1. לפניי בקשה לתיקון כתב הגנה מטעם הנתבע בהליך זה, מר יואב אדרת (להלן: "אדרת" או "הנתבע").

הבקשה הוגשה ביום 11.10.2018, ובהחלטתי מאותו מועד, הוריתי למשיבה להשיב לבקשה עד יום 31.10.2018, וקבעתי כי תגובה לתשובה תוגש עד יום 11.11.2018. המבקש לא הגיש את התגובה במועד שנקבע, ואף לא הגיש בקשה להארכת המועד. אניח אפוא כי המבקש ויתר על זכותו להשיב לתגובת המשיב, וההחלטה תינתן על יסוד הבקשה והתגובה בלבד.

1. התביעה הוגשה ביום 30.5.2010, קרי – לפני כשמונה שנים וחצי. כתב ההגנה מטעם הנתבע הוגש ביום 16.1.2011, קרי – לפני מעט פחות משבע שנים. טענתו היסודית של אדרת בכתב הגנתו הייתה, כי הוא דייר מוגן בנכס, וכי זכות הדיירות המוגנת שלו כוללת גם את הזכות להשכיר את הנכס בשכירות חופשית לצדדים שלישיים בתקופות שבהן ייעדר מן הארץ (וראו לעניין זה סעיף 55 לכתב ההגנה).
2. ביום 2.8.2016 נתן בית משפט זה (כב' השופט גיא היימן) פסק דין חלקי בעניינו של אדרת. בפסק הדין קבע בית המשפט, כי גם אם נצא מנקודת ההנחה כי אדרת אכן היה דייר מוגן, אזי יש לקבוע כי הוא נטש את המושכר, ועל כן קמה עילה לפינויו. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה ביום 28.2.2018 (ע"א 31488-10-16, הרכב כב' סגן הנשיא י' שנלר, כב' סגן הנשיא ק' ורדי וכב' השופטת ע' רביד).
3. בעקבות פסק דינו של בית משפט זה, נקבע דיון לפניי לקביעת סדרי הדיון במחלוקת הכספית שנותרה בין הצדדים, קרי – השאלה אם התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים, ואם כן – באיזה שיעור. בדיון שהתקיים לפניי ביום 28.2.2018 (בטרם פורסם פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד), הוריתי על מינוי שמאית מטעם בית המשפט להערכת שווי דמי השימוש הראויים.
4. ביום 17.5.2018, בהמשך להודעת השמאית מטעם בית המשפט על היכרות מקצועית קודמת עם ב"כ אדרת, עו"ד קליינמן, הגיש עו"ד קליינמן הודעה ובמסגרתה ציין, כי "בכוונת הנתבע להגיש בימים הקרובים בקשה לתיקון כתב הגנתו" (סעיף 6 לבקשה מס' 66 בתיק, ההדגשה הוספה – ע"י). בקשה כאמור לא הוגשה, והייתה זו דווקא התובעת אשר הגישה, ביום 21.9.2018 בקשה לתיקון כתב התביעה, על דרך של עדכון סכום התביעה כך שישקף את מלוא דמי השימוש בתקופה שחלפה מאז הוגשה התביעה המקורית (בקשה מס' 73 בתיק).

בדיון שהתקיים לפניי ביום 7.10.2018, ולאחר ששמעה את הערות בית המשפט, חזרה בה התובעת מבקשתה לתיקון כתב התביעה, ואז הודיע ב"כ הנתבע כי בכוונתו להגיש בקשה לתיקון כתב ההגנה. במאמר מוסגר ייאמר, כי בקשה לתיקון כתב טענות, על פי תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, אינה מסוג הבקשות שניתן להגישן במהלך דיון קדם משפט, ולו מן הטעם שהן כרוכות על פי רוב בהגשת תצהיר לתמיכה בעובדות חדשות. מכל מקום, הבהרתי לצדדים במעמד הדיון, כי הסיכוי שאתיר תיקון כתבי הטענות בשלב זה, בתיק המתנהל מזה שמונה שנים וחצי, ואשר ניתן בו פסק דין חלקי - נמוך ביותר.

