1. בפני בקשה לביטול פסק הדין שניתן כנגד הנתבע מס 1 (להלן "הנתבע") בהעדר, לאחר שלא התייצב לדיון ההוכחות ביום 17.4.2013.

2. התובע הגיש כנגד הנתבעים, עורכי דין במקצועם, תביעה כספית על סך של 515,339 ₪. לטענתו, בשנת 2006 רכש נכס מקרקעין בשטח של 1,000 מ"ר בכפר עראבה, תמורת סך של 250,000 ₪ ששולם לידי הנתבע.

המקרקעין נמכרו על ידי הנתבעים מכח יפויי כח בלתי חוזר והתחייבות בלתי חוזרת מיום 20.7.2006 (שאושרו על ידי הנתבע מס' 2), שניתנו להם על ידי בעלת הקרקע, גב' נג'מה ח'טיב. הנתבעים ייצגו בעבר את גב' ח'טיב ובתמורה, התחייבה הנ"ל לשלם להם שכר טרחתם באמצעות המקרקעין. הנתבעים קבלו על עצמם לייצג את התובע בעסקת המכר.

3. ביום 24.5.2007 הגישה גב' נג'מה תובענה בהמרצת פתיחה כנגד הנתבע והתובע (ת.א. 2790/07), במסגרתה עתרה להצהיר, כי ייפוי הכח מיום 20.7.2006 מזוייף. בנוסף, נטען כי ייפוי כח והתחייבות בלתי חוזרת קודמים מיום 9.7.2006 בוטלו בפסק דין שניתן ביום 6.5.2007, במסגרת ה"פ 1097/06 בבית משפט השלום בעכו, ואשר נתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים לאותו הליך. עוד נתבקש בית המשפט בת.א. 2790/07, להצהיר כי ההסכם שנערך עם התובע מבוטל וכי אין לו זכות כלשהי בנכס.

נוכח ההליך בו נקטה גב' נג'מה ח'טיב, חתם הנתבע על התחייבות לשפות את הנתבע עבור חלק מנזקיו והוצאותיו בגין ההליך הנ"ל. לצורך הבטחת התחייבותו, התחייב הנתבע לרשום הערת אזהרה על נכס מקרקעין שבבעלותו.

במהלך דיון ההוכחות שנערך ביום 2.9.2009 בת.א. 2790/07, הודיע הנתבע על הסכמתו לביטול ייפוי הכח מיום 20.7.2006 וההסכם שנערך מכוחו עם התובע. חרף התנגדותו של התובע באותו דיון, קבע בית המשפט (ללא שמיעת עדים), כי ייפוי הכח וההסכם מבוטלים. ערעור שהוגש על ידי התובע לבית המשפט המחוזי נמחק.

4. התובע טען, כי עד להגשת התובענה כנגדו בת.א. 2790/07 לא ידע דבר אודות טענותיה של גב' נגמה ח'טיב, לרבות דבר הגשת התובענה בה"פ 1097/06.

5. עוד טען התובע, כי הנתבעים רימו אותו ונשלו אותו מנכסיו, בכך שגרמו לו לשלם סך של 250,000 ₪ עבור נכס שאין להם זכות בו. עוד נטען, כי לנתבעים היתה כוונה מראש לרמותו, מאחר ולא הודיעו לו על דבר הגשת התובענה שהוגשה כנגד הנתבע, כשבוע לאחר חתימת הסכם עימו. בנוסף, נטען כי כשבוע טרם חתימת ההסכם עימו, שוגר לנתבע מכתב מטעמה של גב' נג'מה ח'טיב במסגרתו הודיעה לו על ביטול ההתחייבות הבלתי חוזרת וייפוי הכח ועל נכונותה לשלם לו את שכר טרחתו ולהביא את העניין במידת הצורך בפני לשכת עורכי הדין.

6. התובע עתר להורות לנתבעים להשיב לו את מלוא הסכום ששלם כתמורה בעד הנכס, קרי - סך של 250,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום (סך של 124,523 ₪), הוצאות שכ"ט עו"ד בהן נשא וכן, הוצאותיו בגין הערעור שהגיש. בנוסף, עתר התובע להורות לנתבעים לשלם לו סך של 100,000 ₪ בגין עגמת נפש.

