1. בפני בקשה של הנתבעות 2 ו – 3 לסילוק תביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המלל") על הסף בשל התיישנות. בנוסף ובלי קשר טוענת הנתבעת 3 כי יש לסלק את התביעה נגדה על הסף בכל מקרה, משום שלא ניתן אישור בית המשפט לצרפה כנתבעת (להבדיל מאת הנתבעת 2, להלן: "פמול").

רקע כללי

1. מדובר בתאונת עבודה אשר התרחשה ביום 23.10.03 והוכרה על ידי המלל ככזו. התובעת 1 הגישה תביעה בגין תאונה זו כנגד הנתבעת 1 בלבד, אשר הייתה המעסיקה שלה בעת קרות התאונה, וזאת ביום 25.5.10, היינו חמישה חודשים לפני תום תקופת ההתיישנות. הנתבעת 1 הגישה הודעת צד שלישי כנגד פמול ביום 2.2.11. כבר בכתב ההגנה שהגישה פמול, טענה כי הודעת הצד השלישי כנגדה התיישנה ויש לסלקה על הסף.
2. המלל, לאחר שצורף כתובע נוסף בהליך זה, הגיש ביום 25.11.12, בקשה לצרף את פמול כנתבעת נוספת בהליך זה. פמול, התנגדה לצירופה כנתבעת נוספת בהליך בשל טענתה להתיישנות התביעה נגדה. ביום 10.1.13, החלטתי לקבל בקשת המלל ולצרף את פמול כנתבעת נוספת בהליך זה, כשנקבע כי פמול תוכל לטעון כנגד המלל כל טענה שעמדה לה קודם לצירופה כנתבעת נוספת לרבות לעניין ההתיישנות.

הנתבעת 3

1. אתחיל ואומר כי צודקת הנתבעת 3 בטענתה כי המלל לא ביקש מעולם לצרפה כנתבעת להליך זה. הנתבעת 3 אף לא הייתה צד שלישי בהליך זה והחלטת בית המשפט על צירוף פמול, לא כללה צירוף של נתבעת נוספת. המלל בתגובתו לבקשה לא התייחס לטענה זו של הנתבעת 3 ומכאן כי לא חלק עליה. על כן ועוד לפני שאדון בשאלת ההתיישנות, אני מקבלת בקשת הנתבעת 3 ולמעשה מאשרת כי הנתבעת 3 מעולם לא הייתה צד להליך זה ועצם הוספתה לכתב התביעה המתוקן על ידי המלל ללא נטילת רשות, איננה יכולה להפוך אותה לצד להליך זה.

פמול

1. בהחלטה לצרף את פמול כנתבעת נוספת קבעתי, כי הטעם לצירוף הוא כי בלא צירוף זה, אין קיום לתביעת המלל (באשר המלל אינו יכול לתבוע את התגמולים ששילם, מן המעביד של התובעת, הנתבעת 1) ועל כן יש לראות את פמול כצד שצריך לצרפו כנתבע (במשמעות מונח זה בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984).
2. יחד עם זאת, קבעתי, כי יש לראות את תביעת המלל נגד פמול, כאילו הוגשה במועד בו יוגש על ידי המלל כתב תביעה מתוקן וכל טענה שיכולה פמול לטעון כנגד התובעת 1 בגין צירופה כנתבעת, תוכל פמול לטעון גם כנגד המלל, באשר המלל צורף במסגרת תביעת תחלוף ואין לו יותר מאשר יש לתובעת.
3. לא הכרעתי כבר במסגרת בקשת הצירוף בטענת ההתיישנות שהעלתה פמול, משום שפמול ביקשה כי אם בקשת המלל לצרפה כנתבעת נוספת, לא תידחה על הסף, יתאפשר לה לטעון טענותיה בסוגיית ההתיישנות בהרחבה ועל כן צירוף פמול כנתבעת היה מראש בכפוף לכך שפמול תוכל לטעון טענותיה בעניין ההתיישנות.
4. בהקשר זה עלי לציין, כי אינני מקבלת טענת המלל בתגובתו, כי זו הפעם השלישית שבית המשפט נדרש לשאלת ההתיישנות. כלל לא. ההחלטה בעניין צירוף המלל כתובע נוסף, עסקה בשאלת ההתיישנות רק מזווית ראייתה השל הנתבעת 1 ובקשר אליה ניתנה ההחלטה כפי שניתנה. בית המשפט במפורש ציין בהחלטה זו, כי פמול איננה נתבעת בהליך ולא הוגשה בקשה לצרפה כנתבעת (אם כי בקשה כזו הוגשה בסמוך לאחר מכן). ההחלטה על צירוף פמול כנתבעת נוספת בהליך זה קבעה מפורשות כי איננה מכריעה בשאלת ההתיישנות אשר תידון אם פמול תעלה אותה לאחר הצירוף. על כן, שאלת ההתיישנות של התביעה כנגד פמול, תידון לראשונה כעת ולא היה מקום לקוצר הרוח של המלל בעניין זה.

