בפניי בקשה לביטול פסק דין שבו הוריתי על מחיקת התביעה לאחר שהתובעת לא הפקידה ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, כפי שהוריתי בהחלטה מיום 22.05.13.

רקע עובדתי

ביסוד הבקשה עומדת תביעה כספית ע"ס 245,909 ₪ בגין העברת כספים המגיעים לתובעת ואשר נגבו, לטענתה, ע"י הנתבע בעת ששימש כיועצה המשפטי במסגרת תיקי הוצל"פ שנפתחו בגין אי כיבוד שיקים שקיבלה התובעת מצדדים שלישיים.

התביעה החלה דרכה כתביעה בסדר דין מקוצר ולנתבע ניתנה רשות להתגונן.

הנתבע הגיש בקשה להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו למקרה ותידחה התביעה.

בהחלטתי מיום 22.05.13 קיבלתי את הבקשה וקבעתי, כי התובעת תפקיד בקופת בית המשפט סכום של 15,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית להבטחת הוצאותיו של הנתבע וזאת תוך 30 יום מיום קבלת עותק ההחלטה.

ביום 07.07.13 עתר הנתבע בקשה לדחיית התביעה מכיוון שהתובעת לא הפקידה את הערובה במועד שנקבע כאמור בהחלטה מיום 22.05.13.

בהחלטות שניתנו בתאריכים 07.07.13 ו- 08.07.13 קבעתי, כי על התובעת להגיש תגובה מטעמה לבקשה האמורה תוך 7 ימים מיום קבלת עותק החלטה זו. כן נקבע התיק לתזכורת פנימית בפניי ליום 20.07.13.

ביום 19.08.13 ניתן פסק דין ובו הוריתי על מחיקת התביעה אחר שהתובעת לא הגישה תגובה לבקשה לדחיית התביעה ולא הפקידה את הערובה במועד שנקבע בהחלטה מיום 22.05.13.

טענות הצדדים

כאמור, התובעת הגישה בקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 19.08.13 והמורה על מחיקת התביעה נגדה בשל אי הפקדת הערובה להבטחת הוצאות הנתבע.

בנימוקי הבקשה נטען, כי פסק הדין ניתן בטרם חלף המועד שנקבע בהחלטה מיום 08.07.13 והמורה לתובעת להגיש תגובה מטעמה לבקשת הנתבע לדחיית התובענה בשל אי הפקדת הערובה בתוך 30 יום מיום קבלת עותק ההחלטה.

לטענת התובעת, ההחלטה מיום 08.07.13 המורה לה להגיש תגובה התקבלה במשרד בא-כוחה ביום 09.07.13. הואיל ובית המשפט לא קבע בהחלטתו, כי ימי הפגרה יבואו במניין הימים, הרי שהמועד האחרון להגשת התגובה נפל ביום 03.9.13.

עוד נטען כי לתובעת היה יסוד סביר להניח, כי לא יינתן פסק דין נגדה בטרם יחלוף המועד להגשת התגובה מטעמה והיא אף פעלה לגיוס סכום הערובה והשיגה שיק בנקאי שהתעתדה להפקידו בקופת בית המשפט.

הנתבע מתנגד בתוקף לבקשה וטוען כי דין הבקשה להידחות משלא צורף לה תצהיר לאימות הטענות העובדתיות המצוינות בה.

לגופו של עניין, טוען הנתבע כי התובעת לא נתנה בבקשתה כל טעם המסביר את מחדלה בהפקדת הערובה במועד שנקבע בהחלטה מיום 22.05.13, היינו עד ליום 22.06.13, ואף לא הגישה בקשה להארכת המועד להפקדת הערובה. לשיטתה, בקשת הנתבע לדחיית התובענה עקב אי הפקדת הערובה במועדה, אין בה כדי להאריך את מועד ההפקדה מקום שהארכה כזו לא נתבקשה ע"י התובעת עצמה.

הנתבע טוען, כי בית המשפט עשה חסד עם התובעת שעה שהורה על מחיקת התובענה חלף דחייתה, על כל המשתמע מכך, ונמנע מלחייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט לנתבע.