ביום 11.10.2018 הוגשה הבקשה דנן (בקשה מס' 74 בתיק), ובמקביל אליה הוגשה בקשה לתיקון הפרוטוקול (בקשה מס' 75 בתיק), אשר בה ניתנה החלטה זה מכבר.

1. לשיטתו של אדרת, בסעיף 10 לבקשה דנן:

"...נוכח התפתחויות ואירועים אשר אירעו מאז הגשת כתב ההגנה בהליך כאן, בשנת 2011, ואשר יש בהן כדי להשפיע על הגנתו של המבקש, מתבקש תיקון כתב ההגנה, כך שישקף נכונה את המצב המשפטי ביחס לנכס נשוא התובענה, וביחס למעמדו של המבקש בנכס, בשנים הנוגעות לתובענה (2003-2010)"

1. התפתחויות אלה אינן אלא פסק דין שניתן בהליכים מקבילים, שאוחדו, ואשר התנהלו לפני בית משפט זה (כב' השופט יאיר דלוגין, ת"א 42406-06-11 ו-42979-06-11, להלן: "ההליך המקביל"), ואשר בהם נקבעו, לטענת הנתבע, ממצאי עובדה המצדיקים את תיקון כתב ההגנה. על כן, מבקש אדרת להתיר לו לתקן את כתב הגנתו, על דרך של הוספת טענה עובדתית חלופית, שלפיה היה בר-רשות בדירה, בתנאים שסוכמו בינו ובין המורשים מטעם העמותה.
2. דין הבקשה לתיקון כתב ההגנה – להידחות. אכן, על פי תקנה 92 לתקנות סד"א, תיקון כתבי טענות יכול שייעשה "בכל עת", וההלכה הנוהגת היא של רוחב לב בבקשה לתיקון כתבי טענות. עם זאת, "רוחב הלב" בעניין זה אינו בלתי מוגבל, ויפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת י' וילנר) ברע"א 5807/18 לרר נ' אשר (23.10.2018):

"אמנם תקנה 92 לתקנות [סדר הדין האזרחי – ע"י] קובעת כי בית המשפט רשאי להתיר תיקון כתבי טענות "בכל עת", והלכה היא כי בעניין זה בית המשפט ינקוט בגישה עניינית וליברלית [...], ואולם, בית משפט זה הדגיש לא אחת כי לא בכל מקרה ראוי יהיה לאפשר תיקון כתבי הטענות. לצורך ההחלטה בעניין זה, על בית המשפט לבחון בין שיקוליו האם מבקש התיקון נהג בחוסר תום לב או בשיהוי רב; האם התיקון עלול לקפח את הצד שכנגד; והאם התיקון עלול להביא להארכת הדיון ולסרבולו"

1. עיון באמות המידה שהותוו בפסיקה מלמדת, כי הבקשה לתיקון כתבי התביעה לוקה בכל אחד מהפגמים המוזכרים בהחלטת בית המשפט העליון שם, באופן שמצדיק את דחייתה.
2. ראשית – הבקשה מוגשת בשיהוי ניכר, הן ביחס לניהולו של ההליך עצמו, והן בבחינת לוחות הזמנים הנוגעים לעניין. ציינתי כבר, כי ההליך מתנהל מזה שמונה שנים וחצי. אולם פסק הדין בערעור ניתן עוד ביום 28.2.2018, קרי – לפני כשמונה חודשים, פסק הדין בהליך המקביל, אשר לשיטתו של הנתבע הקים את הצורך בהגשת בקשת התיקון, ניתן ביום 29.3.2018 – לפני כשבעה חודשים, ולמעשה – כאמור לעיל, כבר ביום 17.5.2018 הגיע הנתבע למסקנה, כי הוא מעוניין לתקן את כתב הגנתו. מדוע אפוא הוגשה הבקשה רק כחמישה חודשים לאחר מכן?

