1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975. עילתה, נזק גוף שנגרם לתובע בתאונת דרכים ביום 5.12.09. התובע נסע במכונית שנהג הנתבע 1 וביטחה הנתבעת 2 והיא התנגשה בעץ. אין חולק על חבות הנתבעים, אך הצדדים חלוקים בהערכת הנזק.

2. פרופ' מירי נויפלד מונתה למומחית מטעם בית-המשפט בתחום הנוירולוגיה כדי לבחון את טענת התובע שבעקבות התאונה החמירה מחלת האפילפסיה שממנה סבל עוד קודם. המומחית פקפקה בסברה שההתקפים שמהם סבל התובע לפני התאונה אכן היו התקפים אפילפטיים. היא העמידה את התובע לבדיקות שבסופן הסיקה שהוא סובל מהתקפים פסיכוגניים שאינם אפילפטיים ולכן המליצה להפנותו לבדיקה פסיכיאטרית. אז מונה כמומחה מטעם בית-המשפט הפסיכיאטר ד"ר אורי מילר. הוא חיווה דעתו שלתובע נכות נפשית שבאה לידי ביטוי בתופעות פיזיולוגיות של התעלפויות המלוות התכווצויות שרירים. בעקבות התאונה חלה בנכות זו החמרה שביטויה הוא בהתרבות התופעות החולניות הללו שלהן נוסף "טיק" בצוואר. כלל נכותו של התובע הוערכה ב – 20% שמהם 10% עקב התאונה. בחקירתו הנגדית שינה המומחה דעתו בנוגע לדרגת הנכות שנגרמה בתאונה. לבסוף הסביר ד"ר מילר שלתובע בסה"כ 70% נכות, מתוכם 40% בשל רמת משכל נמוכה מאד ועוד 30% בשל ההתקפים ומתוך אותם 30% מחצית נגרמה בשל התאונה - היינו 15%.

3. הבסיס למסקנת ד"ר מילר היה הנחה עובדתית שבערך 10 חודשים לפני התאונה חדלו ההתקפים שמהם סבל התובע עד אז אך הם שבו והופיעו אחרי התאונה. מה היתה תדירות ההתקפים לפני התאונה? האם נפסקו לתקופה כלשהי? מה תדירותם היום? אלה הן שאלות של עובדה ויש להכריע בהן על בסיס ראיות.

4. התובע יליד 1989 נפצע כשהיה בן 20 ביום 5.12.2009. מסמכים מהשנים 2006 – 2007 מדווחים על אירועי התעלפויות או אובדן הכרה, שהתרחשו בנסיבות שונות ומגוונות. לא בכל פעם שהתרחש התקף הגיע התובע לטיפול רפואי. להפך, מעת לעת כוללת הרשומה הרפואית דיווח בדיעבד על "מקבץ אירועים". רק מקצתם התרחשו לעיני עדים ונראה שאין תיעוד של אפיזודה שהתרחשה לעיני רופא. התובע ואמו סיפרו על התעלפויות ואבדן הכרה בתדירות של פעם או פעמיים בשבוע במשך שנים. רק על מיעוטם התלונן התובע בפני רופא וברור שרובם דווחו זמן ניכר לאחר מעשה. רק מקצת ההתקפים תועדו בזמן אמת. גם בתקופות שבהן לטענת התובע ואמו הוא סבל מהתקף או שנים בשבוע חסר תיעוד כלשהו של התקפים במשך חודשים. מכאן שאין לצפות למצוא תיעוד לכל התקף וגם אי אפשר להסיק מהעדרו של תיעוד לאורך זמן על העדרם של התקפים.

5. התיעוד האחרון של אירוע התעלפות או אובדן הכרה לפני התאונה היה ביום 7.4.09. בחוות-דעתה של פרופ' נויפלד צויין שההתקף האחרון לפני התאונה היה כחצי שנה לפני התאונה. בסיכום המחלה של בדיקת הוידאו EEG (שמאוחר לחווה"ד זו) נרשם מפי אמו של התובע שהוא היה חופשי מהתקפים מזה 8 חודשים בגיל 18. דומה שזו הפעם הראשונה שבה תועדה טענה עובדתית זו מפי התובע או מפי אמו – ומאז היא חזרה בהזדמנויות שונות. בתצהירו כתב התובע "לפחות תשעה חודשים לפני התאונה לא סבלתי יותר מאותם התקפי התעלפויות". וכך גם הצהירה אמו. היא אף העידה בחקירתה הנגדית שבעבר סבל התובע מהתקפים בתדירות של פעם –פעמיים בשבוע, אז חלה הפסקה של 9 – 10 חודשים ואחרי התאונה שב התובע וסבל מהתקפים בתדירות של פעם-פעמיים בשבוע.

