הקדמה:

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דיני בתיק זה מיום 12/11/12, במסגרתו הוריתי כי בין הצדדים, שהם בעלי המניות בחברת מזאוי מתנות ומזכרות בע"מ המחזיקים במניותיה בחלקים שווים, תיערך התמחרות, על פי המתווה שפורט בפסק הדין, כדי שצד אחד ירכוש את מניות הצד האחר, תוך שקבעתי את מועד ההתמחרות בין הצדדים ליום 28/1/13.

טענות הצדדים:

לטענת המבקש, הוא הנתבע בתיק, סיכויי ערעורו להתקבל הם גבוהים, מהטעמים אותם הוא מונה בבקשתו. כמו כן טוען המבקש כי אם לא יעוכב פסק הדין, כי אז יתעורר קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו. לדידו, אי היעתרות לבקשה עשויה לגרום לו ולחברה לנזקים שאינם ברי תיקון. בנוסף, טוען המבקש כי לא ייגרם כל נזק למשיבים ולחברה אם יעוכב ביצוע פסק הדין, שכן מאז ומתמיד המשיבים מנהלים את החברה, כך שלא ישתנה דבר אם יעוכב ביצוע פסק הדין (ולמעשה, אם תעוכב ההתמחרות) והמשיבים ימשיכו בניהול העסק עד להכרעה בערעור.

מנגד, לטענת המשיבים, אין מקום לעכב את ביצוע פסק הדין. המשיבים טוענים כי בין אם יש לסווג את ההחלטה שניתנה על ידי מותב זה ביום 12/11/12 כפסק דין ובין אם יש לסווגה כהחלטה אחרת (והוא הסיווג הנכון לטענתם), הרי שהערעור הוגש באיחור ואותה החלטה הפכה חלוטה זה מכבר. מכל מקום, לטענתם, ב"כ המבקש אישר בתכתובת שניהל עמם (בעקבות הודעת פקס ששלחו לו עוד ביום 19/11/12) כי בכוונתו לקיים את החיובים שהוטלו עליו באופן עצמאי ולא הוזכרה כוונתו להגיש ערעור על ההחלטה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי הבקשה לעיכוב ביצוע אינה נתמכת בתצהיר כנדרש, וגם מטעם זה יש לדחותה. עוד טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, שכן כל מטרתה היא להביא להמשך "שיתוק" החברה ו"למשוך זמן", כשסיכויי הערעור זניחים ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם (שכן המבקש – הנתבע – שאינו עובד בחברה, ממשיך לגרוף כספים מהחברה ולחייב אותה בהוצאות כרטיס האשראי המוחזק על ידו, וכל זאת בסכומים שעשויים להגיע למיליוני שקלים חדשים), כך שאין להיעתר לבקשה, שממילא הוגשה בחוסר תום לב.

דיון והכרעה:

בראש ובראשונה מצאתי להתייחס לטענת המשיבים שלפיה ההליך הערעורי שביסודו פסק דיני מיום 12/11/12 הוגש באיחור.

בעניין זה מצאתי להבהיר תחילה כי לדידי, אין לסווג את החלטתי מיום 12/11/12 כ"החלטה אחרת", אלא כ"פסק דין", כפי שמצוין בכותרת אותה החלטה. במסגרת פסק דיני מיום 12/11/12, כאמור, קבעתי כי הדרך הנכונה לביצוע ה"היפרדות" בין הצדדים היא באמצעות עריכת התמחרות ביניהם, תוך שהוספתי וקבעתי – ביתר פירוט – כיצד ובאיזה אופן תיערך אותה התמחרות ומה נדרש מהצדדים לצורך קיום החלטתי. החלטה זו מביאה, למעשה, לסיום המחלוקת העיקרית והמהותית בין הצדדים, כשהמשך הדיון טפל לפסק הדין ומיועד בעיקרו ליישום פסק הדין העיקרי ולביצוע ההתמחרות בפועל. לפיכך, על פני הדברים, כך לדעתי, אין מדובר ב"החלטה אחרת" אלא בפסק דין.