7. הנתבע התגונן מפני התובענה. הנ"ל העלה טענות שונות בנוגע להתנהלותו למול גב' נג'מה ח'טיב ובני משפחתה והוסיף, כי לא ידע על דבר הגשת התובענה בה"פ 1097/06 וכי הוא אינו חתום על הסכם הפשרה, מכוחו ניתן פסק הדין בהליך הנ"ל. עוד טען הנתבע, כי נודע לו על דבר מכתבה של גב' נג'מה ח'טיב בנוגע לביטול יפויי הכח, לאחר שכבר מכר את המקרקעין לתובע.

בנוסף, טען הנתבע כי הגיש כנגד גב' נג'מה ח'טיב תובענה בהמרצת פתיחה במסגרת ת.א. 44759-02-10, במסגרתה בקש להצהיר על בעלותו במקרקעין.

עוד נטען, כי הוסבר לתובע מצבו המשפטי של נכס המקרקעין. בנוסף, טען הנתבע כי התובע התחייב בפניו שבמדה והעסקה לא תושלם מסיבה כלשהי, זכותו לדרוש את התמורה ששלם, קרי - סך של 250,000 ₪ בלבד. הנתבע הוסיף וטען, כי התובע לא פנה אליו ולא בקש להשיב את כספו, למרות שהנתבע הציע לו לעשות כן.

8. במהלך ישיבת קדם המשפט הראשונה ביום 23.12.2010, אשר ב"כ הנתבע, כי אין מחלוקת שהתובע שלם לנתבע סך של 250,000 ₪ וכי האחרון צריך להחזיר לתובע את הסך הנ"ל. עוד נטען, כי הנתבע מנסה לאתר הצהרה לפיה, במדה והעסקה לא תצא אל הפועל, יהא זכאי התובע לסך של 250,000 ₪.

לאור האמור בכתב ההגנה ומאחר והתברר כי אין מחלוקת בדבר חובתו של הנתבע להשיב לתובע את הסך של 250,000 ₪, ניתן כנגדו באותה ישיבה פסק דין חלקי על הסך הנ"ל, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

בהחלטה נוספת שניתנה בדיון הנ"ל, נקבע מועד לדיון קדם משפט נוסף במעמד הצדדים ליום 28.2.2011. בין לבין, ניתנה לנתבע ארכה לתשלום סכום פסק הדין החלקי, אולם לשווא.

9. הנתבע לא התייצב לדיון ביום 28.2.2011 וב"כ מסר כי התשלום הראשון יבוצע בהקדם. הצדדים בקשו לקבוע ישיבה נוספת, על מנת ליתן לנתבע אפשרות לשלם את פסק הדין החלקי, דבר שיכול היה לחסוך את המשך ההליך באותה עת. בהחלטתי מאותו יום, קבעתי ישיבה נוספת, במעמד בעלי הדין, ליום 4.4.2011.

10. הנתבע לא התייצב גם לישיבה ביום 4.4.2011 וב"כ הודיע כי הצדדים לא הגיעו לידי הסדר. לפיכך, הורתי על הגשת תצהירי עדות ראשית ונקבעה ישיבת קדם משפט נוספת ליום 22.6.2011. במסגרת ההחלטה הורתי במפורש פעם נוספת כי על בעלי דין להתייצב לדיון.

11. הנתבע לא התייצב גם לדיון שהתקיים ביום 22.6.2011, כי אם ב"כ בלבד. במהלך הישיבה ניתנה לצדדים ארכה להשלמת תצהיריהם. בהמשך, ניתנו לנתבע ארכות להגשת תצהיריו ונקבעה ישיבה ליום 30.10.20111. ישיבה זו נדחתה לבקשת ב"כ הנתבע, בהסכמת ב"כ התובע.

12. חרף ארכות שניתנו לו, לא הגיש הנתבע תצהיריו טרם הישיבה שהתקיימה ביום 30.11.2011. לפנים משורת הדין ניתנה לו ארכה נוספת להגשת התצהירים ונקבעה ישיבת קדם משפט נוספת, במעמד בעלי הדין, ליום 19.12.2011.