6. האם לא זכרה הרבה פרטים שהיה מצופה שתזכור, למשל את שם בית-הספר שבו למד בנה. והיא גם העידה על כך שיש לה בעיות זכרון. היא ייחסה את הפסקת ההתקפים לפני התאונה לטיפול תרופתי שנטל התובע. זה אינו יכול להיות הסבר נכון להפסקת ההתקפים. התיעוד אודות נטילת תרופות (הן לפי בדיקות הדם והן לפי מועדי רכישת התרופות) מצביע על-כך שהתובע הפסיק ליטול תרופות לפני המועד שאחריו כנטען נפסקו ההתקפים. לא בשל נטילת תרופות פסקו ההתקפים. כך נותרה הפסקת ההתקפים הנטענת ללא הסבר כלל. לכאורה, התובע סבל מהתקפים קשים מדי שבוע במשך שנים ואז פסקו לפתע, סתם כך, ללא סיבה.

7. עדותו של התובע עצמו היתה לא פחות ממדהימה. בתחילה הוא העיד בהתאמה מוחלטת לעדות אמו. הוא סיפר שבמשך "שנתיים, שנה וחצי אפילו יותר" הוא סבל מהתקפים בתדירות של התקף שניים בשבוע. אז נפסקו ההתקפים לגמרי "לפחות שנה ואפילו יותר". אז חזרו ההתקפים לתדירות של פעמיים בשבוע.

8. מיד אחר-כך התהפכה גרסתו של התובע לחלוטין (דברי התובע מודגשים):

"ש. אתה אומר שהיתה שנה שכבר לא היו לך התקפים בכלל?

ת. מתי אמרתי שלא היו לי התקפים?

בית-המשפט:

ש. לפני כמה דקות אמרת שהיתה לך תקופה של שנה שלא היו לך התקפים.

ת. שלא היו לי התקפים? לפני או אחרי התאונה?

ש. אתה אמרת לנו לפני כמה דקות שהיתה לך תקופה של שנה שלא היו לך התקפים. עכשיו אתה שואל אותנו בטון מופתע שלא אמרת דבר כזה. אני שואל אותך האם אתה זוכר שהיתה לך תקופה של שנה שלא היו לך התקפים.

ת. לא."

כך הכחיש התובע בתוקף את הטענה העובדתית שעליה נשענה טענתו לנכות נפשית עקב התאונה! – הוא עמד על כך שההתקפים שמהם סבל לפני התאונה מעולם לא חדלו. בסיכומי התובע לא נעשה ניסיון כלשהו להתמודד עם עדותו, כאילו התעלמות מהדברים פשוט תאפס אותם ותמחק את רישומם הקשה.

9. איני רואה דרך כלשהי ליישב את הסתירות בעדות התובע ואת הכחשתו את עדות אמו. מדובר בסתירה בוטה וחזיתית. אין לי ספק שלא מדובר ב"אי הבנה" או ב"טעות". ממצאי בדיקת העזר הפסיכולוגית שנערכה לתובע לימדו על כישורים שכליים נמוכים. בית-המשפט היה ער לכך והקפיד מאד על בהירות השאלות והבנתן על-ידי התובע. בעת חילופי הדברים שצוטטו קודם כלשונם ניכר היה שהתובע הבין היטב את השאלות והשיב עליהן בביטחון. הרושם שנותר היה שבהכחשת הטענה שהתקפיו פסקו לפני התאונה השיב התובע תשובת אמת ספונטנית - ופשוט שכח שעליו לחזור על סיפור בדוי שסיפר קודם. הנתבעים מזכירים עניינים אחרים שונים שבהם נחשפה לכל הפחות מגמתיות של התובע. איני מוצא צורך לעסוק בכך. לאחר שהתובע הכחיש פעמיים את הטענה שלפני התאונה חדלו התקפיו אין לטענה זו תקומה.

10. התובע ואמו העידו ביום 23.4.17. הם לא מצאו לנכון לספר על כל אירוע מיוחד שהתרחש בתקופה האחרונה. סמוך לאחר סיום עדותם ביקש התובע להגיש תצהיר חדש מיום 9.5.17 שנתן חברו, שמעון חי. לפי התצהיר, חודשיים קודם הוא טייל עם התובע על חוף הים וזה התעלף לנגד עיניו. מחקירתו הנגדית של עד זה התברר שמדובר בחבר ילדות של התובע המכיר אותו שנים רבות. הנתבעים טוענים שמה שאין בתצהיר מרשים יותר ממה שיש בו: אין בתצהיר מילה וחצי מילה על עברו של התובע שהוא שעמד לבירור במשפט. אותו חבר ילדות שמכיר את התובע שנים רבות לא העיד שאי פעם ראה או שמע על התעלפויות או אובדן הכרה של התובע. הוא גם לא סיפר שהיתה תקופה של "הפוגה" שבמהלכה לא סבל התובע מהתקפים אלה.