התשובה שניתנה לכך בדיון הייתה, שלאור הבקשה שהוגשה לתיקון כתב התביעה, סבר הנתבע כי לא יידרש לעתור לתיקון כתב ההגנה, וזאת לנוכח העובדה שממילא, עם תיקון כתב התביעה, תקום לו הזכות האוטומטית להגיש כתב הגנה מתוקן.

טענה זו אינה יכולה לעמוד.

כאמור, הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה רק ביום 21.9.2018, זמן קצר ביותר לפני דיון קדם המשפט שנקבע לפניי (בהתחשב בעובדה שבין שני המועדים חלה פגרת סוכות). על כן, לא ניתן למצוא הצדקה לשיהוי הניכר שבהגשת הבקשה חמישה חודשים לאחר שהודיעה ב"כ הנתבע כי בכוונתו להגישה כבר "בימים הקרובים".

מכאן שהבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ומשמעותי של חמישה חודשים לכל הפחות, ולמעשה – אף יותר, שכן הבסיס להגשתה היה ידוע לנתבע כבר מיום 29.3.2018.

1. למעשה, נכון יהיה לקבוע כי השיהוי בהגשת הבקשה הוא ניכר עוד יותר: הנתבע סומך טיעוניו על ממצאי עובדה שנקבעו בהליך המקביל. אלא שממצאים אלה אינם קלוטים מהאוויר, ומבוססים על טענות שנטענו באותו הליך. רוצה לומר – ככל שקיבל בית המשפט טענות עובדתיות כאלה ואחרות, המדובר בטענות שהועלו זמן רב לפני המועד שבו הוכרעו לטובת הנתבעים בהליך המקביל, וליתר דיוק – במועד הגשת כתב ההגנה בהליך המקביל, בחודש ספטמבר 2011 (לפני למעלה משבע שנים).
2. קביעותיו של בית המשפט בהליך המקביל נוגעות למעמדם של הנתבעים שם כדיירים מוגנים. נקבע כי הנתבעים הם דיירים מוגנים, הזכאים להגנת החוק. גם בית המשפט בהליך שלפניי היה נכון לראות בנתבע דייר מוגן – אולם נקבע כי הוא נטש את המושכר, ובכך פקעה זכותו כדייר מוגן. על כן, אין בפסק הדין בהליך המקביל כדי לשנות מן התשתית העובדתית שבבסיס ההליך שלפניי.
3. ככל שהטענה היא שבפסק הדין המקביל הוכרה זכותם של מנהלי המושכר להתיר שימוש בנכס – גם פסק הדין בהליך שלפניי ניתן לקריאה באופן כזה, אולם השאלה היא איזה שימוש הותר, ואיזו זכות ניתנה לנתבע לפניי. משטען הנתבע כי זכותו היא זכות של דייר מוגן, ומשנקבע כי גם אילו הייתה לו זכות כזו – היא פקעה מחמת נטישת המושכר (וקביעה זו היא כעת חלוטה), ממילא אין בפסק הדין בהליך המקביל כשהוא לעצמו כדי לשנות את התשתית העובדתית ששימשה בסיס להליך, ומכל מקום, הבסיס העובדתי לתיקון המבוקש היה ידוע לנתבע כאן עוד בשנת 2011 לכל המאוחר, כך שהשיהוי בפועל ניכר ומשמעותי עוד יותר.

ודוק: הטענה כי מנהלי הנכס התירו לאדרת להשכיר את הנכס לצדדים שלישיים הועלתה גם בכתב ההגנה בתיק שלפניי, אלא שהיא הצטרפה לטענה כי מתן הרשות להשכיר את הנכס לצדדים שלישיים בשכירות חופשית הייתה חלק מהסכם השכירות המוגנת.