באשר לעיתוי מתן פסק הדין, נטען כי ההחלטה מיום 08.07.13 המורה כי התיק יובא לעיון בית המשפט ביום 20.07.13 מלמדת, כי ימי הפגרה אכן באים במניין הימים להגשת התגובה מטעם התובעת, אף שבית המשפט לא ציין זאת מפורשות בגוף ההחלטה.

עוד טוען הנתבע, כי השיהוי שדבק בהתנהלות התובעת מטה את הכף לדחיית הבקשה, שכן לאחר הגשת הבקשה לדחיית התביעה לא הפקידה התובעת את הערובה בקופת ביהמ"ש ולא הגישה בקשה להארכת מועד. גם לאחר שניתן פסק הדין כנגדה, השתהתה התובעת והגישה את הבקשה לביטול פסק הדין רק ביום 02.09.13, היינו כשבועיים לאחר מתן פסק הדין.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה ובתגובה, אני מחליטה לקבל את הבקשה ולהלן טעמיי.

תקנה 519 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת כי :

"לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות".

ברע"א 9686/09 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי זיסר (פורסם במאגרים משפטיים ביום 21.2.10) (להלן: "עניין נאות אואזיס") הותוו העקרונות שעל פיהם יבחן בית המשפט בקשה לביטול פסק דין הדוחה תביעה מחמת אי הפקדת ערובה להוצאות, כדלקמן:

"תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי בית המשפט או הרשם ייעתרו לבקשה לביטול דחיית התובענה אם מצאו "שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע". התקנה, לפי לשונה, מתמקדת בתובע, אולם בכך אין ללמד כי התנהלותו היא האלמנט היחיד אותו יש לבחון. סבורני, כי בגדר דיון בבקשה לביטול דחיית תובענה יש ליתן את הדעת לשתי מערכות של איזונים: האחת, איזון בין אינטרס התובע לבין אינטרס הנתבע; השנייה, איזון בין אינטרס התובע לבין אינטרס הציבור. בדברנו על אינטרס הציבור מכוונים אנו לאינטרס הציבורי- מערכתי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט" (הדגשה הוספה – ש.נ.).

עוד נקבע באותו עניין כי יש ליישם עקרונות אלה כדלקמן:

"ביישומם של העקרונות הנזכרים עשויה להיות חשיבות לנתונים עובדתיים שונים. ראשית, יש לבחון את הסיבה לאי הפקדת ערובה במועד שנקבע לשם כך. בהקשר זה קובעת תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, כי על התובע להראות "סיבה מספקת" לכך שהערובה לא הופקדה במועד. הדרישה בעניין זה אינה גבוהה. די בכך שהתובע יספק הסבר סביר למחדלו ולא נדרש "טעם מיוחד" (השוו, עניין לה נסיונל, פיסקה 22). נתון נוסף שיש לבדוק הוא מהו הנזק העלול להיגרם לנתבע מהשבת התובענה על כנה, והאם עולה הוא על האכזבה הבלתי נמנעת מכך שהתובענה שבה לחיים (שם). עוד יש ליתן משקל לזמן שחלף מאז ההחלטה על דחיית התובענה ועד להגשת הבקשה לביטולה. לגורם הזמן יש חשיבות הן מבחינת ההגנה הראויה על אינטרס התובע והן מבחינת משקלו של אינטרס הנתבע. שיהוי בלתי מוסבר של התובע מחליש את ההגנה לה ראוי שיזכה האינטרס שלו בבירור התובענה לגופה. מן הצד האחר, ככל שחולף הזמן מתחזקת ציפייתו הלגיטימית של הנתבע כי התובענה שנדחתה לא תועלה מן האוב" (הדגשה הוספה – ש.נ.).

כן נקבע כי :

"עניין נוסף שיש להזכירו הוא הכלי של פסיקת הוצאות. תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי בית המשפט או הרשם רשאי לבטל את דחיית התובענה "בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות". על ידי פסיקת הוצאות, ניתן לפצות את הנתבע במידה מסוימת על הנזק שנגרם לו מכך שהערובה לא הופקדה במועד. שימוש מושכל בכלי זה עשוי להביא במקרים המתאימים לתוצאה מידתית, שתאזן באופן שקול בין האינטרסים השונים. בין היתר, רשאי בית המשפט להתנות את ביטול הדחייה של התובענה בכך שהתובע ישלם את ההוצאות שנפסקו לחובתו". (הדגשה לא במקור – ש.נ.).