13. הנתבע לא התייצב גם לדיון שהתקיים ביום 19.12.2011 וב"כ הגיש תצהירו רק באותו מועד, בניגוד להחלטות קודמות. למרות התעלמותו של הנתבע מהחלטות בית המשפט, התרתי לו להגיש את תצהירו, חרף האיחור הניכר שבהגשתו והתיק נקבע להוכחות ליום 15.10.2012.

ביום 14.10.2012, הגיש הנתבע בקשה לדחות את מועד דון ההוכחות שנועד למחרת, עקב מחלתו. נעתרתי לבקשה מהנימוקים המפורטים בה והדיון נדחה ליום 17.4.2013.

14. בפתח דיון ההוכחות שהתקיים בפני ביום 17.4.2013, ולאחר שהצדדים המתינו לנתבע וב"כ, שלא התייצבו לדיון, הודיע ב"כ התובע כי מזכירתו של הנתבע התקשרה אליו באותו בקר והודיעה לו כי הנתבע לא חש בטוב, יש לו כאבים בחזה וכי תוגש בקשה בעניין לבית המשפט. ב"כ התובע בקש למחוק את הגנתו של הנתבע וליתן כנגדו פסק דין על יתרת סכום התביעה, תוך הדגשת העובדה שהנתבע לא התייצב לדיונים קודמים ולא הגיש תצהירו במועד.

בהעדר התייצבות מטעם הנתבע ומאחר ובאותו שלב כלל לא הונחה בפני בקשה מטעמו או מטעם ב"כ וממילא, לא נבצר מב"כ הנתבע להתייצב לדיון, ניתן כנגד הנתבע פסק דין בהעדר, במסגרתו חוייב לשלם הפרשי הצמדה וריבית על הסך של 250,000 ₪, נזק לא ממוני בסך של 25,000 ₪ ושכ"ט עו"ד. דיון ההוכחות המשיך כסדרו ובמהלכו נחקרו שניים מבניה של גב' נג'מה ח'טיב. מאחר והגב' נג'מה עצמה לא התייצבה לדיון מחמת מצבה הבריאותי, נקבע מועד דיון הוכחות נוסף.

15. ביום 12.5.2013 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין שניתן כנגדו. הנ"ל טען, כי עקב חיסרון כיס, הוא הגיע עם ב"כ להסכמה לפיה, ימשיך לייצג את עצמו. לכן, לא התייצב ב"כ לדיון והוא עצמו, היה אמור להתייצב לייצג את עצמו.

הנ"ל טען, כי בלילה שקדם לדיון, הוא חש ממיחושים ולחץ בחזה אולם, סבר כי התופעה תחלוף מאליה. לפנות בקר (17.4.2013) הוא התעורר עם תעוקת חזה חריפה, הזעה וקשיי נשימה והובהל מיד על ידי בני משפחתו לחדר המיון בבית החולים בנהריה, שם טופל.

לטענתו, משהבין כי לא יוכל להתייצב לדיון, בקש כי יודיעו למזכירתו על דבר הארוע, על מנת שזו תודיע לב"כ התובע כי הנתבע לא יתייצב לדיון. מזכירתו אכן פנתה לב"כ התובע ומסרה לו את ההודעה ואף הגישה בקשה בשם הנתבע, לדחיית מועד הדיון. נטען, כי הבקשה הוגשה טרם תחילת הדיון אולם, הובאה בפני בית המשפט רק במהלכו.

הנתבע טען, כי שהה בבית החולים באותו יום לצורך בדיקות מקיפות, טיפול ומעקב ואף שנדרש להתאשפז, העדיף לשוב לביתו לצרכי התאוששות.

הנתבע טען, כי נבצר ממנו להתייצב לדיון עקב מצבו הבריאותי וכי לא היה באי התייצבותו משום זלזול בבית המשפט. נטען, כי חובה היה על בית המשפט לדחות את הדיון וכי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. בהמשך, העלה הנתבע טענות באשר לסיכויי הגנתו.

16. הבקשה הועברה לתגובת התובע והנתבע מס' 2, אשר התנגדו לביטול פסק הדין. הנתבע השיב לתגובה ומכאן החלטתי.

17. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בתגובות, בתשובה לתגובה, כמו גם ביתר המסמכים בתיק, הגעתי לידי מסקנה, כי דין הבקשה להדחות.

18. במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, על בית המשפט לבחון מהי הסיבה למחדלו של המבקש מחד ומה הם סיכויי ההצלחה שלו, אם יבוטל פסק הדין, מאידך. כאשר פסק הדין שניתן במעמד צד אחד פגום בשל העדר המצאה כדין של כתב התביעה לידי הנתבע או כל החלטה אחרת שלא פעל על פיה, יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק, בלי להתייחס למשקלן של הטענות ולסיכויי הצלחה (ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פדח 395,397).

19. לא לשווא פרטתי באריכות את השתלשלות העניינים בתיק זה והתנהלותו של הנתבע. הנ"ל בחר פעם אחר פעם שלא להתייצב לדיונים, חרף החלטות מפורשות של בית המשפט ותוך התעלמות מופגנת מהן. למעשה, מאז הגשת התביעה, לא זכו הצדדים, כמו גם בית המשפט, בנוכחותו של הנתבע עצמו באף אחד מהדיונים שהתקיימו, חרף החלטות מפורשות בעניין זה. יתירה מזאת, הנתבע עכב את הגשת תצהיריו וחרף ארכות שניתנו לו, הוא אחר בהגשתם, גרם לסחבת בניהול התיק ובזבוז זמן שיפוטי יקר, כמו גם זמנם של הצדדים שכנגד. אי התייצבותו של הנתבע לדיון ביום 17.4.2013, הינה המשך ישיר להתנהלותו המזלזלת שלו בצדדים להליך ובבית המשפט.

20. כאמור, הנתבע טען כי עקב חיסרון כיס, הוא הגיע עם ב"כ להסכמה לפיה, ימשיך לייצג את עצמו. לכן, לא התייצב ב"כ לדיון והוא עצמו, היה אמור להתייצב לייצג את עצמו.

הנתבע היה מיוצג מתחילת ההליך על ידי עו"ד איהאב אבו ריא, שכתובתו זהה לכתובת הנתבע. הנתבע לא הכחיש בתשובתו לתגובה, כי עו"ד איהאב אבו ריא הינו אחיינו ומשמש עו"ד במשרדו ולכן, הטענה כאילו הייצוג הופסק בשל "חיסרון כיס" מוטלת בספק רב. הנתבע נמנע מלציין מהו המועד בו חדל, כביכול, עו"ד איהאב אבו ריא לייצגו ואף לא הוגש תצהיר של עורך הדין שיתמוך בבקשה. מכל מקום, בשום שלב לא הוגשה הודעה לפיה הופסק הייצוג של עורך הדין והנ"ל לא שוחרר מייצוג על ידי בית המשפט. בנסיבות אלה, גם במדה ונבצר מהנתבע מלהתייצב לדיון (כפי שיפורט להלן, אין בסיס לטענה זו), היה על ב"כ, עו"ד איהאב אבו ריא להתייצב.

21. אינני מקבל גם את טענתו של הנתבע, כאילו לא יכול היה להתייצב לדיון מפאת מצבו הבריאותי.

עיינתי היטב במסמכים הרפואיים שהציג הנתבע ומצאתי שהלכה למעשה, אין בהם דבר והם אינם מבססים את הטענה כאילו נבצר מהנתבע להתייצב לדיון.

הנ"ל טען, כאמור, כי בלילה שקדם לדיון, הוא חש במיחושים ולחץ בחזה אולם, סבר כי התופעה תחלוף מאליה. לפנות בקר הוא התעורר עם תעוקת חזה חריפה, הזעה וקשיי נשימה והובהל מיד על ידי בני משפחתו לחדר המיון בבית החולים בנהריה, שם טופל.

אין זה סביר בעיני, כי במצב דברים זה, בו הנתבע סובל מכל הסימפטומים הדרמטיים המתוארים על ידיו (החל משעות הלילה), הוא יקח את זמנו בידיו, ימתין עד לשעות הבקר (ודוק, נטען כי לפנות בקר הוא התעורר פעם נוספת עם תעוקת חזה חריפה) ויגיע אך בשעה 8:46 לבית החולים, באמצעות מי מקרוביו, ואף לא באמבולנס.