הואיל ומבדיקה שנערכה בתיק האלקטרוני עולה כי פסק הדין אשר ניתן ביום 12/11/12 הומצא לב"כ המבקש בדואר רשום ביום 27/11/12, יוצא כי הערעור שהוגש לבית המשפט העליון ביום 6/1/13, הוגש בתוך 40 יום מיום שהומצא לב"כ המבקש פסק הדין ובתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. על כן, טענת המשיבים כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין כבר מן הטעם שהערעור הוגש באיחור, דינה להידחות.

באשר לטענה כי ב"כ המבקש אישר בתכתובת שניהל עם ב"כ המשיבים (בעקבות הודעת פקס שנשלחה אליו לו עוד ביום 19/11/12) כי בכוונתו לקיים את החיובים שהוטלו עליו באופן עצמאי, הרי שאין בכך כדי לשנות דבר. הגם שהמכתב המופנה לב"כ המבקש, עו"ד ח'ורי, נושא תאריך 19/11/12 ושוגר אליו בפקס בו ביום, הרי שמכתב התשובה של ב"כ המבקש לב"כ המשיבים נושא תאריך 26/11/12 ואין כל וודאות שהפקס מב"כ המשיבים הגיע אל ב"כ המבקש במועד הנקוב בו. ממילא שבמכתב הנושא תאריך 19/11/12 מאוזכר אך קיומו של פסק הדין וכן נקובות הפעולות שעל ב"כ המבקש לבצע לצורך קיום פסק הדין, כך שספק אם ניתן לראות בכך משום המצאה כדין של פסק הדין על פי תקנות סדר דין האזרחי, תשמ"ד-1984 והפסיקה.

בנוגע לטענת המשיבים כי יש לדחות את הבקשה הואיל ולא צורף לה תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות הנטענות בה, הרי שטענה זו דינה להידחות אף היא, שכן מרבית הטענות בבקשה הן טענות הנסמכות על עובדות העולות מתיק בית המשפט, וזאת לצד טענות משפטיות, שלא נדרש לצרף תצהיר בתמיכה להן. באשר לטענות שעניינן הנזק שייגרם למבקש אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, הרי שאמנם אלה צריכות היו להיות מגובות בתצהיר, אך על פני הדברים לא צריכה להיות מחלוקת בדבר ההוצאות המשמעותיות שייגרמו למבקש אם ייאלץ לדאוג לביצוע המתחייב לצורך היערכות להתמחרות ועריכתה בפועל, לרבות איתור משקיע מטעמו (הגם שלא בהכרח עלויות בהיקף כה גבוה כנטען בבקשה). בנוגע לטענות שעניינן היעדר נזק למשיבים אם פסק הדין יעוכב, הרי שגם טענות אלה אינן חדשות בתיק והן מצויות בידיעת בית המשפט על יסוד הראיות והנתונים שהובאו לפניו במהלך שמיעת התיק.

כעת לא נותר אלא לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לגופה.

הכלל הבסיסי הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר דין האזרחי, תשמ"ד-1984 הוא כי אין בהגשת ערעור, כשלעצמו, כדי לעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. במילים אחרות: זכותו של הזוכה ליהנות מפסק הדין בסמוך למועד נתינתו מבלי להמתין להכרעה בערעור, וככל שיתקבל בסופו של יום הערעור, יהיה על הזוכה להשיב את שקיבל לידי המערער. לפיכך, עיכוב ביצועו של פסק הדין הוא החריג לכלל, ובית המשפט יורה על כך רק במקרים בהם יוכיח המערער קיומם של שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ע"א 7361/12 Lehman Brothers Alternative Investment Management LLC נ' לאוקורד השקעות אלטרנטיביות בע"מ (14/1/13, מאתר נבו); ע"א 6952/12 רוזליה ביו נ' אלון קלמנסון עו"ד (7/1/13, מאתר נבו)).

במסגרת התנאי השני בדבר מאזן הנוחות, על המבקש להוכיח כי אם פסק הדין יבוצע ובסופו של יום יתקבל הערעור, ייתקל המבקש בקשיים בהשבת המצב לקדמותו (ע"א 9394/12 דלית מזיב ובסקי נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (8/1/13, מאתר נבו)).