טענות פמול לעניין ההתיישנות

1. לגופו של עניין טוענת פמול, כי למלל אין יותר משיש לתובעת 1 ועל כן כשם שתביעה של התובעת 1 נגד פמול אילו הוגשה כעת, הייתה נדחית מפאת התיישנות, כך גם תביעת המלל דינה להידחות.
2. פמול מסכימה, כי ייתכן וטענת ההתיישנות שלה כנגד הנתבעת 1, לא יכולה הייתה לעמוד, מכוח חריג לחוק ההתיישנות ממנו יכולה הייתה הנתבעת 1 ליהנות, אולם המלל לא יכול ליהנות מאותו חריג.
3. מעבר לכך, טוענת פמול כי מבחינת הרציונל של דיני ההתיישנות, אין מקום להתיר ניהול התביעה נגדה על ידי המלל, משזו הוגשה ביום 28.1.13, היינו כמעט 10 שנים לאחר התרחשות אירוע הנזק בגינו תובע המלל.
4. פמול מונה ארבעה רציונלים שעומדים בבסיס דין ההתיישנות. ראשית, טעמים ראייתיים, הקשורים לקושי לשמור לזמן רב ראיות הדרושות להגנה. שנית, טעמים הקשורים בקצב החיים המודרניים, על מנת לאפשר לאדם לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו. שלישית, טעמים הקשורים בעצם עבור הזמן, מהם משתמע ויתור על זכות התביעה ורביעית, כי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח.
5. בהקשר זה טוענת פמול, כי נודע לה על התביעה בגין התאונה, למעלה משבע שנים לאחר התרחשותה ומכאן כי הגנתה נפגעה וכן נפגעה זכותה לדעת כי איננה חשופה עוד לתביעות. עוד טוענת פמול, כי משהתביעה של התובעת 1 הסתיימה בפשרה, אין עוד אינטרס ציבורי בניהול ההליך ומדובר בעניין שאבד עליו הכלח.

טענות המלל בעניין ההתיישנות

1. המלל משיב לטענה זו, כי אומנם מקובלים עליו הרציונליים שמונה פמול לעניין ההתיישנות, אולם לטענת המלל הם אינם מתקיימים בענייננו. לטענת המלל, כנגד פמול הוגשה תביעה על ידי המעבידה של התובעת 1 (הנתבעת 1) ותביעה זו לא התיישנה ועל פיה נשאה פמול בתשלום לתובעת. פמול כבר הייתה צד להליך ועל כן ממילא אין לומר כי הקשיים הראייתיים שיש לה נובעים מתביעת המלל או כי הוודאות המשפטית שלה, נפגעה עקב ההליך של המלל. כך גם לעניין זרימת חיי המסחר, שכן עם כל אלה נאלצה פמול להתמודד כבר כצד שלישי בהליך שהגישה נגדה הנתבעת 1.