יתירה מזאת, עיון מעמיק במסמכים הרפואיים מעלה, כי כל הבדיקות שנערכו לנתבע, החל מלחץ דם, דופק, סיטורציה וא.ק.ג. היו תקינות לחלוטין. גם הבדיקה הקלינית שנערכה לנתבע היתה תקינה לחלוטין ונרשם כי הוא במצב טוב. מלבד טענות סובייקטיביות אין במסמכים דבר ולא נמצא ממצא אובייקטיבי כלשהו בבדיקות. להיפך, המסמכים עומדים בניגוד מוחלט לנטען על ידי הנתבע (כל למשל, בניגוד לטענתו בתצהירו לפיה התעורר לפנות בקר עם תעוקת חזה והזעת יתר, הרי שבסיכום הביקור בחדר המיון צויין במפורש כי מצבו טוב ו"ללא הזעת יתר").

זאת ועוד, חרף הסימפטומים הקשים אותם תאר בתצהירו, סרב הנתבע משום מה לקבל תרופות לשכוך כאבים(!). כמובן, שלאור "הסימפטומים" אותם תאר בבית החולים, הרופאים לא נטלו סיכון והמליצו להשאירו במעקב. אלא שהנתבע, אשר לטענתו סבל מכאבים בחזה בלילה והתעורר לפנות בקר עם תעוקת חזה חריפה, הזעה וקשיי נשימה, הגדיל לעשות - הוא סרב להתאשפז למעקב והשתחרר מבית החולים על דעת עצמו. מי שסובל מסימפטומים כה קשים וברורים, בודאי שלא היה מסרב לטיפול רפואי ונטילת תרופות ולבטח, לא היה מתנגד לאשפוז לצורך מעקב רפואי ומשחרר עצמו מבית החולים, על מנת "להתאושש" בביתו. המסמכים הנוספים שצורפו לתצהירו של התובע חסרים תוכן אמיתי, לא נמצא אצל התובע דבר וממילא, נרשם בהם כי הם אין בהם כדי להוות ראיה בהליך משפטי.

22. עם כל הכבוד, הצגת מסמכים רפואיים אינה חזות הכל ואין במסמכים רפואיים משום מטה קסם באמצעותו יכול בעל דין להשיג מבוקשו ולתרץ מחדליו. מסמכים רפואיים יש לקרוא היטב. עיון מעמיק במסמכים שהציג הנתבע מעלה כי אין דבר מאחורי טענותיו בנוגע למצבו הבריאותי בבקר יום 17.4.2013 ואינני מקבל את הטענה כאילו לא חש בטוב וכי נבצר ממנו מלהתייצב לדיון.

אני דוחה את טענותיו של הנתבע בדבר הסיבה לאי התייצבותו, כמו גם אי התייצבותו של עו"ד איהאב אבו ריא לדיון ההוכחות. הנתבע ידע על מועד דיון ההוכחות חדשים ארוכים קודם לכן, לא הוגשה בקשה לשחרור מייצוג (ומילא לא הוכח בפני כי עו"ד איהאב אבו ריא לא ייצג את הנתבע במועד זה) וכפי שקבעתי לעיל, אין במסמכים הרפואיים שהוגשו כדי לבסס את הטענה בדבר מצב רפואי שמנע מהנתבע מלהתייצב לדיון. אין מקום, אפוא, לבטל את פסק הדין שניתן כנגדו, מחובת הצדק.

23. הלכה היא, כי כאשר פסק הדין אינו פגום, נתונה לבית המשפט סמכות לבטל את פסק הדין בהתאם לשיקול דעתו. במצב דברים זה, יציב בית המשפט שני מבחנים: האחד - סיבת מחדלו של המבקש והשני - סיכויי הצלחתו כי הגנתו תתקבל, כאשר התשובה למבחן השני חשובה יותר (ע"א 64/53, לעיל; ע"א 5000/92 בן - ציון נ' הנאמן על נכסי י. בן - ציון, פ"ד מח(1) 830; ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 738; א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 283, 284, לרבות האסמכתאות המפורטות שם). עם זאת, אין לומר כי מבחן סיכויי ההצלחה מבטל את מבחן סיבת מחדלו של בעל הדין. לכן, ככל שמחדלו של בעל הדין גדול ומשמעותי יותר, כך יש לדרוש ממנו להציב בסיס איתן יותר להגנתו.

