. כתוצאה מכך, הדיירות המוגנת פקעה. ההזדמנות לעשות שימוש בנכס לא נוצלה. בנסיבות אלה, גם בהינתן תשלום דמי שכירות משך תקופה ניכרת, כמתואר לעיל, פינוי המערער מן הנכס אינו נגוע באי מידתיות כלשהי, העשויה להצדיק התערבות בפסק דינו של בית משפט השלום, ולו בדרך של קביעת סעד מן הצדק.

6. התוצאה היא, כי דין הערעור העיקרי להידחות. הוא הדין גם בערעור שכנגד, אשר הופנה, שלא כדין, כנגד הנמקה שבפסק דינו של בית משפט השלום, להבדיל מן הסעד האופרטיבי שבו, בו נענה בית משפט השלום לתביעה במלואה.

7. נוכח דחיית שני ההליכים שבפנינו, ובשים לב למכלול הקביעות לעיל, יישא כל צד בהוצאותיו בערכאה זו. הערבונות שהופקדו יושבו למפקידיהם, באמצעות ב"כ.

המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, ל' ניסן תשע"ה, 19 אפריל 2015, בהיעדר הצדדים.