1. הטענה כאילו הנתבע היה "בר רשות" במקרקעין, וכי הרישיון שניתן לו כלל גם את השכרת הנכס אינה מסתמכת על כל ממצא עובדתי שנקבע בפסק הדין בהליך המקביל, ולא הייתה כל מניעה (בכפוף לאמור להלן) להעלותה כבר בכתב ההגנה המקורי שהוגש, ועל כן – יש לראות את הבקשה ככזו שהוגשה בשיהוי ניכר עוד יותר.
2. טעם נוסף המחייב את דחיית הבקשה הוא כי התיקון המבוקש אינו אפשרי מבחינת הדין החל. כאמור, ממצאיו של בית המשפט בהליך המקביל מבוססים על טענות עובדתיות שהועלו בכתבי הטענות. הנתבע – ממש כמו הנתבעים בהליך המקביל – בחר להעלות טענה עובדתית שלפיה הוא קיבל מעמד של דייר מוגן מכוח הסכם בעל-פה עם גיורא וציפורה, שהיו מוסמכים להעניק לו מעמד כזה. זו, כאמור, הגרסה העובדתית שבחר הנתבע כהגנתו.

והנה, לאחר שהתברר כי גרסה עובדתית זו אינה מקימה לו את הזכויות שביקש לקבל, בין היתר מחמת שבית משפט זה קבע שגם אילו הוכרו זכויותיו של הנתבע כדייר מוגן, הרי הן פקעו לאור נטישת המושכר, מבקש עתה הנתבע לשנות את הטיעון העובדתי, ולטעון – כטענה עובדתית חלופית (וראו סעיף 20 לבקשה, שם מודה הנתבע בריש גלי כי הכוונה היא להוסיף טענה עובדתית חלופית), שהוא אינו דייר מוגן, אלא בר-רשות, אשר הרשות שניתנה לו כללה גם את הרשות להשכיר את המושכר לצדדים שלישיים.

רוצה לומר: הנתבע הציג גרסה עובדתית, ודבק בה. לאחר שנדחתה גרסתו העובדתית, הוא מבקש לשנות את גרסתו העובדתית, ובתעלול משפטי לטעון טענה עובדתית אחרת, אשר מטבעה – אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הטענה העובדתית המקורית, בבחינת "אלה העוּבדוׂת שלי, ואם הן לא מספיק טובות – אז יש לי אחרות".

1. די בעובדה שהנתבע עותר להוספת טענה עובדתית חלופית כדי להביא לדחיית הבקשה, וזאת בהתאם להוראות תקנה 72 (ב) לתקנות סד"א, המורות כי:

"בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו"

פשיטא שאין הנתבע יכול להצהיר בתום-לב כי העובדות המקימות לו את המעמד – דייר מוגן או בר-רשות – אינן ידועות לו, ועל כן, בוודאי שאין הוא יכול להישמע בטענה כי היה דייר מוגן ולחלופין – בר-רשות במקרקעין, שתי זכויות שונות לחלוטין, אשר הבסיס העובדתי לקיומן נפרד ומובחן. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט (6) 625, 636 (2005):

"ניתן לדמות את המבקשים ללהטוטן בקרקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים. הדבר אפשרי בקרקס אך לא בבתי-המשפט." (וראו גם הערותיו של כב' השופט גרוניס לעניין תקנה 72 (ב), שם בסעיף 9 לפסק הדין).

מכאן שאילו הגיש הנתבע את כתב ההגנה ובו טען מלכתחילה כי הוא דייר מוגן ולחלופין בר-רשות – היה מקום לדחות את הטענות הללו בהיותן טענות עובדתיות סותרות (כאמור – כפי שמודה הנתבע עצמו בבקשתו). ממילא אין מקום להתיר לנתבע לטעון כעת, לאחר שאחת משתי הטענות נדחתה, את הטענה הנוספת.