24. בענייננו, ככל שהפכתי בתצהיריו של הנתבע, לא מצאתי בהם הגנה ראויה.

הנתבע חזר בבקשתו על הטענות שהעלה בכתב ההגנה מטעמו, תוך הרחבת חזית. כך למשל, הטענות שהועלו על ידי הנתבע בסעיפים 21 - 24 לתצהיר שתמך בבקשה, אינן נזכרות בכתב ההגנה מטעמו או בתצהיר עדותו הראשית, אשר הוגש באיחור, חדשים לאחר המועד שנקבע לכך.

בנוסף, הנתבע טען כי רק לאחרונה, לאחר פנייתו לב"כ החדש, נתגלה לו ("בתדהמה") דבר מתן פסק הדין בה"פ 1097/06 וכי הוגשה על ידיו בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר בתיק הנ"ל. אין בידי לקבל טענה זו. הטענה כאילו רק לאחרונה, לאחר שהועבר הייצוג לב"כ החדש נתגלה דבר פסק הדין הנ"ל אינה נכונה בעליל. ראשית, פסק הדין הנ"ל הוזכר על ידי גב' נג'מה ח'טיב במסגרת ההליך בת.א. 2790/07 והתובע עצמו ציין את דבר מתן פסק הדין בפשרה בכתב תביעתו בתיק דנן, אשר הוגש בחודש מאי 2010. שנית, כפי שעולה מתגובתו של התובע, הרי שהנתבע הגיש בקשה לסילוק התביעה כנגדו בה"פ 1097/06 ולכן, ברור כי ידע אודות ההליך המתנהל כנגדו. שלישית וחשוב מכך, בקשתו של הנתבע לבטל את פסק הדין בה"פ 1097/06 נדחתה על ידי בית משפט השלום בעכו, תוך שבית המשפט דחה אחת לאחת את כל טענותיו בענייו זה. בכך נסתם הגולל על שלל טענותיו של הנתבע בעניין זה.

בנוסף, התובענה שהגיש הנתבע כנגד גב' נג'מה ח'טיב בהמרצת פתיחה במסגרת ת.א. 44759-02-10, במסגרתה בקש להצהיר על בעלותו במקרקעין נמחקה לבקשתו. בכך נסתם הגולל גם על טענה זו.

25. מכל מקום, אין חולק כי בהליך שהתקיים בת.א. 2790/07, הודיע הנתבע על הסכמתו לביטול את ייפוי הכח מיום 20.7.2006 והסכם המכר שנערך עם התובע. נוכח הודעה זו, פסק בית המשפט באותו הליך, כי ייפוי הכח וההסכם מבוטלים (כאמור, ערעור שהוגש על ידי התובע לבית המשפט המחוזי נמחק). משעה שבוטלו מסמכים אלו על פי פסק הדין, בהליך לו היו שותפים הצדדים, הרי שממילא, אין טעם בדיון מחודש בנוגע לאותם מסמכים.

26. פועל יוצא של ביטול ההרשאה שניתנה על ידי גב' נג'מה ח'טיב למכירת נכס המקרקעין, הינו ביטול ההסכם שנערך עם התובע לצורך מכירת המקרקעין לידיו ואכן, פסק הדין בת.א. 2790/07 קבע כי ההסכם מבוטל, ביו היתר, לאור הודעתו של הנתבע עצמו.