דיון והכרעה

1. את טענת פמול יש לבחון, כפי שנקבע כבר בהחלטות קודמות, מנקודת המבט של התובעת 1, שכן למלל אין יותר מאשר היה לתובעת 1. אילו במועד בו הגיש המלל כתב תביעה מתוקן, הייתה מבקשת התובעת 1 לתקן תביעתה ולצרף את פמול כנתבעת נוספת – האם היה עולה הדבר בידה? האם הייתה מתגברת על טענת ההתיישנות של פמול?
2. אתחיל ואציין כי בבקשתה הנוכחית (בניגוד לכתב ההגנה שהגישה כנגד הודעת הצד השלישי שנשלחה אליה), טוענת פמול בסעיף 5ב, כי לנתבעת 1 הייתה זכות שבדין להגיש נגדה הודעת צד שלישי בשל חריג לחוק ההתיישנות. אין לי אלא להסכים למסקנה זו של פמול.
3. כידוע, על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה", כשבענייננו, עובדה חיונית להגשת הודעת הצד השלישי כנגד פמול, הייתה הגשת התביעה של התובעת 1 כנגד הנתבעת 1, שכן לנתבעת 1 לא קמה עילת תביעה כנגד פמול, כל עוד לא הגישה נגדה התובעת 1 תביעה בגין התאונה.
4. ראה בהקשר זה דברים שנאמרו בהקשר אחר, אולם רלוונטיים גם לענייננו, בע"א (מרכז) 16818-08-09 ציבלין אייל 1997 בע"מ נ. אריה חברה לביטוח בע"מ (סעיף 16 לפסק הדין):

"טלו, למשל, מקרה שבו הניזוק מתעכב בהגשת תביעתו כנגד המזיקה-המבוטחת, ומגישה רק חודש או שבוע או יום לפני חלוף שבע השנים ממועד התרחשות הנזק. היעלה על הדעת כי תביעת השיפוי של המבוטחת נגד המבטחת חייבת להיות מוגשת בתוך חודש או שבוע או יום, כדי שלא תידחה מחמת התיישנות?"

1. על כן, צודקת פמול כשאיננה עומדת על טענתה שהועלתה בכתב ההגנה שהגישה להודעת הצד השלישי, כי הודעת הצד השלישי נגדה התיישנה. אולם כאמור לעיל, השאלה בענייננו, היא לגבי תביעת המלל, או אילו הוגשה תביעה של התובעת 1 נגד פמול - האם היה מקום לדחות אותה על הסף בשל התיישנות.
2. אין ספק, כי תביעת המלל, הוגשה למעלה משבע שנים לאחר קרות הנזק ולאור העובדה כי המלל הכיר בתאונה שאירעה לתובעת כתאונת עבודה, אין ספק כי המלל היה ער לאירוע הנזק ויכול היה להגיש תביעה כנגד פמול בתוך תקופת ההתיישנות.
3. בנסיבות אלה, נראה כי תביעת המלל כנגד פמול איננה יכולה לעמוד, שכן אילו ביקשה באותו מועד התובעת 1 לצרף את פמול כנתבעת נוספת, לא הייתה מצליחה להתגבר על טענת התיישנות של פמול.
4. בהקשר זה, אני סבורה כי הרציונלים של דיני ההתיישנות, אינם נכנסים עדיין לפעולה, משום שאין ספק כי התביעה כנגד פמול (של המלל) הוגשה כעשר שנים לאחר התרחשות אירוע הנזק והמלל לא טוען לחריג כל שהוא בדיני ההתיישנות. כל שטוען המלל הוא, כי מבחינת הרציונלים של דיני ההתיישנות, אין מקום לדחות את תביעתו כנגד פמול.
5. בפסק הדין אליו הפנה המלל, ת.א. 2261/00 (מחוזי, י-ם) גטהון איאו נ. הדר חב' לביטוח ואח', בפסקה 71, נקבע:

"אזכיר היבט נוסף שנדון על ידי, אף הוא בהרחבה, בפרשת סלון ירושלים הנ"ל, תחת הכותרת "מגמות בפרשנות דיני ההתיישנות" (שם, החל מפיסקה 41 ואילך). שם, הצבעתי על כך, כי מן הראוי לפרש את דיני ההתיישנות בצמצום, דבר שעליו עמדתי, עוד בהחלטה שניתנה על ידי, בשנת 2004 (ראה: בש"א 431/02 עיריית ירושלים נ' רשות השידור, המוזכרת על ידי בפרשת סלון ירושלים, בפיסקה 61)."

1. ייאמר, כי ערעור וערעור שכנגד שהוגשו על פסק דין אחרון זה, נמחקו בהמלצת בית המשפט העליון (ע"א 8515/09) ביום 10.1.11.
2. אולם יש לשים לב, כי מדובר בפרשנות של דיני ההתיישנות, מקום שפרשנות כזו דרושה. כך למשל, כשקבעתי כי המלל רשאי להצטרף להליך כתובע נוסף, מדובר היה בתביעת תחלוף של המלל וההשלכות של היות התביעה תביעת תחלוף, דרשו פרשנות, במסגרתה היה מקום לבחון את הרציונל של דיני ההתיישנות.
3. בענייננו לעומת זאת, גם אם הרציונל של דיני ההתיישנות לא מתקיים ולכאורה פמול לא נפגעת במיוחד מקיום ההליך כעת, אין הצדקה לאפשר ניהול הליך זה כל כך הרבה שנים לאחר התרחשות הנזק, כשפמול מעלה טענת התיישנות.
4. בחינת הרציונל של דיני ההתיישנות כעת, דומה לבחינתו במצב היפותטי בו המלל היה מגיש תביעה עצמאית כנגד פמול, עשר שנים לאחר התאונה, אולם יום אחד לאחר סיום ההליך של התובעת נגד הנתבעת 1 ופמול כצד שלישי. לכאורה, מבחינת הרציונל של דיני התיישנות, ניתן היה באותה מידה לטעון כי אין מקום לקבל טענת התיישנות של פמול, מכל הטעמים שמנה המלל בתגובתו לבקשה לסילוק על הסף. אולם גישה כזו, תרוקן כמעט מתוכן את דיני ההתיישנות.
5. בע"א (ירושלים) 11053/07 סלון ירושלים מוצרי חשמל בע"מ ו-28 אחרים נ' כלליר תפעול ואחזקה בע"מ נאמר בפסקה 12:

"נקודת המוצא לכל דיון בסוגיית ההתיישנות, היא זו: ההתיישנות, במשפט הישראלי, אינה שוללת את הזכות שהייתה לפני חלוף תקופת ההתיישנות, אלא היא טענה דיונית גרידא, אשר אותה הנתבע רשאי (וכמובן, שאיננו חייב), לטעון, ולהעלות בפני בית המשפט. "

1. ואחר כך בפסקה 39:

"זכות הגישה לבתי המשפט, הוכרה במשפט הישראלי כזכות חוקתית. ראה, לאחרונה, את האמור בספרו של ד"ר דודי שוורץ, סדר דין אזרחי: חידושים, תהליכים ומגמות (קרית אונו, תשס"ז), עמ' 106-105: "זכות הגישה לערכאות הוכרה בפסיקה בישראל בעשור האחרון כזכות חוקתית. ניתן לעגנה בחוקי היסוד כחלק מכבוד האדם או מהזכות לקניין ויש שגורסים שהיא קודמת לזכויות אלה ומהווה תנאי מוקדם להם". "

1. אולם, צריך לשים לב, כי הדברים האמורים נאמרו על ידי כב' הש' דרורי, שנותר בדעת מיעוט לגבי התוצאה המעשית שלהם וערעור שהוגש (לאחר שניתנה רשות ערעור), על פסק הדין, נדחה. כלומר, הדברים וודאי נכונים, אולם לא בכל מקרה יש בהם כדי להביא לדחייה של טענת התיישנות המועלית על ידי נתבע.