11. המסקנה שמסיקים הנתבעים מכל זה היא נכונה. אין זה הגיוני שבעיה רפואית כרונית שממנה סבל התובע נעלמה סתם כך, ללא כל סיבה. הטענה העובדתית שבין אפריל 2009 ודצמבר 2009 נפסקו ההתקפים שמהם סבל התובע היא טענה "מתפתחת". אמו של התובעת "אמצה" אותה כשנחשפה למה שהסיקה פרופ' נויפלד מהרשומה הרפואית. היא והתובע חזרו עליה – עד שהתובע התכחש לה ושמט מתחתיה את הקרקע. אגב כך חשף את עצמו ואת אמו כעדים מאד בלתי מהימנים.

12. ד"ר מילר ביסס את חוות-דעתו על הנחה עובדתית מוטעית. הוא האמין למה שסיפרו לו התובע ואמו, אך כעת ברור לגמרי שמה שסופר לו רחוק מאד מהאמת. בפועל לא חל שינוי בתדירות או בחומרת ההפרעות החולניות שמהן סובל התובע ואשר ד"ר מילר מצא שסיבתן פסיכיאטרית. ממילא אין עוד לדבר על החמרה בנכותו הפסיכיאטרית עקב התאונה.

הנתבעים העלו טענות רבות נוספות בנוגע לנכות הפסיכיאטרית ולעדות המומחה. התובע לא טען בענין כלל ולאור הדברים שנכתבו קודם לא מצאתי טעם לפרט את כל הטענות או לדון בהן.

13. ד"ר ולנטין ז'טלני העריך את מצבו של התובע בתחום האורתופדיה. התובע נחבל בחזה ובכתף שמאל. בכתף נמצא חשד לשבר (אולי חלקי) ללא תזוזה. התובע שוחרר לביתו. חזר לטיפול כעבור כמה ימים וקיומו של השבר אושש. התובע קיבל טיפול שמרני ופיזיותרפיה. התובע התלונן גם על כאבים בשורש כף יד ימין וגילו אצלו שבר אלא ש- 3 שבועות לפני התאונה הוא עבר צילום שורש כף היד והממצאים זהים, כלומר השבר אינו קשור לתאונה. המומחה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 7.5% בגין הגבלת תנועה מזערית בטווח תנועות הכתף ללא דלדול שרירים וללא ממצא אנטומי והעריך שנגרמו לו נכויות זמניות בשיעור :100% למשך חודשיים ו - 30% למשך חודשיים נוספים.

הנתבעים מלינים על כך שהמומחה נזקק ל"התאמה" בין שני סעיפים משנה של תקנות הביטוח הלאומי. לדעתם אין לערוך התאמה כזאת מקום שבו ניתן להפנות להוראה מדוייקת הנוגעת לענין. הם גם טוענים שהתובע עצמו כלל לא טען בתצהירו למגבלה תפקודית כלשהי הנובעת מכתף שמאל (כפי שנראה הם לא מדייקים, התובע כן הזכיר בחטף בתצהירו מגבלה זו).

14. ד"ר ז'טלני אישר שקבע את דרגת הנכות באופן חלקי לפי סעיף 41(4)(2). אז נשאל: "אתה מסכים איתי עקרונית אם אנו דווקניים עם הסעיף הוא מקנה נכות רק כאשר ההגבלה היא עד 90 מעלות. כלומר הרמה מעבר ל-90 מעלות לא מקנה נכות." והשיב: "נכון מאוד. (הרמה 90 מעלות זו יד פשוטה הצידה במקביל לאדמה). למרות שזה נכון מה שכתוב בתקנות הרבה פעמים זה לא הגיוני לרופא שאדם שיכול להרים מעט מעבר ל-90 מעלות הוא לא יכול להוריד למשל ספר ממדף גבוה. לכן עשיתי חלקי." דומני שהסברו של המומחה מדבר בעד עצמו. הוא משקף ניסיון חיים ומידה ראויה של הוגנות. איני מוצא הצדקה לסטות מהערכתו.

הנזק

15. התובע טען שעובר לתאונה "עבד בשמירה ושכרו היה 10,000 שקל ובמלצרות ושכרו היה כחמשת אלפים שקל". מניסוח זה לא ברור אם היתה זו הכנסה מצטברת או הכנסה חודשית. התובע המשיך וטען כי אין בידיו תלושי שכר אך יש בידו דו"ח רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי. מכאן המשיך למסקנה שהכנסתו הממוצעת עובר לתאונה היתה 7,000₪ בחודש.