הצדדים אינם חלוקים על כך שמשעה שבוטלו יפוי הכח וההסכם, קמה לצדדים חובת ההשבה. מנגד, בעוד שהתובע עמד על הוספת הפרשי הצמדה וריבית לסכום ששלם בעד המקרקעין, טען הנתבע, כי על פי הצהרה עליה חתם התובע בפניו ובפני הנתבע מס' 2 ביום 9.11.2006, במדה וגב' נג'מה ח'טיב תגיש תביעה כנגד הנתבע ותזכה בה, לא יהא זכאי התובע לדרוש או לתבוע מהנתבע דבר כלשהו, פרט לסכום הכסף ששלם כתמורה עבור רכישת המקרקעין.

27. טענת הגנה זו של הנתבע הינה טענה קלושה, שסיכוייה אפסיים וממילא, אין בה כדי להועיל לו. עיון בכתב ההגנה מטעם הנתבע מעלה, כי אותו מסמך כלל לא נזכר בו. כל שנטען בכתב ההגנה הוא, כי התובע התחייב שלא לדרוש דבר מעבר לסכום ששלם אולם, לא נטען כי התובע חתם על מסמך כלשהו וממילא, בניגוד למסמכים מהותיים אחרים, לא צורף המסמך הנ"ל לכתב ההגנה.

התובע מצידו כפר בתצהיר עדותו הראשית כי חתם על מסמך כלשהו ביום 9.11.2006, מלבד הסכם המכר וטען, כי לא ידע על דבר טענות מצידה של גב' נ'גמה ח'טיב, טרם שחתם על ההסכם. הנתבע מס' 2 כלל לא התייחס למסמך הנ"ל בתצהיר עדותו הראשית, אף שעל פי האמור במסמך, הוא שאשר את חתימתו של התובע עליו. כאן ראוי להדגיש, כי משעה שהתובע כפר באותנטיות המסמך וטען לזיוף, מוטל על הנתבע הנטל להוכיח את אמיתות המסמך (ראה ת.א. 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ ואח' נגד דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ ואח' (14.2.2006), ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נגד ועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 642). לא מצאתי בתצהירו של הנתבע התמודדות אמיתית עם טענתו של התובע בעניין זה.

28. לגופו של עניין, ספק רב אם יש בנוסח המסמך מיום 9.11.2006 כדי למנוע מהתובע השבת הסך של 250,000 ₪ לשלם לידי הנתבע, בערכים ריאליים, כפי שמחייבות הוראות סעיף 21 לחוק החוזים, התשל"ג - 1973, סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 והפסיקה שהוצאה מכוחם.

29. סעיף 21 לחוק החוזים, התשל"ג - 1973 קובע כי "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל ".

מטרת ההשבה אינה החזרת המצב לקדמותו, אלא, למנוע התעשרות שלא כדין, והיא מופעלת במקום שתחושת המצפון והיושר מחייבת זאת. עיקרון זה, אשר בא למנוע התעשרות שלא כדין, מצא את מקומו בסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970. הכלל הוא, כי השבה של נכס, ובכלל זה כסף, נעשית בערכים ריאליים. משמעות השבה של כסף בערכים ריאליים הינה השבה בהצמדה למדד, השומר על ערכו הריאלי של הכסף מיום קבלתו ועד ליום התשלום בפועל. לערך הריאלי יש לצרף גם ריבית, המשקפת את "דמי השמוש" שנעשה בכסף עד להשבתו. ההצמדה והריבית נקבעים על פי המנגנון בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961, אלא אם הצדדים קבעו אחרת (ראה ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין בע"מ נגד רבקה הורביץ, פ"ד לח(3) 533).

הנתבע החזיק בסך של 250,000 ₪ ששולם לו על ידי התובע מאז שנת 2006 ועל פי הכלל הנזכר לעיל, עליו להשיבו בערכים ריאליים.