טענות נוספות של המלל

1. טוען המלל, כי לאחר שפמול חתמה על הסכם פשרה, בו נלקחו בחשבון גמלאות המלל, היא מנועה מלהעלות טענת התיישנות כנגד המלל. לטענת המלל, סכומי הפשרה שולמו "מעבר לתגמולי המלל" ומכאן שפמול הניחה כי מדובר בתגמולים אשר הינם בני שיבוב. עוד טוען המלל, כי פמול נשאה במחצית מסכום הפשרה באופן ישיר ולא שילמה אותו דרך הנתבעת 1 (המעביד) ויש לראות בכך הודאת בעל דין המחייבת אותה בתביעת המלל.
2. פמול בתשובתה, דוחה טענות אלה וטוענת כי הסכם פשרה נעשה לפנים משורת הדין ואין ללמוד ממנו על זכויות כשלהן, וודאי לא של מי שאיננו צד להסכם הפשרה.
3. אני מקבלת עמדת פמול כי לא ניתן ללמוד מהסכם פשרה על הודאה בזכות כלשהי, וודאי לא לטובת מי שלא היה צד להסכם. הסכם פשרה מטיבו מגלם הערכה של הצדדים לגבי הסיכונים והסיכויים שלהם בהליך, תוך שקלול עלות ניהולו והתשלום על פיו איננו מהווה הודאה כלשהי והדברים אף הודגשו מפורשות בהסכם הפשרה שהוגש לאישור בית המשפט. אומנם, הגדרת הצדדים איננה מחייבת את בית המשפט ולעיתים בית המשפט יבחן את המהות שמעבר להצהרות, אולם בהקשר של הסכם פשרה, נראה כי לא יהיה זה נכון לעשות כן.

סוף דבר

1. העולה מן האמור הוא כי אני מקבלת את בקשת פמול וקובעת כי תביעת המלל כנגד פמול התיישנה ועל כן היא נדחית מטעם זה.
2. אם יתהה המלל, מה טעם היה בצירופו כתובע נוסף ובצירוף פמול כנתבעת נוספת, אם בסוף כל התהליך נדחתה תביעתו עקב התיישנות, אומר, כי ייתכן ואילו הגיש המלל מלכתחילה כל בקשותיו במסגרת בקשה אחת, ניתן היה לדון בהן כולן ביחד ולתת החלטה זו במסגרת אותה בקשה. משהדברים נעשו כפי שנעשו, כל החלטה ניתנה בהתאם לטענות ולמצב הדברים כפי שהיה בעת שניתנה.
3. הערה לעניין ההוצאות שנפסקו בהחלטות קודמות - נראה מטענת פמול בעניין זה, כי ה"כלל הנקוט" על ידי משרד ב"כ המלל, איננו מקובל עליה ומכל מקום לא הובא לידיעתה ולא התקבלה הסכמתה לוותר על ההוצאות שנפסקו לטובתה. אשר על כן וככל שלא יוסכם אחרת בין הצדדים, על המלל לפעול על פי החלטות בית המשפט ולשלם את ההוצאות שנפסקו בהחלטות השונות.
4. לסיכום אם כן, תביעת המלל נדחית הן כנגד הנתבעת 2 והן כנגד הנתבעת 3 ואני מחייבת את המלל לשאת בהוצאות בקשה זו ובשכר טרחת עו"ד, בסכום של 3,500 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום לידי ב"כ הנתבעות 2 ו - 3. משתביעת התובעת כנגד הנתבעת 1 והודעת הצד השלישי כנגד פמול הסתיימו בפשרה, התוצאה של החלטה זו היא כי ההליך הסתיים.

ניתנה היום, י"ח אייר תשע"ג, 28 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.