1. וכעת אנו מגיעים לסוגיית תום-הלב בעצם הגשת הבקשה. בית המשפט העליון נדרש לסוגיית תום-הלב וההגינות הדיונית במסגרת בקשה לתיקון כתבי טענות, וציין על כך כב' השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין ברע"א 3385/08 מרקט פלייס מערכות בע"מ נ' טלטל ערוצי תקשורת בע"מ (2008):

"לא בכל מקרה ירחב הלב ויד הנימה הליברלית תהא על העליונה. לדידי רכיב מרכזי הוא הוגנות ההליך, המשחק "ההוגן"; יש לבחון אם עשוי צד לרכוש על-ידי התיקון יתרונות דיוניים שויתר עליהם לפני כן מטעמי נוחות, ובכך שינה הצד שכנגד את מצבו."

באותו מקרה, דובר על בקשה לתיקון כתב התביעה על דרך של הגדלת סכום התביעה לאחר שניתן פסק דין חלקי שקבע קיומה של אחריות לנתבעת. לעניין זה התייחס בית המשפט המחוזי, אשר דן בבקשת הערעור הראשונה על פסק הדין כאל "חכמה שלאחר מעשה" (וראו פסקה ו' לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין), וכב' השופט רובינשטיין הוסיף וציין:

"לדידי די בנסיבות של בקשת תיקון לאחר ההכרעה בשאלת האחריות כדי לתמוך בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בחינת 'הגינות דיונית', ולוא רק 'אובייקטיבית', מבלי שאכנס לנבכי 'נפשה הסובייקטיבית' של המבקשת; האם ניתן להלום שמשנתקבלה עמדתה בשאלת האחריות יינתן לה לשנות את סכום התביעה, שלפני כן לא רצתה לסכן לגביו אגרה גבוהה? ואולי שימש פסק הדין החלקי, שבגינו נמלכה המבקשת בשעה שהוכנו תצהירי העדות לעניין הנזק, כקטליזטור לכך כפי שנותנת הדעת? מתוך הוגנות דיונית כלפי כולי עלמא לא מן המידה לקבל זאת."

והדברים יפים לענייננו: הצדדים בחרו גרסה עובדתית ודבקו בה עד שקבע בית המשפט את ממצאיו. היעלה על הדעת שלאחר שנדחתה הטענה העובדתית יישמע בעל הדין שגרסתו נדחתה בטענה עובדתית אחרת וסותרת? ואם נתיר לנהוג כך – מדוע לא יגיש כל נתבע אשר גרסתו נדחתה בקשה לתיקון כתב הגנתו, לאחר מתן פסק דין (והרי בית המשפט רשאי להתיר את התיקון "בכל עת"), על דרך של שינוי הטיעון העובדתי?

1. גם בבחינת היעילות הדיונית, התארכות ההליך וסרבולו – אין מקום להיעתר לבקשה. משמעותה של הבקשה – הלכה למעשה – פתיחה מחודשת של הדיון כולו, תוך התעלמות מוחלטת מן העובדה ששאלת זכותו של הנתבע במושכר נדונה והוכרעה בפסק דין חלוט (אם גם חלקי), וכל זאת – על מנת לאפשר לנתבע להעלות טענה עובדתית חלופית, מקום שלא הייתה כל מניעה (פרט למניעה החוקית, כמובן), להעלותה במועד מוקדם יותר.

ואבהיר: משמעותו של תיקון כתב ההגנה והוספת הטענות המבוקשות הוא ביטול, הלכה למעשה, של פסק הדין החלקי, אשר אושר בערכאת הערעור, ומתן אפשרות לנתבע לחזור לנקודת ההתחלה, ולבחור לעצמו הגנה אחרת, טובה יותר לשיטתו, לאחר שהתברר כי ההגנה שבה שם את מבטחו – כשלה. כזאת לא ייעשה.

1. מכל הטעמים שלעיל, הבקשה לתיקון כתב ההגנה נדחית, וההליך ימשיך ויתנהל על יסוד כתבי הטענות הקיימים ועל יסוד לוחות הזמנים הקיימים. הנתבע יישא בהוצאות התובע בגין הבקשה בסך 3,000 ₪, שישולמו ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.

ניתנה היום, ד' כסלו תשע"ט, 12 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.