מן הכלל אל הפרט

יישום הכללים האמורים במקרה שלפנינו, מוביל למסקנה כי יש לקבל את הבקשה לביטול פסק הדין תוך התניית הביטול בהפקדת ערובה ובתשלום הוצאות הבקשה, כפי שיפורט להלן.

בהתייחס לסיבת אי ההפקדה של הערובה, התובעת לא טענה דבר בהקשר זה בנימוקי הבקשה. התובעת לא טרחה להזכיר בבקשה את הסיבה בעטיה לא הופקדה הערובה במועד שנקבע בהחלטת בית המשפט מיום 22.05.13 או למצער לא ציינה מדוע לא עתרה בבקשה להארכת מועד לביצוע ההפקדה.

חרף האמור, וכפי שנקבע בעניין נאות אואזיס הנ"ל, על בית המשפט להמשיך ולבחון מהו הנזק העלול להיגרם לנתבע מהשבת התובענה על כנה והאם נזק זה הינו נזק משמעותי יותר מעצם האכזבה הטבעית שלו מכך שהדיון בתובענה חודש.

גם הנתבע, כמו התובע, כלל לא התייחס בתגובתו לסוגיית הנזק שעלול להיגרם לו עקב חידוש התובענה. בהקשר זה ראוי לציין, כי האינטרס של הנתבע, שהינו הציפייה שלא לשוב להיות מוטרד בעניין שהתביעה לגביו נדחתה, לא נפגע בנסיבות העניין שלפנינו, משום שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה תוך פחות משלושים ימים מיום מתן פסק הדין.

עוד יש לזכור, כי אל מול כל אלה עומדת זכות הגישה לערכאות, שאותה עלינו להביא בחשבון בבואנו לשקול את האינטרסים השונים של הצדדים, כפי שנקבע ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עז' המנוח באסל נעים איברהים, פורסם במאגרים משפטיים, ביום 30.05.04) "הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה ... זכות זו נתונה לכל, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי...".

יחד עם זאת, אין מקום לבטל את פסק הדין מבלי להתנות את הביטול בתנאים, זאת לנוכח התנהלות התובעת, כפי שיבואר להלן.

התובעת לא הפקידה את הערובה במועד שנקבע בהחלטה ביום 22.05.13, היינו עד ליום 22.06.13. יותר חמור מכך, התובעת לא עתרה בבקשה להארכת המועד להפקדת הערובה בקופת בית המשפט.

גם לאחר שהנתבע הגיש בקשה לדחיית התובענה בשל אי ההפקדה לא עמדה התובעת במועד שנקבע להגשת התגובה מטעמה. עיון בתיק מעלה, כי ההחלטה מיום 08.07.13 המורה לתובעת להגיש תגובה מטעמה בתוך 7 ימים מיום קבלת ההחלטה, שוגרה באמצעות הפקסימיליה והתקבלה במשרדו של ב"כ התובעת כבר באותו יום, היינו ביום 08.07.13, כך שהמועד האחרון להגשת התגובה הינו 15.07.13.

יצוין בהקשר זה, כי טענת התובעת כי ההחלטה התקבלה במשרד בא-כוחה ביום 09.07.13 לא נתמכה בתצהיר ערוך כדין.

בנסיבות אלה, נראה כי האיזון הראוי בנסיבות העניין הוא לעשות שימוש בכלי של פסיקת הוצאות כנגד התובעת שיפצה את הנתבע, ולו באופן חלקי, על הפגיעה בו.

אשר על כן, אם תפקיד התובעת את הערובה שחויבה להפקיד בסכום של 15,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית וכן תשלם לנתבע הוצאותיו בגין בקשה זו בסך של 4,500 ₪, והכל עד ליום 06.10.15, יבוטל פסק הדין.

אם לא יופקדו הערובה וההוצאות שנפסקו במועד האמור יוותר פסק הדין על כנו.

הנתבע יגיש הודעה לבית המשפט בדבר עמידת התובעת בתנאים שנקבעו עד ליום 06.10.15.

נקבע לתזכורת פנימית ליום 07.10.15.

ביהמ"ש מתנצל על העיכוב במתן ההחלטה שנבע בשל תקלה.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט אלול תשע"ה, 13 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.