התובע טוען שבידיו אישורי מחלה לעשרה חודשי העדרות. מכאן, הוא מבקש פיצוי בסך 70,000₪ בגין התקופה שמיד אחרי התאונה. על יתרת תקופת העבר (מספטמבר 2010 ועד היום) הוא מבקש 294,000₪ בהנחה שאיבד מחצית מכושר העבודה שלו. לעתיד הוא מבקש שיפסק לו סכום פיצוי על בסיס דומה, או לפחות על בסיס הנכות הרפואית - 22.5%. התובע לא טרח לחשב את הסכומים.

16. הנתבעים מציינים כי לטענות התובע בדבר השתכרותו אין בסיס בתצהירו. לעומת זאת, הוא השיב לשאלון שהופנה אליו בתצהיר בדיוק בענין זה. כאשר הוא התבקש לציין את הכנסתו החודשית מכל מקור הכנסה שהוא בארבע השנים עובר לתאונה הוא השיב "חוץ מתקופה קצרה בה עבדתי בחניון אני חי על חשבון אמא שלי ומתגורר בביתה". דו"ח רציפות הביטוח מלמד על כך שבמשך 23 חודשים השתכר התובע 30,247₪ דהיינו 1,315₪ בממוצע בחודש. הנתבעים מציינים גם שבמשך כשנה לפני התאונה נראה שהתובע כלל לא עבד, וזאת דווקא בתקופה שבה לטענתו לא סבל מהתקפים כלל. מסקנתם היא, שכושר ההשתכרות של התובע היה מזערי. אין בסיס לכל החישובים שעורך התובע. הם מציעים לפצותו בסך גלובאלי של 25,000₪.

17. תצהירו של התובע מתמקד במגבלות התעסוקתיות הנובעות מהתעלפויותיו התכופות (זהו גם המוקד של טענותיו בסיכומים). בהתקפים אלה תלה התובע את העובדה שאינו עובד, אינו יכול לעבוד ואינו חוזר לעבודה. משנקבע שההתקפים אינם קשורים כלל לתאונה, נגזרת מטיעוניו המסקנה שבלי קשר לתאונה איבד התובע את כושר עבודתו. התובע הוסיף בסעיף 15 לתצהירו אמירה קצרה: "אני גם סובל ממגבלות בתנועות הכתף המונעים ממני לעבוד עבודה פיזית והפגיעה באזור שורש כף יד ימין פוגעת אף היא בכושר עבודתי." מן הראוי לציין שהפגיעה בשורש כף יד ימין אינה נכות הנובעת מהתאונה (התובע מתעלם מענין זה בסיכומיו, אף שחקר בענין את ד"ר ז'טלני). הוא גם מתעלם לחלוטין מכך שהמגבלה בתנועות הכתף, כפי שפורטה בחקירתו הנגדית של ד"ר ז'טלני, אינה משפיעה על רוב התפקודים הגופניים השגרתיים. במהלך עדותו של ד"ר מילר העריך המומחה שלתובע 40% נכות בשל מנת משכל נמוכה ועוד 30% נכות בשל ה"התקפים". מכל זה עולה שנכותו הנובעת מהתאונה (7.5%) היא בעלת השפעה שולית מאד על כושר עבודה שממילא היה ירוד ביותר.

18. אין בראיות בסיס ממשי ל"חישוב" של הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע. כישוריו נמוכים מאד. אין לו מקצוע. מעדות ד"ר אפשטיין עולה ש – 96% מהאוכלוסיה נבונה ממנו. מגבלותיו שאינן קשורות לתאונה גדולות. בלי קשר לתאונה הוא כמעט ולא עבד וכשעבד השתכר סכומים זעומים. המשמעות התפקודית של הנכות שאכן נגרמה לו בתאונה היא זניחה למדי. בנסיבות אלה אין מנוס מאומדן נזקיו באופן גלובאלי. בשל הפגיעה בכושר השתכרותו בעבר נפסק לו פיצוי בסך 10,000₪. בגין הפגיעה בכושר השתכרותו בעתד נפסק לו פיצוי בסך 25,000₪.

19. התובע מבקש פיצוי בסך 16,000₪ בגין טיפולים פסיכולוגיים שנחוצים לו לפי חווה"ד של ד"ר מילר. משנמצא שלא נגרמה לתובע כל נכות פסיכיאטרית בתאונה, אין הצדקה לפסוק לו פיצוי זה.

20. התובע מבקש פיצוי בגין כאב וסבל המותאם לנכות בשיעור 22.5% אך לא טרח לחשב את הסכום. הנתבעת מציעה לפצותו בתשלום בסך 15,000₪. לתובע נותרה עקב התאונה נכות בשיעור 7.5%. לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, נראה שזה סכום הולם בהחלט. לפיכך נפסק לו בשל כאב וסבל פיצוי בסך 15,000₪.

21. לסיכום: התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובע 50,000₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ וכן את אגרת המשפט. בשים לב לחוסר התועלת שבחקירות המומחים, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ב' אב תשע"ז, 25 יולי 2017, בהעדר הצדדים.