חרף הפסיקה הקובעת כי לא בנקל ייעתר בית המשפט לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, ועל אף התרשמותי כי סיכויי הערעור אינם מן הגבוהים, לא ניתן להתעלם מטענות המבקש שלפיהן ביצוע פסק הדין וקיום ההתמחרות במועדה יגרמו לו להוצאות משמעותיות וממשיות, כמו גם מכך שלצורך ביצוע פסק הדין וקיום ההתמחרות נדרש לבצע מספר לא מבוטל של פעולות מקדמיות, גם בפן הטכני וגם בפן המשפטי. בנוסף, לא ניתן להתעלם מכך שאם המבקש יזכה בהתמחרות והחברה תעבור לניהולו, ובסופו של יום פסק הדין יתהפך בערעור ויוחלט לכפות על המשיבים לרכוש את מניותיו של המבקש בחברה בחזרה, הרי שלמעשה יוצא שהחברה תנוהל במשך תקופה לא מבוטלת ובאופן בלעדי על ידי גורם שלא ניהל אותה עד כה (המבקש), על כל המשתמע מכך לגבי רווחי החברה, וכן עשוי להתברר כי בסופו של יום כל הליך העברת המניות לידי המבקש היה מיותר וגרם להוצאות רבות ולביצוע פעולות מיותרות בהיקף לא מבוטל, דבר שעלול לגרום לנזק ממשי ואולי אף לא הפיך לחברה ו/או למי מבעלי מניותיה. מן העבר השני, על פני הדברים נראה שאין בעיכוב פסק הדין כדי לגרום למשיבים נזק בלתי הפיך או נזק שלא ניתן לאומדו בכסף, שכן הם אלו אשר מנהלים בעצמם מזה זמן רב את החברה, באופן שוטף, כשזו ממשיכה להשיא רווחים נאים. בנקודה זו מצאתי להוסיף ולהדגיש כי כל הליך ההתמחרות כרוך בסכומים ניכרים, וגם לכך יש ליתן משקל במסגרת הדיון בשאלת עיכוב הביצוע.

מטעמים אלה ועל מנת לשמור על "ססטוס קוו" מבחינת ניהול החברה, הגעתי לכלל מסקנה כי נכון להמתין עם הליך ההתמחרות בין הצדדים עד אשר בית המשפט העליון יאמר את דברו.

לאור האמור, אני מורה על עיכוב פסק דיני מיום 12/11/12, נושא הבקשה שלפני עד להכרעה בערעור שהוגש לפני כב' בית המשפט העליון על פסק הדין.

כתנאי לעיכוב פסק הדין, יפקיד המבקש בקופת בית המשפט סך של 50,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים, וזאת עד ליום 24/1/2013 שעה 12:00. ככל שלא יופקד הסכום האמור בתוך המועד שנקבע – לא יעוכב פסק הדין.

בתקופה בה מעוכב פסק הדין ועד להכרעת בית המשפט העליון בערעור על פסק הדין, ימשיכו המשיבים לנהל את החברה ויקבלו שכר זהה לזה שהמבקש (הנתבע) מקבל כיום.

ביום 1/2/13 יחזיר המבקש (הנתבע) את כרטיס האשראי של החברה, הנמצא בידיו, והחברה תהיה רשאית להורות לבנקים לבטל כרטיסי אשראי שהם ברשות המבקש.

שכרו של הנתבע, המשולם לו כיום, ימשיך להיות משולם לו באותו שיעור ובאותם מועדים, ואולם ככל שערעורו יידחה, תיבחן שאלת החזרת סכומים אלה לחברה.

באשר לרווחי החברה המצויים בחשבונותיה כיום, אלה לא יחולקו למי מהצדדים ויוותרו "מוקפאים". גורלם של אותם רווחים ייקבע על פי תוצאות ההתמחרות, ככל שהערעור לבית המשפט העליון יידחה ופסק הדין בדבר עריכת התמחרות בין הצדדים יוותר על כנו.

באשר לרווחים שיתווספו לחברה החל מיום 1/2/2013 ועד למועד ההכרעה בערעור, גורלם של רווחים אלה יוכרע על פי תוצאות ההתמחרות (ככל שהערעור יידחה), כך שהצד הזוכה בהתמחרות יקבל לידיו את מלוא הרווחים בתקופה מיום 1/2/2013 ועד למועד ההתמחרות בכפוף להכרעתו של בית המשפט העליון בערעור.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ו' שבט תשע"ג, 17 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.