30. בהנחה שהמסמך מיום 9.11.2006 אותנטי, הרי שממילא הוא אינו קובע, על פי נוסחו, כי התובע מנוע מלדרוש הפרשי הצמדה וריבית על הסכום ששלם. יתירה מזאת, משעה שייפוי הכח והסכם המכר בוטלו בפסק דין שניתן בהסכמת הנתבע עצמו, הרי קמה לו החובה להשיב לתובע את הסכום ששולם לידיו. דא עקא, שבמשך שנים ארוכות מאז הוא לא עשה כן. למעשה, גם לאחר שבוטלו יפוי הכח והסכם המכר בפסק הדין בת.א. 2790/07, לא טרח הנתבע להשיב לתובע את הסכום ששולם כתמורה בעד נכס המקרקעין. אם לא די בכך, גם כיום, כשלוש שנים לאחר שניתן פסק הדין החלקי מיום 23.12.2010, הנתבע טרם שלם לתובע את הסך הנומינלי של 250,000 ₪. לא יעלה על הדעת, שהנתבע יטען מצד אחד כי על פי ההצהרה שנחתמה כביכול על ידי התובע, האחרון אינו זכאי לתשלום הפרשי הצמדה וריבית ומאידך, יסרב לאורך שנים להשיב לתובע את הסכום ששלם לידיו, למרות שבשלו התנאים לכך, אף לשיטת הנתבע.

בנסיבות אלו, בוודאי זכאי התובע להפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששלם את הסך של 250,000 ₪, כפי שנקבע בפסק הדין שניתן בהעדר ביום 17.4.2013.

בדומה, לאור התנהלותו של הנתבע כלפי התובע, באי השבת הסך של 250,000 ₪ לאורך שנים ארוכות, זכאי התובע לפיצוי בגין ראש הנזק הלא ממוני של עגמת נפש. הסכום שנפסק לזכותו בפסק הדין, הינו סכום מתון בהתחשב בהתנהגותו והתנהלותו של הנתבע. באשר להוצאות המשפט שנפסקו לטובת התובע, דומה כי לאור האמור לעיל, אין צורך להוסיף דבר.

סיכומה של נקודה זו, נראה כי גם סיכויי הגנתו של הנתבע אפסיים ולכן, ממילא אין טעם בביטול פסק הדין.

31. סיכומו של דבר, הנתבע כשל מלהעלות הסבר מניח את הדעת לאי התייצבותו, כמו גם אי התייצבות ב"כ הקודם לדיון ההוכחות שהתקיים ביום 17.4.2013. הנתבע נקט לאורך כל הדרך בסחבת, הוא לא התייצב לדיונים במופגן, חרף החלטות מפורשות של בית המשפט בדבר התייצבות בעלי הדין, הוא לא הגיש תצהירו במועד וגרם לדחייה חוזרת ונשנית של הדיונים והגדיל כאמור לעשות, עת לא התייצב לדיון ההוכחות. אי התייצבותו של הנתבע לדיון ההוכחות ביום 17.4.2013, הינה המשך ישיר של התנהלותו עד לאותו מועד ואני דוחה את טענותיו באשר לסיבות למחדלו באי התייצבות לדיון. לפיכך, אין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק. בנוסף, כפי שפורט לעיל, סיכויי הגנתו של הנתבע אפסיים ולכן, אין מקום לביטול פסק הדין בהתאם לשיקול דעת בית המשפט. הדבר מקבל משנה תוקף, נוכח התנהלות הנתבע וקביעותי לעיל, באשר לטענותיו בדבר הסיבה לאי התייצבותו לדיון ולגודל מחדלו.

אמנם, בתי המשפט נוקטים גישה ליברלית בנוגע לבקשות לביטול פסקי דין שניתנים בהעדר. עם זאת, פסק דין של בית המשפט, אף אם ניתן בהעדרו של בעל דין, אינו נועד לביטול בהינף יד, אך משום שבעל דין הגיש בקשה לביטולו, תוך הסתמכות על זכות יסוד שלו לגישה לערכאות. אכן, בעל דין זכאי שינתן לו יומו בבית המשפט אלא, שאותו יום נקבע על פי החלטת בית המשפט ובמועד שקבע. משבחר הנתבע, פעם אחר פעם, שלא לנצל את יומו בבית המשפט, אל לו לבוא בטרוניות והוא אינו זכאי לכך שיבוטל פסק הדין שניתן כנגדו בהעדר, בפרט כאשר אין בידיו הגנה ראויה מפני התביעה.

32. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הדין.

הנתבע מס' 1 ישלם לתובע סך של 1,500 ₪ ולנתבע מס' 2 סך של 1,000 ₪, בגין הוצאות הבקשה. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ' תשרי תשע"ד, 24 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.